אני וסימון ומואיז הקטן (לזיכרו של יוסי בנאי)

לונלי דאב, כתבת: "ה"פייטה" של מיכלאנג'לו, יכולה לרגש גם "בושמן" שכרגע בא מן הסאוואנה" מניין הביטחון? איני שואלת בהתרסה, אני מבקשת לדעת עד כמה תגובות אנושיות צריכות להיבחן בכלים אנושיים כללים. כלב מקזחסטן וכלב מברלין אם ייפגשו ויחשפו שיניים, הם יבינו היטב זא"ז. האם בני אדם כך? עד כמה אוניברסליות התכונות ה"אוניברסליות" שלנו?

לונלי ואמשלום,
אני לא מרגיש כאן שמאלציות, אבל הויכוח באמת נראה לי מעט עקר. אני ממש לא מחפש 'שמחות עניים', ואני גם לא חושב שאיכותו של עגנון נובעת בעיקר מהציניות שלו (שעליה עמדתי בעצמי באשכול סמוך. אולי זה שעל התפילה לשלום המדינה?).
כמו"כ אני מוכן להיות הראשון שמודה בעוני האמנותי (אך בהחלט  לא היצירתי) של העולם הישיבתי-תורני (את תגובתי על הערתו של מאיר על הסופרים החרדים החדשים שמגיעים לרמה טובה, ארשה לעצמי לשמור לפעם אחרת).

אבל את ההערה של אמשלום על הספרדיות של הרב סבתו לא הבנתי. אם עגנון כותב 'עגנונית' אז זה יכול להיות מאומץ רק ע"י אשכנזים? אני חוזר וטוען שעגנון כותב ארמית יותר מאשר יידיש (וגם קודם לא התכוונתי ליידיש וארמית כשפות, אלא כביטויים לתרבות). לכן לדעתי אין שום קשר לאשכנזיות (אין צורך לציין, בודאי לא לאמשלום, שאני גם לא אמון על פוליטיקלי קורקט. אני באמת חושב כך, ופשוט לא מבין את ההערה הזו).
מיכי

מיכי,

לא ניסיתי להעיר כי דוקא מזרחי אינו מסוגל לכתוב "עגנונית", אלא כי אף אחד אינו יכול לעשות זאת היטב, מלבד עגנון בעצמו (ההערה על היותו מזרחי באה רק להדגיש את השוני בין סבתו לעגנון).
הרבה ניסו ולא עלתה בידם. כולל הרב סבתו.

בהתכתבות אישית ייעץ לי מי מגדולי הפורום להשתדל לבאר דברי, ובפרט שורה ב"בצאתי מעצור שם" שרבים וטובים שגו בה. 
"מי שכך שואל - גישמאק ב'קצות' לא חווה מעולם"
בצאתי מעצור שם
"אין לך גישמאק בברעכט ווייל - לכן פרקת עולם!"
בצאתי מעצור כאן
 פי' שבכל מקום גם הנאור ביותר קיימת סכנה ללחץ פסיכולוגי חברתי בסגנון "בגדי המלך החדשים". כשאני שואל שאלה המעלה ביקורת על חיי חברת הלומדים אני מקבל תשובה שאמורה לערער את ביטחוני העצמי "כנראה שלא היה לך גישמאק בקצות", ועל זה הדרך קיימת סכנה שאותו טיפוס "יתדי" קיים גם בצד הליברלי ומנסה "להטיל דופי" באהבת ברכט כדי לא להתמודד. איני רוצה לחזור לויכוח הקודם, רק לבאר את השיר שהבנתי שכמה אנשים היפכו את כוונתו.

במסגרת ההבהרה אסקור את הנושאים שהעליתי כאן, לבל יערבו זה בזה:
1. (א) אי כינונה של תרבות אוטונומית בשובינו לציון והזדקקות למלא חלל זה בדברים זרים לחיינו. ההתחברות לתרבות אחרת יוצרת שניות ולא עושר. עושר יש למי שמכיר את ברסנס אחרי שיש לו את בית תרבותי המשקף את חייו, כמו מי שנוסע לחו"ל ויש לו בית בארץ, שניות היא ניכור בין העולם הרעיוני והחושי 
(ב) הבנת הסיבות לחידלון: השקפת עולם מדכאת, חוסר התארגנות, מודעות וכו'
הבאתי דוגמא מעולם המוסיקה לנתק הקיים בין הציבורים ליוצרים.
2. דברי רשר"ה על נזק המתקפה על האורתודוכסיה להתפתחות החברה וחיזוק חשדנותה. דבר זה מעורר את השאלה האם הרצון לבנות מגביל פתיחות.
3. אחדות הרעיון והביטוי, היוצר והיצירה. 
4. ביקורת על הנוסטלגיה של בנאי שאין בה אלא ריחות תבלינים וכובעי בארט, והשוואתה לסבתו כמי שנראה כביכול נוסטלגי אך אינו כזה, כמו שאבאר בהמשך.  דבר שאינו דיון עקר כמ"ש פה אלא אבחנה חשובה בין פולקלוריזם חילוני למי שמחובר אורגנית לרוח וגוף החיים היהודיים בעבר הווה ועתיד.

ועתה לדיונים שהתפתחו כאן היום.
לונלי דאב חולק עלי בטענה 3 הוא טוען שניתן להפריד בין תרבות ליצירה. לדעתי גם אם בושמני יכול להתחבר למיכלאנג'לו השאלה היא איזה רושם יווצר בנפשו? האם הוא לא יהפך לקצת יותר איטלקי? מכמה רפאלים, דה וינצ'יים וחרוזים של דנטה צריכים להתרגש כדי שהנפש תקבל עיצוב יותר איטלקי? 

אוסובוקו טען שכל המחלוקת על אחדות היוצר והיצירה היא בגלל פערים השקפתיים וגם החילוני יודה שלא יפתח לינק לאמן אנס ורוצח. טענה זו צריכה בדיקה לדעתי המפרידנים מאמינים בהשקפתם עד הסוף, וצריך לבדוק אם יש איסור לשבח את ויליאם בורוז למשל בפורומים ספרותיים מהוגנים.   
אוסובוקו קישר נושאים 1 ו-3 בצורה מעניינת שלא חשבתי עליה. ככל שנכיר יותר בחשיבות הרעיון מאחרי היצירה - האמנות תהיה יותר מגוייסת. אומנות מכאניסטית מגוייסת הלוא כבר יש לנו. המסקנה הראשונית שלי מהשאלה שכנראה יצירה מצריכה יותר פתיחות, גם כשרואים את המהות שעומדת מאחרי היצירה אפשר לראות את החלק הטוב של אותה מהות כמו שכתבתי לעיל על הנצרות של באך שאפשר לראות בה חרדת קודש מסויימת. ויתכן שזה הכוונה ל"תיקון" ניגוני רועים נוכרים של החסידים על דרך הפשט. ואכתי צ"ע.

להערתו של מואדיב, הבהרתי כבר שהיוצר משתקף ביצירתו. ביחוד כשיצרתו מילולית כבנאי, והשקפותיו ותחושתיו מבוטאות בהדיא. אין כאן הסקת מסקנות לא עניינית על סמך אישיותו אלא עיסוק במסרים העולים מתוך יצירתו, ומתבטאים גם באישיותו.

לאמשלום.
בנעורי הייתי הולך לביתו של ידיד חלבי, ואביו שהיה איש פשוט מאד נהנה לתבל את שיחתו בפסוקי תנ"ך מתגלגלים, מדרש ופיוט  להביע בהם מיליה דעלמא - אח"כ הכרתי עוד כמה קשישים כאלה. אני ערב לך שהוי החיים הגליצאי רחוק משפת עגנון ממה שהחלבי לסבתו. סגנון המליצה הפיוטית של סבתו מושרש בעולם הספרדי, יתכן שההשפעה העגנונית היא זה וזה גורם אבל בהחלט אין כאן חיקוי מעושה.
מבלי לכתוב הערכה כללית על סבתו אסביר מה התכוונתי בהשוואה לבנאי:
אמנם "עפעפי שחר" היא יצירה פנטסטית, אבל הפנטזיה שבה גורמת לצאת מההבנה המצומצמת של עוד תיאור על כובע בארט ועפיפון אדום. תיאור הריאליה מקבלת את משמעותה כשהיא מונחת בצד מציאות אחרת. היציאה מהריאליה למחוזות של "הלואי שזה היה כך" מעמידה את החיים לצד החלומות שלהם לצד מורשת תרבותית ואמונה מטאפיזית.
זו גם התשובה לשינוי אורחות חייו לכיוון ישיבתי יותר. מי שמבין את המנגנון הרעיוני העומד מאחרי התמונה הנחמדה של התבלינים והעפיפונים ומחיה אותה, מבין שבשביל לשמר את התמונה לא צריך דוקא "להתחפש" לדמויות ולסגל את המניירות שלהן, אלא להבין את ההנעה הפנימית ולהמשיך את דרכן גם אם בתנאים החברתיים הנוכחיים זה נראה אחרת (עד כאן הנאום הרפורמי שלי).
לדעתי "עפעפי שחר" כתוב בשני רבדים: למי שלא מכיר את החברה הדתית זה ספר נאיבי קסום. למי שמכיר - הספר מעמיד ביקורת סוציולוגית נוקבת במעטה תמים. המפגשים של הדמות המיצגת מסורתיות תמימה עם העידן החדש של האורתודוכסיה: ברסלבים, למדנים מנותקים, אקדמאים בקונפליקט ועוד, לא רק מאירים את קריסתו של עולם ישן, הם מעירים בעדינות על העולם שהחליף אותו.    


  

שחרית
מאין הבטחון?
מניסיוני!   אני עצמי "בושמן" מהסאוואנות
של בני-ברק וירושלים

ועודני 


. תוקן על ידי - לונלי_דאב - 14/05/2006 21:30:28

לב העברי
בטיעונך מהדהדת  אמירה ותיקה יותר
שתמציתה "נפשי יצאה בדברו,כח הפועל בנפעל"
ולאחר הרהור,יש בה הרבה מן האמת.

לב העברי,

זה דיון על טעם ועל ריח, וככזה באמת שאין לו לא טעם ולא ריח.
[לטעמי האישי, דמויותיו של סבתו רדודות, סגנונו חקייני והתוכן של ספריו ראוי לנערים מתבגרים סרוגי כיפה.]

ובכ"ז, לנקודות העקרוניות ששליתי מדבריך -
העובדה שיש ליצירה מסר (ואפילו מסר חכם ומשמעותי), אינה הופכת אותה ליצירה טובה.
זה גם לא ממש מטריד אותי אם סבא של סבתו דיבר כך, או שהוא המציא לעצמו דמויות ושפה בראשו הספרותי. גם זה אינו קריטריון לאיכות של יצירה.

אמשלום,
אבל זה כן קריטריון לכנות. ובפרט לאור הנחתך (המופרכת לטעמי) שכנות דורשת (או לפחות נתמכת ב) היכרות וריאליות.

ואגב, שכחתי להעיר ללונלי,
אני לא רואה מדוע כנות ושמאלץ הם כשמן מים. אני בהחלט רואה אפשרות סבירה לקיומה של כנות שמלווה בשמאלץ. אנשים רבים מתרפקים בנוסטלגיה שמאלצית למהדרין על עבר שהם באמת ובתמים מתגעגעים אליו. העובדה שאתה רואה בסבתו שתי מגרעות אינה מחייבת אותך לקשור אותן זו לזו. ואם את השנייה (חוסר הכנות) ראית רק מחמת הקשר שלדעתך קיים ביניהן (הקשר לשמאלץ), כי אז לענ"ד לא ראית אותה כלל.
ומתוך כך יש לדון כאן עוד גם על הקשר בין שמאלץ לקיטש (ובמאמריו של תומס קולקא על הנ"ל), ואכ"מ.
מיכי