|
|
| נשלח ב-4/10/2002 17:10 |
 |
| |
אין "מסלול אמיתי"
כי אין מסלול לא אמיתי.
כל מה שאנו חוים הם חיינו, ואין משהוא מחוץ לחויה שלנו אשר אינו כלול בחיינו, כי אז איננו.
תפקידנו להתמודד עם כל היש שנגדנו, המוחש המדומה והמפונטז וה.....
|
|
|
|
| נשלח ב-4/10/2002 17:15 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2002 21:24 |
|
| |
מבחן, איריס וכולם
הלא זה בדיוק הענין. שיש אמיתי ויש פחות אמיתי.
אבל עלי להבהיר איך אני משתמש במילה "אמיתי" בהקשר זה. (מה גם שזו מלה רבת משמעויות וחלקן סותרות).
בהקשר זה, אני מבין ב"אמיתי" - דבר שמתברר לאחר זמן, ודוחה מפניו תפיסה קודמת.
המשל הברור הוא חלום. כשאני בתוך החלום, בדרך כלל איני יודע שאני חולם. כשאני מתעורר, אני אומר על מה שעבר עלי קודם - זו לא אמת.
גם בחיינו אנו רצים אחרי רצונות, מונעים על ידי רגשות, ובשלב כלשהו אנו מסתכלים אחורה ואומרים: זו היתה שטות. זה לא היה מה שרציתי באמת.
בתרבות המערבית יש אידיאל קסום של חיים על פי הרגש שהוא הוא מה שאני באמת. כמדומה לי שזו טעות בהכרת הנפש (או האדם, או התודעה). אנו מלאים סתירות כרימון. רגשותי הם חלק ממני, הם אני, אך גם הבנתי השכלית היא חלק ממני. בחירתי בכל רגע קובעת איזה חלק ממני יבוא לידי ביטוי.
כפי שציין מבחן, אם הבנתיו, כל בחירה היא אמיתית באשר היא החלטתי באותו רגע, אבל אדם נוטה לדרג את בחירותיו במידרג, לפי נכונותן, התאמתן ההדדית, עלייתן בקנה אחד עם ערכיו ושאיפותיו, ועוד.
כך ששייך בהחלט לעסוק בדירוג כשאני מסתכל על עצמי.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2002 20:50 |
|
| |
מעניין ששכחו כאן את הטעות היסודית יותר של דיקרט, שהיא הפרדת היודע מהידיעה או החושב מהקיום הנחשב.
ההפרדה היא רק מלאכותית מחמת שהחושב כולל הרבה ידיעות, אבל אינו נפרד מכלל הווייתן כפי שנידון באשכול "מטאפיסיקה ואפיסטמולוגיה": http://1364.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=128929
|
|
|
|
| נשלח ב-26/12/2002 14:43 |
|
| |
מעניין שהגמרא במסכת ברכות, מספרת שדווקא תלמידי חכמים גדולים חלמו חלומות על מקרי ניאוף ועריות קשים ביותר, כולל משכב בהמה. ודווקא הגמרא אומרת שחלום כזה הוא סימן טוב, איך זה מסתדר?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/12/2002 15:03 |
|
| |
נו
מה רע ליהנות בלי לחטוא?
זה מה שנקרא
"זוכים בשני העולמות"...
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2003 09:32 |
|
| |
הנה דברי דקארט עצמו, על תפיסת המציאות. בתקציר שלו הוא מביא בפרק השישי [שבתקציר הכולל את כל הפרקים]:
"ולבסוף אני מביא שם את כל הראיות שמהן אפשר להסיק את מציאותם של הדברים החומריים... כלומר שיש עולם, שבני אדם יש להם גופים...דברים ששום אדם בעל שכל בריא מעולם לא הטיל בהם ספק
חבל שבתחילת החיבור לא ראה עצמו דקארט כאדם בריא 
|
|
|
|
| נשלח ב-20/3/2009 09:13 |
|
| |
הסוקר טועה במה שטועים רבים, מאמינים כמו גם אתיאיסטים.
האמונה לא אמורה להיות וודאית, בהיותה פעילות וכושר אנושי. האלוהים, אם הוא קיים (כלומר אם השיקול שלנו נכון), הוא עצם הכרחי המציאות ועילת עצמו. אבל הכרח מציאותו הוא תכונה שלו ולא אומר מאומה על הכרחיות המסקנה שלנו. יכול אדם להסיק באופן לא הכרחי על קיומו של עצם שקיומו הכרחי. אם הוא צודק בשיקול אז יש עצם כזה, ואם אינו צודק בשיקול אז אין עצם כזה.
הליקויים ואי הוודאות הם שלנו ומחשבתנו, ולכן גם על אחריותנו. העובדה שהמסקנה הפילוסופית של דקרט היא שהאמונה היא הדבר הכי ודאי עבורנו, זוהי הוודאות המכסימלית שניתן להגיע אליה, והיא אינה פותחת פתח לשום ספקנות מהותית, ובודאי לא לתכונה כלשהי של האלוהים עצמו. לכל היותר, מי שלא השתכנע מהטיעון הזה ייוותר ספקן, אבל ודאי שהטיעון הזה כשלעצמו אינו יוצר ספקנות.
|
|
|
|
|
