ניתוחי מתים

ניוול (=ביזוי, =ביוש) המת הינו אחד מסעיפי פגיעה של נזק המוזכרים במשנה בתחילת פרק החובל בחברו.

ולכן המקור של האיסור להזיק הוא גם המקור של האיסור לבייש, לבזות או לנוול.

המקור של איסור מזיק מתואר בפירושו של רבינו יונה למסכת אבות, פ"א מ"א, והוא איסור גזל האמור בתורה.

הווי אומר, לא מדובר כאן ח"ו במקור חיצוני-פגאני, אלא במקור הלכתי מובהק שהוא כמובן גם מוסרי טהור - איסור גזל האמור בתורה.

הדיונים ההלכתיים הקשורים לשאלה הם בשני מישורים.

האחד במישור הפרטני של דחיית איסורים,

והשני בסמכות המדינה/החברה/המלך לפגוע, במצבים מסויימים, בזכויותיו של פרט אחד כדי למנוע פגיעה חמורה יותר בכלל/בחברה/בציבור.

.


לאחר שאסכים לדברי הרב הלפרין לעיל, אוסיף רק את שהוזכר כבר למעלה: יקרא דחיי.

לא רק קרובי הנפטר, אלא כל בני האדם, כבני אדם החיים בחברה בעלת ערכים, יש להתחשב בכבודם. אם ביצוע מעשה כלשהו בגופת נפטר פוגע באנשים החיים - בין אם הם קרוביו ובין אם לא - יש להתחשב בכך.

דר" הלפרין
תודה על התיחסותך , האם המקורות שהבאת, לדעתךמצדיקות את המצב הקנאי היום עד כדי איבוד חושים נורמליים, כשחוששים לכבוד המת?
איזה ביזוי יש למת? באם אחת מכיליותיו או אבר אחר ימשיכו לחיות בגופו של אחר?
האם הביזוי הוא פחות אם הוא נרקב באדמה? כפי שאתה יודע יותר טוב ממני השתנו כמה תנאים ברפואה.

המשנה והגמרא במועד קטן ובמקומות אחרים מדברת על לקיטת עצמות- של אביו ואמו, לקיטת עצמות לאחר ניוול הגופה הבשר במאספות שהיו מקובלות בזמנם. האם אז לא היה מוכר ניוול המת,? כשהיו מחכים שהגוף יתכלה, באויר החופשי
אתה מדבר על גזל, את מי בדיוק גוזלים כאן.  למת כידוע אין זכויות קניין. האם הוא הוריש את גופו לאתרא קדישא?
האם הכלל של -ניחה לה לאינש לעבד מצווה בממוני- לא יכול לחול? האם לקיים מצווה של כל המקיים נפש מישראל כאילו קיים וכו" לא מתאים כאן? האם להשתמש בטליתו של השני בספריו ובתפילין , מותר בלי רשות ואין בזה גזל, אבל לקחת אבר מהמת יש בזה גזל?

בוסיפא של דבריך הרי טמון הכל?!

מואדיב
רק עכשיו ראיתי את תגובתך על   יקרא דחיי.
האם זה חל רק על המתים? ההגדרות היפות שלך.  על החיים אין אותן זכויות? האם התחשבות המבוקשת והמבורכת, חלה רק במקרה הזה?

ירוחם,

שאלותיך טובות הנה, על אף ניסוחם הדמגוגי כימעא.

לגבי טענתך הראשונה: מה ההבדל בין רקב של הגוויה לבין ניצול אבריה למטרות אחרות.

פעם, בילדותי הרחוקה, למדתי כמה פסוקים בספר מלכים, מהם עולה כי מצב של גווית אדם אשר כלבים מלקקים את דמה, נחשב כבזיון לא קטן.
ותמהתי אז, מה איכפת למת אם רקב או רימה שולטים בבשרו, או לחילופין כלבים מתפרנסים ממנו?

המסקנה המהפכנית אליה הגעתי היתה שרגשותיו של אדם מן הישוב מבדילים בין שני המצבים.
בגדרי הלכות בין אדם לחברו - די בכך.

שאלתך השניה, על פיה המת אמור להיות הפקר, הוא עצמו כבר נעדר מן העולם ולאיש אין בעלות על גופו ועל כבודו.

ראשית, כדאי לדעת שביהמ"ש העליון בישראל כבר קבע בכמה מפסקיו כי חוק יסוד "כבוד האדם וחרותו" חל גם על כבוד המת. לדבריך פסקי דין אלו מופרכים מעיקרם, לכאורה. הלא כן?

הזכרת פס"ד אלו נעשתה, כמובן, מטעמים מתודיים, שהרי שאלתך היתה יותר בתחום ההלכתי.
ואכן גם בהלכה מצאנו אפילו בעלות, או ביתר דיוק, זכות החלטה של האדם טרם מיתתו, על מה שיצבר עבורו בבזיון לאחר מותו למרות שמושא הבזיון בעת התרחשותו לא קיים לכאורה. (מחלוקת תנאים במסכת שקלים לגבי מותר המת, כפי שמוסברת בתלמוד במסכת סנהדרין)

בנוסף, דומני שקיים איסור מסויים באמירת לשון הרע או הוצאת שם רע על המת.
ועוד ראיות רבות.

היוצא מכולן הוא שלמרות שהמת הלך מעימנו, כבודו איננו הפקר וגופו איננו מולאם.
את קושיותיך הנאות ראוי וניתן לישב באופן המתקבל על הלב, גם לבך שלך.
אך לא עלי המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין ליבטל ממנה.

הרב הלפרין
שוב תודה על דבריך, אני מיצר אם דברי הובנו בצורה דמגגוגית. הדבר חורה לי מאד על השימוש שגופים מסוימים עושים, הון פוליטי מכבוד המת.
איני חולק על דבריך כמלוא נימה, אבל בהלכה  מקובל לפעמים, גם לעבור על דברים ולעשות עבירות כשה החיוב בצד השני עולה על העבירה. כגון חילול שבת -להציל- ולפנות מפולת. כגון עבירה על צער בעלי חיים- בכדי להרבות שלום. דנתי את דברי מאותה קטגוריה.

איני מן המצדיקים שריפת גופות, אבל זכותו של אדם על גופו , וכבודו במקרה הזה גם חשובים.

בעניין הכלבים שליקקו את דמה של איזבל: נדמה לי שראיתי בירושלמי על הפסוק של -נבילה לא תאכלו, לכלב תשליכו אותו-אומרת שם הגמרא- לכלב תשליכו אותו= את האוכל

המקור המרכזי בחז"ל לחובת כבוד המת הוא מדין מת מצוה, ונדרש מן התורה שציוותה לכהן גדול, לאביו ולאמו לא יטמא, הא למת מצוה יטמא, שאין מי שיתעסק בקבורתו,

במסכת מגילה מבואר כי טעם המצוה של כבוד המת הוא משום כבוד הבריות, "בעי רבא, מגילה ומת מצוה הי מיניהו עדיף וכו' בתר דבעי הדר פשטה, מת מצוה עדיף, דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה".

בשו"ת נו"ב (מה"ת יו"ד סר"י) וכן בחת"ס כתבו שאיסור ניוול המת הוא מדאורייתא ונלמד מהפסוק "לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקים תלוי, ולא תטמא את ארצך וגו'", תמוה לי מקור זה, כי אדרבה, התורה מדגישה כי הטעם הבלעדי הוא 'כי קיללת אלקים תלוי', כלומר החוטא שנתחייב בעונש תליה הוא קללת אלקים, הוא ולא אחר.

_________________