הפלות: מהו הקו האובייקטיבי?

_________________

1. מה טיבה של בעלות האב על הוולדות?
2. מהו שווים של חיי עובר?
3. האם יש לחיי העובר גם ערך מעבר לשווים הממוני?

כפי שנראה בהמשך שאלות אלו קשורות זו לזו.

 א.      על צורת השומה של דמי וולדות נחלקו בגמרא אם שמין את הוולדות עצמם או את האשה לפני ואחרי ההפלה. לכולי עלמא המטרה היא לאמוד את ערכו של הוולד כעבד, לדוגמה, כמה מוכן אדם לשלם יותר על שפחה מעוברת. הסיבה בגללה הוא מוכן לשלם יותר היא כמובן שכאשר העובר יוולד הוא יזכה בו כעבד. 
  אבל כאן עולה שאלה קשה. הרי גם אם נניח שלאב יש בעלות ממונית על הוולדות, הם אינם  עבדים שלו. ודאי שכאשר הם נולדים הם כבר לא חייבים לו כלום, ולא כמו בן השפחה שהוא  עבד לאדון.  על מה, אם כן, צריך לפצות את האבא? על זה שחסכו לו הוצאות גידול ומאמצי חינוך? אם להשתמש בביטוי שטבעה פליאה אלבק, הנזק  הכספי שנגרם לאב הוא לכל היותר  אפס. אם רוצים לפצות אותו על הנזק הנפשי והצער שההפלה גרמה לו, אזי שיטת השומה  שמובאת בגמרא ובפוסקים היא לחלוטין לא רלוונטית.

ב.       נראה שיש שתי אפשרויות לצאת מהסבך. האחת היא לומר שהעובר הוא ישות לעצמו. אם זה כך, אזי מי שהורג אותו חייב לו כופר (להבדיל מרוצח רגיל שחייב מיתה ופטור מן הכופר בקים ליה בדרבה מיניה), והכופר הוא אכן דמיו של העובר כפי  ששווה היה לימכר לעבד. לפי זה האב הוא פשוט יורש של העובר, כלומר דמי הכופר מגיעים לעובר, ומכיוון שהוא כבר מת אזי הם משתלמים ליורשיו. זה נכון גם בכופר של שור מועד שהמית אדם: גם שם (לפחות למ"ד דמי ניזק) חיוב הפיצוי הוא כלפי מי שכבר מת ולכן משלמים ליורשים; גם שם המנוח לא היה "שייך" ליורשים לפני הנגיחה ואין כאן פיצוי של היורשים על משהו שהיה שלהם קודם. כך כתב הרב שטיינברג באינציקלופדיה שלו:

"מה שחייבה התורה דמי וולדות לבעל, הוא משום שבדרך כלל ההורג אדם חייב מיתה, ולכן   נפטר מתשלומין מדין קם ליה בדרבה מיניה, אבל בעובר שאין חיוב מיתה נשאר חיוב הממון, ובעצם החיוב הוא לעובר והוא מנחיל את הממון לאביו.

 נכנה את האפשרות הזו "העובר כאדם"

האפשרות השניה  היא לומר שהעובר הוא אכן רכושו של האב ("העובר כחפץ") ותו לא. האב  מקבל פיצוי על  שהזיקו חפץ השייך לו. שמא תאמר שלפי זה לא מגיע לו פיצוי כלל שהרי לא   היה יכול לעשות   שום שימוש בבעלות הזו, והיא הייתה פוקעת עם הלידה? על זה יש לענות שזו  תפיסה מוטעית של חיובי הנזיקין בתורה. כיום מקובל לראות בבעלות את אוסף הפונקציות שהחפץ יכול לשמש בהן, והפיצוי במקרה של נזק הוא על שלילת ההנאות שהיו לי  מהפונקציות של החפץ. אבל במשפט התורה ניתן לומר שיחס הבעלות הוא מטפיסי ולא   פונקציונלי, וערכו של חפץ הוא אינטרינסי ולא תלוי בשימושים שניתן לעשות בו. אם זה נכון   אזי דמי ולדות הם חיוב נזיקין  רגיל שהאב זוכה בו לא כיורש אלא כבעלים.  

 ג.    הגמרא במסכת סוטה (כו.) מדברת על סוטה מעוברת ש"שותה או נוטלת כתובה". מה החידוש?

רש"י מפרש "ולא אמרינן לא ליקטליה לולד". ועל זה מקשה תוספות (שם ד"ה מעוברת) למה באמת? למה שלא נמתין עד שתלד ונציל את הולד? הרי באשה שנידונה להריגה יש סיבה להמתין עד שתלד כדי להציל את הוולד "משום דממונא דבעל הוא דכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה"? ומכאן מסיקים התוספות שבאמת תשתה רק לאחר שתלד.  

אבל המשנה למלך (סוטה פ"ב ה"ז) מבאר כי דעת הרמב"ם כרש"י שאכן המעוברת שותה  "דדוקא התם (באשה היוצאת ליהרג) ... אם היא חטאה בעלה מה חטא שמפסיד הוולדות? ... אבל הכא שהבעל הוא רוצה להשקותה ובידו הוא שלא להשקותה מהיכא תיתי שנחוש להפסדו?"

 לכאורה מכאן חבר לדעת המהרי"ט (ח"א סימן צ"ט)  שבהריגת עובר (והפלה) יש רק עניין ממוני, אותו מהרי"ט שהרמ"פ (אג"מ חו"מ ב' ס"ט) כתב ש"תשובה מזויפת היא מאיזה תלמיד טועה".   

וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים:

האסון הכוונה לאשה---  אין  דין רוצח שוגג-על הילדים שהופלו

_________________

מודה ועוזב