על ה'אורתודוכסיה' כתגובה למשבר המודרנה

ממללא,
דומני שנקודת המוצא שלך (וגם של חלק מהמגיבים האחרים כאן) בהתבוננות על האורת' שגויה מעט.  אתה מתחיל ממה שמכונה בימינו "אורתודוקסיה", ועל פיו אתה בוחן את הדברים, אבל לבחון את מידת השוני בין האורת' לבין מה שקדם לה ע"פ האורת' של היום כמוהו כבחינת חדשנותה של החסידות על פי החסידות של היום, ולא על פי החסידות המקורית. 

האורת' של היום אינה יותר מקבוצה חברתית, ואילו האורת' המקורית היתה השקפת עולם.  כבר כתבתי כאן שהציונות הדתית אינה אורתודוקסית, במובן העמוק של המלה; המהפכה שהיא ביצעה היא הכל חוץ מאורתודוקסית.  כיוצא בזה, העובדה שהעולם הליטאי בארץ מתנהל בעברית ולא ביידיש היא, ביסודה, לא אורתודוקסית.  האורתודוקסיה המקורית לא היתה ענין של שמירת מצוות; גם הקונסרבטיבים שומרים מצוות, וגם רבים מהרפורמים המוקדמים עשו כן.  זה לא הענין.  הענין הוא במבט אל העבר במקום אל העתיד (וגם זו סיבה לכך שהציונות הדתית אינה אורת': האורת' אינה יכולה לקבל תהליך היסטורי של התקדמות, והמשיחיות שלה, אם קיימת, היא בהכרח חוץ-טבעית), ובמבט פנימה במקום החוצה.  יתכן בהחלט שאלה היו קיימים, במידה מסוימת, עוד קודם, אולם האורת' הפכה אותם לעקרונות-דגל.  כך, למשל, פוסק קדם-אורתודוקסי כמו החוות יאיר יכול להקדיש את אחת התשובות הארוכות ביותר בספרו לדיונים בגאומטריה אוקלידית - לא משום שהדבר נחוץ לדיון ההלכתי, אלא משום שהוא נהנה ללמוד את אוקלידס ונהנה לחלוק עליו.  האם יעלה בדעתך היום פוסק שיעז להכניס לספרו את החכמה היוונית המשוקצת?  חלילה.  לכל היותר יזכירו שאישים כמו הגר"א יכלו לנצח את הגויים גם בשדה הזה.

שלויימלע,

אולי כבר סיפרתי את הסיפור הזה כאן, אבל אחזור עליו:
בימי בחרותי הייתי עושה חלטורות בהדרכת סיורים בירושלים. בין השאר לקחתי את מטייליי ל"משמר" בישיבת חברון, והפגשתי אותם עם רב מבוגרי המקום, בעל נטייה פולמוסית חריפה. באחת הפעמים הוא דיבר על היהדות החרדית כממשיכת המסורת וכו' , ואחד המשתתפים, שהכיר את המחקר, הקשה לו:  "על מה אתה מדבר? הרי המחקר הראה שהאורתודוקסיה היא כולה תופעה חדשה, ואיננה המשך של המסורת וכו' וכו'". על כך השיב אותו רב: "רגע, התפילין שלנו הם אותן תפילין כמו של אבותינו מקדם? הציצית אותה ציצית? היין לקידוש אותו יין? אז רגע, כמה חומרות נפסקו כחלק מהמאבק במודרנה, איזה אחוז הן של ההלכה? 5 אחוז? לכל היותר 10 אחוז? אז על סמך זה קובעים שאין המשך רציף למסורת?"

הדברים האלה הכניסו אותי לפרופורציות בכל הנוגע לתיאוריית כ"ץ סמט.

באותו אופן, ההלכה שבידינו משקפת גם את הנורמות שהתווספו במסגרת המאבק בצדוקים, בקראים, בשבתאים וכו' וכו'. בשעתם, גם המאבקים האלה היו מאבקי איתנים שמיקדו הרבה רגישויות הלכתיות. אני מסכים איתך, שמשבר המודרנה שונה, משום שמדובר בקשת הרבה יותר רחבה של נורמות וערכים, ולא במצוות נקודתיות הנתונות תחת איום; וכן משום שמדובר במאבק של מיעוט נגד הרוב; אבל הבדלים אלה הם הבדלים שבכמות, וההשלכה שלהם הוא במישור הכמותי, ולא במישור המהותי. כלומר, האורתודוקסיה מייצרת כמות גדולה יותר של מגננה, אבל לא מהות אחרת מזו של היהדות המסורתית.

ובסוגריים: כאשר כ"ץ מדבר על אורתודוקסיה הוא בהחלט כולל במונח זה גם את הציונות הדתית, ולא רק את היהדות החרדית ראה מאמרו הקלאסי: "אורתודוקסיה בפרספקטיבה היסטורית".
אידך גיסא

איד"ג,
בדוק נא, כמה קולות נפסקו בפועל ע"י הקונסרבטיבים.  הציצית שלהם אותה ציצית, היין אותו יין, התפילין אותם תפילין.  הפסיקה ההלכתית היא לא הענין.  האורתודוקסיה במהותה היא עמדה קיומית של הסתגרות.  הרב קוק יכול היה לפסוק פסיקות מחמירות, אבל בעומק הדברים הוא רחוק מאד מאורתודוקסיה.  ללבוש החרדי אין שום ממד הלכתי, אבל התפקיד שלו באורתודוקסיה חשוב פי אלף מחומרה זו או אחרת בהלכות יין לקידוש, ציצית או תפילין.

גו"ג,
טענה יפה, לא חשבתי על זה.
ועדיין ברור ההבדל: 
אתה יכול לפסוק אלף קולות ועדיין להשיאר בגבולות המסורת, עם התפיסה העקרונית שלך לגבי דרכי הפסק וסמכות ההכרעה היא התפיסה המסורתית הטרום-מודרנית, ולעומת זאת אתה יכול לפסוק שינוי הלכתי אחד קטן ומסכן - אבל תמצא את עצמך מחוץ לגבולות המסורת, אם תצדיק אותו באמצעות פניה לדרכי פסיקה לא-מסורתיות או לסמכויות הכרעה לא-מסורתיות. (אני מחכה כבר לשאלת ה"מי קובע" המתבקשת).

אני מסכים שהאורתודוקסיה שינתה גם היא במעט  בדרכי הפסיקה ואולי אף בסמכויות, בהשוואה ליהדות המסורתית הטרום-מודרנית; אבל האם השינוי מהותי? לדעתי לא. אידך גיסא

גו"ג

אתה מגדיר את האורתודוכסיה כהשקפת עולם המושתת בעיקרה על הסתגרות והתבדלות מהמודרנה.
ובכך אתה בעצם קובע שהדוקטרינה האורתודוכסית הינה בריאה חדשה שאינה ממשיכה את המסורת היהודית -הלכתית שקדמה לה.
דומני שיש כאן טאוטולוגיה.
האם אתה באמת יכול להסביר את כל מכלול השינויים וההבדלים שהתפתחו במשך מאות השנים האחרונות ביהדות ההלכה, רק על סמך עיקרון ההסתגרות והבדלנות ?
הרי ישנו מגוון שלם של הבדלים ותמורות בשדה ההלכה שאינם קשורים כלל למודרנה.

לדוגמה: שו"תים בהלכות שבת.

בתקופת הראשונים ומעט אחריהם  כמעט שלא תמצא עיסוק בשאלות "קטנוניות" מן הסוג של פתיחת בקבוקים בשבת, שימוש במגבונים , או  חיתוך עוגה בשבת.
האם העיסוק האינטינסיבי בשאלות מסוג זה בדורות האחרונים, נובע מהפחד מפני המודרנה? . אתמהה.
כמובן שניתן לראות כל תופעה בהקשר הרחב ולהראות כיצד גם היחס למודרנה משפיע עליה, אבל  לבוא מכאן ולצמצם את כל התמורה בשדה יהדות ההלכה למאבק מפני המודרנה ,נראה לי רחוק מדי.

גו"ג ואיד"ג,
אני נזכר בפגישה שהשתתפתי בה במכון הישראלי לדמוקרטיה, ובה השופט אנגלרד טען שבית המשפט העליון פוסק בצורה מקצועית לחלוטין ונקייה מפניות ערכיות ואידיאולוגיות סובייקטיביות (הוא פוזיטיביסט כידוע. הוציא כעת את קלזן בעברית). לאחר מכן הוא הוסיף שלגבי 99.9 אחוזים מהפסיקות אין בכלל הבדלים בין שופטים דתיים לחילוניים, ואין השפעה ערכית סובייקטיבית.
על כך ענה לו מישהו (דומני שהרב אישון מרעננה), במשל: משל לממשלה ש-99.9 אחוזים מהחלטותיה היו מושלמות. רק החלטה אחת לאורך כמה שנים היתה בעייתית: יציאה רשלנית למלחמה לא מוצדקת  שגבתה אלפי קרבנות לחינם.
לשון אחר, הסטטיסטיקה והמספרים אינם תמיד מבטאים את המהות. כל הנושא והויכוח הוא אודות אותו מספר קטן מאד של הבדלים והאופי שלהם. הן ביחס לדוגמת בית המשפט העליון, והן ביחס לתנועות הנדונות כאן.
והן הן דברי איד"ג.
בכל אופן, אני מצטרף לתשואות לגו"ג. אכן לא שמתי לב לסימטריה המעניינת שהעלית (ביחס לקונסרבטיבים. לפחות באגף הימני שלהם).
מיכי

דומני שדברי גו"ג בכלל דבריכם.

האורתודוקסיה אינה קבוצה הומוגנית ואף לא הטרוגנית - היא מכלול של כל מי שלא נשר לקבוצות ששינו מהמסורה. אז מה החכמה לבא ולומר הנה, האורתודוקסיה היא הצעירה, שכן מאז שנשארו המסורתניים במיעוט הגדירו את עצמם או אחרים הגדירו אותם כאורתודוקסים, היינו ארכי שמרנים, אך לא כתנועה.

זה שיש בימין הקונסרבטיבי שומרי מצוות ה"ז הוכחה והוספה לאמור לעיל, וגם הם מממשיכי המסורת. וכבראשיתה של התנועה הקונסרבטיבית שבאה ע"מ לשמר את ההלכה (והסטיה באה מאוחר יותר).

(צ"י)

לא קראתי את כל המאמרים של סמט. אבל התרשמתי שגם הוא לא בא לומר ששמירת היהדות ע"פ השו"ע היא תנועה חדשה, הוא רק מצביע על דרכי התמודדות חדשות שנוצרו בעיקר בבית מדרשו של החת"ס משיקולים "חוץ הלכתיים" חסרי תקדים.
האירו את עיני: 
האם סמט טוען לשוויון בזיקה של האורתודכסיה לתנועות האחרות למסורת?
האם סמט טוען שאין מושג כזה "להמשיך את המסורת"?
אישית התרשמתי שגם לדבריו רבנים "יבשים" וליברלים יותר כמהרי"ץ חיות הם הם המשך דרכה של היהדות המסרתית. וא"כ הוא לא הרחיק לכת לטעון שכל היהדות ההלכתית - חדשה היא. ואם אמר כך אין הדבר מוכח מהעובדות והניתוח אלא לשם זעזוע אמר כך.

שלויימלע,

ראשית, סמט מתייחס גם לתנועות כמו המזרחי כחלק מהאורתודוכסיה שאותה הוא רואה כברייה חדשה. בנוסף, עמדת המגננה או הניסיון לבדל קהל מסויים מהמון העם אינו חדש. האם חסידי אשכנז או מקובלי צפת לא סגרו את עצמם בהלכות חדשות בכדי לבדל את עצמם מההמון?

גו"ג,

את הטענה שלך אני בכלל לא מבין. יהודים החליפו לשונות רבים במהלך הדורות. הם החליפו אידאולוגיות ו/או מקומות ישוב הם לא החליפו את המצוות והמחוייבות להלכה. זה שאתה בא וקובע שהאורתודוכסיה היא דיבור בלשון מסויימת דוקא או התנגדות לאקטיביות אלו כבר גדרים שלך שהם לא ברורים כלל ועיקר (הרי יש חוקרים שרואים בחת"ס כמבשר הרעיון הגולמי של ציונות אקטיבית).

חוצמזה, איפה כל יהדות המזרח בעסק הזה? היא הרי לא עברה את משברי המודרנה בעוצמה של יהודי אירופה, ונשארה די דומה במהותה לשומרי המצוות באירופה.

איד"ג,

כאמור יהודי ששייך לתנועה הקונסרבטיבית ומקיים מצוות, אני אישית מכליל אותו ב'עם ישראל ההיסטורי' = שומר מצוות. באשכול אחר ציין מישהו (גו"ג?) שהפער בין העמדות המוצהרות של התנועה הזו לבין חבריה שרובם לא שומרי מצוות כלל ועיקר משמעותי ביכולת שלה להיחשב 'מבפנים'. בכל מקרה, לפחות בניו יורק יש כאלו שמכונים 'קונסרבדוקס' ששווים כמעט בכל ליהודי דתי 'רגיל' (שבת, כשרות וכו'), סממניו (כיפה) ואף יותר מכך (אני מכיר מקומות כאלו שיש שם תפילה במניין כל השבוע), ושונים בכמה עניינים עקרוניים (למשל התפילה מעורבת נשים וגברים).

שאלת הגבול היא שאלה חשובה - ובאמת מעניין לשמוע מה הגבול (ובכל מקרה, הוא לא ממש מבחין אותם בצורה מהותית מהשוליים הליברליים של המודרן-אורתדוכס).

שאלת הגבול היא תמיד (בכל הבחנה חברתית) שאלה שמסבכת, ולדעתי מסבכת שלא לצורך.

בואו נכיר בזה: בכל קבוצה חברתית יש שוליים שבהם הגבול מתעמעם. אז לגבי השוליים נישאר בצריך עיון, ונתמקד בכל אלה שלא בשוליים, ובמקרה דנן: אלה שבמובהק אורתודוקסים ואלה שבמובהק לא. אידך גיסא

האסופי,
לא תליתי בשום מקום את כל התמורות שהתחוללו בעולמה של היהדות בהסתגרות והתבדלות.  אין ספק שלא זה המצב.  למעשה, אפילו הדוגמה שאתה מביא, השו"תים בהלכות שבת (ושאר "ספרות הפרטים הקטנים" ההלכתית) הם תופעה שנובעת בחלקה מתופעה תרבותית גלובלית.  בעולם שבו אנשים מגדלים ילדים על פי מה שהם קוראים בספרי הדרכה, לא פלא שאנשים לומדים גם כיצד לשמור מצוות על פי ספרי הדרכה.  סיבות נוספות אפשר למצוא במאמרו של חיים סולובייצ'יק "Rupture and Reconstruction" ובמקומות אחרים.  הטענה שלי התיחסה לאורתודוקסיה כעמדה קיומית של המחזיקים בה.  זוהי עמדה דפנסיבית-מטבעה, המוגדרת מראש דרך ההתנגדות לאלטרנטיבות.  מובן שכאשר לא היו אלטרנטיבות גם לא היה צורך עז להתגונן.  כפי שניתן להבין מדברי, אין בעיני חפיפה בין האורת' הזו לבין הזרם החברתי הרחב המכונה באותו שם; חסידי סאטמאר קרובים לעמדה הזו הרבה יותר מצבי זוהר, נניח, ואפילו ממיכי או איד"ג.  לא ניסיתי לגזור מהתפישה הזו של מהות האורתודוקסיה הסבר היסטורי לשינויים בעולם היהודי לאורך מאתיים שנה.

מיכי,
ברור שגם פסיקות שונות בודדות יכולות לבטא הבדל משמעותי בין קבוצות, אבל הענין אינו הפסיקות אלא הרוח שמניעה אותן.  ההתנגדות לקונסרבטיבים אינה בגלל הפסיקות כשלעצמן, אלא בגלל שמאחוריהן עומדת תפישה ערכית.  הפסיקה כשלעצמה היא כמעט לא רלבנטית.  במאבק ברפורמים אסרו רבנים לדרוש בבית הכנסת בגרמנית.  היום תמצא בבתי הכנסת האורתודוקסיים בכל פינה בעולם דרשות בשפה המקומית.  הרבנים שמתירים זאת היום אינם נחשבים לאורת' פחות מקודמיהם, כיוון שהרוח המניעה אותם נתפשת ככשרה.  צבי זוהר או נשות "קולך" נתפשים בעיני רבים כמאיימים על האורתודוקסיה דווקא משום שהם באים מצוידים בכלים הלכתיים, שוב - לא בגלל ההלכתיות או אי-ההלכתיות של הטיעונים, אלא בגלל העמדות הערכיות שהם מנסים להכניס דרכן.  ההלכה כשלעצמה אינה משחקת כאן תפקיד.

ממללא,
מה הקשר בין היהודים שהחליפו זהויות ולא נטשו את ההלכה לבין התפישה שלי את מהות האורת'?  אבהיר שוב: אני מנסה לדון בשאלה מהי אורתודוקסיה כשלעצמה, ולא מה מייחד את אותה קבוצה חברתית המכונה באותו שם היום.  השאלה האחרונה דומה יותר מדי לדיון המחזורי כאן בשאלת "מיהו חרדי" שאין לי ענין בה.

הטענה שלי היא כזו: כאשר החת"ס בא ואומר "חדש אסור מן התורה", הוא אומר בכך כי מה שהתקיים עד זמנו הוא הדבר אותו יש לשמר - בכל מחיר.  בכך הוא מתכוון הן לאורחות חיים, והן לעולם ערכי.  אורחות החיים האלה אינן רק שמירת תורה ומצוות; זוהי תרבות שלמה של מהו יהודי, איך הוא מתלבש ומתנהג, עם מי הוא בא במגע ומהם שאיפותיו וחלומותיו.  ודאי, שמירת ההלכה כלולה בכך, אבל היא רק חלק מהסיפור; החדש אסור מן התורה אף על פי שהוא מותר מן הדין.  עמדה כזו מחייבת להפנות את המבט אל העבר, ולא אל העתיד; העבר בהכרח טוב מן העתיד, שהרי לולא כן לא היה טעם לשמרו.  לכן, יהודי כמו הרב קוק שמאמין בעליית הדורות ולא בירידתם אינו יכול להיות אורת'.  תהום פעורה בין "חדש אסור מן התורה" לבין "הישן יתחדש והחדש יתקדש".  אם העתיד אינו יכול להיות טוב מן העבר, הרי הגאולה היחידה שתיתכן היא גאולה ניסית; איך יוכלו אנשים הנחותים מאבותיהם להצליח במה שלא הצליחו אלה, אם לא בסיוע מלמעלה?  ומה פתאום יקומו יהודים וינקטו אקטיביות שלא נהגו בה אבותיהם?  המהפכה של הציונות הדתית עמוקה בהרבה מזו של הרפורמים המוקדמים שכנגדם יצא הקצף.  מה ביקשו אלה?  שינויים קלים בסדרי התפילה?  כאן קמו יהודים ועשו מהפכה בכל מה שאפיין את היהודי קודם, בלבוש, בפרנסה, בשפה, בשמות, בתחומי ענין ועולם ערכי - במה לא.  האנשים האלה לא יכולים להיות משויכים לסיסמה "חדש אסור מן התורה".

לשאלתך לגבי יהדות המזרח - איני יודע.  למעשה, כיון שאני מנסה לאפיין כאן את האורת' כעמדה ערכית וקיומית ולא לדון בהתפתחותה ההיסטורית ובגבולותיה החברתיים, זה פחות רלבנטי מבחינתי.  ההתרשמות שלי היא שעמדה אורתודוקסית חזקה (שבין מאפייניה הבולטים מצויה היבדלות עקרונית והפגנתית ממי שאינו מקבל את האורת') לא רווחה ביהדות המזרח (אולי נכון יותר לומר "יהדויות המזרח").  יתכן בהחלט שהיא גם רווחה פחות במזרח אירופה, שם לא היתה תנועה רפורמית חזקה, ומכאן ההבחנה בין חסידויות הונגריה לחסידויות "רגועות" יותר.  מענין יותר יהיה לראות מחקר היסטורי שיתאר את ההתפתחויות מאז העליה לארץ, המתח בין המאמצים לשמור על זהות עצמית וקהילתית והנסיונות למפד"ל את העולים לבין הנסיונות לשכנז אותם בנוסח ליטאי וכו' - אבל כל זה לא קשור למהותה של אורת' כשלעצמה.