פאוארפוינט
איקון ירוק מאד על כל מה שכתבת.
הלוואי וכל מורינו היו כמוך.
ואני שואל עצמי האם בכל הדורות היתה מודעות למה שאתה כותב, או שמא רק בדורנו זכינו,
השתפרנו והתעלינו, ואנו מודעים יותר לצורכי התלמידים ולמעשה כל אדם.
על כל פנים, מה שנהגת אתה הוא בינתים לפנים משורת הדין. רוב המורים כנראה אינם מסוגלים
להגיע לרמה כזו.
וגם לעשות כך לכל ילד זה קשה מאד.
לכן אנו פועלים באופן כללי. והא ראיה שהרמב"ם כותב שדרך הרב לגעור בתלמידים כשהם
מתרשלים.
ולא כתב שהרב יזמן את התלמיד לשיחה אישית.
האם זה לא היה קיים ביניהם? אולי באמת לא.
למרות שאני סבור שבמדרשים יש רמזים לכך שהמודעות קיימת, כגון במדרש היפהפה על משה רועה
הצאן והתייחסותו לשה התועה.
ואני מעתיק את הדברים שיש להם מקום כאן כי אולי לא כולם מכירים.
המדרש אומר כי כל אבותינו נבדקו שהם ראויים לגדולה, יעקב ומשה ודוד, ולא נבדקו אלא בצאן.
וזה היה מבחנו של משה, לפי המדרש:
ברח לו שה. הלך משה אחריו. מצאו לעת ערב, והיה השה ליד מים. הבין משה שהשה צמא. לא כעס,
אלא אמר לו בנחת: צמא היית ואני לא ידעתי, וזו אשמתי שלא שמתי לב.
ועכשו היה השה עייף. לקח אותו משה על ידיו, באותה דרך מיוחדת שנושאים טלאים, וכך החזירו אל
העדר.
והנמשל נראה מובן ואף על פי כן אכתבנו. כאשר השה תועה, מחובת האדם הגדול - המנהיג, הרב,
המורה - לרדת אליו, לדון אותו לכף זכות, להבין מה הפריע לו ולעזור לו לפתור את הבעיה. בלשון
ימינו: לעזור לו לפתח מוטיבציה ולתת לו כלים לשינוי.
ובזה נבחן המורה הדגול.
ובוודאי שאינו כועס, למרות שהמדרש מכיר בכך שזו התגובה הטבעית של כל רועה.
ובמציאות של מורים כאלו, מן הסתם לא היתה חני של ילדי שי חוטפת את המנה שחטפה בכיתה.
אבל רוב המורים עדיין אינם כאלו...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
