אוהב. רציתי לכתוב לך תגובה מיד אחרי שפרסמת אבל החלטתי לשתוק עד שהאלמוני הזה יגיב את תגובתו.
ובכן. מה שרציתי לכתוב זה כמה מילים:
אתה באמת רוצה שאשתך תלך בלבוש לא יפה ברחוב? אתה באמת רוצה שאשתך לא תתאפר? שהרי אסור לה להתייפות... ומי דיבר על שאל ופחם על הפנים.... שחלילה לא תהיה יפה...
אבל בגלל שלא היו לי מקורות ולא רציתי לדבר באוויר. אז חיכתי קצת וההוא לא אכזב ושלח לי לאישי תגובה ארוכה ארוכה... עדיין לא קראתי בעיון הכל. לצערי יש לי בעיה לקרוא מהמסך טקסטים ארוכים. ונגמר לי הדיו במדפסת. אז ברגע שיהיה לי דיו אני מדפיסה ואקרא בעיון.
החל מכאן אני מעתיקה את תגובתו:
היות ועדיין לא קבלתי אישור כתיבה, אני מכניס דרכך תגובה לכותב "אוהב יהודי", שכתב ש"גיליתי את בורותי", והתקיימו בו דברי חז"ל "כל הפוסל במומו פוסל", כי כל מה שכתבתי הוא בסך הכל דברים שמובאים בספרי הפוסקים, קדושי עליון, והם כתבו בפירוש שמותר לאשה להתייפות, והם כתבו בפירוש להתיר פאה שהאשה מתייפה בה, משיער טבעי, קאסטם למהדרין, בניגוד גמור לדבריו של 'אוהב יהודי' שלמרבה הצער מנסה להסתיר את האמת.
ראשית, "נגלה" שאת מה שהוא מכנה "לשונו של הגרש"ז" (אוירבאך), בסך הכל זו עדות שהעיד דרשן פלוני, ולא הובא בשום מקום. הגרש"ז עצמו כתב להתיר לצאת עם פאה.
שנית, לדבריו שהוא "מוחה" על דברים "שלא שווים תגובה", הנה ציטוטים מגדולי הפוסקים שהוא לא מכיר ולא יודע למרבה הצער, ומדבר גבוהה גבוהה...
על איזו פאה דיברו הפוסקים, פאת "קש" או פאת קאסטם?
במשנה בשבת (דף סד.) כתוב: "יוצאה אשה בחוטי שיער, בין משלה ובין משל חברתה". (שיער טבעי קאסטם - יוצאים איתו לרה"ר)
ומכאן הביא הגר"א ראיה לדברי הרמ"א שהתיר פאה נכרית.
וכן המג"א.
וביאר מחצית השקל את דבריו: "ועיקר ראייתו מסיפא, דילדה לא תצא בשיער של זקנה", כלומר שהזקנה התקשטה בשערה הנאה של הילדה, ויצאה עמו לשוק (שבזה מדובר במשנה).
ובגמ' שם: "בשלמא זקנה בשל ילדה, שבח הוא לה".
ועוד שם, "כדי שלא תתגנה על בעלה".
וברש"י שם: "כדי שלא תתגנה התירו לה קצת קישוטים הנאים".
ובתשובות הגאונים שם: "פאה נכרית. שיער שמביאין מבחוץ ומקלעין אותו יפה יפה, ומניחין אותו בראשי כלות כל ימי חופתן".
ובתוס' רי"ד שם: "וגם בפאה נכרית שהיא תכשיט".
ובפני יהושע שם: "דשבח הוא לה, ומקישוטים הנאים שבאשה הוי".
וברש"י בסנהדרין (דף קיב.): "פאה נכרית. גדיל של שערות דעלמא שעושין לנוי".
והרמב"ם בפירוש המשניות כתב: "פאה נכרית. כמו מגבעת, ידבקו בו שיער נאה, והרבה... כדי שתתקשט בשיער". הרי לך שכתב "שיער נאה" ולא נראה כקש, והדגיש שהאשה מתקשטת בו.
והשלטי הגבורים כתב: "אותן הצדקניות דקאמר התם היו מתקשטות בפאות ההם".
ועוד כתב, "לא שנא שערות דידה לא שנא שערות חברתה".
וכן הרמ"א העתיק דבריו אלה והוסיף: "אע"ג דעבדה לקישוט". ושיער חברתה הרי הוא שיער טבעי, ויכול להיות יותר יפה משיער האשה עצמה.
וכן העתיק הפרישה, "לא שנא אם עשויה משערותיה, או משיער חברתה".
וכן כתב הבאר היטב שם, "והוא הדין אם חתכה שיער של עצמה וחיברה אח"כ בראשה".
והפמ"ג כתב, "עיין מגן אברהם, דפאה נכרית אפי' משערותיה התלושים אין הרהור". וכן העתיק אליה רבה את דברי הש"ג, "מותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה, אפי' עשויה משערותיה".
וכן כתב עטרת זקנים שם על דברי הרמ"א, "דוקא שערות הדבוקים לבשרה ממש, אבל בנחתכו אין בהם משום שיער באשה ערוה וגם לא משום פריעת ראש".
וכן כתב המשנה ברורה, שהביא את פמ"ג וכתב "ומשמע מיניה שם דאפילו שיער של עצמה שנחתך ואח"כ חיברה לראשה ג"כ יש להקל".
וכן העתיק כף החיים, "והוא הדין אם חתכה שיער של עצמה וחיברה אח"כ בראשה".
וכן כתב ערוך השולחן, "בין שהם עשויים משערה או משיער חברתה". וא"כ איך יתכן לומר שכל אותם המתירים לא התירו בפאות של ימינו, העשויות משיער טבעי, או נראות במראה טבעי, ואסרו בזה משום פריצות וכדומה?
וכן מצינו בלשונות הפוסקים האוסרים:
מהר"י קצנלנבוגן, ראשון האוסרים: "ושלא יתקשטו בפאה נכרית, כי שיער באשה ערוה ולמראה עין יראה כאילו הוא שיער שלהם" (ספר י"ב דרשות).
תשובה מאהבה: "בזה נראין הן... כאילו יוצאות בשערות ראשן פריע פרעות בלי כיסוי כלל".
ישועות יעקב: "וכיון שאינו ניכר (!) אם הוא משיער גופה או משיער נכרית".
תפארת ישראל: "וקשה לי הרי אסור משום מראית עין, דמחזי כפרועת ראש".
תורת שבת: "וכן הוא אצל פאה נכרית דנשי דידן, שאין אדם יכול להבחין (!) אם בשיער עצמה או בפאה נכרית היא מתקשטת".
ר' שלמה קלוגר: "בזה הזמן הרבה פרוצות שהולכות בכוונה בשיער שלהן, א"כ אף ההולכות בפאה נכרית מה מהני זה, הרי הרואה לא יידע (!) ויסבור דשלה הוא".
ובספרו קנאת סופרים: "דהרי אי אפשר להכיר בלי הבחנה [=בלי להתבונן] אם הוא שיער שלה או של אחרת".
שו"ת חסד לאברהם: "שנראה כאילו הולכות בשערות עצמן מגולות".
הכיצד אפשר לומר שבזמן ההוא היו פאות קש, שהרואה היה מבחין בכך ממרחק של מאה מטר?
ומצינו לכמה וכמה פוסקים, שכתבו כי גם כאשר הפאה יותר יפה מהשיער הטבעי של האשה, אין בכך איסור, והוי כקישוט בעלמא שמוסיף יופי לאשה:
כן הבין בדעת שלטי הגיבורים הגאון הספרדי רבי יעקב פארדו זצ"ל בספרו "אפי זוטרי" (על השו"ע אה"ע סי' כ"א ס"ק ט'), וזה לשונו: "הנה הר"ב החבי"ב [בעל כנסת הגדולה] באות ה' הביא לשון שלטי הגיבורים שכתב דדוקא שיער המחובר לגופה אסור, שע"י גילוי שערה מתגלה בשרה, והוי ליה מקומות המכוסים שבגופה. אבל שערות התלושים בפאה נכרית, אפי' תהיה עשויה משערותיה שרי, ואע"ג דקישוט הוא לה, הוי לה כשאר תכשיטין".
וכן כתב הגאון רבי אהרן וירמש זצ"ל, רב ואב"ד בעיר מיץ, מתלמידיו הגדולים של בעל "שאגת אריה", בספרו "מאורי אור" (חלק "קן טהור" למסכת נדרים דף ל'): "וגם החוש מכחיש, דשיער אינו הרהור כגילוי שוק וקול זמר. והלא לא אסרו לקרות כנגד פנים יפות. אלא על כרחך שיער [נאסר] מטעם כמוס, שליטת הקליפה, ואינו תימהון [אלא] דוקא במחובר. וכמו בשיער אשה מונח לפניו, אינו כלום. וכמה דברים שלא נגלו טעמם... אלא טעמם ונימוקם עמם".
וכן כתב הגאון רבי וואלף ברייער זצ"ל בשו"ת "נחלת בנימין" (סי' כ"ו): "אי לאו דגלי לן קרא דשיער באשה ערוה, הוה אמינא דאין לחוש כלל לשערותיה, אלא משום דמשבח לה קרא שמע מינה תאוה היא, עיין ברש"י ברכות ד', ובקרא כתיב שערך כעדר העזים, וקרא מקלס צוהר וזיו השערות כשיער העזים, ושערן מבהיק מרחוק, עיין רש"י שיר השירים. וכל הקילוס הוא בעודן מחוברת בבשרה, דוגמת שערות העזים, וכל זמן שהשערות מחוברות מקרי "שערך" ותאוה המה לעיניים, אמנם אם פאה נכרית על ראשה לא הוי קילוס. וכן אם השערות תלושין, אף שחוזרת ומתקשטת בהם, מכל מקום שוב לא תאוה היא וליכא שבח ולא מקרי ערוה".
וכן כתב הגאון רבי סיני שיפפער זצ"ל בשו"ת סתרי ומגיני (חלק ב' סי' מ"ד): "וגם לחוש אחשדא שיסברו הרואים שהיא שערות עצמה היא חומרא גדולה, דכיון שיודעים העולם שיכולין עתה לעשות הפאה נכרית יפה כל כך שתיראה כשערות עצמה, אמאי נחשוד אותה". ועוד כתב, "דהפאה נכרית נעשית עתה בהדרת היופי".
וכן כתב הגאון רבי עובדיה הדאיה זצ"ל בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ז' אה"ע סי' ט"ז): "בדין פאה נכרית לנשים נשואות, אם דינה כמו שיער ראשה שאסור לגלותה משום הרהור, דלפעמים היא יותר יפה משיער ראשה ומייפה אותה יותר, ואתי לידי הרהור, וכן משום מראית העין, דהרואה נדמה לו שהן שערותיה ממש... קים להו לרבנן שאין יצה"ר שולט אלא בדבר הדבוק בגוף האשה עצמה, היינו הדבר הדבוק בגוף הערוה עצמה, דאין שליטה להיצה"ר אלא בדבר שיש לו נפש חיונית, לא בדבר שאין לו נפש חיונית, ולכן בנתלש מגוף האשה, דניטל ממנו נפש החיונית, הרי פקע ממנו אותה הערוה שהיתה עליו בזמן שהיה דבוק בגוף האשה, דהרי הוא כפגר מת שאין להיצה"ר שליטה בו".
וכן כתב מרן הגאון רבי שלום משאש זצ"ל בשו"ת תבואות שמש (אה"ע סי' קל"ז): "לא אסרו חכמים לאשה שתתייפה כל מה שתוכל, רק שיהיה בהיתר, ועל האנשים לשמור עצמם שלא יביטו בהם. ואם באנו לזה, הלא כמה נשים יפיפיות שאפי' יכסו ראשן במטפחת ובצעיף, הלא רק מחמת רוב יופיין יש גירוי יצה"ר, האם נאסור עליהם לצאת לשוק או נאמר להם לכסות פניהם כגויים כדי שלא יביטו בהם אנשים. וגם ישנם היום הלובשים איזה כובעים או מטפחות על ראשן יוצאים מן הכלל ובוחרין בזה יותר משערותיהן ויש בזה גירוי יותר מהשיער, האם נאסור להם? גם צורת המלבושים של היום נשתנו, ואע"פ שמותרים ע"פ הדין, יש בהם גירוי יצר שמייפין האשה מאד, האם נאסור להם? אלא ודאי כל מה שהוא מותר ע"פ הדין, בין אם תכסה בבגד, או בשיער, העיקר הוא שלא יהיה מגופה, הוי ליה מלבוש על ראשה, ואין לנו להיכנס אם הוא מיפה אותה או לא, דזהו ענין הגברים שחובתם שלא להביט, ואפי' תהיה מכוסה בכובע אין ראוי להביט".
וכן כתב בתורת מנחם להגאון מליובאוויטש זצ"ל (חלק ג' עמ' קפ"ח): "פאה נכרית הוא ענין שנוגע לבנים ובני בנים, לפרנסה ובריאות, כדאיתא בזהר, שהדבר נוגע לבני חיי ומזוני... ובפרט בזמננו, שאפשר להשיג פאה נכרית בכל הצבעים, והיא נראית יפה עוד יותר מהשיער שלה עצמה, תתבונן האישה בעצמה מהי הסיבה האמיתית לכך שהיא אינה רוצה לחבוש פאה נכרית אלא מטפחת". וכן הביא בשמו בספר "כבודה בת מלך", שיש להעדיף פאה על מטפחת, אפי' אם הפאה יפה יותר מהשיער הטבעי של האשה, וביאר זאת בתשובה שהשיב לו וזה לשונו: "הרי זה (שיער עצמה) פריצות ע"י גופה, וזו (פאה נכרית) ע"י דבר זר (דלבוש הראש דומה ללבוש הרגל וכו')".
וכן כתב הגאון רבי יוסף קאפח זצ"ל (קונטרס "המשביר", אוסף תשובות מכת"י דף מ'): "פאה נכרית קדושה ומקודשת, והלוואי וכל בנות ישראל ינהגו בה. כי אין שום הלכה אצלנו שיש לקחת את האישה לדקורטור [מעצב] כדי שיבחר ויתאים לה את הלבוש המכער אותה דוקא, אלא מותרת להתנאות בפאה נכרית".
וכן כתב הגאון רבי יצחק עבאדי שליט"א, בשו"ת אור יצחק (אה"ע סי' ג'): "ובענין פאה נכרית לאשת איש אי שרי או לא, הנה לפי מה שכתבנו שכל הטעם של כיסוי הראש הוא שלא תיראה מנוולת, וא"כ בפאה נכרית הרי היא מקיימת מצוות הכיסוי שאינה נראית מנוולת, ואדרבה פאה נכרית הרי היא כקליעה, ובקליעה כבר הבאנו ראיה מהגמ' לעיל דזה נוי לאשה והיפך מניוול. ואף שמשמעות כמה ספרים נראה שטעם כיסוי הראש הוא כדי שלא להראות יופיה, הנה הוא טעות גמור, ומזה יצא להם שאם היא לובשת פאה נכרית יפה זה עוד יותר גרוע, וההיפך הוא האמת".
וכן כתב הגאון רבי חיים דוב אלטוסקי שליט"א, בספר "חידושי בתרא" (על מסכת שבת סד:): "אין לדחות דשאני פאה נכרית דמתני', דלא היו מומחים כבזמנינו והיה ניכר שאין השיער שלה, מה שאין כן כשאין להכיר שאין השיער שלה יש להחמיר בכל הדינים כאילו שיער שלה מגולה, דזה אינו דהא רש"י והשלטי גיבורים הנ"ל פירשו שעושה כן כדי "שתיראה בעלת שיער", ואם יש להכיר דאין השיער שלה איך תיראה על ידה כ"בעלת" שיער, אלא על כרחך גם בזמנם היו מומחים ואע"פ כן מותר".
וכן כתב הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל, בשו"ת אז נדברו (חלק י"ד סי' מ"ח): "ואין לבדות מלבנו לדמות האיסור הסתכלות שבאה"ע סי' כ"א למלבושי נשים. הלאו דלא תתורו נאמר בעיקר על הסתכלות באשת איש (דאין זנות אלא באשת איש), והרבה מיני הסתכלות אסרו משום הרהור הנלמד בעיקר מ"ונשמרתם", וגם בענינים אלו אין לערבב הפרשיות, ואין לדון משם מה שמותר ומה שאסור להתלבש. והרי מפורש אמרו שאסור להסתכל על בגדי צבעונין, ואפי' הכי לא אסרו לאשה ללכת בבגדי צבעונין בשוק (ורק באדום אסרו, דהצבע ניכר מאוד גם מרחוק), והוא הדין באם הבגד כמראה הבשר, וכמובן שיש עוד לחלק מבגדי צבעונין, אבל אין לדמות זה לבשר מגולה ממש. ודמות ראיה שהאיסור גורם ההרהור, והרי בתולות פנויות יש שסוברים בשיטת השו"ע באה"ע סי' כ"א שנוהגות שלא ללכת בפריעת ראש, ואפי' הכי פסק באו"ח סי' ע"ה שאין איסור לקרות ק"ש כנגדה, ובנכריות מסתפק המ"ב דמותר, משמע אפי' אם דרכן לכסות, ויתכן שזה יותר מדמות ראיה שהאיסור גורם ההרהור וכאמור. וברור שאשה שאין שערותיה יפות ומתביישת לצאת בלא מטפחת, דמכל מקום כנגד שערה הטבעי אסור לומר דבר שבקדושה, ובכלל איסור פריעה הוי, וכשמכסה ראשה במטפחת או בפאה (במקומות שנהגו להתיר), אף שמתייפה בזה מכל מקום מותר".
וכן כתב הרה"ג ר' זאב שכטר שליט"א בקובץ אור ישראל (כ"א), וזה לשונו: "יש הטוענים שאין לדמות הפאה שלנו לפאה נכרית בדורות הקודמים שהתירום הפוסקים, משום שלא הצטיינו ביופיין כפאות שבזמנינו. והאמת היא שהפאה נכרית שהתירו הפוסקים היתה גם כן משיער טבעי של חברתה, ופשוט שהשיער הטבעי בדורות קודמים לא היה פחות יפה מהשיער הטבעי שבזמנינו. ונראה שהטוענים כן מתבססים על השוואות שהם ביצעו בין פאות של פעם להיום, ולא הבחינו שאת ההשוואה הם מבצעים בין פאה נכרית ישנה ומשומשת שלושים שנה או יותר לבין פאה נכרית חדשה של זמנינו, וסיבת השוני היא גיל הפאה ולא איכות היופי. והפוסקים שהתירו פאה נכרית לא חילקו, והתירו גם פאה נכרית חדשה. ויש שמבינים כי אין חילוק בין טבעי חדש מפעם להיום, אבל טוענים שהתסרוקות היום יותר דומות לשיער טבעי. אבל כבר מבואר בראשונים שהפאה נכרית היא לקישוט, וכי בדורות עברו לא ידעו לסרק הפאה שתיראה כמו קישוט, הלא כל זה מטרת הקישוט מאז ומעולם, וכי רק בדורנו יודעים לקשט ולסרק יפה. ובפרט שידוע כי בדורות שעברו היה להם טעם ליופי, ובדורנו נפוצים מאוד דברים שאין להם טעם וריח, וכל כמה חדשים יוצאת אופנה חדשה ומשונה".
וכדבריו כתב בספר "לבושה של תורה" חלק א': "כדי לעשות הפאה נכרית כמראה טבעי, לא משתמשים בשום המצאה טכנולוגית חדשה, רק משתמשים בשערות אדם בלי להכניסם לחומרים חריפים (שהיו עושים כן כדי להכינה לצביעה) ואין צובעים אותם כלל (ומעיקרא עושים פאה משערות שצבעם כצבע שערות האשה), ואין לוקחים שערות מכמה נשים לצרפם יחד (אלא כולה מאשה אחת או לכל היותר משתי נשים), וכל השערות מחוברת להבד של הפאה נכרית כהדרך שהן גדלין בראש (ולא מהפכין השערות מלמטה למעלה) והצד שהיה סמוך להקודקוד הוא הצד שמחברים להבד וכו', ומחברים השערות להבד באופן שיצא מהבד באופן שדומה ככל האפשר ליציאת השערות מעור הראש, ומחמת כל הדברים הטבעיים השערות שומרות זוהרן וטבען ויפיין. ונוסף לזה התפירה המדוייקת והמצומצמת להיות מכוון לראש האשה, ע"י זה הפאה נכרית נראית טבעית לגמרי וכאילו היא שערות האשה ממש. ובשאר הפאות מעבדים השערות כדי לצובען לצבע אחיד, וכדי לאחד שערות שונות יחד, וכל פעולות אלו מפקיעים מהם המראה טבעי שלהם. ולפ"ז אין שום סיבה שלא היה אפשרי לעשות פאה נכרית משוכללת לגמרי גם בימי חז"ל".
וכן הובא בירחון התורני "המאור" שיו"ל בארה"ב בחודש שבט תשי"ג, לפני כשישים שנה: "נתייסדו כאן הרבה בעלי מקצוע מאחינו בני ישראל, לעיבוד פאות נכריות בשביל בנות ישראל הכשרות. היהודים בעלי מקצוע הזה, הינם ברובם ג"כ מהגרים שבאו לכאן בשנים האחרונות והתעסקו במקצועם הזה גם באירופה, וכי על כן הינם מומחים בעיבוד הפאות הנכריות לכל פרטיו ודקדוקיו, בתכלית היופי והשלימות. ישנן בעלות מקצוע מומחיות מפורסמות כאלו, שמעבדות פאות נפלאות, שהרואה אותן לא יכיר בשום אופן שאלו הן פאות נכריות" (עמ' י"ט, מאמר "פאה נכרית ודת יהודית").
לסיכום, ראינו בדברי הפוסקים הנ"ל במפורש שמותר לאשה להתייפות, גם בפאה שמוסיפה לה יופי, והפאה אינה "קש" ומכערת את האשה, אלא אדרבה, משמשת לתכשיט, גם ברשות הרבים.
ודבר זה גם מפורש בדברי הפוסקים, חוץ ממה שהבאנו לעיל:
כתב הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל, חבר מועצת גדולי התורה, בשו"ת אז נדברו (חלק י"ד סי' מ"ז), וזה לשונו: "אשה מותרת לצאת בבגדי צבעונין, אף שמדינא אסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה, אפי' בתלויות בכותל... וכן ביו"ט משמחה בבגדי צבעונין, ולא אמרו שצריכה להתלבש בחוץ בבגדים שחורים. וכל הפרק במה אשה יוצאת המדובר באיסור יציאה בשבת בתכשיטין, משמע דבחול שרי ולא חוששין להסתכלות, דלאו ברשיעי עסקינן שמסתכלים בכוונה על נשים". עכ"ל.
ושם בסי' מ"ח כתב עוד: "ומה שמעכ"ק שליט"א כותב פשיטא שגורם הרהורים רעים שאסור מן התורה "ולא תתורו" וכו', הלוא גם בגדי צבעונין של אשה גורם הרהורים ואסור להסתכל גם כשתולין בחוץ, והלא אין לך דבר שגורם הרהורים יותר מיופי האשה שע"ז נאמר בעיקר ולא תתורו, וגם אסור משום "ונשמרת" כמבואר בע"ז (דף כ') באשת איש אפי' מכוערת, ואפי' הכי נשים יוצאות בגילוי פנים".
וכן כתב הגאון רבי יהודה שיינפלד שליט"א, בשו"ת "אוסרי לגפן" (חלק ט' עמ' קע"ה ואילך): "אי אפשר לאסור להתנאות ברה"ר, דכך טבע האשה מבריאת העולם (עכ"פ מאז שאכלה מעץ הדעת), ובזמן חז"ל יצאו בתכשיטין לרה"ר בימות החול, ורק בשבת אסרו שמא תשלוף להראות לחברתה, ומבואר שהתכשיטין היו להתנאות לפני חברותיה ולא רק בפני בעלה, ומפורש בחז"ל שמשמחים אותה ברגל בבגדי צבעונין, ועיין כתובות (סה.) רש"י ד"ה לך ולחברך ולחברורך, "שלא אתבזה על הבריות", הרי שכך דרך האשה מאז ומתמיד, צא ובדוק אצל הנשים הצנועות ביותר, שלובשות בגדים נאים יותר מבעליהן שלובשים חליפה שחורה פשוטה".
תוקן על ידי אחת_מעל ב- 17/11/2010 15:17:22
 |
|
|
