נהוג לטעון שטרנדים ואפנות מגיעים לציבור הדתי-לאומי באיחור אופנתי של 20 שנה: הציונות, המיליטריזם הישראלי, הרוחניקיות ההודית, כולם הספיקו לעבור את חוק ההתיישנות בחברה החילונית בטרם התקבלו כבשורה בציונות הדתית (יוצאת דופן היא אופנת הגראנג', המצווה להמשיך ללבוש את אותן חולצות פלאנל משובצות). אבל בכל מה שנוגע לטיפול פסיכולוגי ולעולם הפסיכולוגי, שגם הוא עולם שאינו חף מטרנדים ואפנות, וגם בו קיים פער שנים גדול בין הציבור החילוני לציבור הציוני-דתי, וכמובן גם לזה החרדי, נראה שההבדל עמוק יותר.

לא פשוט לבחון יחס של ציבור שלם לטיפול פסיכולוגי, כששאלתי את יצחק מנדלבאום, פסיכולוג מוכר בציבור הדתי, על היחס של הציבור הדתי לטיפול פסיכולוגי, הוא אמר: "בשאלות כאלה תקבל תשובה מדויקת יותר אם תפנה ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה". מנדלבאום צודק. אמירות כלליות על ציבור מגוון, במיוחד בנושא מורכב ועמוק כזה, יכולה לחטוא לאמת, אם קיימת כזו. אבל כל המרואיינים שלי, רבנים ומטפלים מהציבור הדתי ומהציבור החרדי, כולם הצביעו על הבדלים מהותיים ביחס של דתיים לטיפול פסיכולוגי ולפסיכולוגיה בכלל, כולם, כולל מנדלבאום עצמו.

בשנים האחרונות תחום הטיפול בציבור הדתי נמצא בפריחה מרעננת, מכונים לפסיכולוגיה שפונים למגזר הדתי, כמו "מכון שילה" או עמותת "בקדושה", ומרכזי הכשרה למטפלים עם דגשים והיבטים יהודיים, כדוגמת בתי הספר ללימודי פסיכותרפיה אינטגרטיבית יהודית של הפסיכיאטר ד"ר מיכאל עבולאפיה, תורמים ואף גורמים לגידול משמעותי במספר המטפלים, וגם במספר הפונים לטיפול, במגזר הדתי. "בעשר שנים האחרונות מדובר בתופעה ששילשה את עצמה", אומר מנדלבאום, ומסביר: "ממה שאני פוגש בטיפולים שלי, כנראה שטיפול פחות ופחות נחשב לבושה במגזר הדתי, אנשים יותר מדברים על זה. המימד של הבושה אמנם לא נעלם לגמרי, אבל הוא הולך ויורד, בעיקר כשמדובר בנושאים פרגמטיים כמו ליווי לקראת נישואים וטיפולים זוגיים. יכול להיות שהמגמה הזו נובעת מהיכולת של החברה הדתית להכיר בקשיים פסיכולוגיים, וגם מהכרה בכך שאפשר לפתור קשיים. בכל מקרה, כשיש גם מודעות לקושי וגם הכרה בזה שאפשר לעזור, זה מגדיל את מגמת הפניה לטיפול".

אבל מנדלבאום גם מצביע על תופעה מעניינת לא פחות: מרבית ההכשרות הטיפוליות במגזר הדתי-לאומי והחרדי, כמו גם מרבית המטופלים במגזרים הללו, מתמקדים בטיפולים קצרי טווח או בשיטות טיפול "אלטרנטיביות". "אני רואה יותר ויותר אנשים שמצטרפים למגמת הטיפול בציבור הדתי, אבל לא מהכיוון הפסיכותרפי, אלא מכיוון של סוגי טיפול אחרים כמו CBT ו-NLP (שיטות טיפול ושיפור עצמי קצרות טווח באופן יחסי, י.ב.ד)הדגש העיקרי במקומות שאני מדבר עליהם,ופסיכואנליזה, כמובן היא הניגוד הגמור". לדבריו, הייצוג לפסיכואנליזה ולטיפולים דינאמיים מהאסכולה של פרויד וממשיכיו נמוך בהרבה מבחברה החילונית.

מנדלבוים מסביר את הפניה של דתיים דווקא לטיפולים קצרי טווח, בכך שהיחס של דתיים לטיפול הוא מאוד פרגמטי. "הואיל ופסיכואנליזה לא תמיד עובדת, ולעתים עושה ההפך, אנשים רואים בזה משהו פחות פרקטי. בשביל אנשים דתיים פסיכואנליזה זו בעצם אופנה שהם לא תמיד לוקחים בה חלק. בקרב אנשים דתיים יש משהו יותר פרגמטי ששואל, זה עובד או לא? לכן הם מעדיפים כמות טיפולים קצרה וממוקדת". 

הרב יהושע אנגלמן, רב ופסיכולוג מוכר מתל אביב, מכיר במגמת הפרגמטיזם הטיפולי שמנדלבאום מתאר, אך מוצא טעם לפגם במגמה שמגיעה דווקא מציבור שאמור לחתור לחיים רוחניים יותר: "למרבה הצער חלק גדול מהיהדות האורתודוכסית היום היא מאוד מכוונת מעשה. עד כדי כך שלהרבה מאוד דתיים יש תמונה בראש שהעולם הבא הוא מקום ששוקלים בו ערימות של מצוות וערימות של עבירות. בשביל הרבה מאוד דתיים, כמו שאדם מפריש 10%-20% מההכנסה בשביל הפנסיה שלו, כך הוא צריך לשלם 10%-20% מהזמן בשביל שהעולם הבא שלו יהיה טוב יותר. זו לא חשיבה שעל פיה האני הפנימי שלי זה מה שנשאר ממני, כפי שמצופה מאדם מאמין לחשוב.

"הרבה פעמים דווקא העולם הדתי, שאמור להיות רוחני יותר, הוא מכוון עשיה, ופחות מציית לאמירה 'דע את עצמך'. אם יש לאדם בעיה שילך לפתור אותה כמובן, אבל בהרבה מקרים הנטיה היא להתמקד בפיתרון מידי של הבעיה במקום לראות אותה כהזדמנות לצמיחה פנימית. התפישה שעל פיה המכשול הוא חלק מהדרך זה מה שמשותף לכל זרמי היהדות העמוקים. רבי ישראל מסלנט אמר בזמנו שזה יפה שאנשים עושים בפועל דברים טובים, אבל אסור להזניח את הפנימיות. הנטיה של דתיים רבים כיום לתפוס כאילו העשייה תציל את האדם, עומדת בניגוד גמור לתפיסה הזו".

הרב אנגלמן שונה מאוד בנוף הרבנים בציבור הדתי, הוא מחזיק בתואר רב ועובד כפסיכולוג קליני כבר שנים (יודעי ח"ן מכירים אותו מכך שהלחין כמה מהלהיטים המוכרים בציבור הדתי), בעיניו של הרב אנגלמן העובדה שדתיים נוטים פחות לפנות לטיפול פסיכואנליטי ולטיפולים דינמיים לא נובעת רק מפרגמטיזם, ויש לה סיבה נוספת: "יש בטיפול דינמי ארוך טווח גם משהו שעשוי לאיים על דתיות. אדם חילוני שהולך לפסיכולוג עשוי להבין שזה שהוא רוצה להיות מרצה באוניברסיטה לא מגיע מבחירה שלו אלא זה משהו שהוא קיבל מאבא שלו. אם אדם דתי יבין שמה שהוא עושה זו לא בחירה שלו, זה עלול לאיים על הדתיות שלו, וזה יכול להיות מסוכן מאוד מבחינתו. אגב, כמובן שזה שהבחירה שלך לא נובעת ממקור פנימי לא אומר שהדבר מכריח אותך לא להיות מרצה באוניברסיטה או לא לשמור מצוות, זה רק מכריח אותו לשאול למה אתה עושה דברים, והשאלה הזו מאיימת על מי כל שהולך בתלם".

אחד הדברים שמכעיסים את הציבור הדתי הוא ההתייחסות אליו כמקשה אחת (והכשל הלוגי במשפט זה רק מראה עד כמה קשה להימנע מכך). אבל, כמו שעל המפה של סין יש נקודות קרובות יותר לירושלים מאשר לבייג'ין, כך גם בציבור הדתי ישנם אנשים שירגישו קרובים יותר לחילונים מאשר לחברים באסכולה דתית הנמצא בקוטב אחר של המפה הדתית. בתוך הציבור הדתי עצמו ישנם גם הבדלים מורגשים מאוד ביחס לטיפול פסיכולוגי. המטפל החרדי אריאל וידר מצביע על כמה הבדלים כאלו: "כשמדברים על היחס של הציבור הדתי לטיפול, אני רואה הבדלים עצומים בין החברה החרדית לחברה הדתית. אגב, החברה החרדית לאומית (חברה מתפתחת של דתיות לאומית מחמירה יחסית שמרכזיה בין השאר הם ישיבות כמו מרכז הרב, ישיבת הר המור ובנותיה ועוד, ישיבות פחות מוכרות לחברה החילונית, לפחות כיום) די דומה לחברה החרדית בחוסר המודעות שלה לנושאים טיפוליים. שאר הציבור הדתי יותר דומה בהיבטים האלו לחברה הלא-דתית, מאשר לחברה החרדית והחרדית לאומית".

וידר מוצא הבדלים בגישה לטיפול פסיכולוגי גם בתוך הציבור החרדי עצמו. "בקרב החרדים, היחס לטיפול תלוי מאוד בחסידות ובפלג. לדוגמה, בחסידות בעלז, שהיא חסידות גדולה מאוד, מעודדים טיפול. המון מטופלים מגיעים משם. בחסידות בעלז גם מארגנים לימודי טיפול, ושולחים אנשים מהקהילה עצמה ללמוד טיפול. בחברות ליטאיות, לעומת זאת, יש אליטיזם כלפי טיפול ולכן שם פחות שולחים לטיפול פסיכולוגי. אבל, אפילו לרבנים שמראים את התנגדות הגדולה ביותר לטיפול יש מספר של מטפל בכיס למקרים שבהם הם מרגישים שאין אופציה אחרת".

"האופציה האחרת" עליה מדבר וידר היא מקור הסמכות המובנה בציבור זה, הרבנים, שלפעמים אלו שמהווים מוקד לפנות אליו גם בעניינים אישיים ונפשיים. בנושא מורכב ועדין זה, של התייעצות עם רבנים בנושאים אישיים, וטיפול של רבנים בעניינים נפשיים, אעסוק במאמר הבא.