חומרת האיסורים כפי שבאים לידי ביטוי בציבור איננה קשורה בהכרח למשקלם האמיתי בתורה אלא נובעת יותר מהמשקל שהחברה מייחסת להם.
אנו יכולים לראותכיצד דברים מסוימים נחשבים לאיסור חמור ואנשים מוכנים להקריב את כל עתידם ואושרם כדי לא לעבור עליהם, בעוד שהאמת היא שהאיסור הוא לא כ"כ ברור, ובכל מקרה, הוא רק מדרבנן. ומאידך גיסא, בדברים אחרים שאיסורם הוא ברור ומדאורייתא, הם עלולים לעבור עליו.
אביא כמה דוגמאות : נוכל למצוא זוג שאינו יכול להביא ילדים לעולם מחמת זמני הביוץ המתנגשים עם הלכות טהרת המשפחה.
הזוג עשוי לוותר על הסיכוי להיות הורים לילדים, ובלבד שלא לעבור על הדין של ספירת ה-ז' נקיים וזאת על אף שבד"כ כל הז' נקיים הם רק מדרבנן.
שלא לדבר על ההמתנה של 5 ימים עד לספירת הז' נקיים, שהלכה זו אפי' אינה מוזכרת בגמ'.
ומאידך גיסא, זוג יקר זה על אף הקרבן הגדול שהוא כאמור מקריב, מסוגל אחה"צ לפטפט עם חבריםולהיכשל באיסורי לשון הרע ורכילות שהינם מן התורה. דוגמה נוספת באותו עניין, בציבור החרדי לא מקובל לעשות בדיקת מי שפיר וסריקת מערכות בטענה שאף אם חלילה הוולד בעל מום הרי בין כך אסור לעשות הפלה. ואכן אף במקרים ברורים של מום מולד או פיגור שכלי קשה לא יעשו הפלה.
זאת על אף שאת ההפלה עושה הרופא ולא הם, ובאופן שהרופא יהודי אין כאן איסור מהתורה.
ובכ"ז הם מוכנים לקבל ע"ע את התוצאההמרה שעד סוף ימיהם יהיו מטופלים בבן מפגר או בעל מום, וכל זאת כדי לא לעבור על איסור דרבנן.
ומאידך גיסא אנו יכולים לראות כי לפעמים יכשלו אותם בני אדם בענייני חו"מ באיסורים שעלולים להיות בהם איסור גניבה וגזילה מדאורייתא.
או לחילופין, אנשים אלו לעיתים אפשר ויעברו בשאט נפש על זמן ק"ש ותפילה.
כיצד מסתדרים הדברים, שאותם אנשים שמוכנים להקריב קרבן כ"כ גדול כל ימיהם למען לא לעבור על איסור דרבנן, מסוגלים בנושאים אחרים לעבור על איסור באותה דרגת חומרה, ואף על איסור חמור יותר, וזאת על אף ששם לא מתבקש כל קרבן מצידם על ההימנעות מהאיסור ?
(ואין צורך להזכיר את חבישת הכיפה ולבישת הציצית שאין בהם חיוב אמיתי מדינא, והציבור מקפיד עליהם יותר מאשר כל גופי תורה.)
האם אין זה מוכיח שהסקאלה לחומרת האיסורים היא חברתית גרידא ולא תורתית ?
ולגופו של עניין : האם לא עדיף לעבור על איסור חד פעמי ולעשות הפלה מלאכותית או לעבור באופן חד פעמי על הלכות הנוגעות לטהרת המשפחה , וזאת, למען הציל את העתיד ולא לסבול כל החיים, ו"בתמורה לכך" להיזהר בעבירות אחרות שהאדם דש בעקביו ובס"ה חשבון העבירות יהא זהה ואולי אף יצא בריווח ?
אינני מתעלם מכך שהדוגמאות שהבאתי לעיל נוגעים בלתא של לא תרצח ואיסורי כרת ולכן הם כמובן חמורים יותר, אך בכ"ז עושה רושם שחומרת העבירות – כפי שמקובל בציבור - אכן לא נקבעת על פי אמת מדה תורנית, אלא יותר על פי אמת מדה חברתית.
ראה מאמרו של אשר כהן ב'אקדמות', המובא באשכולי על הטייה אקדמית של מערכת 'אקדמות'. הוא עוסק בדיוק בזה, ואף מציע מערכת מושגית לדון בבעיה (המאמר עצמו 'על הפנים', והוא לוקה בטעויות מתודולוגיות גסות וחמורות).
ולעצם טיעוניך, הדבר אינו חדש. יש להעיר בתרתי: ראשית, באמת חשיבות המצווה או העבירה אינה תמיד תלויה בחשיבותה ההלכתית-פורמלית. לפעמים סמל כמו כיפה הוא חשוב יותר לזהות היהודית והדתית מאשר תפילין. על כן גם להלכה הייתי מורה לאנשים מסויימים להקפיד בכיפה יותר מאשר בתפילין. שנית, אתה מעלה אפשרות לעבור עבירה קלה כדי להרוויח רווח עתידי גבוה. לא הבנתי במה זה קשור לשאלה של הקפדה על בסיס חברתי ולא דתי. זוהי שאלה אחרת שנוגעת להלכה כשלעצמה ולא לתופעה חברתית כלשהי. בקשר לזה לא ברור לי האם כוונתך להציע להיות עבריין לשם רווח ('מומר לתיאבון', בשפה המקובלת)? או שמא אתה חושב שזה מותר על פי ההלכה? הרי העובדה שמדובר בעבירה דרבנן אינה אומרת שמותר לעבור עליו גם אם בסופו של דבר מקיימים מצווה דאורייתא. לפעמים חכמים מעמידים את דבריהם יותר משל תורה, והדברים עתיקים. באותה מידה אולי כדאי לדעתך לתקוע בשופר בר"ה שחל בשבת, או לנענע לולב? כידוע, נחלקו המג"א ורעק"א (בדרו"ח במערכה ליומא כמדומני) האם מי שתקע בשופר בכה"ג קיים מצוות תקיעת שופר. גם כאן האיסור הוא מדרבנן והמצווה שמקיימים היא מדאורייתא. חכמים כנראה לא חשבו כמוך, ואם הם אוסרים אז הם אוסרים בלי חשבונות ('בהדי כבשי דרחמנא למה לך').
מיכי
נשלח ב-7/5/2006 09:46
מיכי
לא הצעתי כלל להיות "עבריין לשם ריוח" ולא חלילה להיות מומר לתיאבון.
רציתי רק להצביע על האבסורד שאותם אנשים אשר יסכימו לאמלל את כל עתידם ולוותר על כל אושרם ובלבד שלא לעבור איסור קל יחסית , בכ"ז באיסורים אחרים שהם לא פחות חמורים, יקלו ויעברו עליהם, על אף שלגבי איסורים אלו אין להם כל ריוח אמיתי מהעבירה.
וכדי להמחיש את האבסורד "הצעתי להם" לעבור על האיסור שבגינו הם מאמללים לעצמם את החיים, ומצד שני למען הרגיע את מצפונם, "הצעתי" שלעומת זאת יתחילו להיזהר באיסורים אחרים שעד עתה היו דשים בעקבם.
אך כמובן שהצעותי לא היו קונקרטיות, אלא רק משלים להמחשת הדיון.
לגופו של עניין:
ידוע שלמען קיום עשה צריך לתת עד שליש מנכסיו, ובכדי לא לעבור על ל"ת חייב לתת את כל רכושו.
מה בנוגע לנושא שהעליתי, האם בכדי לא לעבור על דין בשו"ע כגון של המתנה של 5 ימים עד הז"נ, באמת יש לאדם לוותר על האושר בלהיות הורה ולאמלל לעצמו את כל החיים ?
הדבר ברור שכל רב יענה שהדבר אסור. שכן הוא פוסק על פי "ספר החוקים" הפתוח לפניו והדבר באמת אסור.
אך אם יבוא אלי ידיד קרוב להיועץ עמי בנושא זה, והוא סומך על ידיעותי התורניות ועל שכלי הישר מה היא התשובה הלא פורמלית שאענה לו ?
האם אני יכול להתחשב במה שנכתב לעיל ולומר לו : הדבר באמת אסור להלכה. אך שמע לעצת ידיד , ותעבור פעם אחת על איסור , ועי"ז יהיו לך ילדים ותהיה מאושר כל חייך ?
ועם זאת בכדי להשקיט את המצפון, אוסיף ואומר לו : תתחיל מהיום להקפיד הרבה יותר על כל מיני איסורים שה"עולם" לא מקפיד בהם ?!
נשלח ב-7/5/2006 14:52
נו, אז אתה כן מציע את זה (זו לא האשמה אלא קביעת עובדה ובירור תחום הדיון). לי היתה דילמה דומה לגבי איסור לכבות שריפה בשבת. כידוע, האיסור הזה הוא איסור דרבנן (וכבר העירו המפרשים שגם הכיבוי עצמו הוא דרבנן בלא צריך לפחמים ולהפוסקים כר"ש), אז למה לא לעבור עליו כדי להציל את כל ממוני שעומד לכלות? וכן לגבי תקיעת שופר בר"ה שחל בשבת, וכנ"ל. למה אינטרסים של מצוות גרועים מאינטרסים של הורות וכדו'? ובנוסח כללי יותר: לפעמים חכמים מעמידים את דבריהם יותר משל תורה. אבל ההעמדה הזו גופא היא איסור מדרבנן, אז למה לא לעבור עליה עצמה במקום דאורייתא? אם כן, איך בכלל חכמים יכולים להעמיד את דבריהם במקום דאורייתא? על שאלה זו קשה לענות, שהרי תשובה ברובד ההלכתי היא ברורה, ואילו תשובה ברובד אחר היא תלוטייה בך ואין מתודולוגיה ברורה לענות עליה. דומני שאם חז"ל העמידו את האיסור הזה במקום כל הריווח העצום שמפסידים מחמתו, כנראה שהנזק שנובע ממנו הוא לא פחות עצום, ולכן בסופו של דבר לא תרוויח מאומה (בהסתכלות אמיתית, לא בעיניים של עוה"ז בלבד).
מיכי
תוקן על ידי - mdabraham - 07/05/2006 14:53:57
נשלח ב-7/5/2006 18:57
בר בי רב מכובדי
תמיהני עליך, שמדבריך עולה כאילו כל מצוה דאוריתא, חמורה מכל מצוה דרבנן. זה כלל לא נכון.*:namespace prefix = o />
זה מזכיר לי בדיחה תפלה ששמעתי לאחרונה, וסליחה שאני מצטט אותה בפורום כה נכבד,אבל אין כמוה להסביר את האבסורד שבדרך החשיבה הזו. וזה דבר הבדיחה: "מה עדיף, לדבר לשון הרע, או ניבול פה? תשובה: ניבול פה. פחות לאווים - יותר הנאה". עד כאן דברי ההבל.
עדיין צריך להפריך את הדברים? אנסה:
אכן, החפץ חיים מנסה להפחיד את קוראיו במספר של עשרות לאווים על כל דיבור לשון הרע, אבל לכל בר דעת ברור, כי איסור שניות לעריות למשל (גם לפי הדעה שהוא דרבנן), חמור בהרבה מהרבה איסורי תורה. כל שכן מאיסורי ל"ת שאין עליהם מלקות (לאו שאין בו מעשה).
כי גם בדאורייתא וגם בדרבנן, יש מצוות (עשה ול"ת) חמורות, ויש מצוות (עשה ול"ת) קלות. לא כל דאורייתא הוא בהכרח חמור ביותר.
חז"ל אמרו (ירושלמי פאה טו) כי על שתי מצוות נאמרה הבטחת אריכות ימים, אחת היא "חמורה שבחמורות" (כיבוד אב ואם), ואחת היא "קלה שבקלות" (שילוח הקן).
אין ספק שהאוכל חזיר עובר איסור חמור בהרבה מהמדבר לה"ר. ולמרות שספרים מגמתיים כגון חפץ חיים מנסים לשדר אחרת, הרי פוק חזי מאי עמא דבר, ואם אינם נביאים, בני נביאים הם. גם היהודי השלם והצדיק, שלעולם לא ידבר לה"ר, אין ספק שאם ייאלץ לעבור על אחת משתי אלה, יעבור על לה"ר ולא על אכילת איסור
ולגופן של טענותיך:
א. <"נוכל למצוא זוג שאינו יכול להביא ילדים לעולם מחמת זמני הביוץ המתנגשים עם הלכות טהרת המשפחה". >
כמה תשובות בדבר
1. אכן זה נשמע לא כ"כ טוב שהזוג נאלץ לוותר על ילדים מחמת איסור דרבנן, אבל, וכי מחמת איסור דאורייתא זה כן מרנין לב? ובפרט להאמור לעיל, שלא כל דרבנן הוא גם דבר של מה בכך.
2. כבר ישב על מדוכה זו הגרש"ז אויערבך ומצא פתח בהלכה להתיר את הדבר, בקונטרס "תקנה לבנות ישראל", וזאת אם יימנעו מתשמיש וכך לא תצטרך להמתין 5 ימים ובצירוף עוד כמה עצות.
3. בדורנו, כל הנושא הזה בלתי רלוונטי, שכן אפשר לכתחילה בהזרקת זרע או הפריה מלאכותית גם בימי הנידה. נמצא כי כל הבעיה שעוררת, תפסה רק בתקופה המהווה פסיק קטנטן בהסטוריה -מאז גילו את הביוץ והמעקב אודותיו, ועד לאפשרות ההזרקה והפריית המבחנה, שאגב, סיכויי ההצלחה באמצעותן, גדולים מסיכויי התעברות טבעית.
<"דוגמה נוספת באותו עניין, בציבור החרדי לא מקובל לעשות בדיקת מי שפיר וסריקת מערכות בטענה שאף אם חלילה הוולד בעל מום הרי בין כך אסור לעשות הפלה... זאת על אף שאת ההפלה עושה הרופא ולא הם, ובאופן שהרופא יהודי, אין כאן איסור מהתורה...ובכ"ז הם מוכנים לקבל ע"ע את התוצאה שעד סוף ימיהם יהיו מטופלים בבן מפגר או בעל מום, וכל זאת כדי לא לעבור על איסור דרבנן".>
1. "וליטעמיך" - לפי דעת הגר"מ פיינשטיין, הפלה מהווה רציחה מדין תורה. נכון שהדעה הקיצונית הזאת לא התקבלה בעולם ההלכה, אבל אי אפשר להתעלם ממנה לגמרי.
2. כיום הרבנים הרבה יותר מקילים בעניין, וזאת הודות למהפך שחולל הגר"א ולדינברג (בעל ציץ אליעזר) שי' בעולם ההלכה, כאשר מצא כמה וכמה דרכים להתיר הפלה אפילו שלא במקום פיקוח נפש.
3. אלו שאינם עושים סקירת מערכות, זה לא רק בגלל האיסור ההלכתי שיעמוד בפניהם לעשות הפלה, אלא גם מסיבות אמוניות, בנוסח: "אם נגזר עלינו לגדל ילד מפגר, הבה לא ננסה להתחמק מכך, שכן אם נתחמק, הגזירה לא תוסר אלא תופיע בצורה אחרת".
עוד כתבת:
< "מאידך יסא אנו יכולים לראות כי לפעמים יכשלו אותם בני אדם בענייני חו"מ באיסורים שעלולים להיות בהם איסור גניבה וגזילה מדאורייתא".>
הערה נכונה, ואכן יש בציבור החרדי המון מה לתקן בענייני גניבה וגזילה, שהן עבירות חמורות, ומוכיחות על נפש שפלה, (גם בגזילה דרבנן...)
<"או לחילופין, אנשים אלו לעיתים אפשר ויעברו בשאט נפש על זמן ק"ש ותפילה">
אינני חושב שמי שישן בסוף הזמן, נחשב כעובר "בשאט נפש". עד כמה שידוע לי, "אונס שינה" הוא אונס גמור, אפילו אם יודע האיש בלילה שלמחר לא יקום לפני סוף זמן ק"ש, עדיין אנוס הוא אם ישן באותו הזמן. נכון שביטל עשה, אבל לא עבר עליו בשאט נפש.
ובכלל,זמן תפילה, לכאורה דבר קל הוא (וגם: דרבנן), שהרי עיקר מצוות תפילה, גם לדעות שהיא דאורייתא, אפשר לקיימה גם בבקשה אחת ולאו דווקא בנוסח המקובל. כל שכן שזמנה אינו כה חמור בבסיסו, כפי שנעשה בחוגי בני התורה.
<"האם אין זה מוכיח שהסקאלה לחומרת האיסורים היא חברתית גרידא ולא תורתית".>
איני יודע מי קבע את הסקאלה, והאם ניתן למצא סקאלה תורתית לכל מצוה ומצוה (קצת אינדיקציה ניתן לקבל מדרגות העונש. למשל, לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, ואילו על איסורים דרבנן לוקים מכת מרדות) אבל ברור בעיני, שיש איסור דרבנן החמורים מאיסורי תורה.
<"ולגופו של עניין : האם לא עדיף לעבור על איסור חד פעמי ולעשות הפלה מלאכותית או לעבור באופן חד פעמי על הלכות הנוגעות לטהרת המשפחה , וזאת, למען הציל את העתיד ולא לסבול כל החיים, ו"בתמורה לכך" להיזהר בעבירות אחרות שהאדם דש בעקביו ובס"ה חשבון העבירות יהא זהה ואולי אף יצא בריווח?">
מרדכי הצדיק קבע בשעתו "מוטב שיבטלו פסח אחד ולא יבטלו פסחים הרבה". אבל לא תמיד יכול האדם לדעת זאת מראש. וכי מי ש"בתמורה לכך" יקבל על עצמו להיזהר יותר מהיום ואילך, אתה יכול לחתום שאכן יזהר?? אדם צריך להלוך בתמימות ולעשות את הנדרש ממנו גם אם קשה לו, ולא לעשות מו"מ עם הבורא בנוסח קח ותן: וותר לי עכשיו על איסור קל, אבל "תרוויח" המון באלפי מצוות שאני מתכוון ברצינות לקיים בעתיד". לא כך היא המידה.
תוקן הפונט (ווטו)
תוקן על ידי - עצכח - 07/05/2006 22:19:08
נשלח ב-7/5/2006 20:31
אודה לא קראתי הפעם את כל שכתבו לפני ואפשר שאחזור על דברים.
איסורי דרבנן כידוע מחולקים לסוגים שונים: נדון בסוג אחד כדוגמה: בגזרות נהוג להצביע על שני סוגים עיקריים: א.סייג שמא יבואו לעבור על איסור. ב. דבר שחכמים הבינו את מגמת האיסור והרחיבו את דין תורה - כגון שניות לעריות.
מעתה: א. בנ"ל יש לשים לב שכוחו של האיסור איננו מחמת עצמו אלא מחמת היחס בינו לבין הדין דאורייתא אליו הוא משתייך. ב. ככלל יש לומר שדיני דרבנן מנווטים מהשיקול החברתי - כל' הפרת הסייג באופן ציבורי להיכן תוביל.
לאמור: מובן שאין שוקלים את היחס בין דין דרבנן כשלעצמו לבין דין תורה, אלא בין דין דרבנן באופק של דין תורה אליו הוא משתייך (- ביחס למצוה / לאו) לבין דין / מגמת תורה אחרת איתו הוא מתנגש. ברור שכל מערכת נורמות כללית מעצם טיבה נתונה בשני מתחים: התנגשות בין ערכים / נורמות שבתוכה התנגשות בין הפרט לציבור.
אכן פעמים שטובת הפרט מתבטלת מפני השיקול של הנהגת הכלל (ובאלו מקרים עתים שיש היתר פרטי, עיתים שגם זה אינו), אך השיקול כאמור איננו רק היחס בין הדרבנן לדאורייתא, אלא בין הדרבנן באופק של דאורייתא אחד למול דאורייתא אחר בשיקלול הציבורי.
אמנם יש לשים לב שאף השיקול של הכלל הוא מגוף דיני תורה. מעתה, אמור שבוויתור על דין דרבנן אפשר שעובר גם על עיקרון יסודי שבתורה - ואפשר שזהו היסוד של לאו 'דלא תסור' / 'שאל זקניך ויאמרו לך' / 'שופטים ושוטרים' (-ובענין מקור ותוקף סמכות קבלת דברי חכמים אכמל"ב).
אעיר: לדברי דרבנן שנלמדו בי"ג מידות תוקף גבוה יותר (מח' רבמן ורמב"ם בסה"מ) למנהגים (סמלים, כגון כיפה וכדו') יש לייחד דיון נפרד.
נשלח ב-7/5/2006 21:54
בתמיה, גישתך מעט פשטנית. נכון שיש כמה ממדי חומרא, אך בדיוק בגלל זה גם אינך יכול לומר שיש דרבנן שחמורים מדאוריתא (כמו שניות לעריות מול איסורי דאורייתא). חמורות מאיזו בחינה? מבחינת העונש? ממש לא. מבחינת ייהרג ואל יעבור - לחלק מהדעות כן. ישנם כמה מובנים של חומרא, והדחייה אינה תמיד תוצאה של חומרא לעומת קולא. עם נוסח כזה הייתי יכול להסכים.
מיכי
נשלח ב-7/5/2006 23:25
בלי להכנס לפרטי הדיון ברור שברבי צודק. וכי מי שבנו האחד הוא פנוי הבא על הפנויה (טהורה) והאחר בורר עצמות מהדג בשבת מי נחשב דתי יותר ?
מאיר
נשלח ב-28/12/2008 11:17
האם מצב זה איננו מחוייב המציאות?
נשלח ב-29/12/2008 15:32
אידך
מה זאת אומרת מחוייב המציאות? הרי אם החברה תחליט לקבוע שני עקרונות יסוד, האחד "בל תוסיף", והשני "בל תגרע", אז החברה תוכל לשים כל הלכה וחומרה במקומם הנכון. המלך אין לישראל, אם מחוקקים אין בו? מדוע תאבד חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר?
(התורה כותבת קודם "בל תוסיף" למה? ואולי יש לומר, כדרך שאמרו בכיבוד אב ואם ומוראם, שהקדים בכל פעם את הקשה יותר לקיים. כך גם כאן.)
נשלח ב-29/12/2008 15:44
הערה כללית: יש לדון, גם לאחר שבר בי רב טוען שבעצם חומרת האיסורים בעיני הציבור הינה לא תורנית אלא חברתית, יש לדון, מה הכוונה חברתית? הרי התורה היא לא אנטי חברתית. אדרבה, התורה רוצה תמיד ש"משפט אחד יהיה לכם". התורה רוצה גם שאיש ידאג לחברו. אם כן, גם טעמים חברתיים יכולים להיות מעוגנים בתורה. נניח חבישת כיפה, שמבחינה הלכתית זה עניין שולי, אבל רב שילך ללא כיפה יגרום לחילול ה' גדול. כי החברה רואה בכיפה אמירה להזדהות עם הרעיונות הדתיים, אם כן מי שהולך ללא כיפה אינו מזדהה איתם. ולא משנה מה הסיבה שכך החברה סוברת. בסופו של דבר כך היא סוברת וצריך לקחת את זה בחשבון. לכן אם נגיע למסקנה שהציבור נוהג כמנהג העם ולאו דווקא כמנהג הראוי, עדיין לא נגמרה המלאכה, וצריך לברר מהם הסיבות המדוייקות לכך שהציבור נוהג כך, ומה ניתן לעשות בעניין.
נשלח ב-29/12/2008 15:56
וגם: האם צריך לעשות בעניין. כי לפעמים הנושא הוא כל כך משוקע (כמו כיפה), שכל בר בי רב יודע את צדדיו העיקריים, ואם כן חוסר האיזון נובע כנראה מתחומים אחרים. וזה סימפטום בעלמא. ואולי זה אפילו חיובי, הרי אנחנו לא חיים בחלל ריק, ותמיד יש שיקולים מורכבים.
נשלח ב-29/12/2008 16:30
המיון הסוציולוגי שונה מהמיון ההלכתי. ההיררכיה ההלכתית היא לפי החומרה (עד כמה שאפשר להגדיר חומרה באופן חד), אבל ההיררכיה הסוציולוגית (מי נחשב דתי ומי חילוני, ומי יותר דתי מהשני) קשורה לשאלות של ייחודיות יותר מאשר של חומרה.
וכבר לימדנו אריסטו שהגדרה מבוססת על הצבעה על סוג ומין. לדוגמא, האדם הוא חי מדבר. כסא הוא רהיט שמיועד לישיבה וכדו'. כעת אם נבוא להגדיר יהודי דתי, אין טעם להגדיר אותו דרך איסור לא תרצח או ניאוף, שהרי אלו איסורים שמשותפים להרבה קבוצות אחרות. כדי להגדיר יהודי יש להשתמש בסוג ובמין, ואת המין יש להגדיר דרך תכונות שייחודיות רק לו. לכן הגדרת יהודי יכולה להיות: אדם ששומר שבת, אבל בהחלט לא: אדם שלא רוצח. זאת על אף שברור שרציחה חמורה מחילול שבת.
לסיכום: הגדרה סוציולוגית באה לייחד ולהבחין, ולכן היא אינה מתייחסת בהכרח לחמור אלא לייחודי.
כמובן כל זאת מעבר לעמארצות שקיימת תמיד, ואם רוצים לדון בשופטני וטיפשאי הדיו יכלה והם לא כלים.
נשלח ב-29/12/2008 17:08
היא גופא: למה "יהודי דתי" היא הגדרה סוציולוגית? האם הדת היא שיטה סוציולוגית?
נשלח ב-29/12/2008 18:17
הגדרה לקבוצת אנשים היא תמיד הגדרה סוציולוגית. יש קבוצות שנוצרו על רקע דתי, והן מגדירות את עצמן דרך מאפיינים דתיים. וכך יש גם קבוצות לאומיות, אידיאולוגיות ואחרות, שמגדירות את עצמן בהתאם. כסוציולוג אתה שואל את עצמך מה יהיה המדד להשתייכות לקבוצה אחת מכל אלה, ולא תמיד תעשה זאת באותם כלים כמו שיעשו בני אותן קבוצות ביחס לעצמם.
בכל אופן, לעניין המושגים 'דתי' ו'לא דתי', השאלה כלל לא מתעוררת. הרי אלו בודאי אינם מושגים שנמצאים בתורה, או בהלכה, ולכן כל כולם שייכים אך ורק למישור הסוציולוגי. מבחינת ההלכה כל יהודי חייב במצוות, וכל יהודי מקיים אותן ברמה כזו או אחרת (לפעמים ברמה 0). אין קו שמבחין בין דתי ולא דתי בשום מובן הלכתי. זוהי הבחנה שכולה בתחום הסוציולוגיה. הרמב"ם ניסה לתת הגדרה כלשהי דרך העיקרים, אבל לענ"ד זה ממש לא זה, וגם יש על כך ויכוחים.
