מיהו צדיק?

בתי לומדת לאחרונה את סיפור נינווה.
בזכות מה שכתבתם בפורום יכולתי לשוחח איתה על משמעויות של הסיפור
עכשו היא זקוקה להגדרה של "צדיק", ואני לא מוצאת.

הפניתי שאלה זו לאחד הכותבים כאן בפורום, והוא ענה לי:

"צדיק הוא מי שיש לו יותר זכויות מעבירות.
הגמרא ממשילה זאת למאזנים. מהסוג של פעם.
את צריכה לתאר זאת ברור לבתך, כי היא לא יכולה לראות זאת בחנויות.
מצד אחד מצוות, מצד שני עבירות. מי שיש לו יותר באחד הצדדים, אז הוא צדיק, או רשע חלילה.
חשוב להדגיש, לפי הגיל שלה, כי המצוה והעבירה לא נמדדת לפי המספר, אלא גם לפי האיכות. כוונה טובה, מאמץ של התגברות וכו' מעלים את ערך המצווה.

הסברתי לה לפי דבריו, ואז היא המשיכה לשאול
האם צדיק חייב להיות יהודי?
האם הוא חייב להיות דתי?
האם זה רק גבר? או יכולה להיות אשה?

האם מדובר על מצווות בין אדם למקום?
או בין אדם לחבריו?
מי מודד את המצוות?

פניתי עם השאלות החדשות, ונעניתי שוב:

צדיק יכול להיות גם גבר וגם אשה. כי גם גבר וגם אשה, וגם ילד, כל אחד נתבע לעשות מה שהוא יכול, את הטוב והישר בעיני ה'.

בעיני ה', כי במבט אנושי לא תמיד אנו יכולים לשפוט מהי האמת ומהו הראוי. וה' בתורה לימד אותנו מבט אובייקטיבי, בלתי תלוי.

עם זאת, אף אחד אינו יכול להעריך את גודל המצוות, או העבירות, אלא ה' לבדו.

ובוודאי שאדם מבחוץ אינו יכול לשפוט את חבירו. ועל זה נאמר "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". כלומר, כיון שאינך יודע מה עבר עליו עד שהחליט לעשות או לא לעשות מה שעשה, איך תוכל לשפוט אם זה טוב או רע ובאיזו מידה?
(כמובן, זה לא שולל שאני מחליט למי להתחבר וממי להתרחק, ויש גם לכך קריטריונים ברורים, אבל אנו יודעים שהחשבון האחרון הוא רק בשמים).
המצוות הן גם בין אדם לחבירו וגם בין אדם למקום.
האם גוי יכול להיות צדיק? מסתבר שכן, לפי דרגתו. אבל יש הבדלים בין יהודי לגוי.

ואני מוסיפה, על שאלותיה
אז איך קובעים מיהו צדיק?
האם זה איש שמתפאר במעשיו, כך שכולם רואים שהוא צדיק?
או אולי מי שפועל ומאמין ללא פרסום
מי נותן את "הדיפלומה לצדיקות"

מה דעתכם? האם תוכלו להרחיב בנושא?

פרש על סוס

לפי התאמה למערכת אובייקטיבית חיצונית שמוכרת לכולנו בליבנו, אני מקווה -

עולם ברור ראית!

(פסחים נ א, ב"ב י ב ותודה לפרוייקט השו"ת).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

דעתי בנושא:
http://tora.us.fm/tnk1/kma/qjrim1/cdiq.html

יהוסף

נתת שתי הגדרות לצדק, אולם לדעתי הראשונה היא "אמת" והשניה היא צדק. אלא שאי אפשר לזה בלא זה - כמו שאומרים בתפילה "ובנביאי האמת וצדק".

בעצם מה שאני רוצה לומר שהגדרת הצדיק כאיש אמת זה עניין טכני, כדי שלא נטעה לומר שצדיק הוא גם מי שפועל על פי מוסר שקרי.

וכמו כן הגדרת האמת כתפיסתו של הצדיק הינה אמצעי טכני, כדי שלא נטעה לומר שמוסר האמת הוא המשמש את הרשעים בהנהגותיהם הנלוזות.

כמובן שכל מה שכתבתי הינו אך אמצעי טכני (ולא ביקורת) שלדעתי יעזור להבהיר את הנושא עליו דברת והבהרת טוב מאוד.

וכתוספת והשלמה לדבריו של יהוסף.

כתב בספר ראש הגבעה, מבית מדרשו של הגר"א (בשם רח"ו):

"וז"ל ר' חיים ויטאל ז"ל בספרו שער הקדושה במדריגות צדיק וחסיד וז"ל:

כל זמן שלא קיים האדם כל התרי"ג מצוות נקרא צדיק שאינו גמור. וכאשר יקיים כל התרי"ג מצוות אף שלא נקנו בו כל המדות טובות בקניין גמור אלא ע"י מלחמתו עם יצרו ה"ז צדיק גמור.

וכאשר יטבעו בו כל המדות הטובות בטבע גמור דהיינו שיסורו ממנו הגאוה והתאוה והכעס וכן כל שאר המדות הרעות ויטבעו בו הענוה והשפלות והפרישות מן העולם בטבע גמור. אשר צריך האדם להיזהר בהם יותר מן קיום מצוות עשה ולא תעשה.  ואחר כך* יקיים כל התרי"ג מצוות בשמחה ובאהבה בלי גרוי היצר כלל יען נזדכך חומרו לגמרי **....

כאילו הוטבעו בו כל המדות מיום שיצא מרחם אמו זה נקרא חסיד " עכ"ל

* (כלומר "אז")
**כאן צנזרתי משהו שאינו מעיקר העניין כדי למנוע התלהמות. הרוצה יעיין בפנים.




רואים מכאן:
1. הצדקות תלוייה במוסר האמיתי.
2. צדקות מספקת של אדם פרטי אינה מחייבת את בעליה במוסר עמוק - אלא בהבנה וציות (לא אמרתי כפוי) לכללים מחייבים שטבעו אותם אנשים בעלי מוסר עמוק - וכדברי מיימוני.  
3. מה שמכנים היום "צדיק" בשפת המדוברת בשוק (לאו דווקא) - זה בעצם חסיד, כלומר רצון טבעי לעשיית טוב.  
4. אני מוסיף על הכתוב - כי כאן חשובים מאוד דבריו של יהוסף כי המוסר תלוי בידיעתו של האדם, כי רק כאשר יש בסיס איתן למוסריות - יש לה קיום.

וראוי לציין שמדברי החוה"ל בשער הפרישות משתמע אחרת ממסקנה 2 שהסקתי מ"ראש הגבעה".

עכשיו, אחרי שכבר הפנמנו מיהו צדיק אליבא דראש הגבעה בשם הרח"ו, נשיב את הצנזור למקומו. והניצים מאשכול דוד ומיכל מוזמנים (על כל נושא שקשור איכשהוא לדוד. ברצינות אני אומר. כי פה אני עומד להכתיר אותו כחסיד גדול, ועל זה נראה שיש מה להתווכח):

"
כמד"א ולבי חלל בקרבי. גם אמר לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני כגמול עלי אמו
"
ועכשיו נוסיף עוד קטע מכמה דפים קודם, ובסוף ג"כ בהדגשה על דוד המלך:
"ודע בני כי במדת החסידות שהיא גדולה על כל המידות - שם גברה יד השקר ואנשי חסד נאספים באין מבין כדגים הנאחזים במצודה הרעה ר"ל. ודע כי מדת ההפקר סמוכה למידת החסידות ושם אחד להם, כי פירוש המילה של חסיד הוא מופקר, וכן פי' מילת חרפה הוא הפקר ולכן תרגם אונקלוס כי חרפה היא לנו כי חסודא היא לנו, פי' הפקר הוא לנו לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה, וכן איש כי ישא את אחותו חסד הוא פי' הפקר הוא....
 
וכיוון שזה כן, כי מילת חסיד אמיתי הוא מופקר שמפקיר א"ע (את עצמו) וחייו וכבודו וממונו ובניו וכל קנייניו הכל לכבודו יתברך, וכן יש מפקיר א"ע וכבודו ואת ממונו בשביל הנצחון או בשביל איזה תאוה שהוא חפץ בה מאוד, לא אכפת ליה אם ירננו וילעיזו עליו ויהיה שיחה בפי הבריות ויהיה לחרפה ולבוז כיוון שהפקיר את עצמו.
 
ואם כן כיוון שהחסידות האמיתית תלוי בהפקרות אם כן לא נודע המבחן בין המופקר האמיתי ובין החסיד האמיתי.

ראה מה שאמרה מיכל לדוד המלך שהיה מפזז ומכרכר והפקיר א"ע וכבודו ואת כבוד מלכותו "מה נכבד היום מלך ישראל בהגלות נגלות לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים" שגם הם היו מפזזים ומכרכרים ושמחים לקול עוגב ולקול התוף והכינור ולא היה הבחנה ביניהם בין מעשי דוד מלך ישראל ובין מעשי הריקים, שכולם מפזזים ומכרכרים כאחד. ויאמר דוד אני כונתי לה' אשר בחר בי והפקרתי את כבודי לפניו יתברך, כי מי אנוכי עצב נבזה ותולעת ולא איש שאתהדר לפניו לפני המלך מלכו של עולם.

עתה ראה בני מרחק הגדול במעשה אחד בין דוד מלך ישראל ובין מעשה הריקים והפוחזים זה הפקיר את יחוסו וכבוד מלכותו וזה הפקיר בורו ורוב פחזותו זה הפקיר א"ע לכבוד ה' יתברך אשר בחר בו וזה הפקיר א"ע לקול כנור ועוגב אשר ערב לו כמדת הריקים. זה נעשה מופקר לא'ל עליון וזה נברא מופקר מבטן ומלידה והריון. זה הפקיר את כבוד עצמו וזה הפקיר את כבוד עולם כולו.

והא לך בני המבחן הבדוק שתראה ותבין את מי הוא מפקיר אם את כבוד עצמו או שהוא מפקיר את כבוד העולם לפי שהוא מחזיק את כולם לבהמות והוא בתוך בני אדם כמו בדיר מלא בהמות בלי בושה לפניהם. ובאמת (לפי מחשבתו, מ.מ.) כבוד עצמו במקומו מונח והוא אם תעשה לו איזה הכלמה יעלה חמתו כאש צרבת בגובה ליבו והנוגע בו כנוגע באישון המלך ואינו נושא פנים לשום בריה וכולם שוים לפניו, ומטיל מום ובזיון אף בקדשי שמים בלי בושה הוא המופקר האמיתי.
 
והחסיד האמיתי מפקיר את כבוד עצמו ואינו מפקיר כבוד שום אדם בעולם. וזמש"א נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה יכבד פי' נבזה הוא בעיניו ונמאס בעיני עצמו ואת יראי ה' יכבד והוא דכא ושפל רוח לפני כל אדם וכ"ש יראי ה' שהוא מכבד אותם בכל כבוד שיכול לכבדם. זה הוא חסיד האמיתי ואתה דע לך בני." עכ"ל וע"ש באורך.

תוקן על ידי מיכההמרשתי ב- 03/05/2007 9:15:19