יש מזל לישראל, ועוד איזה מזל! [כללי גיור]

אם לעם ישראל לא היה מזל, איך יש עדיין עם ישראל?

גם מזל שגיורה של רות היה מתי והיכן שהיה, אילו היה גיורה של רות מובא לאישור במדינת ישראל כהיום, לא נראה לי שגיורה היה מאושר, כי לפי הרבנות, גיור "אקספרס" מהנה ללא יסורים אינו גיור כשר.

לפני שמגיירים אדם להיות יהודי, יש להיות בטוחים שהוא חסין לסבל, ואת זה אין לדעת ללא מבחן בשטח- Acid Test

תשכחו ממה שגיורה בתנ"ך היה ללא ב"ד וללא קורס, היה שם ב"ד, והיה שם קורס ארוך, אלא ששכחו לדווח עליו במגילה.

לא כותבים את מה שכולם יודעים. תארו לכם איזה "בראך" היה לעם ישראל אם היו פוסלים את גיורה של רות, פני ההיסטוריה עם ישראל היו משתנים לבלי הכר, מלכות בית דוד היתה נפסלת, וכמו כן המשיח שבסוף כל הדורות, ומדינת ישראל אולי לא היתה.

עכשיו, כל בחזקת משיח הוא מבית דוד, דרך אביו, אמו או סבתו, ואם לא מבית דוד כי אז מבית שלמה.

______

לעם ישראל גם היה מזל שהרבנות לא שלטה מיד אחרי פרעות ת"ח ות"ט. אם היא היתה שולטת אז, לא היו לנו כהנים אשכנזים היום.

מאחר והרבנות לא שלטה בזמן גיורה של רות, יכולה רבנות היום לצאת למלחמת הגנה על "גיורים כהלכה".

ומפני שהוחלט שלא היו מקרי אונס בפרעות ת"ח ות"ט, (היו, אך לא מהבחינה ההלכתית), אפשר למנוע את נישואי יוצאי צאצאיהם לגרושות.

______

סיפורו של "גיור פרטי"

"העבד", של י. בשביס-זינגר, הוא סיפורו של יהודי תושב אוקראינה, שמשפחתו נרצחה בפרעות ת"ח ות"ט, הנלקח בשבי ונמכר כעבד לאיכר פולני. בכל שנות שביו ועבדותו, הוא שומר על יהדותו, כשהוא נשען על זכרונו בלבד, כשהתאהב בוואנדה-בתו של אדונו, הוא עושה מאמצים לשכוח אהבה אסורה זו, אך כשפדו אותו משביו, הוא לוקח את ואנדה עמו, מלמדה לקיים מצוות, ומגיירה.

מאחר שהגיורים נאסרו על ידי השלטונות, ועונשו של מגייר היה מוות, ה\ לא היו בתי דין לגיור, והוא נאלץ ל"גיירה" לבדו, ואף שהוא יודע שגיורה אינו כ"הלכה", והמרגיש "אשם" על אהבתו לגויה, היה מישהו או משהו "בתוכו": שאמר לו:

"יעקב, למה תרגיש אשם? הרי רצית לגיירה כהלכה, וכי אתה אשם שאינך יכול, הרי היא צדקת, טובה פי אלף מיהודיות רבות מלידה, וכי אשמה היא שנולדה כבתו של גוי ולא של יהודי?, וכי איש היה בשמיים וחזר להודיע מה יקר יותר בעיני האלוהים"?

לאחר שחרורו התחילו יעקב וואנדה בחיים חדשים, הוא שינה את שמה ל"שרה", וכדי להסתיר את מבטאה הפולני- הלא יהודי, היא התחזתה לאילמת- עד שתלמד לדבר אידיש ללא דופי, אך כשוואנדה נכנסה להריון, וזעקה בקול במהלך לידת בנם, נחשף סוד גיותה.

ואנדה נפטרה בתום הלידה ונקברה "קבורת חמור". היהודים ראו בה גויה, ולא רצו לקוברה בבית העלמין היהודי, ואילו הנוצרים ראו בה נוצרייה שהתגיירה, וחטאה חטא חמור.

עד כאן מסיפורם של יעקב וונדה לעניננו, כיצד נתייחס ליעקב וואנדא? האם נתייחס ליעקב כאל חוטא? ולוואנדה כאל גויה?

יחסנו ליעקב אינו בעייתי: סיפורו הוא סיפור קלאסי של "תינוק שנשבה", הואלוקים המוחל וסולח בטח יסלח לו.

ובאשר לוונדא, יהיו שיאמרו שגם "סיפורה" כלל אינו מסובך, וואנדה היתה גויה! ואף אם היתה היתה "צדקת שקיימה מצוות", היא היתה "גויה צדקת שקיימה מצוות", ואם היתה "טובה מיהודיות רבות", היא היתה לא יותר מאשר "גויה טובה מיהודיות רבות". וכל זה אינו הופך גויה ליהודיה.

היא נולדה גויה, אף אם היא נולדה להורים "גויים", לא מתוך בחירה, וגיורה היה שלא כהלכה, אף אם הסיבה שגיורה היה שלא כהלכה לא היו באשמתה, אלא מתוך אונס, כך שסיכון הנפש היה לשוא.

עם שהוא סיפור עצוב, אין הוא משנה את העובדות.

למרות כל האמור לעיל, ייתכן שבהתחשב במצב בו היתה נתונה, היה גיורה ללא ב"ד גיור, אף שהלכה מפורשת היא:

"הבא להתגייר צריך להתגייר בפני שלשה (יבמות מו ב; טוש"ע יו"ד סימן רסח ג) ואם נתגייר בינו לבין עצמו אינו גר, (ברייתא יבמות מז א; רמב"ם פי"ג ה"ז, ועיינו שם ה"א וטוש"ע שם סעיף יא).

מפני שההלכה הפוסלת עוסקת במצב "נורמלי" של "לכתחילה", :אך מצבה של וונדה לא היה "נורמלי, והיא עשתה את שיכלה במצב בו היתה נתונה: היא טבלה קיבלה ושמרה את המצוות, תוך כדי סכנת נפשות. לא היה ב"ד? לא נורא!

היש "הנחה" לגיור ב"שעת דחק"? אולי! איך אולי? מפני שישנם ראשונים, (מובאים במרדכי יבמות שם בסוף הפרק בשם ה"ר יהודה בר יו"ט ורבנו שמחה), הסוברים שאין צריך בי"ד מן התורה לעיכוב לשום דבר, ואפילו בפני אחד כשר, ומשפט שכתוב בגירות היינו כמו בדיני ממונות של הודאות והלואות שכשר באחד. (סנהדרין דף ג עמוד א)

על השיטות השונות בצורך לב"ד ראו באנציקלופדיה התלמודית כרך ה עמודות תלז-תמ, דברי ה"ר יהודה בר יו"ט ורבנו שמחה שם בהערה 232 אין ספק שתשאלו: ומה אם ישנם ראשונים "בעלי דעה", האם לא נפסקה ההלכה שלא כאותם ראשונים? התשובה פשוטה: ייתכן שהיא נפסקה לא לשעת הדחק! כפירה? בכלל לא!

אם לדברי המשנה (עדויות פרק א משנה ה), דעת יחיד מועילה רק במקרים מיוחדים של "דיעבד":

"ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין במנין אבל לא בחכמה אינו יכול לבטל דבריו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין".

הסברו של הרמב"ם בפירוש המשנה:

"כי כוונת זו המשנה כי יהיה בית דין שעשה מעשה כדעת יחיד...". והיינו "שעשה" ולא שיעשה.

אולם הראב"ד שם מציין לתוספתא דלהלן: (עדויות פרק א הלכה (ב) ד), וממנה הוא הבין שניתן לפסוק כדעת יחיד אפילו לכתחילה, אם "תיצרך להן שעה", לצורך שעה, בשעת הדחק:

"לעולם הלכה כדברי המרובין לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין אלא לבטלן ר' יהודה אומ' לא הוזכרו דברי יחיד בין המרובין אלא שמא תיצרך להן שעה ויסמכו עליהן וחכמ' אומ' לא הוזכרו דברי יחיד בין המרובים אלא מתוך שזה אומ' טמא וזה אמ' טהור זה אמ' טמא כדברי ר' אליעזר אמרו לו כדברי ר' אליעזר שמעתה".

ובלשונו: "דומה לזה הלשון שאין ב"ד אחרון יכול לסמוך על דברי היחיד אלא בשעת הדחק...".

לא ש"באם סמכו" כדברי הרמב"ם, אלא ש בשעת הדחק "מותר לסמוך" לתחילה, ודעת יחיד במקום רבים אינה בטלה, אלא שדעת יחיד אינה "הלכה למעשה" במצבים "נורמליים".

ראו את מאמרו של ד"ר שמעון פדרבוש ב"מזכרת", קובץ תורני לזכר הרב הרצוג, היכל שלמה תשכב, עמודים 575-581 במאמרו "יחיד ורבים הלכה כרבים".

גם ותנאל הלפגוט במאמרו "שעת הדחק כגורם בפסיקת ההלכה", (תחומין יא עמודים 93-98), דן בנושא זה, והרי מאמרו במלואו: "שעת הדחק כגורם בפסיקת ההלכה".

ראשי פרקים

א. כדאי הוא... לסמוך עליו בשעת הדחק היכא דלא איתמר הילכתא.

ב. הפסקים המחייבים אף בשעת הדחק.

1. רק פסק חד משמעי, אך לא פסק מכללא (אור-זרוע).

2. אפשר לסמוך בשעת הדחק נגד פסקים שאינם בתלמוד (חכם-צבי).

3. אין לסמוך בשעת הדחק כנגד כל הלכה פסוקה (חזון-איש).

ג. הקלה בשעת הדחק בדיני תורה.

ד. על מי אפשר לסמוך בשעת הדחק?

* * *

פוסקי דורנו נדרשים מדי פעם לחרוג מהלכות שנקבעו ושנחקקו עלי ספר בדורות קודמים, בנמקם זאת ב"שעת הדחק", "הפסד מרובה", "צורך הרבים", "צורך גדול" וכדו'. דומה שביטויים מעין אלו מרבים להופיע בספרות ההלכה דוקא בדורות שבהם לצערנו הפך ציבור שומרי המצוות למיעוט בעם ישראל.

נדמה שיש צורך להגדיר מהי שעת הדחק, באיזו מידה ניתן לחרוג מהלכות פסוקות לצורכה של שעה זו, ועל אלו דעות ניתן לסמוך. בחלק משאלות אלו באתי לדון להלן.

א. כדאי הוא... לסמוך עליו בשעת הדחק היכא דלא איתמר הילכתא

כלל חשוב בפסיקה מפורש בגמ' ברכות ט,א: "כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק". לאמור: בשעת הדחק ניתן לסמוך אף על דעת מיעוט נגד דעת הרוב להקל (1).

כלל זה כבר נתפרש בתוספתא עדיות (א,ה), ויתכן שאף בדברי המשנה עצמה. התוספתא אומרת: "לעולם הלכה כדברי המרובין. לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין, אלא שמא הוצרך להם שעה ויסמכו עליהם." דברי התוספתא ברורים, אך במשנה (א,ה) עצמה הסיגנון קצת מעורפל: "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין, הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין? שאם יראה בית דין את דברי חבירו ויסמוך עליו, שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ומנין".

לא נתבאר במשנה באיזה מקרה ימצאו בי"ד לנכון להעדיף את דברי היחיד על דברי הרבים. אולם הראב"ד, בפירושו הראשון על אתר, מסתמך על דברי התוספתא, ומפרש, "שבשעת הדחק נמי, אלמלא שימצאו דברי היחיד הראשון שהיה חולק עמהם, לא היה האחרון רשאי להתיר מה שאסרו ראשונים, לפי שאין ב"ד יכול לבטל כלל דברי ב"ד חבירו" (2) .

מהמקורות הנ"ל עולה, שניתן לסמוך על דעת יחיד בשעת הדחק אף אחר שנקבעה הלכה כדעת הרוב, שהרי אפשר לסמוך על דעת יחיד לבטל דברי ב"ד שקבע איסור מסויים (3). אולם בבבלי נדה ו,ב נקבע שכדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק רק כש"לא איתמר הילכתא". אבל כשכבר "איתמר הילכתא" אף בשעת הדחק א"א לזוז מן הפסק המקורי (ועי' ט"ז יו"ד רצג,ד).

מהו גבול המושג "איתמר הילכתא" - האם הוא חתימת התלמוד, ואולי חיבור השלחן-ערוך? או שמא רק לאחר שנמנו וגמרו בסנהדרין גדולה שבירושלים?

ב. הפסקים המחייבים אף בשעת הדחק.

1. רק פסק חד משמעי, אך לא פסק מכללא (אור-זרוע).

בסוכה לא, ב מובאת מחלוקת תנאים בקשר לפסול יבש בלולב: לדעת תנא קמא פסול, ולדעת ר' יהודה כשר. כיון שהמשנה בריש פרק לולב הגזול סותמת כדעת ת"ק נפסקה הלכה כמותו. אולם מוסיף אור-זרוע (ח"ב סי' שו) "היכא דאיכא שעת הדחק, שאינו יכול למצוא אתרוג כשר או לולב כשר, יכול לברך על אתרוג שנרקב או שיש בו פסול אחר, כגון אתרוג יבש או לולב יבש, דכדאי הוא ר' יהודה לסמוך עליו בשעת הדחק. דאע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים, מ"מ הואיל ולא איפסיק לן להדיא דאין הלכה כמותו, סמכינן עליה בשעת הדחק."

לדעתו, איפוא, "איתמר הלכתא" היינו רק כשהש"ס פוסק באופן חד משמעי כדעה אחת. אך כשההלכה נקבעת על פי כללי פסיקה כמו הלכה כרבים, כסתם משנה או כרב באיסורי אף שכללים אלו מקובלים, עדיין יש מקום לפסוק בשעת הדחק כנגד הכלל המקובל.

שיטה זו היא גם נחלת הראבי"ה בהל' לולב (סי' תרצז (4). אמנם לאפשרות של נטילת אתרוג יבש ניתן להגיע גם מטעמים אחרים, עי' רא"ש פרק לולב הגזול סי' יד ובראשונים אחרים על אתר.

בחזון-איש יו"ד סי' קנ ס"ק ג פסק דלא כאו"ז:

לכן נראה, דכל כללי שאמרו בגמ' כגון הלכתא כרב באיסורא, ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר"י וכיו"ב הוי כאיפסק הילכתא, וכמו כן ביחיד ורבים, ולא סמכינן להקל אף בשעת הדחק.

אך לא כל האחרונים בדעה זו, שלא לפסוק כאו"ז.

סתם משנה היא בסוף פ"ג דערלה: "חדש אסור מן התורה בכל מקום". וכן היא דעת ר' אליעזר במשנה בקידושין לז,א אליבא דגמ' שם; ר' שמעון בן יוחאי בברייתא בקידושין לח, א; ר' עקיבא בברייתא שם לז,א; ור' יוסי ב"ר יהודה במנחות פד,א. תנא קמא במשנה בקידושין שם סובר שחדש מותר בחו"ל, ואסור רק בארץ ישראל (5).

על פי כללי הפסק (הלכה כסתם משנה) היה צריך לכאורה לפסוק שחדש אסור אף בחו"ל. אולם בשל הקושי הכלכלי תמך אף פה האו"ז (ח"א סי' שכח) בהסתמכות על דעת יחיד בשעת הדחק. וכך בלא שהזכיר את דברי האו"ז פסק גם הט"ז (יו"ד רצג,ב).

בענין אחר (מכירת בית כנסת לצורך בנית מקוה) פוסק גם ה"ר משה פיינשטיין זצ"ל (אגרות משה או"ח סי' נא ענף א) לסמוך בשעת הדחק על דעת יחיד כנגד רבים. במקרה הנדון דעת היחיד היא דעתו של ר' יהודה במגילה כז,ב שמותר למכור ביכ"נ "לשם חצר, והלוקח מה שירצה יעשה". אמנם חכמים במשנה חולקים עליו, אולם מכיון שבגמ' לא נפסק בפירוש כמותם, "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק באיסור דרבנן כמפורש בש"ך יו"ד (סוף סי' רמב). ואין לומר דהפסק שבפוסקים הוא כאיפסק בפירוש, דהא הפוסקים לא הכריעו מצד עצמם שהלכה כחכמים, דאין להם כח להכריע בין התנאים ואמוראים, רק שהעתיקו הדין כחכמים מכלל הלכה כרבים. ולא דמי לנפסק בגמ' בפירוש, שהתם הכריעו חכמי הגמ' שדברי השני אינם כלום ואין לסמוך עליו אף במקום הדחק. אבל פסקי הגאונים במחלוקת חכמי הגמ' אינם הכרעה, והוא כלא איתמר הילכתא."

2. אפשר לסמוך בשעת הדחק נגד פסקים שאינם בתלמוד (חכם-צבי).

לדעת בעל "חכם צבי" (סי' ק) "איתמר הילכתא" תקף רק לגבי פסקי התלמוד, אך לא ביחס לשום ספר או פוסק בתר תלמודי. בתשובה זו הוא סומך על דעת הרמב"ם, שאבל אינו נוהג אבלות ברגל אף בצינעה, כנגד פסק השו"ע והפוסקים. וטעמו:

"ואף דהתם אמרינן דאי איתמר דלית הילכתא כר"א לא סמכינן אף בשעת הדחק, והכא הרי כתב הב"י דלית הלכתא כוותיה דהרמב"ם? וודאי לא דמי פסק התלמוד לפסק הרב ב"י, שהרי כמה מהבאים אחריו חלקו על הרבה מפסקיו. ועוד, דאיהו גופיה לא פסיק הלכתא כוותיה אלא מטעם הרבים החולקים עליו".

מאז ימי בעל הלבושים, מהרש"ל דרך בית מדרשו של הגר"א ועד לימינו אנו מוצאים שאין לשו"ע סמכות אבסולוטית בבחינת "איתמר הילכתא". ופעמים רבות נמצא בספרות השו"ת ובנושאי כליו של השו"ע שימוש בכלל "כדאי הוא ר' פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק", אף כנגד פסקי השו"ע והרמ"א (6). בימינו בולטת מגמה זו בפסקי הלכה הנוגעים ליחסים שבין דתיים לבין חילוניים, ובצורך לשמירת שלום בית במשפחות שחלקם שומרי מצוות, וחלקם האחר אינו מקפיד על כך.

3. אין לסמוך בשעת הדחק כנגד כל הלכה פסוקה (חזון-איש).

כאמור, לא כך היא שיטת מרן החזון-איש. הוא קובע (יו"ד סי' קנ), שבמקום שנחלקו הפוסקים, "אם רוב הפוסקים מסכימים לדעת אחת, אין סומכין על היחיד אף בשעת הדחק, דזה מקרי אתמר הלכתא. וכש"כ כשאין פלוגתא באחרונים - וכגון שנחלקו בדורו של הרמב"ם והסכימו הרא"ש והר"ן לדעת אחת מהם, או שהכריעו השו"ע והאחרונים לדעת אחת דזה מקרי אתמר הלכתא." בהמשך דבריו הוא דוחה את שיטת בעל חכם-צבי הנ"ל.

משום כך דוחה החזו"א (שם) את האפשרות לצרף לבנין ההיתר של מכירת הקרקעות בשביעית את דעותיהם של הראב"ד והרז"ה, שאין שביעית נוהג בזמן הזה הן מדאורייתא והן מדרבנן, "כיון שכל הפוסקים חולקים עליהם, והרמב"ן והרשב"א והר"ן שהיו אחריהם אמרו שאין הלכה כהראב"ד והרז"ה" (7).

בסערות המתחוללות כיום בציבור שומרי המצוות אנו מוצאים שגוברת והולכת הנטיה להרחיב את המושג "איתמר הילכתא" עד לפסקי גדולי זמננו, כגון בעל חזון-איש או מחבר משנה-ברורה, ועוד. כבר נוכחנו בכך כאשר לפני כעשרים וחמש שנים הציע ה"ר שלמה זלמן אוירבאך שליט"א הצעה מקילה לנשים שאינן יכולות להרות משום ראית דם. הדבר חזר על עצמו בביקורות שנשמעו ושנכתבו על דעתו של הר"מ כשר זצ"ל בנוגע ל"קו התאריך". שוב בא לידי ביטוי בהתנגדות העזה לקביעת עירוב חצרות בשכונת פלטבוש בניו- יורק, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות. עתים שסגנון הויכוח מלווה בניסוחים בוטים, ולכך יש השלכות מעבר להלכה הצרופה, והדברים נוגעים גם לשמירת הלשון והמוסר החברתי.

ג. הקלה בשעת הדחק בדיני תורה.

האם האפשרות להקל בשעת הדחק תופסת אף בדיני דאורייתא? הסוגיה שהזכרנו בריש דברינו (ברכות ט,א) עוסקת בזמן קריאת שמע, שחובתה היא מדאורייתא. אמנם מכך לא תהיה ראיה לאיסורי דאורייתא, כיון שקריאת שמע היא מצות עשה. אולם כבר הראינו לעיל שבעל אור-זרוע השתמש בכלל גם בנוגע לאיסור חדש.

אכן באותו ענין איסור חדש דחה בנקודת-הכסף יו"ד סי' רצג את היתרו של בעל טורי-זהב לאכול חדש בחו"ל, משום שרק בגזירות דרבנן אפשר לסמוך להקל בשעת הדחק על דעת יחיד. לסיוע הוא מביא שם את דבריו בש"ך יו"ד סי' רמב בנוגע לגזירת מעת לעת בנידה, שהיא גזירה מדרבנן. אולם מדעת האו"ז, הט"ז ודעימהם (כגון בעל ערוך-השלחן) משמע שאפשר לסמוך על דעת יחיד בשעת הדחק אף אם הדבר נוגע לאיסור דאורייתא (8).

אולם בשו"ת הרשב"ש סי' תקיג מביא בשם אביו ציטוט מתשובת הר"ן שבשעת הדחק ניתן להקל רק באיסורי דרבנן.

ד. על מי אפשר לסמוך בשעת הדחק?

מיהו היחיד שעליו אפשר לסמוך בשעת הדחק? הרשב"א (שו"ת סי' רנג) כתב:

שאין אומרין כדאי הוא פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק בזמן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין, דהלכה פסוקה דהולכים אחר הגדול בחכמה ובמנין. ואפי' בשעת הדחק אין סומכין על הקטן בחכמה ובמנין. וכן במקום מחלוקת יחיד ורבים, אלא אם כן שעת הדחק שיש בו הפסד מרובה וכיוצא בזה, כמ"ש פ"ק דנדה".

הב"ח הבין מדברי הרשב"א, "שטפי עדיף יחיד נגד רבים מקטן נגד גדול. דביחיד נגד רבים בשעת הדחק שיש הפסד מרובה סומכים על דעת היחיד, אבל בקטן נגד גדול אין סומכין עליו אפילו בשעת הדחק שיש הפסד מרובה"(9).

יש לחלוקה זו בין מחלוקת קטן-גדול יחיד-רבים הסבר מניח את הדעת. כשקטן חולק על גדול ממנו, דעתו מתבטלת לחלוטין, ואינה נחשבת עוד כלל. על כן אי אפשר לסמוך עליה אפילו בשעת הדחק. אולם כשיחיד חולק על הרבים עדיין דעתו קיימת, ורק מבחינה פרגמטית היה צורך להכריע במחלוקת. כאשר הדבר מגיע לשעת הדחק עדיין דעתו של היחיד הינה פן לגיטימי שאפשר לסמוך עליו.

אולם היו שלא חילקו בין מחלוקת קטן-גדול לבין מחלוקת יחיד-רבים. לדעת הרמ"א (חו"מ כה,ב):

"אין סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמה ובמנין אפי' בשעת הדחק, אלא אם כן היה ג"כ הפסד מרובה. וכן אם היה יחיד נגד רבים הולכים אחר רבים בכל מקום".

מקורו הוא בתשובת הרשב"א סי' רג. כך פסקו גם הש"ך ביו"ד סי' רמב בפסק הארוך, ובעל "גט פשוט".

עדיין כר נרחב הוא לדיון מהי השעה העשויה להיחשב כ"שעת הדחק", והאם "הפסד מרובה" הוא תנאי הכרחי להגדרת שעה זו.

החזון-איש כתב (יו"ד סי' קנ):

"וגם עיקר הדבר שצריך דחק והפסד אין לו מקור כלל".

מדיוניהם של פוסקי זמננו 10 על אפשרות להקלות משום דרכי שלום, דרכי נועם, קירוב דעות ושלום בית משמע גם כן שהפסד כספי גדול אינו תנאי הכרחי להקלות משום שעת הדחק.

_____________________

1 לא דנתי כאן ביסודות המחשבתיים והעקרוניים העומדים מאחורי כלל זה בהקשר לפלורואליזם בהלכה. בנושא זה ראה חידושי הריטב"א, עירובין יג,א ד"ה אלו ואלו דברי אלוקים חיים; הקדמת קצות-החשן; הקדמת אגרות-משה; מאמרו של הרב משה טנדלר ב"תחומין" ט עמ' 191.

2 זוהי גם אור-זרוע במשנה. וכן הבין ר"ש סירלאו, כפי שצוטט במלאכת-שלמה על אתר

3 וקצת תמוה שהמפרשים לא העירו ששיטה זו נוגדת לכאורה את קביעת הבבלי, שלאחר ש"איתמר הילכתא" אין מקום לסמוך על דעת יחיד אף בשעת הדחק

4 ראה גם הגהות אשר"י, ריש פרק לולב הגזול; הגהות מיימוניות, הל' לולב פ"ח אות ק.

5 סיכום הדעות נמצא באנציקלופדיה תלמודית, כרך יב ערך "חדש", עמ' תרפו-תרפז.

6 ראה בהרחבה בענין זה בפרק "תגובות והשגות לשולחן ערוך והתקבולתו" בספרו של פרופ' מנחם אלון, "המשפט העברי" (ירושלים, תשמ"ח, כרך ב עמ' 1180-1139. וראה גם "אישים ושיטות" לה"ר שלמה יוסף זוין ז"ל, עמ' 18, בו הוא מצטט את דברי ר' חיים מוולוז'ין בחוט-המשולש, שקבלה בידו מרבו הגר"א ז"ל, "שלא לישא פנים בהוראה אף להכרעת רבותינו בעלי השולחן ערוך".

7 ראוי לציין, שגם הראי"ה קוק ז"ל לא רצה להסתמך על דעת הרז"ה והראב"ד לבד בבנין היתר המכירה (ראה במבוא לשבת-הארץ פרק י). אך הריא"ה הרצוג ז"ל נטה לסמוך על דעות אלו, וז"ל: "ואמנם אני גיליתי לכ"ת, שאצלי עיקר ההיתר הוא לסמוך בשעת הדחק על השרים הראשונים הפוסקים שאין שמיטה נוהגת בזה"ז אלא ממידת חסידות" (תחומין ז עמ' 17-16).

8 ראה גם גט-פשוט, כללים סי' ו; שדה-חמד, כללים מערכת כ, כלל קט.

9 הציטוט מגט-פשוט, שם.

10 ראה, למשל, שו"ת אחיעזר ח"ג סי' קט בענין נכרית שנישאת לישראל בנישואין אזרחיים; שו"ת מלמד להועיל יו"ד סי' לא בענין אישפוז חולה נפש במוסד נכרי; שו"ת אגרות-משה אה"ע ח"א סי' מג בענין עגונה, ועוד ועוד.

_______

מה היה דינה של וונדא?

אין ספק שהיא היתה גויה לשיטת החזון איש שפסק שאין לסמוך אפילו בשעת הדחק כנגד כל הלכה פסוקה, אלא שוונדא חיתה לפני ימי החזון איש ולפני פסקיו.

שעתה היתה שעת הדחק, האם לכן היה גיורה גיור, אף שגישהוא גיור רק לדעת יחידים,

אחרי מספר שנים הועברה וונדא (יותר נכון: מה שנשאר ממנה) לקבורה בבית הקברות היהודי.

וונדא חיתה כיהודיה ונקברה כיהודיה, השאלה היא רק אם היא היתה יהודיה כשמתה.

ההבהרה שבכותרת

תוקן על ידי עצכח ב- 13/07/2008 14:35:30

את סיפור התגיירותה של ברברה טאופר,[בתו של קצין אס אס, ומזכירתו לשעבר של קנצלר אוסטריה לשעבר קרייסקי היהודי] מביא מפיה מיכאל ששר בספר "לחצות את הקו"
בין היתר מובא שם שחבריה היהודים לעגו לה על היותה שומרת מצוות, בגלל שנמנעה בין השאר מנסיעה ברכב בשבת..או שלאחר שנתייגרה נערכו באוסטריה  מסיבות משותפות אליהם הוזמנו גם יהודים, שאכלו מן המאכלים שהוגשו ללא כל בדיקת כשרות, ואילו היא ה'גויה' היתה היחידה שלא היתה טועמת מהם בהצהירה על יהדותה -חז"ל כבר אמרו: 'קשים גרים לישראל כספחת'

כללי גיור ומטרתו איקון ירוק לנישטאיך על הסיכום המאלף והכתיבה הרהוטה. כרגיל. שלא כרגיל, יש כמה נקודות שבהן איני מסכים איתו, אם הבנתיו. ויתבארו הדברים לקמן. כמה הערות. א. הקדמה ראשונית על גיור ושינוי עם אני מרשה לעצמי לפתוח בנושא צדדי. האם בכלל יש מקום לגיור? בעולם שמתחלק בין עמים, כלומר לא בעולם המודרני, האם יש אפשרות להחליף עם? הרי אי אפשר לשנות השתייכות ביולוגית ומשפחתית. מדוע שאפשר יהיה לשנות השתייכות של עם? בעולם העתיק, אפשרות זו כנראה לא היתה קיימת. ברומא נעשו תקנות פורמליות, מעין "הערמה", כדי לאפשר "אימוץ". אך אפילו באתונה, אם הדמוקרטיות, היה הבדל בין יווני מלידה לבין יווני ברוח, שקנה לו את התרבות היוונית שהורמה על נס. בעם ישראל, טוען פרופסור ורבלובסקי (פרופסור למדעי הדתות, לפי מה ששמעתי תלמיד ישיבה לשעבר... שחיבר את הדוקטורט שלו על המגיד מישרים של בעל השו"ע) – כי רעיון הגיור הוא חדש. הסיבה שעזרא גירש את הנשים הנוכריות שנשאו השבים לארץ לאחר חורבן בית ראשון, והסיבה שהן לא גוירו, היא שלא היתה אפשרות כזו מוכרת בהלכה. אנו אין חלקנו עימו. הראיות ההיסטוריות (כגון מגילת רות) ואמונתנו במסורת שלנו מעידות כי ה' נתן תמיד מקום לגיור. ועל בסיס זה יתבארו הדברים לקמן. עם זאת, טרחתי להביאם כאן כדי לתת פרספקטיבה, במיוחד על רקע ההאשמות המרומזות בספרו של בשביס זינגר. היהדות, שמאפשרת חצית גבול והצטרפות לעם, היא חידוש גדול בהיסטוריה האנושית! ב. מה המטרה של דיני גיור? יש כאן שתי אפשרויות יסוד: 1. ללמוד כיצד להתנהג כאדם טוב בעולם, או 2. להצטרף לאומה היהודית, עם התורה המחייבת אותה. אך האם חיוני להתגייר לשם כך? מה יתרונו של היהודי על הגוי ששומע בקול ה'? האם יש יתרון כזה? השאלה הזו נידונה פעמים רבות בפורום מזויות שונות. בהיסטורית ההגות וההלכה ניתנו שתי תשובות עקרוניות וחלוקות לשאלה זו. ביסוד הדברים, נראה שהם תלויים בשאלה מטפיזית, שהיא מחלוקת מפורסמת אחרת. האם אדם שאינו יהודי יכול להיות עובד השם, ואם ליהודי יש תמיד מעלה על הגוי, והאם מעלה זו נובעת מן החינוך היהודי, או מאיזו סגולה ייחודית, פנימית, אחרת. אני טוען, על סמך התבוננות היסטורית, כי יש שתי גישות יסוד. והמחלוקת ניתנת לזיהוי בימי המקרא, המשנה והגמרא, ההגות הפילוסופית וההגות הקבלית והחסידית, עד ימינו אלו. הגישה האחת היא גישה שאקרא לה "גישתו של אברהם". אברהם, כזכור, לא ניסה להקים אומה, אלא לקרב בני אדם לעבודת ה'. להתרחק מן הרע ולהתקרב אל הטוב. הגישה השניה היא גישה שאקרא לה "גישתו של יעקב". בניגוד בולט לסבו, יעקב התרכז בהקמת משפחה, שבט, ולאחר מכן יצא מכאן עם, שמטרתו היתה לעבוד את ה' על פי מסורת האבות ומסתבר שעל פי ההבנה. העם הזה קיבל תורה בסיני, וזה עם ישראל. באופן דומה ניתן לטעון כי קיימות שתי גישות כאלו גם אצל הנביאים. האם המקדש הוקם בידי שלמה עבור עם ישראל או גם עבור הגויים? האם הנביאים שדיברו על ימות המשיח בהם הדעה תכסה את הארץ כמים לים מכסים, התכוונו לעם ישראל או לכל הגויים גם כן? בימי התלמוד, טוען מנחם הירשמן (בספרו "תורה לכל באי העולם", ספרית הילל בן חיים, 1999) כי היו שתי גישות אצל חז"ל לשאלה זו. הגישה האחת מתאפיינת בדברי רבי מאיר כי "אפילו גוי ועוסק בתורה הריהו ככהן גדול" והגישה השניה קובעת כי רק היהודי הוא קרוב לה'. בלשון טכנית, גוי נקרא "בן נח" ויש לו מערכת חיובים משלו, והיא מקנה לו, לפחות לפי חלק מהשיטות, עולם הבא (כפשטות המשנה והגמרא בפרק חלק בסנהדרין והגמרא על הדין בראש השנה יש עולם הבא, דין ושכר, גם לגויים). בימי הבינים, או בתקופת הראשונים, הרמב"ם מחזיק בגישה הראשונה. הגישה האיזוטרית בספרו מורה נבוכים היא שכל אדם יכול להתקרב להשם, ומה שמייחד את עם ישראל זו מערכת מצוות חינוכית. ריה"ל מחזיק בעמדה ההפוכה, וסובר כי רק היהודי מסוגל למעלת הנבואה, שהיא שיא ההתפתחות האנושית (ושאלה קשה היא מה יאמר ריה"ל על תופעת הנבואה אצל גויים והאם גרים לדעתו נחותים מן היהודי). בימינו שלנו, השתלטה הגישה השניה על הציבור האורתודוכסי חרדי. לדוגמא, האדמור מאיזביצא, בליקוטיו בספר "מי השילוח" (בראשית, ד"ה ויכלו), כותב כי "עיקר בריאת העולם היה בכדי שיכירו ישראל את מלכותו ואחדותו ית' שמו כמו שהתחיל אברהם אבינו ע"ה". יש לדייק: ישראל ולא הגויים! הדעה השניה מיוצגת היום בקצה השמאלי של האורתודוכסיה. למשל בידי ישעיה לייבוביץ. כפי שנראה לקמן, הגישה שמייצג בשביס זינגר בספרו מתיימרת להחזיק בגישה הראשונה, אך תובעת לעצמה זכויות של הגישה השניה. ג. מה קובעים דיני גיור? כאן עשה נישטאיך, כרגיל, מלאכה נאמנה. למרות שהגיור בא, ביסוד הדברים, לבטא נאמנות לדרך השם וקבלת עול מצוות ומלכות שמים, כיון שהוא גם מניה וביה הצטרפות לעם ישראל, יש לו תנאים פורמליים, היסטוריים. 1. מילה לגבר. 2. טבילה לבני שני המינים. 3. הבאת קרבן – שאינה מעכבת. 4. קבלת העול בפני בית דין. כפי שציין נישטאיך, יתכן שהתנאי הרביעי, כמו השלישי, אינו מעכב בדיעבד. במשך הדורות, נעשו נסיונות ונקבעו תקנות כדי לברר אם המועמד לגיור אכן חפץ בגיור ומדוע, ואם ניתן לסמוך עליו שלא יתחרט. בדורנו במיוחד, כפי שכתבו מאיר ו-ש377, יש להיזהר בזה. ראוי גם לציין כי החומרות לא החלו היום. כבר בגמרא קבעו כי גרי "אריות" (שהתגיירו מפחד) אפשר שאינם כשרים, וכל שכן גרי עריות (שמתחתנים למען אישות). בדורנו מקילים כי מי שנשוי לגויה הרוצה להתגייר, אם תקבל עליה עול מצוות באמת, יקבלו אותה. ד. הסיפור של בשביס זינגר הסופר מציג עלילה נוגעת ללב. זה כוחה של הספרות, שהיא מתקשרת אלינו בנימים דקים, אך זה גם הסיכון שבה. כפי שהיא מחזקת נקודות הטעונות ביקורת, כך היא גם מפריעה לשיקול הדעת התקין בבדיקת נכונותן של הטענות. הרגש אינו מכשיר בדיקה. לפחות לא כמו השכל. יש גם לזכור שלמרות שהדברים כתובים על רקע היסטורי, הם אינם מציעים, עד כמה שידוע לי, אירוע אמיתי, אלא מדומה, בדיוק כמו המקרים התיאורטיים של הגמרא. הערה זו חשובה כדי לסייע לנו להשתחרר מעוצמת הרגשות שהסיפור מעורר. מה רצה העבד ששוחרר? לגייר את אשתו, שאמנם היתה יכולה להיות אשה צדיקה. אלא שלא נזדמן לו הדבר. מה היה המעמד שלה בשמים? כאמור, איננו יודעים. הרגש שלנו אומר לנו כי חייבים להתייחס אליה בהוקרה, וכך גם אומר ליבי. וכי בגלל שהיתה אנוסה ולא יכלה להתגייר עליה להפסיד? אם יש חובה כלשהי על מישהו, הרי זה על בעלה, שחי איתה חיי אישות בלי שהתגיירה ממש. העוקץ הוא שהטענה של בשביס זינגר מרומזת נגד הממסד ההלכתי, שלא חטא לה במאומה, או נגד בני העם הפשוט, שמסירותם להלכה מנעה מהם לקבור את האשה בבית קברות יהודי. כפי שציין כאן מישהו, אם לא היתה יהודיה, אלא רק רצתה להיות יהודיה, ואם להיות יהודי פירושו רק להצטרף לעם, אך להיות אדם טוב הקרוב להשם אין צורך דווקא ביהדות (למרות שזה כמובן קיצור דרך חשוב מאד), אזי מדוע כל כך חשוב היכן היא נקברת? האם צריך להתעלם מהלכה בגלל רגשותיו של יחיד? נראה לי כי בשביס זינגר, כמו סופרים אחרים בעידן ההשכלה, אם כי היה בסופו, השתמש בכישוריו כדי להטיח ביקורת בממסד. אולי הממסד היה ראוי לביקורת במידה כזו או אחרת, אבל החסרון לא היה בהלכה אלא במקיימיה. וזה כבר דיון אחר לגמרי. ה. סיכום 1. התורה, כמו בתחומים רבים, פתחה קו חדש בתרבות האנושית בכך שנתנה מקום לגיור, מעבר מעם זר לעם היהודי. 2. תכלית ההצטרפות נתונה במחלוקת עתיקה שנמשכת עד היום. האם אפשר להיות גוי טוב לא פחות מיהודי טוב? (בן נח). 3. דיני גיור עומדים על מילה, טבילה, קרבן (שאינו מעכב בדיעבד) והסכמת בית דין. יש מחלוקת ראשונים אם הסכמת בית דין מעכבת. בדורות האחרונים, בהתבסס על שורשים בגמרא, נאמרו תקנות רבות בגיור, להחמיר ולהקל. 4. ספרו של בשביס זינגר פורט על מיתרי הרגש שלנו כדי להעביר ביקורת מוצדקת על דלי העם מבחינה רוחנית וביקורת בלתי מוצדקת על ממסד הלכתי. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

ממש בשבוע העבר התפרסם ב"צהר" מאמרי על יהדות הלכתית ויהדות שבטית, בו נגעתי בשאלה "לאיזה קולקטיב מצטרף המתגייר"? האם לקהל מקיימי המצוות או ל"עם היהודי" as it ?

המאמר נמצא כאן:

http://woland.ph.biu.ac.il/uploaded/204.doc

דומה כי בענייני הגיור בפרט יש פער גדול בין ההלכה הכתובה לבין הפרקטיקה לאורך דורות רבים ומקומות שונים, אך דברי האחרונים כמעט שאינם משאירים מקום לספק כי קבלת המצוות (ואפילו דקדוקים ומנהגים) היא פן הכרחי בגירות.


אגב, בגליון "נקודה" האחרון יש סדרת כתבות על שאלת הגיור של עולי רוסיה, ותיאורים ססגוניים של המצב העגום (מעט מאד רוצים להתגייר). בין היתר מובא שם ראיון עם אשה המלווה גרים (ומדובר בעיקר בגיורות - נשים בגיל הפריון, כפי שהסביר שם הרב רוזן). היא מספרת כי במקרים רבים היתה התקרבות אמיתית של נשים אלו ליהדות, אך בסוף התהליך בא הבעל (היהודי, שלא נאלץ לשמוע שיעורים ...) ו"משך" את אשתו חזרה לעולם החילוני.


בין היתר, מתברר, דורשים מן הבעל והאשה לפרוש ג' חדשים כדי להבחין בין זרע שנולד בקדושה לזה שלא, ועל זה ספרה אותה אשה כי בעל אחר בעל באו ושאלו אותה בלעג: לשם מה צריך את זה? הרי בדיקת הריון פשוטה תגלה את התשובה בשתי דקות??

בעיני זה באמת מדהים. אחרי שהקלת קולא שלא תאמן בעיקר עניין הגרות (לגייר אדם שברור שלא ישמור מצוות) אתה הולך ומקלקל הכל (באותם מקרים בודדים בהם יש לך סיכוי)   על ידי דרישה שבאמת משדרת פרימיטיביות, ושבכל מקרה לא ניתן לאכוף אותה (למעשה כל שצריך הזוג הוא רק לשקר). יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא??

ריב.
בנו של יהודי רפורמי באמריקה. התאהב  נשיקסה אירית למהדרין. ורצה לשאת אותה  לאשה. האבא התנגד- רק לא גוייה
הכל כן גוייה לא. הריב גדל והתעצם ולא עזר לאבא כלום. הבן רצה את הגוייה. האבא התעקש לפחות שהיא תתגייר ביקש
נאותו הבן והגוייה.  והיא עברה תהליכי גיור כדת וכדין. לאחר החתונה החלה האשה לנהוג בבית כבית יהודי לכל דבר כשרות שבת טהרה וכו. בלי חכמות.אגויישר קאף ראש של גוי. לא נתנה לבעלה לראות טלויזיה לאכול בלי נטילת ידיים להתפלל כל יום וכו וכו. הבחור סבל וסבל במרת נפשו הלך אל אביו וסיפר לו את צרותיו. אמר לו האבא  הרי אמרתי לך לא להתחתן עם גוייה

כדרכו ניסח דבריו בבהירות מימוני, ועל כך ייש"כ, אך לענ"ד יש לבעל דין לחלוק.

ברצוני להציג פן מסויים בגישה לגירות. [בסטיה במקצת מנושא האשכול].
כפי שציין 'כמתעסק' הרי שהגירות היא קביעה מציאותית של שייכות. וכפי שהעיר מיימוני חידוש הוא שקביעה יכולה לשנות שייכות ואין שייכות נקבעת לפי קשר ביולוגי בדווקא.
אם נסכים להגדרה זו הרי שאין הלכות הגירות יכולות להיות קבועות ובלתי תלויות בהגדרת העם שאליו משתייך המצטרף וכמו כן צורות הקביעה משתנים [כקנין סיטומטא].
הרוצה להצטרף ל"עם" היהודי וביטוי ההצטרפות אצלו היא בהזדהות עם ההסטוריה היהודית וחגיגת החגים המסורתיים [ככל יהודי ממוצע שאינו שות"מ], הרי שייכותו לעם היהודי תלויה בעיני המסתכל, אם כיום עם יהודי בעיניו הוא העם השות"מ ואליו 'נספחים' אלו שאינם שות"מ מחמת חיובם לשמור תו"מ, הרי שהמצטרף לעם היהודי ללא קבלת עותו"מ אינו יהודי. אמנם אם בעיני המסתכל שומרי תו"מ הם חלק בעם היהודי אך לא הם נושאי דגל העם היהודי הרי שאף המתגייר ללא קבלת עותו"מ ליהודי ייחשב. [ואין להוכיח מהדין המחייב קבלת עותו"מ כיון שהוא נחקק בשעה ששם ישראל נקבע בעיקר ע"י קיום תו"מ.] שמא אין הגדרה מוחלטת ליהודי והיא יחסית למסתכל.

אזורי

למרות דברי דלעיל, איני מקבל את הצעתך הואיל ומשמעה ויתור מוחלט על עצם ההגדרה של הזהות הדתית כחלק מהזהות היהודית.
הגירות - במשמעות המשפטית הדתית היא הגדרה פנים דתית של תהליך ההשתייכות.
זו שעונה כפי שהסברתי על העיקרון היסודי בתפישה הדתית של זהות בין המערכת הלאומית - החברתית, לבין הזהות הדתית הערכית  (- כך לענ"ד רואה זאת ההלכה).
(להבדיל לדוגמה מאזרחות שהיא הגדרה פוליטית.)
יתכנו דרכים שונות, אך אלו אינן רלונטיות לדפוס הפנים הלכתי.
מעתה, המוקד של השאלה אינו האם תיתכן החלפה, אלא כפי שציינתי לעיל עד כמה יש לאנסטציה הדתית לעמוד דה-פקטו על התוכן של קבלת מצוות, בנסיבות מיוחדות כתנאי הכרחי לעצם ההכנסה בברית (לשון אחר, כעין שעת הדחק / הוראת שעה) ולא רק דה-יורה.
אמנם הצעותיך משמעותן ויתור מודע על כל משמעות של זהות דתית של ההגדרה של יהודי , וכמי שמקבל עליו עול תו"מ איני יכול להסכים לה.

אזורי -
הרעיון שלך מבוסס על התפישה הדי מושרשת, כאילו הגיור הוא הצטרפות לעם ישראל. בעוד שבמקורות נראה ברור ופשוט, שהגיור הוא הצטרפות לדת ישראל. כך למשל, כל התנאים לגיור הם דתיים ולא לאומיים. אילו היה כאן תהליך לאומי כלשהו, וגם דרישה לקבל מצוות, היה אפשר אולי לטעון שזה תנאי נוסף שקשור לזהות הלאומית. אך כל התהליך כולו הוא דתי בלבד, והגר נדרש רק לקבל עול מצוות, ולא להצהיר הצהרה כלשהי של השתייכות לעם.

אגב - לגבי מה שהביא מיימוני לעיל דעה כאילו הגיור הוא חידוש שלא היה מוכר בימי עזרא - הסתירה לזה היא לא רק ממגילת רות ומן המסורת, אלא מפסוקים מפורשים, כגון:
שמות י"ב (מח) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ
במדבר ט"ו

(יד) וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה:*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />

ירוחם,
האבות קיימו את התורה אבל אינם יכולים לשנות מציאות. מי שממזר הוא ממזר, ומי שלא לא.

נישט,
אני לא מקבל את הנחת היסוד שלך. גיור הוא הצטרפות לחברה (דת או לאום. ראו בדברי ש377) היהודית. לכן לא ייתכן שאדם יחיד יחליט שהלכה כדברי המקל בשעת הדחק ויצרף אנשים לחברה נגד הקריטריונים שהיא עצמה קבעה בזה. וידועים דברי האחרונים שתפסו את נוכחות הבי"ד כנציגות של הציבור שמקבל את הגר לשורותיו.
לכן כל הדיון האם ניתן בשעת הדחק לסמוך על דעות שלא נפסקו להלכה, אינו נוגע לנדון דידן.
משל למה דבר דומה, לאזרח ישראלי שיחליט שמשרד הפנים או הבג"ץ אינו צודק בהחמרותיו ויודיע למוחמד, או חמלינצקי, שהוא רואה אותו כיהודי.
כמובן שזהו אבסורד גמור, והוא הדין לנדון דידן.
מיכי

הרב מיכי
מסקנת דבריך כי המלך דוד ומכאן גם משיח בן דוד הם ממזרים. והרי הפסוק אומר לא יבא ממזר בקהל ה" -עד עולם!!!