הרהורי ל"ג בעומר.

מציץ,

תקן אותי אם אני טועה אבל נראה לי שלא תתעב את שמחה המתוארת כאן:
"לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה ומפני כן נקרא חג האסיף וצוה הא-ל לעמו לעשות לפניו חג באותו העת לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו ית', ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלוקים בעת ההיא ציוונו השי"ת לקחת בין ידינו דברים הזכירים אותנו כי כל שמחת ליבנו לשמו ולכבודו." 
יוצא מדבריך: הנתק בין המעשה הדתי להתיחסות שלו לחיים הגשמיים ה"תכליתיים" יוצרת דת של מרד נגד התכליות - דבר המעורר דחיה ברוב המין האנושי.  
פי הנראה מדברי החינוך לעיל ומגישתו של הגר"ש שקאפ שהובאה כאן ועוד, הדרך הבוסטונית-לייבוציאנית-חרדית-עכשוית אינה הפירוש הבלעדי להשקפה הלכתית.
עוררת את בעית הנורמות בחשיבה המודרנית. לדעתי יותר מהחשיבה  החיים המודרנים הם הם שיצרו את הנתק הנורא. עיסוק חסר תכלית אינו נחלתם של חרדים, המהפכות התעשייתיות והטכנולוגיות יצרו תרבות בילוי ופנאי המקבלת פעמים רבות צורות מוזרות ומכוערות בשל מיעוט עיסוקינו בהשרדות. אצל החרדים יש העצמה של בעיה זו מפני קלות היחס לפרנסה ואמונה ברוחניות, אבל עדיין אין זה אלא פרט בתופעה כלל עולמית מדאיגה למדי.

בוגיעלון,

לפי מה שזכור לי, ר' שמעון סבור שלמושגים כמו 'זכות קניין' או 'גזל' יש מובן 'טבעי' וההלכה היא שמגדירה מתי חלה הזכות הקניינית, מתי היא נפגעת שלא כדין (=גזל) ומתי לא - כלומר מסדירה את המושגים הטבעיים.

בהמשך לכך אפשר לומר שמוסד הנישואין קיים וההלכה רק מכתיבה מסגרת לנישואין, כמו ששיטות משפט אחרות מכתיבות מסגרות אחרות.

לא הבנתי מה עניין אורתודוכסיה לכאן. הרעיון שההלכה היא שיטת יישום מסגרות 'טבעיות' יכולה להיאמר על כל שיטת משפט אחרת שאינה ההלכה.


ר' מיכי,

כאמור, הרעיון הוא שאדם יוצר לעצמו עולמות אלטרנטיביים לברוח אליהם. אני לא יודע מה מוגדר כערך ומה לא, אבל תרבות הספורט, הארי פוטר ובכלל ספרות יפה, תקשורת כפי שהוזכר בהודעה מעלי ומסיבות הם סוג של עולמות וירטואליים שמספקים להמון בריחה.

מותר החרדיות בעניין הזה היא שהבריחה שלה היא סביב רעיון הא-לוהות שהוא הדבר היחיד שאינו הבל כפי שלימדונו רבותינו הגרי"ד וליבוביץ', וכפי שרמז ספרן.

החיסרון שלה היא שהיא מספקת בריחה טוטאלית מהחיים ו/או שהיא כורכת בהכרעה הערכית פרזיטיות ובערות כערכים מוחלטים, ולכן, טוב שאפשר להיות סתם מיזרוחניק.

אגב יש גם עולמות ערכיים שמבוססים על הבלים שאין להם קשר למציאות ואינם היהדות החרדית - למשל תנועות שמאל רדיקליות שמפתחות עולם וירטואלי שבו האוייב לא מסוגל להזיק בפני עצמו וכל נזק שנגרם ממנו הוא תוצאה של מעשינו אנו ולכן עלינו להילחם בעצמנו על מנת לגרום לנזק להפסיק ולהישפך מהאוייב, בעל כורחו וכל זאת בטענות ערכיות לפי כל מובן שהוא.

מציץ כתב:
החרדיות , לפחות הגירסה הארצישראלית שלה , היא התרסה נגד הערכים התכליתיים השולטים בכיפה. בעוד בעולם רווחת תפיסה שאדם צריך להיות יצרני , לעסוק בדברים ה"אמיתיים" וה"חשובים" , כמו פרנסה והתקדמות בחיים והנאה מהחיים, החרדיות מציעה התעסקות בלא כלום, אבל במידה לא פחותה של רצינות והתמסרות . 

התיאוריה אולי הולמת את המעריצים המשווים באובססיביות בין התרגום של רות לבנית לעמנואל לוטם ותמהים איזה מהם משקף  יותר את עולם שר הטבעות . לחרדים, לעומת זאת, אין כל סיבה לחשוב שהם מבלים את זמנם ב"התעסקות בלא כלום". מבחינת רובם ככולם, עשיית המצווה יכולה להניב תועלת לא פחותה מזו שביציאה לעבודה או בחיפוש אחרי אהבה, תועלת מוחשית וברורה, בעולם הבא והם מצפים לתגמול אפילו בעולם הזה.
לא ניתן להלביש בכוח אמונה לייבובצ'יאנית על אנשים שמאמינים בדרך התמימה, הישנה והמסורתית, ולפרש את התנהגותם לפיה.

אף אחד לא מתווכח על זה שהשיח החרדי מאופיין, גם בארץ וגם בחו"ל, כהכחשה ברמה מסויימת למציאות הטבעית. יציאה לעבודה, בטחון ברופאים, מציצה בפה, אמונה במדע של חז"ל ועוד נושאים שנמצאים בשיח הציבור החרדי מראה שהמציאות לא תופסת המקום שהיא תופסת בתרבות המערבית.

האם חינגת ל"ג בעומר מורה במיוחד על תופעה זו? אני חושב שהתשובה היא שלילית. אפשר לדמיין ציבור שמעורה בהוואי העולם ומתייחס בצורה אחרת למציאות, והוא עדיין מתרגש ביותר מהילות רשב"י אבי תורת הסוד, בין אם זה נכון או זה לא נכון.

ממללא

"מותר החרדיות בעניין הזה היא שהבריחה שלה היא סביב רעיון הא-לוהות שהוא הדבר היחיד שאינו הבל כפי שלימדונו רבותינו הגרי"ד וליבוביץ', וכפי שרמז ספרן."

כשרעיון הא-לוהות הוא מושא לבריחה - הוא מופקע משמו וכמעט שכל ערכו שנשאר בו הוא שלכל הפחות לא בורחים לסמים...

ולמיודעי בעצכ"ח
לעצם הנושא הנידון הרשו לי להעלות הירהור כפירה במודל העצכ"חי שכאן.
רבים מהטוענים מניחים כמובן מאליו שלוש הנחות:
א. ההבחנה ברורה בין תכליות בעלות מעלה, לבין היזדקקות למלאותם של החיים הנחשבת כנחותה.
ב. הבחנה בין הכוחות השכליים - הקוגניציה, לבין המימדים הרגשיים / חושיים כשתי פונקציות בעלות ערך שונה, וזו איננה ברורה בעיני.
ג. הנחה כי כל התכלית היא מלאותו של העוה"ב השוללת את מלאותו של העוה"ז.

המכנה המשותף לכל הנ"ל הוא תפישה אנתרופולוגית של האדם מיסודו של המו"נ כיצור תבוני שכוחותיו האחרים אינם אלא משמשים נצרכים אך נחותים.  

א. מדוע שלא נסבור שלכל הפחות גם הפעילות והחיים בעולמנו זה היא תכלית לעצמה (בבחינת 'וכבשוה'.
ב. המודל האנתרופולגי האלטרנטיבי הוא האדם הוולטרנסיטי (-הרצוני), ויודגש אינני מדבר על תפישה נטישנית, אלא על תפישה שתניח שהאדם הוא יצור הוליסטי שכל כוחותיו משמשים ומשרתים אלו את אלו - אם תרצו כמשל ניתן לראות את תפישת המו"נ לגבי העיקרון שהאדם איננו תכלית הבריאה, אלא כל הבריאה היא איש אחד בעלת קשרים והיזונים חוזרים. הוא הדין השכל איננו תכלית האדם אלא כל האדם הוא עולם קטן אחד בעל קשרים והיזונים חוזרים, לדברי המושג נפש האדם אחת היא של הרמב"ם יתפרש (גם אם הרמב"ם לא התכוון לכך) כביטוי לכך שיש להתבונן על הכוחות שבאדם כמערכת שלמה שלכולה ערך אחד, ולא למספר את מעלתו הערכית של כל חלק!
ג. לפי התפישה האנתרופולוגית שלעיל - אף הזיקה לעולם זוקקת יחס לכל ההיבטים שיכולים להשפיע על מכלול כוחות האדם. (ברי, שאיני נכנס למינוי התזונה לכל מימד שבאדם)
ממילא האדם צריך להיבנות גם ע"י חוויות רגשיות (שלהן חלק ניכר בהבנית האינליגנציה הרגשית) שללא אלו יורעו תיפקודי כוחותיו.
יתר על כן, אף הנבואה אינה שורה אלא מתוך שמחה, ואם נרחיב את המבט נפרש שהשגות רוחניות אינן נבנות רק ע"י קוגניציה אלא שלובות בהתרחבותה של האינטיליגנציה הרגשית (לענ"ד ביטוי מודרני מרחיב למושג כח הדמיון; ואם תרצו בניסוח ממותן - צמיחת ההיבטים הקשורים לרצון = הכוחות הנפשיים).

אכן אינני מדבר ספציפית על חויה מסוימת - כגון כיצד ל"ג בעומר מקדם עולמות רגשיים באדם, שכן שאלה זו היא אינדוודואלית, ותלויה מאוד באופי החגיגה של כל חוגג, אלא הלגיטימציה העקרונית להיזקקות לחוויות רגשיות / חושיות.

אזהרה: שאלת המידה והגבול אינה רלוונטית לעצם הטיעון - כך שאין בטיעוני כל לגיטימציה להתרת תאוות - ואין נידון זה רלוונטי לגוף הטיעון.

גוף הטיעון אם אנסו לחדדו - איננו שכליים נפרדים הנבנים מתוך השכלתינו ואילו צרכינו הגשמיים אינם אלא אילוצים שמוטב שנסגפנו מהם.
אלא אנו יצורים חיים שחיינו במילואם שלובים בעולמינו הרגשי / רצוני - וכמציאות חיים אנו נבנים בכל הכוחות יחד ואלו משפיעים זה על זה ומוטל עלינו לפתח את מלוא חיינו האישיותיים.

(אכן, לאמור, יש בדברי לא מעט עירעור על ההרכיה המקובלת בין רוחני לגשמי, ושמא אף היא אינה אלא הצגה אניליטית של מידת ההשפעה והמאבק אותו אנו חווים, על מנת להדגיש את שני הצדדים, ותו לא. -
אגב מי יחכמיני בפסוקי חמשה חומשי תורה - האם יש אמירה ברורה למעלתו של הכוח השכלי, או להצבעה ברורה על דיכטומיה? 
 - ונא לא להשיבני מסיפור אדם הראשון שכל כולו משל סתום, ואפשר לפרשו איך שרוצים!)

אולי ב'שמות'  "הראני נא כבודך ...והודיעו : כי לא יראני אדם וחי" - כל עוד שהוא חי ונפשו המשכלת כלואה\שוכנת בחומר\גוף גשמי ודבקה בו