משנת הרב אליעזר ברקוביץ

אכן לדעתי משנתו של הרב ברקוביץ היא בבחינת כמעיין המתגבר ובמה דברים אמורים:
חקר ההלכה המודרני בתגובתו לפילוסופיה של הזרם הפוזיטיביסטי-לוגי הביא לכך שהוגים אורתודוקסיים דוגמת הגרי"ד סולובייציק וליבוביץ ניסו לטהר את המערכת ההלכתית מכל סיטואציה אנושית. הטענה כי פסיקתו של מי מושפעת מהלך רוחו מסביבתו ומערכיו הייתה בעייתית נוכח עולם המנסה לשוות להלכה ודאות מתמטית ואובייקטיביות מלאה.
על מנת להתמודד עם השאלות הפילוסופיות של קאנט והאידיאליזם נוסל הגל נגררה המערכת הזאת ליצירת מצב של מידור. כלומר אין יכולת להבין את ההלכה כמו מערכת אחרת, היא עושה שימוש בקטגוריות אובייקטיביות ייחודיות לה ואין להשליך את המושגים ההלכתיים על המציאות האנושית. כאשר הלימוד הבריסקאי חייב להיות מנותק מהמציאות וכך "לטהר" את ההלכה מכל סיגים של השפעות יחסיות ולא מוחלטות. סיפור על
ר' חיים מוולוזין ימחיש עד כמה ראדיקלית הייתה הגישה . פעם שאלו את ר' חיים היות והמצב הוא חמור וקשה כל כך מדוע הלומד אינו מסתגר ומתבודד במדבר כמו שהרמב"ם גורס שצריך לנהוג אז הוא ענה כי "הישיבות הן המדבריות של ימינו..."
אין לנו אלא לשאול האם אנו רוצים כי עולם התורה והישיבות ראוי שיהיה מדבר?
האם מתוך עולם שכזה תוכל לצאת תורה רלוונטית ותוכל להפסק פסיקה "לאמיתה של תורה"?
בספרו של  ברקוביץ "משבר היהדות במדינת היהודים" שנכתב לאחר עלייתו לארץ בשנת1975  פורס ברקוביץ
את דעתו על הנעשה בעולם התורה בישראל. הוא כואב על חוסר היכולת של הלומדים להבין כי המציאות הנוכחית הישראל(הציונות) נושאת בחובה שינוי עצום בחיי העם היהודי ועובדה זו חייבת לקבל ביטוי בפסיקה ההלכתית. כתלמידו המובהק של בעל "השרידי אש" גרס אף ברקוביץ כי המציאות והמעשה בקונקרטי הם העומדים בבסיס החשיבה ההלכתית והגישה התיאורטית אינה התשובה לדור זה.
כאן גם משתלבת הגישה הרואה במוסר ובדאגה לחלקי החברה החלשים(היתום הגר והאלמנה ונוסיף האשה העגונה ופסולי החיתון) נייר לקמוס הבוחן האם הפסיקה ההלכתית היא אכן "לאמיתה של תורה"
השיבה של ברקוביץ לערכי היסוד המכוננים את המערכת ההלכתית איננה מקרית, היא פועל יוצא של תפיסה הרואה בהלכה מערכת המשלבת בתוכה איזון של ערכים ומנהלת דיאלוג עם המציאות שהיא עצמה יוצרת.
כאן גם טמונה התעוזה והרעננות החופשייה מכל אפולוגטיקה של הגותו וחוסר המוכנות שלו להיבטל בפני פוסקים קודמים ומגמות פורמליסטיות של ההלכה. ברקוביץ מדגיש בכתביו את העקרונות של "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" ואת קריאתו של ר' אברהם בן הרמב"ם שדיין אשר הולך רק אחרי פסקים של קודמיו הוא "חלש ורפה".
התפיסה הרואה במוסר חלק בלתי נפרד מפסיקת ההלכה איננה זרה למסורת ישראל וכידוע מופיע כבר בבראשית בקריאתו של אברהם "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" ונמשכת משם להגות הימי בניימית.
בעקבות השינויים האדירים שעברו על העם היהודי במאתיים שנים האחרונות יהיה זה מגוחך לחשוב כי על מנת ליישם את ערכי הנצח של היהדות בתוך המציאות(וזוהי הגדרתה של הקדושה אליבא דברקוביץ) המערכת המשפטית ואבני הבניין שלה לא נדרשים לשידוד מקיף ולמהלך של יצירתיות ומעוף אשר יוכלו לתרגם את המערכת לכלי עבודה רלוונטי ואמיתי כיום.
השבתו של המעשה המוסרי ותודעתו האנושית האוטונומית של האדם בתוך השיח ההלכתי תוכל להשיב לנו את האמון שיש לנו בהלכה שהייתה מאז ומתמיד "הלכה-הליכה בדרך המצוות" (הרב ח"ד הלוי)
ותבשר את תורת ארץ-ישראל שאנו חפצים בשיבתה.

מהן גבולות האורתודוכסיה?

אנאסזי, חן חן לך וישר כח על האשכול.

דומני שבאופן כללי אפשר לומר שהגותו של הרב פרופ' ברקוביץ' סובבת סביב שני צירים עיקריים:

א. ההלכה (הוא עוסק רבות במחשבת ההלכה).
ב. אמונה לאחר השואה (הוא יוצא נגד גישות ה'מרחיקות' את הא-ל מן השואה ו/או מסתירות את פניו).

לגבי נושא ההלכה שעלה כאן -

הרב ברקוביץ' הוא אורתודוכס ומחוייב להלכה. גם במידה והוא מציע שימוש בכלים הלכתיים לצורך 'התפתחות' הוא מדגיש את החשיבות בהיצמדות להלכה כמות שהיא גם ללא השימוש.

הטענה על קיומם של  כלים ערכיים כמו 'דרכיה דרכי נועם' או 'ועשית הישר והטוב' - אינה רק שלו כמובן, והיא יונקת את כוחה מספרות חז"ל ומספרות השו"ת. אני חושב שגם בדורותינו נעשה שימוש בכלים כאלו (למשל הכלי של 'משום דרכי שלום' בסוגיית טיפול בגוי בשבת), וקשה לחלוק על קיומם ונוכחותם בפסיקה. נקודת הביקורת היא סביב ההיצמדות לפסיקה נתונה ולא לעניינים (הרמ"א פסק כך והש"ע פסק כך - אבל אין דיון בסברות שלהם ופסיקה לפי סברא).

אנאסזי ושז

צריך לבדוק טוב האם הגישה של הרב ברקוביץ היא שפירוש "עין תחת עין" עוצב לפי צורך הדור וההתפתחות המוסרית שלו, אותו הדבר גם לגבי מעמדה המשפטי הנחות של האישה והצורך לתקן אותו וכן בשאר הנושאים שהבאת. במידה וזוהי גישתו, כלומר, גישה הטוענת שאנו מחויבים לטקסט המקראי והחזלי באופן מוזר ביותר, בו אנו מנסים להכניס תפיסות שלנו, ובעצם להפוך את ההלכה למה שנראה לנו נכון ללכת בה, אלא שאנו חייבים שהדברים יתאימו איך שהוא גם אם בצורה עקומה ביותר לפסוקי התורה ומימרות חז"ל, נראה לי שלפוסקים רבים תהיה בעיה עצומה לקבל אותה וכל שכן לפעול על פיה

  תוקן על ידי - hooooomy - 08/05/2006 18:57:19

שז,
לייבוביץ אכן דגל בגישה אוטיסטית בכל הנוגע להלכה, אך קראתי (או שמעתי) שהוא אמר שיש מקום לאי אלו רוויזיות מאחר וכמה הלכות בתלמוד מתבססות על השקפה "מדעית" שהיתה רווחת בזמנם ולאו דווקא על השקפת התורה. לדוגמא הוא הביא את מעמד האישה שייתכן שנבע מכך ש "דעתן קלה עליהן". אני מתאר לעצמי שברקוביץ היה מספיק רדיקלי כדי לאמץ מסקנה כזאת.
לגבי פסולי חיתון:
"ואראה את כל העשוקים דניאל חייטא פתר קרייה בממזרים והנה דמעת העשוקים אבותם של אלו עוברי עבירות ואילין עלוביא מה איכפת להון כך אביו של זה בא על הערוה זה מה חטא ומה איכפ' לו ואין להם מנחם אלא מיד עושקיהם כח מיד סנהדרי גדולה של ישראל שבאה עליהם מכחה של תורה ומרחקתן על שום לא יבא ממזר בקהל ה' ואין להם מנחם אמר הקב"ה עלי לנחמן" (ויקרא רבה)
לא תמיד יש פיתרון "מוסרי", וגם הנועזים שבפוסקים עשויים למצוא את עצמם במבוי סתום.

בעלבעמיו
אני לא יודע מהן גבולות האורתודוקסיה, אך הייתי מגדיר אותה (בזהירות) כהשקפה שעל פיה היחסים בין אדם לא' יכולים להיות מוכתבים אך ורק ע"י התורה (כתב ובעיקר בע"פ) - ללא ספקולציות אנושיות כגון: "מה לדעתך א' רוצה.."

ממללא
רק השבת שמעתי בשיעור מת"ח שגם כיום, כאשר יש אפשרות להחזיר שמיעה גם לחירשים מלידה, אותם מסכנים עדיין ישארו בקטיגוריית "חרש שוטה וקטן" משום ש"לא חילקו חכמים בדבריהם";
"כבוד הבריות"? "דרך ארץ" ???

hooomy,
אכן, יש מקום לבדוק מהו אותו מוסר שבשמו באים לפסוק. האם כל רגש שאומר לנו "נכון לא נכון" הוא לגיטימי? ואני חושב שהדוגמא שנתתי ל שז עם פסולי חיתון ממחישה את הבעיתיות. לא זוכר אם ברקוביץ התייחס לנקודה זו (קראתי את הספר מזמן - ובהודעה הראשונה הבאתי ליקוטים בלבד)

למה לי קרא, סברא הוא– בבא קמא מו תוקן על ידי - אנאסזי - 08/05/2006 23:06:23

שלום לכל המגיבים,הדיון בהשלכותיה של הגות ברקוביץ אכן מעניינות מאוד:
השאלה היא לא מהם גבולות האורתודוקסיה?
אלא מהי אותה אורתודוקסיה? האם התגובה (ההכרחית) והקיצונית של היהדות הדתית בעת החדשה
נוכח הפירוק של הקהילה וההשכלה היא כיום מבורכת או אנכרוניסטית?
שוב אני חוזר וטוען כי לדעתי הרב ברקוביץ הבין כי משימתו של הדור והוא שב ומזכיר זאת היא:
"המשימה הגדולה העומדת לפנינו בתחום זה היא תרגום כל תכני היהדות ... תרגום אשר יצייד את היהדות ההיסטורית בכלים שיאפשרו לה לדבר אל בני הדור הנוכחי" (מאמרים על יסודות היהדות,הוצ' שלם,עמ' 251)
שוב אני מדגיש ברקוביץ חוזר לעקרונות המבססים את ההלכה והרגלי החשיבה של התלמוד לא במקרה אלא משום ההכרה כי יש צורך אמיתי והוא נעשה לשם שמיים(ומכאן גם הלגיטימיות שלו בניגוד לרפורמות אחרות ביהדות) להשיב להלכה את השיח שלה וההתמודדות שלה עם החיים.
ניתן לדעתי לומר זאת כך: צא ולמד מה מעסיק את פוסקי ההלכה ולומדיה ומכאן תבין האם היא ממלאת את תפקידה ומנכיחה את הקדושה בעולם או שהיא יבוא של הגלות לארץ ישראל.
השאלה אם אנו מפרשים את הפסוקים "עין תחת עין" ע"פ קודים מוסריים היא נכונה,אין להבין כי הקב"ה שואף לדכא את הכרתו של האדם לא השכלית(למה לי קרא-סברא היא) ולא המוסרית(השופט כל הארץ...)
ברקוביץ אומר כי "הציונות טובה לגלות אך מסוכנת לציון" אני חושב כי בכך הוא התכוון כי בציון אין אפשרות להתעלם מחלקים שלמים של קיום קולקטיבי של עם האחראי למעשיו ומדינתו, המלחמה של דור המייסדים הייתה על הקיום ועצם החיים עצמם ואילו דור זה עומד בפני השאלה עבור מה ולמען איזו מערכת ערכים הקמנו מדינה ויצרנו עצמאות יהודית בישראל. שהרי קיום כעם במדינתו אינו ערך אלא קודקודו הקיצוני הוא פשיזם
השיבה ליהדות ההיסטורית על מנת לקיים את העתיד היא דרכו של ברקוביץ.