משה, פרעה, בארס ואני

הי עמית*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />

באיזה שהוא שלב הבן אדם מגלה שהוא משועבד לצרכים שלו...

אחר כך הוא רוצה לצאת מזה...

ואז מתחיל המסע..

ואז מה? הוא מפסיק להיות משועבד לצרכים שלו?

זה לא קורה ביום אחד אבל...כן.
הוא מפסיק להיות משועבד להם.
וזה לא אומר שהצרכים שלו נעלמים או חדלים להתקיים...בכלל לא,
רק שהוא כבר לא משועבד להם.

אבל מה המשמעות האמיתית של השעבוד ל"צרכים"?
 ומה המשמעות של החופש מהשעבוד להם?
תוקן על ידי - בארס - 02/05/2006 12:31:11

נו?

נו...נו..

העניין קשור בזכירה ובתודעה.
זכירה של "עצמו"...ושל המקור שלו....תודעה לעצמו ותודעה למקור שלו ומתוקף כך קשר ישיר איתם.

כדי להבין למה אני מתכוון צריך לחקור מה קורה לנו ברגע שאנחנו נסחפים עם הצרכים והדחפים שלנו...
מה בדיוק המצב שלנו כשאנחנו שבויים בתוך מחשבה מרתקת או בתוך רגש סוער?....מה המצב שלנו כשאנחנו פתאום רואים עוגת קצפת ודובדבנים?

ברגע כזה...למעשה אנחנו מאבדים כל "זיכרון" של עצמנו.
מאבדים את צלמנו....שוכחים מאין באנו ולאן אנו הולכים.
זו העבדות והעבדות משמעה בתכלס שאלוהים הופך לעוגת קצפת.

החופש מהשעבוד ל"צרכים" ולדחפים שלנו הוא לא ללכת לאיבוד....לא לאבד את הצלם, ואז... אם אנחנו גם זוכרים את עצמנו וגם זוכים לטעום מהעוגה...אז בעצם כל העולם והבורא שלו טועמים מהעוגה בו זמנית.

אולי [ובהמשך לדבריך הנפלאים] אפשר לומר קצת אחרת?

אולי השכחה [את עצמנו תוך כדי היסחפות] נובעת מצרכים שהם צרכים מסוג מסויים..

רצוני לומר שיש לאדם צרכים אמיתיים

וגם דמיונות.  הדמיונות הם צרכים שנראים לאדם כצרכיו אבל הם לא באמת צרכיו.

ולכן כשהוא נמשך אחרי הצרכים שהם לא צרכיו האמיתיים, אזי נאבד הקשר לעצמו [כי באמת הוא עצמו לא קשור לצרכים אלו אלא רק שזה היה דמיון התחלתי שהוציא אותו מעצמו]

אבל, כשהוא מממש את צרכיו האמיתיים, אזי אין הוא מנותק מעצמו בזמן המימוש.

ואז נקודת המוצא מהעבדות אל צרכיו הלא אמיתיים משיקה למודעות של צרכיו האמיתיים ולניפוי הצרכים הדמיוניים?  

לא הייתי מגדיר את זה ככה....כי תיכף נרצה לערוך רשימה ולהגדיר מהם צרכים אמיתיים ומה הם לא ("עוגת קצפת כן עוגת שוקולד לא").
אבל כדי להעמיק את התמונה בנושא יש צורך להבין ...מהו צורך?

צורך...הוא עניין תכליתי והוא תמיד עומד ביחס למטרה ספציפית.
מה זה אומר?...זה אומר שאם מישהו רוצה לבנות בית הוא צריך לשים לבנים אחת על השניה בצורה שתיצור מבנה שאפשר להכנס אליו. היינו צורך הוא תמיד ביחס למטרה.
כך שלענייננו אנחנו צריכים להבין שהצרכים של הגוף שלנו הם להתקיים ולשם כך אנחנו צריכים להזין אותו...אם אנחנו רוצים לחשב משהו אז צריך להשתמש במחשבה וכיו'ב..
עכשיו, זה קל יחסית להבין את הצרכים של הגוף הביולוגי שלנו אבל מהו הצורך הרוחני?
מה משרתת עבודת השם? מה משרתת הזכירה העצמית?....למה יש בה צורך?

אני הייתי אומר שהעבדות, קרי השיכחה העצמית...משרתת את המוות...את הכיליון....כל מה ש"צועד" בכיוון של ההתמסרות וההעלמות בצרכים ה"בהמיים" הוא למעשה שימוש לריק בכוחות הבריאה...זה בעצם כמו לשים גז בניוטראל ולשרוף מיכל דלק שלם בלי לזוז מטר מהמקום.
הזיכרון העצמי והקשר לבורא בעצם משרתים את החיים...ברגע שאדם 'מודע' בזמן שהוא מתקיים הרי אנרגיית הבריאה משמשת לבניינו הרוחני.

אי לכך הייתי אומר שאם לאדם יש רצון למה שקראתי לו 'בניינו הרוחני' (של עצמו) אזי הצורך האמיתי היחיד שלו הוא זכירת עצמו ושמירה על קשר עם מקור החיים....מה שמשה קרא לו: "שריתי עם עצמי".
במצב הזה של "זכירה עצמית"....כל שאר הצרכים הקיומיים מקבלים טעם חדש ויחס חדש....אין כבר צורך להבדיל מהו צורך אמיתי ומה הוא צורך לא אמיתי....כל דבר תופס את מקומו ומידתו הראויים.

לנושא ה'דמיון' יש כמובן משקל גבוה בכל התהליכים שאנחנו מדברים עליהם כאן...כי למעשה אדם גם יכול לדמיין לעצמו שהוא נמצא בזכירה של עצמו או אפילו שהוא מאמץ לעצמו מערכת חוקים מסויימת שאמורה להיות נאמנה לצרכים האמיתיים שלו בזמן שהוא חולם בהקיץ....אבל זה נושא שלם ונכבד בפני עצמו
:)
תוקן על ידי - בארס - 02/05/2006 13:25:34

טוב, אז אתה תולה את הכל בזכירה עצמית. אוקי.

1) מה היא בדיוק זכירה זו? כיצד נזכרים?
2) כיצד שומרים על זכירה זו ומדוע בכלל שוכחים ?

1). זו שאלת השאלות.
להבנתי...זה הנושא למחקר של כל שואף רוחני, של כל מחפש ומבקש אמת באשר הוא.
כאשר כל הדרכים הרוחניות והדתות (האמיתיות...אלו שפונות בכיוון מקור כל הדברים) פיתחו אמצעים, טכניקות ועזרים שונים בכדי לעזור לאדם לזכור את עצמו....אם לדבר על היהדות אז לגישתי...כל הכללים שמבקשים מהאדם לברך לפני שהוא טועם דבר מאכל ולפני שהוא עושה כל דבר בעצם, מטרתם (אחת מהעיקריות לפחות) היא לעורר אותו ולעצור אותו מהסחפות אוטומאטית אחר דחפיו הבסיסיים ולאפשר לו רגע של זכירה...וכן הלאה.
העניין הוא שגם הכללים הדתיים יכולים להפוך עד מהרה למערכת התניות אוטומאטית בעצמם....ואם האדם לא באמת חוקר את משמעות הזכירה העצמית שלו והזיהוי שלה....אם הוא לא לומד להכיר את "טעם עצמו" אז הערך של הפעולות האלו הוא נמוך יחסית.
אני יודע שלא עזרתי בלהסביר מהי הזכירה העצמית אבל לדאבוני (וגם לשמחתי) לא ממש ניתן להסביר אותה...יש הכרח להכיר אותה באופן עצמאי....אז אני רק אחזור שאם אדם חוקר את מצב ההכרה שלו כשהו נסחף בלי להיות מודע אחר דחפיו הבסיסיים וחוקר את המצבים שבהם הוא פחות נסחף ויותר מודע לעצמו אז הוא יכול לקבל תמונה די טובה על העניין הזה של תודעה עצמית וזכירה עצמית אל מול "שינה" ושיעבוד.

2). מדוע בכלל שוכחים?...שוכחים כי בתכלס מדובר כאן על מאבק של כוחות.
כוח אחד פועל על האדם בכיוון של היסחפות....וכוח אחד בכיוון של זכירה.
האדם בשלבי חייו הראשונים אינו מגובש דיו בכדי לעמוד בפני שני הכוחות האלו והם פועלים עליו לסירוגין...אי אפשר לברוח מיזה...עד שיגיע אדם לכדי התגבשות מלאה הוא נידון "ליפול" חזור ושוב אל השיכחה.
כאשר ההיסחפות והפעולה עם הכוח הראשון (של השיכחה) אינה דורשת מהאדם שום מאמץ אישי...היא מתנהלת מעצמה....זה הזרם הטבעי של כל הדברים אל עבר הכיליון, ואילו הפניה בכיוון הכוח השני לא דורשת מהאדם פעולה מיוחדת מלבד נתינת עצמו מרצון וקבלה של פעולת הכוח השני עליו...כמו שכבר ציינתי מקודם...הפניה בכיוון זה תלויה בבחירתו החופשית של האדם....וכך התהליך של המאבק בעבדות ויציאת מצריים מגבשים באדם את האינדיוידואליות שהבורא מעוניין שתתפתח בו.

אתה כותב יפה..


לא הבנתי את הסוף..מכאן:"

ואילו הפניה בכיוון הכוח השני לא דורשת מהאדם פעולה מיוחדת מלבד נתינת עצמו מרצון וקבלה של פעולת הכוח השני עליו...כמו שכבר ציינתי מקודם...הפניה בכיוון זה תלויה בבחירתו החופשית של האדם....וכך התהליך של המאבק בעבדות ויציאת מצריים מגבשים באדם את האינדיוידואליות שהבורא מעוניין שתתפתח בו.

הפניה בכיוון הכוח השני, קרי אל עבר מקור הדברים, אל עבר התשובה...לא דורשת מהאדם פעולה פיזית היא דורשת ממנו פעולה רוחנית לגמרי שהיא בעצם פעולה של הקשבה.
מה זה אומר?...זה אומר שאי אפשר "לעשות" שום דבר שיגרום לאדם לצעוד בדרך, לפנות אל בוראו...בדיוק כמו שאי אפשר לתפוס את הרוח בעזרת הידיים. אדם יכול לקפוץ, לרקוע ברגליו, לבנות מגדלים , להתלבש יפה יפה, לצעוק בכל כוחו, לאכול דרך האף אפילו... ואף אחד מאלו לא יגרום לו "לפנות אל אדוניו", לעמוד נוכחו.
הפעולה הנדרשת היא לחלוטין פנימית ורוחנית, היא תנועה של ...רצון.
ושום דבר לא כופה על האדם לעשות אותה...להקשיב.
אדם יכול לשבת מבלי להניד עפעף, ולהפנות את תשומת ליבו אל אור הבריאה ולקבל אותו.
הוא שם כל הזמן וזו רק תשומת הלב של האדם שבורחת כל הזמן ונאחזת בכל פיתוי מזדמן.

אז אנחנו מדברים על הצורך בפעולה של רצון, ורצון עצמאי...כדי לצאת מהעבדות, מהשיעבוד...ממצריים.
והתהליך מתנהל כדלקמן:
ראשית על האדם להכיר בעובדה שהוא משועבד, שהוא עבד...שהוא בעצם גר במצריים ונתון למרות של פרעה.
שנית , הוא צריך להכיר את העבדות שלו והוא צריך לרצות בכל נפשו להשתחרר ממנה....וזו כבר ראשיתה של ההתעוררות שלו (ברגע שהוא רואה כמה שהוא עבד וכמה שהעבדות הזאת איומה עבורו וחזקה עליו), ואז הוא צריך להכיר את הנתיב החוצה ממנה....להבין שמדובר כאן בפעולה של רצון...זה התפקיד של משה (להראות לו את הדרך ולתת לו תורה). 
עכשיו כמו שציינתי מקודם...במצב הבסיסי שלו אין לאדם רצון חזק מספיק, אין לו התגבשות מספקת בכדי לפנות אחת ולתמיד אל עבר עצמו ואל עבר מקור הדברים כולם...אז בעצם יציאת מצריים היא סוג של אימון, סוג של מאמץ שאמור לאמן ולהגדיל את רצונו של האדם, את עצמאותו,ולגבש את והאינדיבידואליות שלו לכדי אחדות.
עכשיו, אם בן אדם רוצה להיות חזק, רוצה לפתח ולחזק את השרירים שלו מה הוא צריך לעשות?...הוא צריך להרים משקולות. כל פעם שהוא מכווץ את השריר שלו השריר מתחזק ונבנה...אז האימון של הרצון עובד על אותו עיקרון כאשר כל פעם שאדם "נזכר", מתעורר לרגע ופונה מרצונו אל עבר תנועה של הקשבה (להבדיל מהיסחפות אחר דחפיו) "שריר" הרצון שלו מתחזק, ואז הוא נרדם שוב, הוא נסחף וחוזר חלילה...וזה הופך להיות המאבק שלו, הוא נרדם ומתעורר וכל פעם שהוא מתעורר, גם אם לרגע קל משהו בו מתחזק....ואם אדם מתמיד בתהליך הזה שהוא למעשה יציאת מצריים האישית שלו, לאט לאט יתחזק בו רצונו, תתגבש בו עצמאותו ובסופו של תהליך הנדודים...בהגעה לארץ המובטחת יהפוך הוא עצמו למשכן עבור בוראו.