|
|
| נשלח ב-21/5/2006 22:25 |
 |
| |
ש
לא אחשה, כי נוראות נפלאתי, ונראה שאגב שיטפיה לא דק.
אכן, כך טיבה של ההלכה שמסתבר שתמיד נוכל למצוא דעה שונה, אך במקום שיש דעה מוצקה ופשוטה, להזכיר בשקילות דעת תה"ד ועוד לסיים:
"כמובן טוב שנפסקה הלכה"
בשתיים אתמהה:
א. וכי כך אנו מחווים דעות סוביקטיביות לפי הנראה לנו על פסיקה - "טוב שנפסקה", או לא טוב שנפסקה - ונראה ששגת הקולמוס היא!
ב. במקום שיש דעה כל כך מרכזית ופשוטה - לומר "שנפסקה" - כאילו זו מח' גדולה של שני פלגים עד שנדרשה הכרעה?
לבסוף לשונך:
"אך ניתן לומר שהמצוה נועדה כדי ליצור מערכת סמכותית, כדי להעביר את החינוך המסורת והחכמה מדור לדור, שהילדים ישמעו להוריהם ולא יעשו ככל העולה על רוחם"
סברא זו מלבד שלשכלעצמה צ"ע, אין בה שום הנמקה לגוף המח' שכן ניתן לטעון כנגה בקל, אף אם המטרה להעביר חינוך ומסורת, וכי המטרה מקדשת את האמצעים, האם אפילו מנימוק זה יש היתר לצער את חייו של הבן?
וכי לבן שהוריו יקבעו את חייו יש ערבות להעברת מסורת - מה ענין זה אצל זה?
ועוד שבנידון דידן עוסקים בדבר שהוא חיי נפש של אדם נישואיו לאשה ולולי שיראתי הייתי משווה זאת למי שיאמר לו אביו להכות עצמו ולגרום לו צער הגוף (כדברי הר"נ) קבוע. (-ואין זה דומה כלל לביזוי חד פעמי המובא בתלמוד)
ואף זאת לכיבוד טעם נוסף והוא יסוד הכרת הטוב כלפי ההורים ולאו דווקא תמיכה, ואף מורא אפשר שנשען על יסוד זה.
ואף זאת יתכן שכל יסוד שני אלו הוא אפשרות יצירת מערכת אחת של משפחה על סמך המערכת הטבעית בה הורין עומדים בעמדת מקבל כלפי ההורים.
ואעפ"כ גם אחרי טעמים סברא פשוטה היא:
מצוות הכיבוד והמורא לא נועדה לשלול את המעמד העצמאי של המכבד או הירא ואת אישיותו.
אלא הן מציינות אופי של זיקה בין שתי אישיויות עצמאיות.
ואף ביחסי איש ואשתו (מלבד ההקשר הממוני) מושג הכיבוד קובע חובות, אך איננו שולל אישיות (ודי לחכימא...), וכן במצוות דומות - מורא רב.
החותם לכבוד התורה ולומדיה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2006 00:43 |
|
| |
ש. היקר
אני מודה לך על הסברות המוגדרות בצורה מאירת עינים.
ונתת טעם בדברי תרומת הדשן, שהיו תמיד עבורי בבחינה חומרה בלא טעם.
אמנם, למרות שראוי לכבד את הראשונים ולהפך בזכותם, הרושם האישי שלי הוא שתרומת הדשן
נוטה להחמיר, ולפרש הלכות בצורה פורמליסטית שמרחיבה אותן הרבה מעבר לשיעור.
יש לי כמה דוגמאות לזה, ומקומן מן הסתם באשכול נפרד.
לפיכך, אם הוא המקור היחיד לתפיסה של הבעלות של ההורים על בנם, לא הייתי בונה על כך
יסודות. זו עשויה להיות שיטתו הבלעדית (ואפשר כמובן שאני טועה מכל וכל).
לפי גישה זו שלי, תרומת הדשן פירש קודם כל את החיוב לציית להורים במובן הרחב ביותר האפשרי
שלו, ואז חזר והתיר ללכת ללמוד תורה כיון שיש כאן התנגשות בין שתי מצוות, והרי על כך נאמר
"וכולכם חייבים בכבודי", גם ההורים, ואינם יכולים למנוע מצוה מן הבן.
והייתי מוסיף על זה כי לפי תפיסת עולם זו המגולמת בדברים, או עומדת בתשתיתם, כל מה שיש
לאדם בעולם הוא רצון ה', וכל מה שמותר לעשות הוא כאשר מצוה אחת מפנה דרך לחברתה (למשל,
מותר להנות בשבת כי יש מצוה להנות בשבת וכיו"ב).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2006 06:47 |
|
| |
ריב שאלה:
"ומה כשהדבר נוגע בתלמוד תורה? או ההחלטה על עלייה לארץ ישראל? גם אז פג תוקפו של הלכת כיבוד אב ואם ?
ואני אומר:
כן, אם אקבל את פסקיו שלהרב עובדיה יוסף (יחווה דעת חלק ה סימן נו "למוד בישיבה ללא למודי חול נגד רצון ההורים":
"שאלה: תלמיד שחשקה נפשו בתורה, וברצונו לעבור מבית הספר לישיבה, שעוסקים בה בתורה במשך כל שעות היום, והוריו דורשים ממנו בכל תוקף לעבור לישיבה תיכונית, האם חייב להישמע להוריו משום מצות כיבוד אב ואם ?
תשובה ...
בסיכום: תלמיד שנפשו חשקה בתורה, רשאי ללכת ללמוד תורה בישיבה שלומדים בה תורה בכל שעות היום, אף אם הדבר הוא בניגוד לדרישת ההורים שרוצים שילמד בישיבת תיכונית. ומכל מקום אם הדבר אפשרי, נכון להשתדל לעשות כן על ידי השפעה על ההורים ולפייסם באמצעות רבנים, כדי שיהיה הדבר גם לרצונם. והאמת והשלום אהבו".
<"או ההחלטה על עלייה לארץ ישראל?">
גם כאן מדבריו:
שו"ת יחווה דעת חלק ג סימן סט
שאלה: הדר בארץ ישראל, והוריו גרים בחוץ לארץ, וההורים מבקשים ממנו לרדת מן הארץ ולהצטרף אליהם, האם עליו לשמוע בקול הוריו משום מצות כיבוד אב ואם?
....
בסיכום: אסור לרדת מארץ ישראל לחוץ לארץ אפילו כדי להצטרף להוריו הדרים בחוץ לארץ ולקיים מצות כיבוד אב ואם. אולם מותר לרדת לחוץ לארץ לקבל פני הוריו ולחזור לארץ ישראל.
__________
שו"ת יחווה דעת חלק ד סימן מט
שאלה: מי שהוריו גרים בחוץ לארץ, ומצווים עליו לרדת מארץ, האם עליו לציית להוריו ולרדת מן הארץ כדי לקיים מצות כיבוד אב ואם?
סיכום: מצות ישיבה בארץ ישראל אין ערוך אליה. שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה, ובמיוחד כשהכוונה להתיישב בארץ ישראל לשם מצוה, ולקיים בה כל המצות התלויות בארץ. ולכן אם צוהו אביו שלא לעלות לארץ אל ישמע לו. ומכל שכן שהזוכה להתיישב בארץ, וציוהו אביו לרדת מהארץ לחוץ לארץ, שבודאי אסור לשמוע לו, כי מצות ישיבת ארץ ישראל דוחה למצות כיבוד אב ואם, ובפרט שגם הוריו מצווים לעלות ולהתיישב בארץ. והשי"ת יקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ.
ומעין דבריו אלה בשו"ת יביע אומר חלק ו - או"ח סימן מ (ה).
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2006 10:41 |
|
| |
נישטאיך,
לא שאלתי. ציטטתי את שאלתך, וכתבתי שגם לגבי תלמוד תורה, ועליה לארץ ישראל אין מצוות כיבוד אב ואם חלה. ובכל זאת אין זה אומר שנגרע מהכלל של מצוות כיבוד הורים כפי שהסביר באריכות כמתעסק.
תוקן על ידי - riv - 22/05/2006 10:44:15
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2006 11:04 |
|
| |
מתוך דקדוקי לשה"ק "לא חפץ" \"לא אבה" ('משך חוכמה' דברים כה, ז) אפשר להבין את המניעים ההילכתיים להבנת השיקולים העומדים מאחורי הפסיקה שאב אינו יכול למחות -ו הבן אינו חייב לשמוע להוריו במקרים כמו אלה, 'חפצו' של אדם כבודו.
"כי ההבדל לדעתי בנרדפים בין "לא חפץ" ובין "לא אבה", הוא שגדר "חפץ" בשלילה, הוא אחרי שהתיישב בדעתו והשקלא והטריא בזה, ומאיזה סיבה חיצונית או שכלית לא חפץ בזה. אמנם "לא אבה" הוא על בלתי הרגש כלל להתאוות לזה, ונפשו לא תחל לחקור ולדרוש ולחשוב על זה מאומה. ולכן בכל מקום בתנ"ך בשמיעה כתוב ו"לא אבה", שאם אדם שומע ואחר זה לא ירצה, אפשר שהתעשת בדעתו, ומאיזה טעם אינו רוצה. אבל כשלא ירצה לשמוע, אין זה רק שמבלי שום סיבה נפשו לא תחל להתאוות לדבר.
כמו שמצינו : לא אבו שמוע בתורת ה' ... וכן במרגלים "ולא אביתם לעלות."
תוקן על ידי - riv - 22/05/2006 11:21:10
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2006 11:18 |
|
| |
כיון שעלה הנושא של כיבוד הורים, מן הסתם יהיה זה לתועלת לסכם קצת מן הנאמר בנושא.
בספר "עיונים במחשבת ההלכה והאגדה" של פרופסור בלידשטיין, מאסף של מאמריו, מופיעים שני
מאמרים משלו על כיבוד הורים. אחד בשיטת הרמב"ם ואחד במחשבת ההלכה והפסק בכלל.
הדברים הבאים מבוססים על מה שכתב בלידשטיין במאמרו השני.
א. כיבוד הורים והחובה החברתית
כפי שכבר הציע ש. לעיל, כיבוד הורים מהווה תשתית לרקמה החברתית. הרעיון הזה מופיע גם אצל
אריסטו. הרמב"ם מביע אותו בכמה וכמה הקשרים, והדברים מסתברים מצד עצמם. והם מופיעים
במספר מקורות במשך הדורות.
כיבוד הורים מרגיל את האדם לכבד את המסורת, את מנגנוני השליטה, לפתח ולא לפגוע בהכרת
הטוב ועוד.
(ראו במאמרו של בלידשטיין מספר מקורות לדוגמא מכתבי הפילוסופים של ימי הבינים).
ב. כיבוד הורים ומורא שמים
לפי אותה גישה, כיבוד הורים מחנך את האדם לכבד את ה'.
ג. החובה ההלכתית
1. מן הגמרא נראה כי החובה של הבן כלפי אביו (ואמו, וכן הבת, ומה שייאמר כאן בלשון זכר נכון
לגבי שני המינים) מתחלקת לשנים. כבוד ומורא. כבוד הוא ב"עשה" ואילו מורא הוא ב"לא תעשה".
בלידשטיין טוען כי המיון הזה פותח בידי הרמב"ם. אפשר שזה כך. אולם נראה כי שני היסודות האלו
קיימים בנפרד בגמרא.
2. יש שתי גישות לכיבוד הורים, האם החובה היא המעשים, או הדיבורים, או גם המצב הנפשי. האם
יש מצוה לאהוב? (יתכן כמובן לטעון שמי ששואל על חובה לאהוב כבר נמצא במצב חריג, אך לא
אאריך).
לדעתי, נראה כי השאלה אם יש חובה לאהוב את ההורים תלויה בשאלה כללית, האם התורה מצווה
על רגשות ועל מערכים נפשיים. שאלה דומה קיימת לפיכך גם לגבי "ואהבת את ה' אלקיך".
ד. ספר חרדים וה"חיי אדם"
א' אלעזר אזכרי, בעל "ספר חרדים", כתב באריכות על החובה של חובה לאהוב ולכבד את ההורים.
דבריו הועתקו ב"חיי אדם". (התגלית על מקורו של החיי אדם בספר חרדים נמצאה לי בזכות
בלידשטיין...).
כלומר, יש כאן פיתוח של חובת כיבוד הורים ומוראם לקיום הנפשי שלהם, אם כי כמובן הדברים
מופיעים גם קודם.
ואם הזכרנו את החיי אדם, יש בו ביקורת חמורה על החסידים של זמנו, שאותם הוא מאשים באי
כיבוד הורים (שאסרו עליהם מן הסתם להצטרף לכתות החסידיות... ) רבי אברהם דנציג מייחס להם
את הדעה כי "הוריהם הולידו אותם מפני שעסקו להנאתם" ולכן אין חיוב לכבד.
בלידשטיין מעיר כי הרעיון הזה מופיע כבר בחובת הלבבות, אך שם הוא מופיע בהערת אגב ובוודאי
לא כנימוק לפטור את הבן מחובת הכיבוד.
ד. חובת כיבוד ונשיאת אשה
לעיל הבאתי את הדעה כי חובת כיבוד הורים אינה מזכה את האב בהחלטות משמעותיות בחיי בנו.
טענתי כי היחס הזה היה קיים בחברה בתקופות היסטוריות, בעולם העתיק, אך יש להבדיל בין המצוי
לבין הראוי.
בספרו (עמ' 308), מסכם בלידשטיין את אותו רעיון ומציין למפרשים רבים שסברו גם הם כך.
לאחר שהוא מצטט את הרמ"א, שפסק, כמו שכתב נישטאיך, שאין הבן חייב לשמוע לקול הוריו
בבחירת כלתו, הוא מסביר:
"איזו דינמיקה הלכתית הביאה למסקנה זו? ניתן לעמוד על שני מוטיבים עיקריים:
א. כבר בעלי התוספות התייחסו להגדרת היקף סמכות ההורה... מילוי צרכיו הלגיטימיים של ההורה
להוציא צרכים בלתי סבירים. בקטגוריה אחרונה זו ייכללו רצון ההורה לשלוט על הבן והרצון למנוע
את הצער הנגרם לו כשאין דעתו מתקבלת על בנו.
איני מעתיק את המוטיב השני, שמשקף את הגישה הדומה יותר לתרומת הדשן, שנזקקת לדיון הלכתי
כדי לפתור את השאלה. בלידשטיין מציין שלפעמים הניסוחים של הפוסקים מגיעים לידי "ניסוח
רומנטי יותר".
לא היה לי זמן להעתיק מפרוייקט השו"ת את המקורות שמציין בלידשטיין, אז אני רק מציין אליהם.
(הערה 54 שם).
תוס' ב"מ לב ע"א
ר"ת אצל הריטב"א יבמות ו ע"א
רמב"ן יבמות שם.
שות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, רע"ב.
ויש תשובה יפה וארוכה של המהרי"ק קסד ג'. אם יהיה זמני בידי אעתיקנה לכאן מפרוייקט השו"ת,
בל"נ. המהרי"ק אומר במפורש את היסוד דלעיל. אין כיבוד הורים כולל "אלא בדברים הנוגעים בחיי
אבותיו דווקא ובכלכלתם".
מבחינה הגותית, ניתן לטעון שדברי המהרי"ק מצמצמים את הערך שיש לכיבוד הורים כפי שהתבאר
בסעיפים הראשונים, אך סבורני שאין זה נכון. היישום הטכני הוא דבר אחד, והחובה והשלכותיה
החינוכיות היא ענין אחר. ניתן להשיג את המטרות שכיבוד הורים תורם להן מבחינה חברתית
וחינוכית גם אם אין מפרשים את חובת כיבוד הורים כזכות האב לנהל את בנו כפי שהיה מקובל
בעולם העתיק. זאת גם אם מי שהורגל ביחס נוסח העולם העתיק יראה בחירויות שמוענקות לבן
בפסיקה וכל שכן בעולם המודרני כ"פריצת גדר".
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2006 15:26 |
|
| |
מימוני
ייש"כ
אך תהיה אחת. אכן רבות מהמצוות החברתיות באו כדי לבסס את הריקמה החברתית, וכגון לא תרצח וכדו' -.
דא עקא, טעם מצוה מסוג זה אינו מספיק כדי לגזור את היקפה הנורמטיבי (וכפי שטענתי כנגד ש)!
הדרך היא הפוכה גם אם זוקקת עבודה רבה (והמתחיל במצווה אומרים לו גמור), והיא להדגים דרך כמה דיונים הלכתיים במוקדי המצווה או לחילופין במקרי גבול (שתי מתודות קלאסיות חילופיות - לבחינת הרציו של החוק וגבולות ישומו).
ומתוכם לשאוב את את הרציו הייחודי של הנורמה המסויימת.
ולמרות דברי, ברכת ייש"כ על היוזמה והטירחה והידרשותך השיטתית לעניין.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2006 20:40 |
|
| |
ב"ה.
מיימוני,
< "אין כיבוד הורים כולל "אלא בדברים הנוגעים בחיי אבותיו דווקא ובכלכלתם" " >
הדברים הנוגעים בחיי אבותיו - מהם?
תוקן על ידי - yirmiahu - 22/05/2006 20:42:42
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2006 22:23 |
|
| |
במחילה מכבוד ה"תרומת הדשן " אין לו כל אסמכתא לדבריו ,
לענ"ד אין כל מחוייבות לשמוע בקול האב בשום דבר . חובת כבוד אב ואם ומצוות מורא מוגדרים בבריתא ואין שום חובה בלתם .
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לא עמוד ב
ת"ר: איזהו מורא, ואיזהו כיבוד? מורא - לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו; כיבוד - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.
כל רעיונות בדבר מהות החובה לכבד את ההורים והמוסריות שבה אינם אלא גחמותיהם של הכותבים . וכל עוד אין בידם ראיה מהגמרא אין לנו אלא חובות אלו .
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2006 22:44 |
|
| |
ב"ה.
talmid,
< "ולא סותר את דבריו" >
היכי דמי?
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2006 23:05 |
|
| |
תלמיד,
הנה עוד 'גחמה' מאת הרמב"ם בהלכות ממרים פ"ו בדבר המהות לכבד הורים
http://kodesh.snunit.k12.il/i/e306.htm
א כיבוד אב ואם מצות עשה גדולה, וכן מורא אב ואם--שקלם הכתוב בכבודו ובמוראו: כתוב "כבד את אביך, ואת אימך" (שמות כ,יא; דברים ה,טו), וכתוב "כבד את ה', מהונך" (משלי ג,ט); ובאביו ואימו כתוב "איש אימו ואביו תיראו" (ויקרא יט,ג), וכתוב "את ה' אלוהיך תירא" (דברים ו,יג; דברים י,כ). כדרך שציווה על כבוד שמו הגדול ומוראו, כך ציווה על כבודם ומוראם.
ב המקלל אביו או אימו בסקילה, והמגדף בסקילה--הנה השווה אותן בעונש. הקדים אב לאם בכבוד, והקדים אם לאב במורא--ללמד ששניהם שווין, בין לכבוד בין למורא.
ג איזה הוא מורא, ואיזה הוא כבוד: מורא--לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריע את דבריו, ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו, אלא אומר אבא מרי. היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים, משנה את שמם.
ד ייראה לי, שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פליא שאין הכול דשין בו; אבל השמות שקוראין בהן כל העם, כגון אברהם יצחק ויעקוב משה ואהרון וכיוצא בהן, בכל לשון ובכל זמן--קורא בהן לאחרים שלא בפניו, ואין בכך כלום.
ה איזה הוא כבוד--מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה משל אב. ואם אין ממון לאב, ויש לבן--כופין אותו, וזן אביו ואימו כפי מה שהוא יכול. ומוציא ומכניס ומשמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים בהן את הרב, ועומד בפניו כדרך שעומד מפני רבו. [ד] והאב שהיה תלמיד בנו, אין האב עומד בפני הבן, אבל הבן עומד מפני אביו, אף על פי שהוא תלמידו.
ו וחייב לכבדו בשאר דרכיו, בשעת משאו ומתנו ועשיית חפציו. כיצד: הנשמע בדבר אביו למקום--לא יאמר מהרוני בשביל עצמי, פטרוני בשביל עצמי, אלא מהרוני בשביל אבא, פטרוני בשביל אבא; וכן כל כיוצא בזה. לעולם יכלול בכלל דבריו שהוא חושש בכבוד אביו, ושהוא מתיירא ממנו.
ז [ה] וחייב לכבדו, אפילו לאחר מותו. כיצד: היה אומר שמועה מפיו--לא יאמר כך אמר אבא, אלא אומר כך אמר אבא מרי, אני כפרת משכבו. במה דברים אמורים, בתוך שנים עשר חודש שלאחר מיתתו; אבל אחר השנים עשר חודש, אומר זכרונו לחיי העולם הבא.
ח [ו] אחד האיש ואחד האישה, חייבין במורא וכבוד: אלא שהאיש בידו לעשות; והאישה אין בידה לעשות, שהרי רשות אחרים עליה. לפיכך אם נתגרשה, או נתאלמנה--הרי שניהם שווין.
ט [ז] עד היכן כיבוד אב ואם: אפילו נטלו כיס של זהובים שלו, והשליכוהו לפניו לים--לא יכלים אותן, ולא יצעק בפניהם, ולא יכעוס כנגדם; אלא יקבל גזירת הכתוב, וישתוק.
י ועד היכן מוראן: אפילו היה לובש בגדים חמודות, ויושב בראש בפני קהל, ובא אביו או אימו וקרעו בגדיו, או הכוהו על ראשו, וירקו בפניו--לא יכלים אותן, אלא ישתוק, ויירא ויפחד ממלך המלכים, שציווהו בכך: שאילו מלך בשר ודם גזר עליו דבר שהוא מצטער יתר מזה, לא היה יכול לפרכס בדבר; קל וחומר, למי שאמר והיה העולם ברצונו.
יא [ח] אף על פי שבכך נצטווינו, אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עימהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויתעלם: שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול. [ט] והמכה בנו גדול--מנדין אותו, שהרי הוא עובר על "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד).
יב [י] מי שנטרפה דעתו של אביו או של אימו, ישתדל לנהוג עימהם כפי דעתם, עד שירוחם עליהן. ואם אי אפשר לו לעמוד, מפני שנשתטו ביותר--יניחם וילך לו, ויצווה אחרים להנהיגם כראוי להם.
יג [יא] הממזר חייב בכבוד אביו ומוראו, אף על פי שהוא פטור על מכתו ועל קללתו, עד שיעשה תשובה: שאפילו היה אביו רשע ובעל עבירות, מכבדו ומתיירא ממנו. ראה אותו עובר על דברי תורה--לא יאמר לו אבא עברת על דברי תורה, אלא יאמר לו אבא כתוב בתורה כך וכך, כאילו הוא שואל ממנו, לא כמזהירו.
יד [יב] מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין שאמר לו לעבור על מצות לא תעשה או לבטל מצות עשה--אפילו של דבריהם--הרי זה לא ישמע לו: שנאמר "איש אימו ואביו תיראו, ואת שבתותיי תשמורו" (ויקרא יט,ג), כולכם חייבין בכבודי.
טו [יג] אמר לו אביו השקני מים, ומצוה לעשות--אם אפשר למצוה שתיעשה על ידי אחרים--תיעשה, ויתעסק בכבוד אביו: שאין מבטלין מצוה, מפני מצוה. ואם אין שם אחרים לעשותה--יתעסק במצוה, ויניח כבוד אביו: שהוא ואביו חייבין בדבר מצוה. ותלמוד תורה, גדול מכיבוד אב ואם.
טז [יד] אמר לו אביו, השקני מים, ואמרה לו אימו, השקני מים--מניח כבוד אימו, ועוסק בכבוד אביו תחילה: מפני שהוא ואימו חייבין בכבוד אביו.
יז [טו] חייב אדם לכבד את אשת אביו, אף על פי שאינה אימו, כל זמן שאביו קיים, שזה בכלל כבוד אביו; וכן מכבד בעל אימו, כל זמן שאימו קיימת. אבל לאחר מיתתן, אינו חייב. ומדברי סופרים, שיהיה אדם חייב בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2006 23:17 |
|
| |
תלמיד
כמדומה ששנינו איננו שבעי רצון מדברי תרומת הדשן...
אמנם בעיני זה חסרון מתודי אצלו. והקו שטבע ממשיך למרבה הצער אחריו. והדברים ראויים לכל
הפחות לאשכול.
כמתעסק וירמיהו.
כמדומה ששאלה אחת לשניכם.
תוכנה של מצות כיבוד הורים עשוי להיות נתון לשינוי. הרעיון הוא ברור. ברור כל כך שיש לתהות
מדוע בכלל התורה צוותה זאת, ועוד בעשרת הדיברות. ומסתברים כאן דברי רס"ג, שהתורה דיברה
לכל רמות בני האדם, גם הקטנים וחסרי הידע.
וכפי שציין כמתעסק, זה שיש בידינו הסבר סביר לתועליות החברתיות של המצוה, עדיין אינו מאפשר
להסיק על פרטיה. וזה נכון לגבי כל המצוות כולן, כמדומה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2006 23:18 |
|
| |
אין כאן שום גחמה .
כל דברי הרמב"ם הללו מקורם בגמרא בקידושין לא-לב ואין בהם אלא פירוט של אותם חיובים של מורא וכיבוד המנויים בבריתא .
אין שם שום חיוב לשמוע בקול הורים , ולא שום חיוב לעשות רצונם ,
חיובי המורא מתמקדים במתן כבוד ואיסור פגיעה בהם . וחיובי ה" כיבוד " מתמקדים בשירות של האכלה , הלבשה , הוצאה והכנסה הביתה . ולא שום דבר יותר .
גם ההאכלה הינה רק פעולה טכנית- כאשר האב אינו יכול לאכול לבד , ואילו המזון משל האב . רק אם אין לאב כסף לקנות מוצרי מזון בסיסיים , ולבן יש . חייב לתת לאביו מדין צדקה .
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2006 23:26 |
|
| |
ירמיהו
רק עתה הבנתי את שאלתך מה הפירוש " לא סותר את דבריו . " ?
הכוונה היא כאשר יושבים בציבור ואביו אומר דבר מה , או מביע דעה , אפילו שהדברים לא נכונים לדעת הבן , אינו רשאי להכלימו ולומר כי דברי אביו אינם נכונים .
|
|
|
|
|
