|
|
| נשלח ב-29/7/2007 12:30 |
 |
| |
הלכות ומנהגים לפי הרמב"ם
בהודעה הבאה נכתוב קצת הלכות ומנהגים לפי שיטת הרמב"ם, אמנם כבר ערכנו כמה מאמרים ארוכים על הלכות בודדות, אבל לפעמים דוקא הקיצור והריכוז של הרבה עניינים במקום אחד, יכול להועיל להבנה.
מטרת ההודעה להציג את מנהגי התלמוד הקדמונים, וכל אדם יעשה כהבנתו.
1- ברכות השחר נאמרות מיד כשיעור האדם משנתו, על כל פעולה ברכה, הברכה הראשונה שיאמר האדם כשיפקח את עניו היא "אלהי נשמה".
2- כשיעור האדם משנתו אין צורך שיטול מיד את ידיו, אין רוח רעה, בתקופת התלמוד היה ניזקה מצוי, אבל בימינו היא איננה קיימת, ולפיכך נטילת הידים שיטול בבוקר היא רק לתפילה ולא לרוח רעה.
3- ברכות השחר כוללות בתוכם סדרת ברכות על הפעולות, לא נזכרה ברכת "הנותן ליעף כח", יש 3 ברכות שצריך לאומרם בכל יום בלי קשר לפעולה, והם שלא עשני גוי עבד ואישה. ברכת המעביר חבלי שינה נאמרת בסמיכות לרחיצת העיניים, ומיד יסמיך לה את ה"יהי רצון", כי הוא חלק מברכה זו.
4- ברכות התורה יש חובה לאומרם בכל יום, משיעלה עמוד השחר, ולפיכך מי שלא ישן כל הלילה, משיאור היום יברך ברכות התורה, ואין צורך לחפש גיבור לאומי שישן בלילה בכדי שיוציא את כולם ידי חובה.
5- מי שהקדים והתפלל קריאת שמע וברכותיה, לפני שיאמר ברכות התורה, משאמר אהבת עולם כבר יצא ידי ברכות התורה, ושוב אין צורך לאומרם.
6- ברכת הנותן לשכוי בינה שנאמרת בסמיכות לשמיעת קול תרנגול, זמנה עד ארבע שעות, דבר זה לא נזכר ברמב"ם במפורש, אבל כך הורו חכמי תימן, כי לא יעלה על הדעת שישמע תרנגול במנחה ויברך הנותן לשכוי בינה.
7- כל נטילת ידים שיטול, די בשפיכת מים פעם אחת על כל אחת מידיו, אין צורך לשפוך 3 פעמים מים על כל יד, כי אין רוח רעה, ורק בתרומה תיקנו מים שניים ולא בחולין.
8- לעולם אין נטילת ידים ללא ברכה, וכל נטילה שאין בה ברכה היא איננה מדברי חכמים אלא מנהג, ואין חובה לנוטלה, כגון אחר שיצא מבית הכסא, ודי בשטיפת ידים משום נקיות.
9- לעולם בכל נטילת ידים שיטול, יברך על הנטילה קודם שיטול, כי כל המצוות מברך עליהם עובר [קודם] לעשייתם חוץ מהטבילה, ונטילת ידים איננה טבילה.
10- מים אינם מהווים חציצה לנטילה (רק שמן מהווה חציצה), ולפיכך אין צורך לדקדק לנגב את ידיו קודם הנטילה, ובכך להפוך את טקס נטילת ידים לטקס ארוך ומסובך, בנטילת ידים ישפוך את המים על ידיו, פשוט וקל.
11- מותר לדבר לאחר נטילת ידים, דיבור איננו היסח הדעת, ורק בין הברכה לבין הדבר שבירך עליו אסור לדבר.
12- הברכות שתיקנו לפני הזמירות הם ברוך שאמר לפניהם וישתבח לאחריהם, אבל שירת הים איננה משירי דוד, ואין מקום לתוקעה בתוך הזמירות, מי שירצה יאמרנה לאחר ישתבח, וכך היה הנוסח בסידורים הקדומים, ולבסוף באו ותקעו את שירת הים בסוף הזמירות לפני ישתבח.
13- העוסק במצווה פטור מן המצוה, ולא רק שהוא פטור אלא שאינו רשאי, מי שהיה קורא זמירות עוסק במצוות שבח לה', ואסור לו להפסיק לענות לקדיש ולקדושה, וכ"ש אם הוא נמצא בקריאת שמע וברכותיה. גדול כבוד הבריות ורק שם התירו חכמים להפסיק לברך את חבירו, אבל באמצע תפילתו ושבחו, אסור להפסיק.
14- לעולם כל תפילות הציבור יהיו כאשר השליח ציבור אומר בקול רם את התפילה, וכל הקהל אומרים בלחש מילה במילה עם הש"ץ, ומי שאינו יודע להתפלל ישמע את הש"ץ ויענה אמן, ודי לו בכך, אבל שיהיה הש"ץ מאסף לכל המחנות, זאת לא שמענו.
15- קריאת שמע נאמרת בקול אחד, בשפה ברורה, כל הקהל ביחד (שהש"ר).
16- בזמן התפילה בציבור, לא יחזור הש"ץ על המילים "ה אלהיכם אמת" בכדי להשלים לשס"ה תיבות בקריאת שמע, אילו כך רצה ה', הוא היה מוצא עוד 3 תיבות לתוקעם בתוך קריאת שמע, אין צורך לסייע לה', אלא לאחר סיום קריאת שמע יתחיל הש"ץ אמת ויציב, מבלי לכפול שום תיבה.
17- אין צורך לעמוד בכל קדיש, הנח להם למתפללים לשבת בשלום על מקומם, ועמידות תכופות אלה הם תחילתה של מהומה בבית הכנסת, כי כל הקהל יזיזו את הרהיטים ויקימו רעש גדול בכל כמה דקות.
18- בזמן התפילה לא מטיילים בבית הכנסת כאשר הידים מונחות מאחורי הגב, ולא מתנענעים אנה ואנה, אלא עומדים ביראה לפני ה', ורק בהשתחוויות שתיקנו חכמים משתחווים.
19- כבר אמרנו שכל תפילות הציבור יהיו כאשר הש"ץ מתפלל בקול רם וכולם מתפללים עמו בלחש מילה במילה, ומי שאינו בקיא יענה אמן, נחלקו חכמי תימן האם יענו הבקיאים אמן לאחר כל ברכה וברכה, הרב קאפח סובר שלא יענו אמן כי הבקיאים אומרים מילה במילה ביחד עם הש"ץ, ונמצא שהוא עונה אחר ברכותיו, ויש שסוברים שכך הוא אופי תפילת הציבור, שיהיה אחד מתפלל בקול רם וכולם עונים אמן (לשון הרמב"ם), ולפיכך האמן איננו אחר ברכותיו, אלא אחר הש"ץ, כי כעת הוא מתפלל בציבור, וכך אני סובר.
20- תיקן הרמב"ם שיתפללו במוסף או במנחה המאוחרת תפילה אחת, ולא יאמרו לחש וחזרה, כי מחמת ריבוי הקהל ישוחחו זה עם זה, ויצאו מבית הכנסת, ויכבדו זה את זה בטבק הרחה, ונמצא שהפכה התפילה לחילול ה', ולפיכך הוא תיקן שיתפללו תפילה אחת, ובכך יעמדו כולם בשקט ויתפללו עם הש"ץ, ומי שבקיא יאמר עם הש"ץ מילה במילה, ומי שאינו בקיא יענה אמן, ובכך נמנע חילול ה' ושבה התפילה לכבוד ה'.
21- יהודי תימן הנוהגים לפי הרמב"ם נוהגים כפי תקנת הרמב"ם בכל התפילות, הם לעולם אינם מתפללים לחש וחזרה, אלא רק תפילה אחת בכל התפילות, מלבד ביום הכיפורים אז מתפללים לחש וחזרה, משום הוידוי של היחיד ושל הש"ץ, שיוכל האדם להתוודות על פשעיו אם ירצה.
22- בזמן שמתפללים תפילה אחת, מתפללים כולם עם הש"ץ עד ברכת שים שלום, ואז עונים כולם אמן לאחר ברכת שים שלום, ואת התחינה "אלהי נצור לשוני מרע" אומר כל אחד בלחש בפני עצמו, כי היא איננה חלק מהתפילה, אלא תחינה שנהג בה אחד האמוראים.
23- קודם התפילה יאמר "ה' שפתי תפתח" ולאחר התפילה יאמר "יהיו לרצון אמרי פי", ואז יצעד 3 פסיעות לאחריו מבלי לומר כל נוסח, נמצא שמי שרוצה לקיים את דברי חז"ל צריך לומר את כל תחינותיו קודם יהיו לרצון, ואם ירצה יאמר גם עושה שלום קודם יהיו לרצון, ולאחר שיסיים את כל דבריו יאמר יהיו לרצון, ואז יפסע לאחוריו 3 פסיעות מבלי לומר מאומה. מה שתיקנו לומר פעמיים יהיו לרצון, וגם תיקנו לומר עושה שלום בזמן הפסיעות, אלה מנהגים מאוחרים שאין להם כל זכר בתלמוד וברמב"ם.
24- ברכת כהנים נאמרת בצורה הבאה, יכסו הכהנים את ראשם בטלית, אבל יהיו פניהם וידיהם גלויות, כשיסיים ש"ץ את ברכת ההודאה הם יתחילו מעצמם לומר את הברכה מבלי כל קירוי, כי הברכה של הכהנים היא ומה מקום לקירוי הברכה, לאחר שיסיימו את כל הברכה יחזירו את פניהם לקהל, אמרנו יסיימו כי אין להסתובב בזמן אמירת המילה האחרונה של ברכת הכהנים "באהבה" אלא יסיימו הכהנים את כל הברכה ורק אח"כ יסתובבו לקהל.
25- תנוחת ידי הכהנים תהיה בצורה פשוטה, אצבעותיהם פשוטות לכיוון קדימה, וידיהם בגובה כתפיהם, מבלי יצירת כל חללים ואווירים באצבעותיהם, אלא כאילו הם סומכים בידיהם על הקהל.
לא יתנועעו הכהנים אנה ואנה במילים מסוימות, כי הדבר גורם להיסח הדעת מהכוונה, וגם הטלית תיפול מראשם מחמת אותם ניענועים וסיבובים.
26- לאחר שיסתובבו הכהנים לקהל לאחר שכבר סיימו את הברכה, יתחיל הש"ץ לקרא אותם "כהנים", והם יענו "יברכך", וכך יקרא אותם מילה במילה.
27- לא ינמיך הש"ץ את קולו בקרוי, ולא יענו לו הכהנים בקול רם מקולו, אלא קול הש"ץ וקול הכהנים יהיה זהה, וזהו יופיה של ברכת הכהנים.
28- צריך לחקור מה הורע כוחו של התחנון, כי הוא הפך לשעיר לעזאזל בכל תפילה, ובכל הזדמנות לא אומרים אותו, אבל לפי חז"ל אומרים תמיד תחנון, גם בחודש ניסן, גם בחודש תישרי, גם בשלושת ימי ההקבלה, גם בתשעה באב, אבל בשבתות ומועדים ומנחה של ערבי חגים, וערב פסח לא אומרים תחנון.
29- לעולם בסוף כל תפילה אומרים קדיש תתקבל, ולאחר קדיש זה נפטרים לבתיהם ויוצאים מבית הכנסת, ולפיכך הקדיש האחרון של התפילה יהיה תמיד תתקבל.
ולפיכך אם התפללו מנחה ומעריב סמוכות, אין מקום לומר קדיש תתקבל לאחר מנחה, כי עדין הקהל בבית הכנסת, ורק לאחר תפילת ערבית יאמר קדיש תתקבל בסוף, ויפטרו לבתיהם.
גם לאחר תפילת שחרית בשבת או בחול המועד, כאשר עוד תבוא תפילת המוספין, אין מקום לומר קדיש תתקבל באמצע, ומתקני תתקבל זה לא הבינו את אשר לפניהם.
30- סדר העניות בקדיש יהיה רק אמן, וגם אחרי המילה "יתברך" יש אמן.
31- בכל התפילות אין לומר "ברוך הוא וברוך שמו" דבר זה אמרו הרא"ש בלחישה, והטור שמע לחישתו ופירסם אותה בקהל, וכעת כולם אומרים זאת בקול רם, אבל חז"ל לא תיקנו זאת, והוא מהווה הפסק בברכות.
32- בזמן תפילת ראש חודש יתפללו מוסף עם תפילין, ויאמרו סדר היום לאחר תפילת מוסף, ורק אז יחלצו את התפילין.
33- בחול המועד יש חובה להניח תפילין, גם אם בזוהר התנגדו לכך.
34- בכל תפילת מוסף יאמרו בקדושה נוסח "נקדישך" וכן הוא גם בנוסח אשכנז, אבל קדושת כתר מאוחרת היא, גם אם בזוהר דיברו בה נכבדות.
35- ברכת יוצר של שבת היא כברכת יוצר של חול, אבל הנוסח הארוך המצוי בידינו מאוחר הוא, גם אם בזוהר דיברו בו נכבדות.
36- לאחר לימוד תורה יש קדיש שנקרא "קדיש דעתיד", קדיש זה נמחה זכרו ואבד חלקו, האבלים אומרים אותו בגמגום, וגם מסיימי מסכת אומרים אותו בערבוב, אבל קדיש זה מרכזי הוא, ולאחר כל קריאת משנה או ברייתא או הלכה צריך לאומרו, ובו תיקנו חכמים ברכה לישראל ולרבנן ותלמידהון דעסקין באורייתא.
37- לא נזכר לומר פיטום הקטורת ועלינו לשבח לאחר תפילת שחרית, אמנם בזוהר הפליגו בשבח האומרים זאת, אבל כל מנהגי הזוהר מאוחרים הם.
גם לפני תפילת מנחה אין חובה לומר פיטום הקטורת, וגם לא עלינו לשבח וגם לא לאחר ערבית.
38- בזמן הקריאה בתורה אין צורך לעמוד או להסתובב, וגם דבר זה גורם למהומה בבית הכנסת.
39- העולה לקרוא בתורה קורא בעצמו, הוא מביט מהיכן צריך לקרוא, ויברך על קריאת התורה, והכתב ישאר מגולה בזמן הברכה, ואין צורך להסיט את הראש או לכסות את הכתב בזמן הברכה.
40- אבלים או ציבור שהתפללו בבית, וכן מי שהיה נתון בבית האסורים, מצוה להביא להם ספר תורה שיקראו בו ויקיימו את חובת חכמים, ואין עצירתו של ספר התורה בארון מהווה לו כבוד, אלא אדרבה שיראו את כבודו לקהל.
41- קריאת התורה חובת הציבור היא, ולא חובת היחיד, ולפיכך מי שלא קרא קריאת התורה בשבת אחת, יכול בשבת שלאחר מכן להמשיך לקרוא עם הציבור, ואין לו צורך לחפש מי שיקרא לו את פרשת שבת שעברה.
42- בליל שבת כאשר יאמרו ויכולו, אין חובה להקפיד לומר זאת דוקא בשנים, אמנם הוא כמעיד עדות, אבל אם באנו לדקדק בדיני עדות, והרי אין עדות בלילה, ולפיכך אין מקום להקפיד על דברים מיותרים, ומי שאיחר תפילתו, יאמר ויכולו לאחר התפילה לבדו.
43- במועדים קוראים את ההל בקירוי, ומהו הקירוי, שיהיה הש"ץ אומר "הללויה הללו עבדי ה"', וכולם עונים אחריו "הללויה", ואת ראשי הפרקים יחזרו אחריו בקול רם, ולא יענו אז הללויה.
44- שלושה שאכלו כאחד חייבים בזימון, כבר אמרנו שכל תקנות חכמים לברכות משותפות הוא שיהיה אחד מברך בקול רם והכל עונים אמן לאחר כל ברכה, ומי שיודע לברך יברך בעצמו בלחש, גם בברכת הזימון כך יעשו, והמזמן יברך את כל ברכת המזון בקול רם, והכל ישמעו אותו ויענו אמן, וגם הוא יברך לבעל הבית ויענו אחריו אמן, אבל אם כל אחד מברך לעצמו בקול רם, אם כן אין כאן זימון והתוועדות, וכל אחד יעשה כרצונו.
45- ברכת האירוסין "אשר אסר לנו את הארוסות" של החתן היא ולא של הרב, ולפיכך צריך החתן לברך אותה בעצמו, ואם ירצה יקרא אותו הרב מילה במילה.
46- לעולם אומרים את הקידוש מיושב, חוץ מליל סוכות, אז מקדשים מעומד, ויברך בסוף הקידוש לישב בסוכה, ויושב וישתה מהיין, אבל שאר הקדושין מיושב.
גם אמירת "ויכולו" בליל שבת, אין בכוחו של דרש חכמים, כאילו הוא מעיד עדות, להפוך את חובת אמירת ה"ויכולו" למעומד, כי אם באנו להחשיבו כעדות ולדקדק בו בדיני עדות, אין עדות בלילה.
47- בזמן נענוע הלולב יוליך ויביא יעלה ויוריד, כשהוא עומד במקומו ורק ידיו זזות עם הלולב, והוא מנענע אותו 3 פעמים לכל צד, ואין צורך לכל אותם נענועים הכוללים גם את ארבע רוחות השמים עם סיבובי המנענע וכיפוף ברכיו.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2007 00:53 |
|
| |
בהודעה הבאה נדון קצת בצורה שבה צריך לעשות נפילת פנים, ונשווה בין שיטת הרמב"ם לשיטת המשנ"ב, מי שגרם לי לכתוב את ההודעה, הוא חבר בעבודה ששוחח איתי על הלכות אלו, ובעקבות השיחה איתו החלטתי לפרסם את הודעה.
כתב הרמב"ם בהלכות תפילה
ה,א שמונה דברים, צריך המתפלל להיזהר בהן ולעשותן; ואם היה דחוק, או נאנס, או שעבר ולא עשה אותן--אינן מעכבין. ואלו הן--עמידה, ונוכח המקדש, ותיקון הגוף, ותיקון המלבוש, ותיקון המקום, והשווית הקול, והכריעה, וההשתחוויה.
ה,יג השתחוויה כיצד: אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית, יושב לארץ, ונופל על פניו ארצה, ומתחנן בכל התחנונים שירצה.
כריעה האמורה בכל מקום, על ברכיים; קידה, על אפיים; השתחוויה--זו פישוט ידיים ורגליים, עד שנמצא מוטל על פניו על הארץ.
ה,יד כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפילה, יש מי שהוא עושה קידה, ויש מי שהוא עושה השתחוויה; ואסור לעשות השתחוויה על האבנים אלא במקדש, כמו שביארנו בהלכות עבודה זרה. ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו, אלא אם כן הוא יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושוע; אבל מטה הוא פניו מעט, ואינו כובש אותם בקרקע. ומותר לאדם להתפלל במקום זה, ולנפול על פניו במקום אחר.
ה,טו מנהג פשוט בכל ישראל, שאין נפילת פנים בשבתות ובמועדות, ולא בראש השנה, ולא בראשי חודשים וחנוכה ופורים, ולא במנחה של ערבי שבתות וימים טובים, ולא בערבית שבכל יום. ויש יחידים שנופלים על פניהם, בערבית. וביום הכיפורים בלבד, נופלים על פניהם בכל תפילה ותפילה, מפני שהוא יום תחינה ובקשה ותענית. (ע"כ רמב"ם)
***
השגת הראב"ד על הלכה יד: ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע. א"א בירושלמי ובלבד יחיד על הציבור, ואית דגרסי ובלבד יחיד בציבור עכ"ל. (ע"כ ראב"ד)
כתב הכסף משנה על הלכה יד: כתב הראב"ד א"א בירושלמי ובלבד יחיד על הצבור ואית דגרסי ובלבד יחיד בצבור עכ"ל. והטעם דכשמרבה תחנה על הצבור בצבור ואין נענה הויא ליה כיסופא. ומכיון שכתב רבינו אא"כ נענה כיהושע ממילא משמע דהיינו על הצבור ובציבור. (ע"כ כס"מ)
***
הדיון יסוב על המודגש בהלכה יד, לא יפול על פניו אלא אם יודע שהוא צדיק, אבל מטה הוא את פניו מעט.
ביאור הדברים, אדם חשוב לא יעשה נפילת פנים בקידה או בהשתחוויה אלא אם הוא יודע שהוא צדיק, אבל במקום קידה או השתחוויה, יטה את פניו מעט ולא יכבוש אותם בקרקע.
הטעם נתבאר בדברי הראב"ד והכס"מ (הרמב"ם מסכים לראב"ד), מדובר במתפלל על הציבור בציבור, ואם לא תיענה תפילתו יתבייש, וגם יהיה זלזול בכבוד שמים.
אמור מעתה, אם איננו עושים נפילת פנים בקידה או בהשתחוויה, הרי שהאופן בו צריכה להיעשות נפילת פנים הוא בהטיית הפנים, אבל לא יכבוש את פניו בקרקע.
***
כעת צריכים אנו לבאר מהי נפילת פנים זו, באיזה אופן תהיה תנוחת גופו.
כתב רס"ג בסידורו עמ' כד: ותיאור כריעתו, שיניח ברכו השמאלית על הארץ כאשר הוא יושב, ומקפל ברכו הימנית עליה כדרכו כשהוא רובץ, ויהיה כאילו חציו רובץ וחציו יושב. (ע"כ רס"ג)
ביאור הדברים, נתאר לעצמנו אדם יושב על הארץ, ושתי רגליו נמצאות מקופלות לצד ימין שלו, הרגל השמאלית מונחת מול פניו מקופלת, והרגל הימנית מונחת ימינה אליה וגם היא מקופלת, והברך של הרגל הימנית מונחת על סוף הרגל השמאלית.
אוטומטית אדם שזו תנוחתו, יהיה מוטה לצד שמאל, כי רגליו מקופלות לצד ימין שלו, והם גורמות לגופו להיות מוטה שמאלה, ועל כך אמרו, שיטה את פניו אבל לא יכבוש את פניו בקרקע, כלומר ישאיר את גופו מוטה לצד שמאל, אבל לא יטה את גופו יותר מדי עד שפניו יהיו כבושות בקרקע.
על פי כל הנ"ל, במקום קידה או השתחוויה, ישב בתנוחה המורה על הכנעה, למרות שאין בה את הקידה או ההשתחוויה, אבל יזהר גם בתנוחה זו שלא ידביק את פניו בקרקע, נמצא שעיקרה של נפילת פנים היא תחינה בתנוחה המורה על הכנעה.
***
כעת נחשוב, מה יעשה אדם כשהוא מניח תפילין, האם יפול על צד ימין או צד שמאל? בודאי שיפול על צד שמאל, והשואל לא ידע מהי נפילת פנים, נפילת פנים היא תחינה הנאמרת בתנוחה שיש בה הכנעה, ואין קשר בינה לבין התפילין, וגם עם תפילין ישב בתנוחה זו ויתחנן.
עוד נחשוב, האם צריך לכסות את גופו בטלית או שיהיה מגולה? בודאי שיהיה מכוסה בטלית, בזמנם היו מכוסים בטלית במשך כל התפילה.
עוד נחשוב, אדם שאין לו טלית, מה יעשה בנפילת פנים? בודאי שינהג כאדם שיש לו טלית, ויפול על פניו כשהוא מוטה לצד שמאל, כפי התנוחה שנזכרה למעלה, ואם כיסוי גופו אין כאן, אבל תנוחה המורה על הכנעה יש כאן, ואין שום סיבה לשנות בגלל שאין לו טלית.
עוד נחשוב, בימינו שאנו יושבים על כיסאות כיצד נעשה נפילת פנים?
תשובה: מכיוון שהעולם השתנה, ולא ניתן להושיב את כל הציבור על הרצפה, הרי שתמיד נשווה לנפילת פנים המקורית, וממנה נלמד את ההלכות.
לדוגמה, כשמניח תפילין יפול על צד שמאל, אין קשר בין נפילת פנים לבין התפילין, ואין לנו להמציא חומרות מדעתנו, שאסור להישען על יד שיש עליה רצועות של תפילין.
עוד נחשוב, אדם שאין לו טלית, וירצה לכסות את פניו בידו הגלויה, כיצד יעשה?
תשובה: שאלה זו בנויה על הנחה מוטעית, כי ביסודה יש הבנה שנפילת פנים היא כיסוי הפנים, אבל זה לא נכון, נפילת פנים היא תנוחת הכנעה, אבל אם אנו יושבים על כיסאות, ואנו רק מטים את הראש מעט, הרי שאין להמציא הלכות ודינים, האם ידו גלויה, האם ידו מכוסה בבגד, כי העיקרון כאן הוא שיהיה מוטה בתנוחה של הכנעה, עד כמה שאפשר כפי שעשו האמוראים.
***
לאחר שאנו יודעים את כל הנ"ל נעתיק קצת שו"ע ומשנ"ב, ונראה איך ההלכות שנכתבו בדבריהם תלושות לחלוטין מנפילת הפנים המקורית, וכל ההלכות נכתבו מבלי לדעת כיצד היא נפילת הפנים המקורית.
המודגש הוא שו"ע רמ"א ומשנ"ב, כתב רגיל ממוסגר הערות.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קלא סעיף א
כשנופל על פניו, נהגו להטות על צד שמאל. הגה: וי"א דיש להטות על צד ימין, והעיקר להטות (ריב"ש סי' רי"ב /תי"ב/ וב"י בשם הרוקח) בשחרית כשיש לו תפילין בשמאלו, על צד ימין משום כבוד תפילין; ובערבית, או כשאין לו תפילין בשמאלו, יטה על שמאלו (מנהגים).
משנה ברורה סימן קלא ס"ק ג
כשנופל על פניו - הנה נפילת אפים שנהגו בה בימים הראשונים היה בדרך קידה דהיינו ליפול על פניו ארצה ושלא בפישוט ידים ורגלים ועכשיו לא נהגו ליפול על פניהם ממש אלא בהטיית הראש וכיסוי הפנים בלבד. ונוהגים לכסות הפנים בבגד ולא די כיסוי היד שנופל פניו עליה לפי שהיד והפנים גוף אחד הם ואין הגוף יכול לכסות את עצמו [מ"א]:
[מה שנכתב כאן שצריך לכסות את פניו בזמן נפילת הפנים, וגם צריך שיהיה בגד ולא יכסה בידו, דבר זה התפתח כי לא ידעו ההמון נפילת פנים מהי, ואז הם התחילו להקפיד על כיסוי הפנים, ואז באו הפוסקים וקבעו את הדבר בספר, מעתה חייבים לכסות את הפנים, ולא יועיל הכיסוי בידו הגלויה, אלא דוקא בבגד.
אבל כאמור אין צורך לכל זאת, אם וויתרנו על נפילת פנים כפי מעשה האמוראים (אביי ורבא מצלי אצלויי), אם איננו נופלים על פנינו כשאנו יושבים על הרצפה מוטים שמאלה, לא תועיל ההקפדה אם היד היא עם בגד או בלי בגד, כי העיקר הוא תנוחה המורה על הכנעה, ולא הבגד אשר על ידו הוא זה שיורה על ההכנעה.
כשמכירים את המקורות, לא ממציאים מנהגים ללא טעם]
משנה ברורה סימן קלא ס"ק ד
על צד שמאל - לפי שמצינו כשאדם מתפלל שכינה מימינו שנא' ה' צלך על יד ימינך ונמצא כשהוא מוטה על שמאלו פניו כלפי שכינה ואם היה מוטה על יד ימינו היה להיפך ולא יתכן לעבד להיות אחורי פניו כלפי אדוניו:
[ה' איננו לא בצד ימין ולא בצד שמאל, בעושה שלום אמרו שיתן שלום קודם לשמאלו, כאילו הוא עומד מול השכינה, וכאילו יש כאן ימין של השכינה, אבל בנפילת פנים אין צורך לכל זאת, רגליו היו מקופלות לצד ימין, אז אוטומטית גופו היה מוטה לצד שמאל, גם כל ההסיבה היתה על צד שמאל, כך ישבו אז, וכך התנהגו אז]
משנה ברורה סימן קלא ס"ק ה
על צד ימין - כי השכינה נגד האדם ונמצא שמאל השכינה כנגד ימינו וכשהוא מטה על ימינו והשכינה כנגדו יכוין שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני:
[כאן השתנה הטעם, מדוע יעדיף את צד ימין, אבל אין צורך לכתוב טעמים לא מוחלטים, ולהטות אותם כמנהגי ההמון, פעם ימין עדיף, ופעם שמאל עדיף, הסברות צריכות להיות מוחלטות ולא משתנות]
משנה ברורה סימן קלא ס"ק ו
והעיקר וכו' - וכן דעת הט"ז ומ"א שאין לשנות ממנהג זה וכן נהגו העולם (ואפילו להגר"א דסובר דהעיקר כהמחבר דתמיד על שמאל מ"מ אם מתפלל בביהמ"ד והעולם נוהגין כהרמ"א מ"מ אסור לשנות משום לא תתגודדו). וש"ץ העומד מימין הארון טוב שיטה ראשו מעט כלפי הארון:
[כמה הלכות, כמה חילוקים, והכל מבלי כל מקור ברור, גם עם תפילין יטה לצד שמאל, כך עשו האמוראים וכך צריך לעשות, גם ארון הקודש אינו אמור להפוך את סדר הישיבה, וכל הכתוב כאן תלוש מחיי המעשה של האמוראים, ולפיכך נכתבו כל כך הרבה פרטי דינים מבלי כל מקור].
***
סוף דבר
אם מכירים את המקורות, אם מכירים את מנהגי האמוראים, מנהגי האחרונים מתבררים כנטולי הגיון והבנה, לפני שממציאים הלכות וקובעים אותם על ספר, כדאי להכיר את מעשה הקדמונים, ואז תורת ישראל תהיה הגיונית מחכימת פתי.
תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 10/08/2007 0:58:12
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/8/2007 08:53 |
|
| |
בהודעה הקודמת ביארנו בהרחבה כיצד היתה נפילת פנים בתקופת התלמוד.
אליבא דאמת, המקור לכל הדברים שנכתבו הוא תיאור מסורת.
כשלמדנו את הלכות נפילת פנים ברמב"ם הרב קרא מדברי רס"ג בסידורו (הובאו למעלה), ואז הוא שאל, מה ביאור דבריו? כיצד היא תנוחת הגוף שעליה מדבר רס"ג?
מכיוון שגילו של הרב 50 (בערך), הרי שהוא לא ראה בעיניו נפילת פנים זו, וגם דברי רס"ג לא היו ברורים לו.
לעומתו אחד מהלומדים (הבן של הרב הקודם) שגילו 75 (בערך) כן ראה את אופן נפילת הפנים הנ"ל, ואז הוא השיב מיד, בעינינו ראינו נפילת פנים זו, הוא קם ממקום מושבו מעל הכסא, התיישב על הרצפה, והדגים לפני הלומדים את אופן נפילת הפנים.
כך שכל התיאור של נפילת פנים שנזכר בהודעה הקודמת, מקורו בתיעוד מסורת.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/8/2007 14:04 |
|
| |
ברשות בעל האשכול ומבלי להטריחו לבאר שוב את דבריו שהבנתים היטב, אני רק רוצה להבהיר את נקודת מבטם של המותקפים.
הכל יודעים שאין נפילת אפיים שלנו כנפילת אפיים של הראשונים, גם הב"י והמשנ"ב ידעו זאת כפי שכל ילד יודע זאת.
דרו"ח לא ביאר לנו ולא הביא מקור למה הברכיים צריכות להיות כפופות לצד ימין כך שהגוף נוטה לשמאל, הפוסקים האחרונים הבינו שזה מאותו טעם שנותנים שלום לשמאל המתפלל שהיא ימין שכינה.
נהגו שלא להשתמש ברצועות התפילין ומשום כך חולצים את הצועות כף היד לפני חליצת תפילין של ראש, זה מנהג יפה אף שלא נזכר בתלמוד וברמב"ם.
יתכן אמנם שאם נפילת אפיים שלנו היתה כצורתה המקורית לא היה נכון להדר בכבוד התפילין במחיר שינוי מנהג נפילת אפיים הקדום. אך היות שאיננו מקיימים מנהג זה כצורתו, לכן יש המעדיפים לשנותו עוד כדי לכבד את התפילין.
כמובן שדרו"ח רשאי לחשוב ולנהוג אחרת, אך אין כל כל בורות של הפוסקים ודבריו ברורים לכל.
אני מודה לך, חוקר, על הפירוש שחידשת לי שהטיית אדם חשוב. אני הבנתי תמיד ודומני שכך פירש"י, שהוא נופל בפישוט ידיים ורגליים ככולם אלא שמטה פניו מעט לצד ולא פרקדן. אתה פירשת אחרת על סמך סידור רס"ג, מעניין.
-------
מאיר
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/8/2007 19:58 |
|
| |
מאיר
בכדי לא לכפול שוב את אותם דברים, נרחיב קצת את הדיון, נכתוב מקורות תלמודיים, נכתוב את שיטת רש"י, ונעמיד למולה את שיטת רס"ג הרמב"ם ומנהג יהודי תימן עד הדור האחרון, כי שלושת אלה בשיטה אחת הם, ולבסוף נעיר בקצרה על דבריך.
בתענית דף יד עמ' ב נאמר
אמר ר' אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון שנאמר (יהושוע ז) ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך
במגילה דף כב עמ' ב נאמר
גופא רב איקלע לבבל בתענית צבור קם קרא בספרא פתח בריך חתם ולא בריך נפול כולי עלמא אאנפייהו ורב לא נפל על אנפיה.
מ"ט רב לא נפיל על אפיה?
רצפה של אבנים היתה ותניא (ויקרא כו) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה עליה אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש כדעולא דאמר עולא לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד.
אי הכי מאי איריא רב אפילו כולהו נמי?
קמיה דרב הואי.
וליזיל לגבי ציבורא ולינפול על אפיה?
לא בעי למיטרח ציבורא.
ואיבעית אימא רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד וכדעולא דאמר עולא לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד.
וליפול על אפיה ולא ליעביד פישוט ידים ורגלים?
לא משני ממנהגיה.
ואיבעית אימא אדם חשוב שאני.
כדרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון דכתיב (יהושוע ז) ויאמר ה' אל יהושע קום לך [וגו'].
תנו רבנן קידה על אפים שנאמר (מלכים א א) ותקד בת שבע אפים ארץ כריעה על ברכים וכן הוא אומר (מלכים א ח) מכרוע על ברכיו השתחואה זו פישוט ידים ורגלים שנאמר (בראשית לז) הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה.
לוי אחוי קידה קמיה דרבי ואיטלע. והא קא גרמא ליה והאמר רבי אלעזר לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע ומנו לוי? הא והא גרמא ליה.
אמר רב חייא בר אבין חזינא להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי:
***
סיכום
במסכת תענית נאמר, שלא יפול אדם על פניו אלא אם כן יודע שתפילתו תיענה כיהושע.
במסכת מגילה הובא סיפור על רב שלא נפל על פניו, ולמרות שתמיד הוא היה נופל על פניו בפישוט ידים ורגלים, אבל כעת בתענית הציבור, כאשר רב נקלע לבבל, הוא לא נהג כך, כי הוא אדם חשוב.
ועוד נאמר שאביי ורבא מצלי אצלויי.
***
רש"י מסכת מגילה דף כג עמוד א
מצלי אצלויי - על צידיהן, ולא נופלין על פניהן ממש, לפי שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו. (ע"כ רש"י)
רמב"ם הלכות תפילה
ה,יד כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפילה, יש מי שהוא עושה קידה, ויש מי שהוא עושה השתחוויה; ואסור לעשות השתחוויה על האבנים אלא במקדש, כמו שביארנו בהלכות עבודה זרה. ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו, אלא אם כן הוא יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושוע; אבל מטה הוא פניו מעט, ואינו כובש אותם בקרקע. ומותר לאדם להתפלל במקום זה, ולנפול על פניו במקום אחר. (ע"כ רמב"ם)
רס"ג בסידורו עמ' כד
ותיאור כריעתו, שיניח ברכו השמאלית על הארץ כאשר הוא יושב, ומקפל ברכו הימנית עליה כדרכו כשהוא רובץ, ויהיה כאילו חציו רובץ וחציו יושב. (ע"כ רס"ג)
***
אם נדקדק היטב במילים של רש"י הרמב"ם ורס"ג, נגלה שדברי הרמב"ם ורס"ג בשיטה אחת נאמרו, ואילו לרש"י הסבר אחר בכל הסוגיה.
הרמב"ם אומר, שאדם חשוב יטה את פניו מעט, אבל לא יכבוש את פניו בקרקע, כלומר אדם זה נמצא בתנוחה המאפשרת לו להדביק את פניו לקרקע, והוא קרוב לקידה או השתחויה, אבל עליו להיזהר שלא להגיע לכך.
אם נתבונן זה בעצם התיאור של רס"ג, שיהיה חצי רובץ חצי יושב.
למרבה הפלא, מי שהסביר זאת הוא אדם שראה את הדברים בעניו, וכך הוא היה עושה, ולאחר ההדגמה התבררו דברי רס"ג והרמב"ם בשופי, וכעת אנו מבינים מהו חצי יושב חצי רובץ, וגם אנו מבינים מהי ההקפדה שעליה מדבר הרמב"ם ובלבד שלא יכבוש את פניו בקרקע, כי בקלות אפשר להגיע לקרקע עם עוד הטיה לכיוון.
בשביל ההבהרה, דברי רס"ג הועתקו בסידורי תימן העתיקים, כך שצורת נפילת פנים זו היתה מפורסמת, ולא היה צריך להיות למדן גדול בכדי להכיר אותה, די לפתוח סידור בכדי לדעת כיצד צריך ליפול על הפנים.
לעומת רס"ג והרמב"ם, נראה שרש"י דוקא מדבר על נפילת פנים כפי שהיא בימינו, כי הוא כותב שהם נטו על צידיהם ולא נפלו על הפנים, כלומר יש כאן מרחק גדול מהקרקע, רש"י לא כתב אזהרה ובלבד שלא יכבוש את פניו בקרקע, כי בדעתו היתה נפילת פנים של הטיה מעט לצד שמאל, אבל מכאן ועד הקרקע הדרך רחוקה.
***
כתב המאירי בבית הבחירה מגילה דף כב עמ' ב
ונהגו לנטות מצד שמאל, רמז שהוא נכנע לבוראו מצד היסבה שלך חירות, ר"ל מאותו צד שהוא מראה חירות יהא נכנע בו לבוראו.
***
מאיר
כעת נעתיק את דבריך, מודגש דבריך, כתב רגיל ממוסגר הערות.
הכל יודעים שאין נפילת אפיים שלנו כנפילת אפיים של הראשונים, גם הב"י והמשנ"ב ידעו זאת כפי שכל ילד יודע זאת.
דרו"ח לא ביאר לנו ולא הביא מקור למה הברכיים צריכות להיות כפופות לצד ימין כך שהגוף נוטה לשמאל, הפוסקים האחרונים הבינו שזה מאותו טעם שנותנים שלום לשמאל המתפלל שהיא ימין שכינה.
[נכללו כאן כמה נושאים ביחד, ונבאר את הדברים, הדיון כאן איננו מה הטעם של נפילת פנים לשמאל, אלא
1- אין לנו להמציא הלכות מדעתינו.
2- הקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה.
ולפיכך כאשר בא אלי אדם ושאל אותי, האם לפי הרמב"ם צריך לכסות את היד בבגד בזמן נפילת פנים? הבנתי שיש ביני לבינו תהום פעורה בנוגע לנפילת פנים, מה הקשר בין נפילת פנים לבין כיסוי היד בבגד??? וכי אדם שהולך עם חולצה קצרה ואין לו טלית לא יכול ליפול על פניו??? אין קשר בין הדברים. ואז פתחתי ספרים ונוכחתי שהומצאו כאן הלכות מבלי לדעת בכלל מהי נפילת הפנים, ובאיזה אופן היא נעשית.
על פי האמור, הדיון כאן הוא על המצאת הלכות, מבלי כל מקור, ולמרבה הפלא, כל ההמצאות אין להם שום סברא והגיון.
אכן הב"י והמשנ"ב ידעו שהם אינם נוהגים כתלמוד, אבל הם לא ידעו כיצד היא נפילת הפנים המקורית, ולפיכך הם לא שמו לב איך הם ממציאים הלכות תוך כדי היגררות אחרי מנהגי ההמון.
גם אם אין אנו יושבים על הרצפה אלא על הכסא, אבל מנין לנו לדקדק שתהיה ידו מכוסה בבגד, וכעת נסתבך, מה נעשה כשאין בגד, וכעת יתחילו מחלוקות, וקולות וחומרות, ויש אומרים ויש אומרים, ויכלו בני האדם את ימיהם בדמיונות נפסדים.
צריך להכיר את הצורה המקורית של נפילת הפנים, ועל פי אותו עיקרון לדמות למציאות חדשה, אבל גם לא לדעת את מנהג הקדמונים, וגם להמציא הלכות נטולות היגיון, זאת לא שמענו.
אם לא נופלים על הרצפה, אז יושבים על כסא ונוטים שמאלה, אין צורך להישען על היד, אין צורך להחביא את הפנים עם היד, אין צורך להישען על התפילין, מה שכתבתי כאן זה בעצם שיטת רש"י ב"אצלי אצלויי", אבל מכאן ועד שנמציא הלכות, הדרך רחוקה.
***
בנוגע לטעם של נפילה על צד שמאל, לא כל דבר יש לו סוד כמוס, לפעמים הסוד הוא גלוי, פשוט תמיד ישבו לצד שמאל, אלא מה המשנ"ב כתב טעם, כבר כתבנו שהמשנ"ב כתב 2 טעמים, פעם הוא הצדיק את צד שמאל (ס"ק ד), ופעם הוא הצדיק את צד ימין (ס"ק ה), כי אם ההמון הם הנותנים את הטון בקביעת ההלכה, יצטרך הפוסק להתפתל אנה ואנה, פעם הוא יצדיק צד זה, ולאחר שניה הוא יצדיק צד שני.
והמאירי כתב שתיקנו זאת כנגד הסיבה של חירות, וכך נמצא בתשובות הגאונים, והבוחר יבחר]
נהגו שלא להשתמש ברצועות התפילין ומשום כך חולצים את הצועות כף היד לפני חליצת תפילין של ראש, זה מנהג יפה אף שלא נזכר בתלמוד וברמב"ם.
יתכן אמנם שאם נפילת אפיים שלנו היתה כצורתה המקורית לא היה נכון להדר בכבוד התפילין במחיר שינוי מנהג נפילת אפיים הקדום. אך היות שאיננו מקיימים מנהג זה כצורתו, לכן יש המעדיפים לשנותו עוד כדי לכבד את התפילין.
[יש כאן הנחה, ועליה נבנו מגדלים של מנהגים, מי אמר שאם אנו נוטים שמאלה אנו צריכים להישען על היד, על התפילין, אני מכיר הרבה אנשים שנוטים שמאלה, ומימיהם לא נשענו על התפילין, הם פועלים בתום לב, הם לא יושבים על הרצפה כפי שעשו מקדם, אבל הם גם לא המציאו הקפדות של להישען על התפילין, או להחביא את הפנים ביד, ואז נתווכח, יד גלויה יד מכוסה.
מי שרוצה לכסות פניו, שיכסה את פניו בטלית, אבל אין צורך להיעזר ביד לשם כך.
בנוגע לחליצת רצועות היד, המנהג אצלינו גם בהנחה וגם בחליצה לא להקפיד על כך, כי לא הורגלנו להמציא חומרות והלכות מדעתינו.
ואדרבה בהנחת התפילין קודם יסיים להניח תפילין של יד עם הקשירה של הרצועות, ורק אח"כ יניח תפילין של ראש, ולא נערבב בין המצוות, וכך הוא מנהג הקדמונים (רס"ג), ואנחנו בעקבותיהם.
וכבר ביארנו שגם בנפילת הפנים המקורית אף אחד לא נשען על התפילין, נוטים שמאלה אבל לא נשענים על היד ולא מחביאים את הפנים עם היד, אבל לאחר שהמציאו את ההיתחבאות מתחת ליד, כבר אנשים לא מסוגלים להבין איך אין קשר בין התפילין לבין נפילת הפנים.]
כמובן שדרו"ח רשאי לחשוב ולנהוג אחרת, אך אין כל כל בורות של הפוסקים ודבריו ברורים לכל.
[הבעיה של הפוסקים שהם המציאו הלכות מבלי להכיר את המקורות, לא במנהג עסקינן, אלא בהמצאות עסקינן]
אני מודה לך, חוקר, על הפירוש שחידשת לי שהטיית אדם חשוב. אני הבנתי תמיד ודומני שכך פירש"י, שהוא נופל בפישוט ידיים ורגליים ככולם אלא שמטה פניו מעט לצד ולא פרקדן. אתה פירשת אחרת על סמך סידור רס"ג, מעניין.
[נראה שרש"י מפרש מטה כמנהג ימינו, אבל פרקדן והטיית הפנים לשמאל, זה פשוט לא ילך, כי אי אפשר להיות בתנוחה כזאת.
וכבר ביארנו איך הקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ועליהם נבנה את ביאורינו ולא על השערות וספקות].
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2007 01:51 |
|
| |
בהודעה הבאה נערוך רשימה של ספרים המסייעים לבאר את דברי הרמב"ם ומקורותיו, וגם נעיר בקצרה מה דעתינו על כל ספר.
לפני שנתחיל, מכיוון שאני הולך לחלק ציונים לכל ספר, ולכאורה יחשוב הקורא שיש כאן התפארות, אז נקדים הבהרה, כל מה שנכתב כאן הוא התרשמות עניינית, אבל שום התפארות אין כאן.
המגיד משנה: משנתו קב ונקי, קשה למצוא בדבריו טעויות, זכורות לי בדבריו טעויות בודדות, והוא מכוון את הלומד להבין את דברי הרמב"ם כראוי. לפני המגיד משנה היו פרוסות שיטות הראשונים בבירור, גם אלה החולקים על הרמב"ם, ומכיוון שהיתה לו תמונה רחבה, הוא יכל לדייק ולכוון את שיטת הרמב"ם להבנה הנכונה.
כסף משנה: אין שני לו במקורות הרמב"ם, כל התורה היתה ידועה לר' יוסף קארו, במקורות בהם הרדב"ז כתב שדברי הרמב"ם הם סברא, כתב הכס"מ מקור ברור ופשוט לדברי הרמב"ם, אבל לדרגת המ"מ הוא לא הגיע, יש מקומות בהם צריך לבאר את דברי הרמב"ם בשונה מדבריו.
רדב"ז: אין שני לו בסברות, הוא היה איש של סברא יותר מהכס"מ, במקומות בהם הכס"מ רק כתב מקור, הרדב"ז מרחיב ומבאר את דברי הרמב"ם עם סברות ישרות ויפות, אבל כבר ביארנו שלפעמים הוא יחס לרמב"ם מקור מסברא ואילו הכס"מ כתב מקור ברור, גם הוא ככס"מ, יש מקומות בהם צריך לבאר את דברי הרמב"ם בשונה מדבריו.
לח"מ: יש בדבריו הרבה שאלות, אבל בתשובותיו הוא כבר נטה לדרך רחוקה, צריך לקחת את שאלותיו ולבאר אותם בצורה שונה מדבריו.
רי"ף: מרבותיו של הרמב"ם, ממעתיקי השמועה של שיטת פסיקתו של הרמב"ם, צריך לדקדק בגירסתו ולהעמידה מול הגירסה שלפנינו, בכדי שיהיה ניתן ללמוד מדבריו על גירסת הרמב"ם והסברו בסוגיה.
הרי"ף אמנם הנחה את הרמב"ם מהי שיטת הפסיקה, אבל יש לרמב"ם דברים יחודים שלא נמצאו ברי"ף, כגון העדפת פשטי הברייתות, וכפי שביארנו בהרחבה.
רש"י: פשטן עמקן, מיצג בדבריו בדבריו את שיטת הלימוד שהיתה בצרפת, מי שרוצה לדעת עיון עמוק מהו, שישווה את שיטת רש"י לרמב"ם, בעיון ובהבנה, ואז הוא יקבל חיבור של מזרח ומערב, ויתגלו דקויות בסוגיה שאינם נראות למי שלומד רק לפי שיטת בית מדרש אחד, ההשוואה המתמדת בין שיטת רש"י להרמב"ם, היא הנותנת ללומד הבנה בדקויות תלמודיות.
ר"ח: כל מה שכתבנו על הרי"ף נכון גם כלפיו, ובדבריו ניתן למצוא גרסאות והסברים שהיו בבית מדרשו של הרמב"ם.
הר"י מיגש: יש בדבריו סברות ישרות בשיטת הבנת דבר מתוך דבר, ולפיכך כתב עליו הרמב"ם "כי הבנת אותו האיש בתלמוד מפליאה כל מי שמתבונן בדבריו ועומק עיונו, עד שאפשר לי לומר עליו לפניו לא היה מלך כמוהו בשטתו", כי בדבריו הובאו סברות ישרות עמוקות. וכמובן הרמב"ם לקח את סברותיו ושקעם בספרו.
ר' אברהם בן הרמב"ם: למדן מופלג, יש לו צרור של תשובות לר' דניאל הבבלי, שם מתגלית למדנותו של ר' אברהם בכל תיפארתה, יש בדבריו סברות סבוכות לביאור שיטת אביו, וצריך לתפוס ראש ולחשבן את דבריו בסוגיה בכדי להבין את עומק שיטת הרמב"ם, ואז להשוות זאת למ"מ ולכס"מ ויתקבל עיון מושלם.
ר' יהושע הנגיד: דור חמישי לרמב"ם, יש לו צרור של תשובות לביאור דברי הרמב"ם במשנ"ת, ובהן ניתן למצוא הסברים לדברי הרמב"ם, ולהבין את הלכי הרוחות שהיו אז בביאור שיטת הרמב"ם.
בית הבחירה למאירי: ספר מקיף הכולל בתוכו ביאורים לש"ס בצורת סיכום שיטות של ראשונים, מכיוון שהוא הקיף בדבריו הרבה שיטות, כי אז הוא גם כולל בתוכו מסורות פרשנויות קדומות, וגם פרשנות הרמב"ם לסוגיה מוצגת בצורה תמציתית וקולעת, מומלץ מאוד לפתוח את ספרו אם לא מבינים את שיטת הרמב"ם, כי קודם צריך הלומד להבין את הסוגיה בצורה מקיפה ומסוכמת, ואז לנסות להבין את דברי הרמב"ם איך הם מתיישבים עם הסוגיה.
גאונים: בכל ספר שיהיה, תשובות, ביאורים לתלמוד, סידורים, מומלצים להרחבת היריעה והידע, ולפעמים הם המסייעים היחידים להבנת דברי הרמב"ם, כי בדרכיהם הוא הלך.
הערוך: ספר הכולל בתוכו ביאורי מילים, ובביאוריו משוקעים מסורות גאונים עתיקות, מומלץ מאוד, כי לפעמים בדברי רש"י לא נזכר פירוש הגאונים שבנתיבם צעד הרמב"ם, ואילו בערוך אותו פירוש גאונים מופיע.
אלמרשד אלכאפי [המדריך המספיק]: מילונו של ר' תנחום הירושלמי למשנ"ת לרמב"ם, יצא מחדש בהוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, בההדרת הדסה שי, המחבר חי במחצית השנייה של המאה השלוש עשרה, ויש בדבריו מסורות פרשניות שאינם קיימות בשום ספר אחר בעולם.
מדרש הגדול: חובר בתימן ע"י ר' דוד עדני, גירסת התלמוד שבו היא ע"פ כ"י תימן ולא ע"פ דפוס ווילנא, ניתן למצוא בדבריו גירסאות תלמודיות ומדרשיות התואמות לפסק הרמב"ם.
דקדוקי סופרים: שינויי נוסח לתלמוד ע"פ כ"י מינכן, יש מקומות שהתיישבו דברי הרמב"ם ע"פ הגיר' שהובאה שם.
תוספתא (בההדרת צוקרמנדל): תוספתא בהוצאה מדעית, עליה הושתתה מהדורת ליברמן, לפעמים התיישבו דברי הרמב"ם ע"פ הגיר' שהובאה בה.
הערות הרב קאפח למשנ"ת: אין כמו מסורת חיה לבאר את דברי הרמב"ם, הרב קאפח מייצג בדבריו מסורת שפסקה הלכה למעשה כפי הרמב"ם, כך שיש בדבריו התייחסות לדקויות ולנושאים שאדם שאיננו פוסק לפי הרמב"ם לא מבחין בהם.
לדרגת המ"מ הוא לא הגיע, וגם הוא כמו הכס"מ והרדב"ז, יש מקומות בהם צריך לבאר את הרמב"ם בשונה מדבריו.
ספרי הרמב"ם האחרים: כמובן שאין כמו הרמב"ם לבאר את הרמב"ם, וחובה ללמוד את ספריו, פרהמ"ש ושו"ת, בכדי להבין את דבריו, ויש מקומות במשנ"ת בהם הוא רק העתיק משנה, ובפרהמ"ש הוא הרחיב לבאר (בסדר זרעים למשל), כך שבלי ביאור לא ניתן להבין את דבריו.
***
קורא יקר
אינני מחזיק מעצמי כלום, כל מה שנכתב זה התרשמות ממה שראיתי, והמטרה שתהיה שיטת לימודו של הרמב"ם גלויה וברורה, ומי שירצה ללמוד, ידע באיזה ספרים לחפש ביאור לשיטת הרמב"ם, ובאיזה כיוון עליו לצעוד בכדי להבין את דברי הרמב"ם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/8/2007 23:22 |
|
| |
המלך המשפט – ילקוט שינויי נוסחאות
דבר מפורסם הוא, שהרמב"ם הרבה לתקן ולהגיה את ספריו מטעיות ודברים לא נכונים שמצא בהם, כי הנשר הגדול תמיד ביקר את עצמו מפני טעויות, ובכל מקום שמצא טעות לא היסס לתקנה, בפרהמ"ש נמצאו 4 מהדורות של תיקונים בכ"י הרמב"ם עצמו, וגם במשנ"ת לא חסרו מהדורות של תיקונים.
הרמב"ם במקומות שונים כותב, שהטעות נמצאה בדבריו מפני שנמשך אחרי דברי אלה שקדמוהו, וכעת הוא עיין שוב בסוגיה ומצא פירוש מדויק מזה, ואת ביאורו החדש הוא סיגנן וניסח.
קרה הרבה פעמים שענין הלכה אחת נכפל בכמה מקומות, ואז הרמב"ם הקפיד לתקן במקום העיקרי של אותה הלכה, ולפעמים פלטו מזיכרונו המקומות האחרים של אותה הלכה, כך שנמצא בדבריו שינויים, אבל הקורא הנבון יבין בקלות, אין כאן מקום לבנות הלכות ודינים ללא מקור, יש כאן פשוט תיקון ומהדורה שנייה, והמקום השונה מעיד על המהדורה הראשונה שנשתיירה.
תופעה זו מפורסמת בכל העולם, וגם מהדירי רמב"ם פרנקל מכירים אותה היטב, והם מזכירים זאת בהרבה מקומות.
בהודעה הבאה נצביע על מקום בו מהדירי רמב"ם זה נטו מדרך זו, והם העדיפו להביא מפרשים שונים קדומים שלא הכירו תופעה זו, ובפירושיהם הם מנסים ליישב את המקומות השונים ברמב"ם, תוך כדי התעלמות מהעובדה הפשוטה הנ"ל.
הסיבה לכך, כי מהדירי רמב"ם זה קבעו לעצמם שיטה, אנו נתקן את הרמב"ם אבל לא נעורר מהומות, ולפיכך הם בנו את מהדורתם על דפוסים קדמונים, כמו שאומרים זה לא אנו ממציאי הנוסח, כבר קדמונו המדפיסים הראשונים.
ולכן גם במקום שכל המדפיסים הקדומים כותבים נוסח אחד, אבל הכס"מ הגיה אותו, והם מצאו נוסח זה באחד מהדפוסים הקדמונים, יש בכוחו של דפוס יחיד זה להכריע את הכף, וזה יהיה נוסח מהדורתם, בניגוד לכל הדפוסים הקדמונים וכ"י (שבת כט,ד עד סוף יום רביעי, כ"ה בכ"י ובדפוסים קדמונים ומ"מ, מלבד דפוס אחד קדמון ותיקון הכס"מ).
גם התופעה שלפנינו באותה שיטה היא הולכת, מכיוון שהם מצאו מפרשים נכבדים הסוברים כך, שוב אבד לו החוש הביקורתי, גם אם ר' יהושע הנגיד, דור חמישי לרמב"ם, והוא מהראשונים, מימיו לא חשב לפרש כך, אבל גדולה מעלתם של המפרשים האחרונים המפורסמים, והם יכריעו את הכף על פיהם.
לפני שנתחיל, אין בדברי פולמוס קטנוני קנטרני, איזה רמב"ם עדיף, רמ' פרנקל או רמ' לעם או כל רמ' אחר, חביב הוא עלי רמ' פרנקל מאוד מאוד, אני הוגה בו בתדירות, אבל את מאפייני קביעת הנוסח שלהם צריך להדגיש, וכעת בעקבות פולמוס שנקלעתי אליו, והגיע הדיון לכדי נוסח מהד' רמב"ם פרנקל, החלטתי לפרסם הודעה.
***
סוגיה זו של אמירת המלך המשפט בעשרת ימי תשובה, נזכרה בדברי הרמב"ם ב – 3 מקומות, פרק ב' הלכות תפילה, פרק י' הלכות תפילה, וסדר התפילה שבסוף סדר אהבה.
כל מי שיעקב אחרי הסדר במשנ"ת, יגלה שפרק ב' עוסק בכל המקומות החריגים שיש בתפילה, כגון אמירת יעלה ויבוא, ברכת השנים בימות הגשמים, וכו', וגם בשינוי החתימה בברכה שלישית ואחת עשרה בעשרת ימי תשובה, לעומת זאת פרק י עוסק בטעה, מה דינו של זה שטעה בכל אותם שינויים.
כיוון שכן, אף טבעי שפרק י' הוא המשלים של פרק ב', והם יחדיו מהווים חטיבה אחת שלמה, בפרק ב' מהו נוסח השינוי, ובפרק י', מה דינו של זה שטעה באמירת אותו שינוי.
פרק ב הלכות תפילה
ב,יח כל השנה כולה--חותם בברכה שלישית, האל הקדוש; ובברכת אחת עשרה, מלך אוהב צדקה ומשפט. ובעשרת הימים שמראש השנה עד מוצאי יום הכיפורים--חותם בשלישית, המלך הקדוש; ובאחת עשרה, המלך המשפט.
פרק י הלכות תפילה
י,יג עשרת הימים שמראש השנה עד יום הכיפורים--טעה וחתם בהם בברכה שלישית האל הקדוש, חוזר לראש. טעה וחתם באחת עשרה אוהב צדקה ומשפט, חוזר לתחילת הברכה, וחותם בה המלך המשפט, ומתפלל והולך על הסדר; ואם לא נזכר עד שהשלים תפילתו, חוזר לראש. אחד יחיד, ואחד ציבור.
סדר התפילה
יא) השיבה שופטינו כבראשונה, ויועצינו כבתחילה, והסר ממנו יגון ואנחה, ומלוך עלינו אתה לבדך ברחמים בצדק ובמשפט. ברוך אתה ה', מלך אוהב צדקה ומשפט. (ע"כ משנ"ת)
בקלות אפשר להבחין, נוסח ברכה י"א בפרק ב' ובסדר התפילה הוא, מלך אוהב צדקה ומשפט, ואילו בפרק י' נוסח הברכה הוא ללא המילה "מלך". (כ"ה בכ"י וברמ' פרנקל, אבל בדפוסים הוסיפו גם כאן מלך, ותיקונם נכון, וכפי שיבואר להלן)
***
שו"ת הרמב"ם (סי' קפב, מהד' בלאו)
נשאל הרמב"ם ... ועוד, הברכה הי"א משמונה עשרה אשר חתימתה "מלך אוהב צדקה ומשפט", האין צריך להזכיר בה מלך רק בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים כדין האל הקדוש, ולפיכך דין אחד לשניהם, ואין הבדל בדבר האל והמלך. ...
והשיב: ... ונוסח הברכה הי"א הוא שיחתום בה "בא"י אוהב צדקה ומשפט" ואינו חייב להזכיר מלך אלא בעשרת הימים, כמו שאמרת. .... (ע"כ שו"ת הרמב"ם)
***
מסכת ברכות דף יב עמ' ב
ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל השנה כולה אדם מתפלל האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים שמתפלל המלך הקדוש והמלך המשפט.
ורבי אלעזר אמר אפילו אמר האל הקדוש יצא שנאמר (ישעיהו ה) ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה אימתי ויגבה ה' צבאות במשפט אלו עשרה ימים שמר"ה ועד יוה"כ וקאמר האל הקדוש.
מאי הוה עלה?
אמר רב יוסף האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט.
רבה אמר המלך הקדוש והמלך המשפט, והלכתא כרבה:
***
שו"ת ר"י מיגש סי' קפב
שאלה: אם מותר לומר בכל השנה מלך אוהב וכו', או שחייב לומר אוהב המשפט, או אוהב צדקה ומשפט בלא מלך?
תשובה: דלא אסור אלא לומר בכל השנה המלך המשפט, או לומר בעשי"ת האל המשפט, או אוהב צדקה ומשפט בלא מלך, אבל לומר בכל השנה מלך אין איסור. (ע"כ ר"י מיגש)
***
שו"ת ר' יהושע הנגיד סי' ז
בספרי רבינו בפ"ב הי"ח כתוב מלך אוהב וכו', ואילו כאן [בפ"י] הושמטה תיבת מלך, וכן בסדר התפילות לא כתב מלך [אצלינו בסדר התפילה מופיע מלך], וכאשר כ"ה בכ"י שבידינו, ונשאל על הסתירה בדברי רבינו?
תשובה: העיקר מה שכתב בפ"ב הי"ח, שבכל השנה אומר מלך אוהב וכו', מחמת שהוא עולה יפה עם דברי חכמים ועם המנהג, וזה שלא כתב מלך בסדר התפילות אפשר ששכח אותה בשעת כתיבה, או שלא נצרך להזכיר מלך בחתימה, כיון שהזכירה באמצע הברכה ומלוך עלינו אתה ברחמים. (ע"כ ר' יהושע הנגיד)
***
כסף משנה הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י הלכה יג
עשרה ימים וכו'. סוף פ"ק דברכות (דף י"ב ב') אמר רבי חנינא סבא משמיה דרב כל השנה כולה אדם מתפלל האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט חוץ מעשרת ימים שבין ר"ה ויה"כ שמתפלל המלך הקדוש המלך המשפט ור' אלעזר אמר אפילו אמר האל הקדוש יצא מאי הוי עלה אמר רב יוסף האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט ורבה אמר המלך הקדוש והמלך המשפט והלכתא כרבה. ופירש רש"י ז"ל המלך המשפט כמו מלך המשפט כמו נושאי הארון הברית כמו ארון הברית. וכתב הרי"ף ומדאסיקנא הכי ש"מ ליתא לדר' אלעזר דאמר יצא אלא לא יצא וכיון שלא יצא צריך לחזור וכ"כ הרא"ש ז"ל: (ע"כ כס"מ)
***
לאחר שהבאנו את כל המקורות נסכם.
1- בפ"ב תפילה כתב הרמב"ם, נוס' ברכה י"א בכל השנה מלך אוהב צדקה ומשפט, ובעשרת הימים המלך המשפט.
2- בפ"י תפילה כתב הרמב"ם, נוס' ברכה י"א בכל השנה אוהב צדקה ומשפט.
3- בסדר התפילה כתב הרמב"ם, נוס' ברכה י"א בכל השנה מלך אוהב צדקה ומשפט.
4- בשו"ת כתב הרמב"ם, נוס' ברכה י"א בכל השנה אוהב צדקה ומשפט.
5- הר"י מיגש בתשובה כתב, העיקר לומר בעשרת הימים תיבת מלך ותיבת משפט, ובשאר ימות השנה שלא יאמר המלך המשפט.
6- ר' יהושע הנגיד בתשובה כתב, נוס' ברכה י"א בכל השנה מלך אוהב צדקה ומשפט, והעיקר כפי האמור בפרק ב', והיכן שלא מצאנו תיבת מלך יש כאן השמטה ושכחה.
7- הכס"מ כתב את דברי הר"ף, הלכה כרבה ולא כר' אליעזר, ואם לא אמר המלך המשפט לא יצא, וצריך לחזור.
כעת נשים לב
המקורות שלפנינו מלמדים אותנו, הרמב"ם בצעירותו סבר כמו רבו הר"י מיגש, ובזקנותו כפי רבו השני הרי"ף.
דברי הרמב"ם בשו"ת תואמים את דברי רבו הר"י מיגש, שהעיקר שיאמר בעשרת הימים תיבת מלך ותיבת משפט, ושלא יאמר בשאר הימים המלך המשפט, ולפיכך הורה הרמב"ם לשואליו, שבשאר ימות השנה יאמרו אוהב צדקה ומשפט, ובעשרת הימים מלך אוהב צדקה ומשפט.
אבל כל זה הוא מהדורה ראשונה, לאחר מכן שב הרמב"ם להבחין הבחנה ברורה בין ימות השנה לעשרת הימים, הבחנה זו העלה אותה הרמב"ם בפ"ב ובסדר התפילה, בכל ימות השנה יאמר מלך אוהב צדקה ומשפט, ובעשרת ימי תשובה יאמר המלך המשפט.
יש כאן סתירה לדבריו בשו"ת, כי בשו"ת הוא הורה שבעשרת הימים יאמר מלך אוהב צדקה ומשפט, ואילו כאן נעלם לו נוסח מלך אוהב צדקה ומשפט בעשרת הימים, וכעת יאמר המלך המשפט, הרמב"ם היה עקבי, וגם בסדר התפילה כך הוא כתב.
מדוע? כי כאן כבר סובר הרמב"ם כמו הרי"ף, הרי"ף ביאר לנו שאין הל' כר' אלעזר אלא כרבה, ושוב אם לא אמר המלך המשפט בעשרת הימים, לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור, וזהו פסק הרמב"ם גם בפרק י', נמצא שדברי הרמב"ם בפרק י' הם דברי הרי"ף, כי הוא זה שכתב שאם לא אמר צריך לחזור.
כעת נשאלת השאלה, מדוע הרמב"ם כתב בפרק י' נוס' ברכה י"א בכל השנה אוהב צדקה ומשפט?
תשובה: זהו שריד בודד ממהדורה קמא, כי בעבר כך סבר הרמב"ם, וכפי שכבר הוכח מהר"י מיגש ושו"ת הרמב"ם, אבל כבר חזר בו הרמב"ם מכל זאת, וכעת אם לא אמר המלך המשפט צריך לחזור, וכפי שנתבאר ברי"ף, ואלו דבריו של הרמב"ם כאן בפרק י'.
***
לעומת כל הנ"ל, וההבחנה הברורה שבין שיטת הרמב"ם בצעירותו כר"י מיגש, ובזקנותו כרי"ף, נמנו וגמרו מהדירי רמ' פרנקל לייחס לרמב"ם שיטה שלישית, לא כר"י מיגש ולא כרי"ף, גם בעשרת הימים, אם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט איננו חוזר, ורק אם לא אמר מלך בכלל, רק אז חוזר, ויאמר בחזרתו המלך המשפט.
דבריהם כדברי הברכ"י, בגן המלך נאמר שהרמב"ם בתשובה חזר בו מחיבורו, בספר בן ידיד נאמר שתשובה זו לא דסמכא היא והעיקר כחיבורו, ואילו הברכ"י כתב כדעתם להטיל שלום בין הפרקים השונים, והוא יצר לרמב"ם שיטה שלישית, לא כר"י מיגש ולא כרי"ף.
אבל כבר ראינו איך אין צורך לכל זאת, לא כך מדייקים דיוקים הלכתיים, צריך לכך מקורות, צריך שהלשון ילמד על הדיוק, אבל כאן הלשון נראה לא אחיד ולא עקבי, אבל הוראה על דיוק אין בו, והרי לשון הרמב"ם בחזרה הוא לשון הרי"ף, ומנין לנו להטות את דבריו לביאור שאין לו שום מקור, וגם הלשון אינו מורה עליו.
מעניין לציין, שדוקא נוסח הדפוס הנפוץ כיוון כאן לאמת, כי הם תיקנו את הרמב"ם מדעתם, והוסיפו בפרק י' את תיבת מלך, ובכך נעלם לו כל הדיוק של מהד' רמ' פרנקל, ושבו דברי הרמב"ם להיות כרי"ף, וכך סברו הכס"מ ור' יהושע הנגיד, וכך היא ההלכה.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2007 02:53 |
|
| |
בס"ד
נראה שלרבנו הרמב"ם היו נוסחאות אחרות בגירסת הגמרא בבלי וירושלמי ומדרשים עתיקים ספרא ספרי מכילתא ויתכן שגם קטעים מספר הזהר הגיעו לידי רבנו הרמב"ם ז"ל מאחר והוא מביא לשונות מדרשים עתיקים שנמצאו בספר הזהר ובמורה הנבוכים מביא בתרגום הר"ש אבן תיבון שעליו סמך רבנו טעמים למצוות שאינם מוזכרים בתלמוד בבלי.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2007 03:02 |
|
| |
בס"ד
מסתבר שהרב שבתי פרנקל ז"ל היו לו המון כת"י שראה של משנה תורה וספר המצות
ובדפוסים שיבשו הרבה פעמים את דברי רבנו.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/9/2007 23:23 |
|
| |
הגאון מוילנא על הרמב"ם בסוגית המכירה לעכו"ם
בהודעה הבאה נעתיק את דברי הגר"א, בדבריו על הרמב"ם בהלכות עבו"ז ט,ו-ז ונראה כיצד כל קושיותיו כבר תורצו, והגר"א שלא הכיר את שיטת לימודו של הרמב"ם נשאר בצ"ע, אבל אין צורך לכך.
ההודעה שלפנינו מהווה המשך ישיר ללינק הבא (הודעה בעמוד הקודם)
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1932885&whichpage=2#R_15
***
כתב הגר"א (דבריו הובאו ברמב"ם פרנקל בהלכות עבו"ז ט,ו-ז)
ה"ו: דברים וכו'. [בשו"ע: ואם קונה הרבה ביחד שניכר הדבר שהוא קונה אותם לסחורה מותר] טור וש"פ. והרמב"ם השמיטו וצ"ע: (ליקוט) השמיט הא דאמרינן שם [יד.] תרנגול למי מותר וכו', וגם מש"ש שמותר למכור חבילה וכו', וגם בעיא דרב אשי ויהבי ליה שחור ושקיל וכו', וכבר נתקשו בזה ב"י ולח"מ (ע"כ): (סי' קנא סק"ב ב א). (ע"כ גר"א)
***
כעת נעתיק את דברי הגר"א שוב ונעיר הערות, הדברים כבר התבארו בהודעה למעלה, אבל נקביל אותם לדברי הגר"א, דברי הגר"א יבואו מודגשים, הערות כתב רגיל ממוסגר.
ה"ו: דברים וכו'. [בשו"ע: ואם קונה הרבה ביחד שניכר הדבר שהוא קונה אותם לסחורה מותר] טור וש"פ. והרמב"ם השמיטו וצ"ע:
[כבר ביארנו בהודעה למעלה, קטע זה של מוכר לסחורה הוא תוספתא, האומרת שמותר למכור חבילה לגוי, כגון בלבונה ג' סאין, ויש מחלוקת בביאור דברי התוספתא, התלמוד ורש"י בעקבותיו פירושיה באופן אחד, אבל הרמב"ם ביאר את התוספתא בדרך אחרת.
לפי התלמוד ורש"י מתפרשת התוספתא אם קונה לסחורה מותר, גם אם יודע שימכור התגר לגוי עכו"ם, כי יש איסור לפני עיוור, אבל אין איסור לפני של לפני, כלומר אין איסור לגרום בעקיפין שתגיע לבונה לבנה לעובד עבו"ז.
ואילו לפי הרמב"ם מתפרשת התוספתא, שמדובר בחבילה המעורבת מלבונה שחורה ולבנה, וכיוון שיש כאן מידה גדולה של תערובת, אין חשש שמא יברור הגוי את הלבונה הלבנה מהשחורה. אבל לכתחילה אסור למכור לגוי תגר שילך וימכור לגוי עכו"ם, ולא סבר הרמב"ם את החילוק, שמותר למכור לגוי שימכור לגוי אחר עובד עכו"ם, אבל אסור למכור לישראל שימכור לגוי עכו"ם (תוס').
כיוון שכן מובן מדוע לא פסק הרמב"ם שאם מכר הרבה לסחורה מותר, כי הוא מבאר חבילה, חבילה המעורבת מלבונה לבנה ושחורה, ולא חבילה מלשון חבילה גדולה]
(ליקוט) השמיט הא דאמרינן שם [יד.] תרנגול למי מותר וכו', וגם מש"ש שמותר למכור חבילה וכו', וגם בעיא דרב אשי ויהבי ליה שחור ושקיל וכו', וכבר נתקשו בזה ב"י ולח"מ (ע"כ): (סי' קנא סק"ב ב א).
[כבר ביארנו היטב איך הרמב"ם פסק רק כפשט המשנה והתוספתא, אבל הוא לא פסק את דברי האמוראים שהובאו בסוגיה, כי בדבריהם הוצאו דברי המשנה והתוספתא מפשוטם.
בעיית תרנגול למי: ביאור זה איננו פשט המשנה, כי לפי רבנן בכל עניין אסור למכור לו תרנגול לבן, חכמים לא חילקו בגזרתם, ולא נתנו את דבריהם לשיעורין, דברים המיוחדים לעבו"ז אסור למוכרם לגוי בכל עניין.
מותר למכור חבילה: כן פסקה הרמב"ם, והוא מבאר חבילה המעורבת מלבונה לבנה ושחורה, ולא חבילה גדולה.
בעיית רב אשי: הרמב"ם לא הזכיר את בעיית רב אשי, כי הוא פסק רק כפשט המשנה, ובעיית רב אשי נסמכת על בעיית ר' זירא, ושניהם כבר סטו מפשט המשנה, ולא פסק הרמב"ם את דברי שניהם.]
***
סוף דבר
אם מכירים את שיטת פסיקתו של הרמב"ם, דבריו קלים להבנה, וגם ניתן לשחזר את דרכי לימודו בסוגיה, כי נתיבי חשיבתו מוכרים וידועים, אבל אם לא מכירים את הרמב"ם ולימודו, יש עליו הרבה קושיות ומענות, וגם כשמנסים למצוא נתיב להבנת דבריו, נתקלים בחומה בצורה.
ולסיום: מטרת ההודעה, הכוונה פשוטה וקלה להבנת דברי הרמב"ם, גדולים ונכבדים הם כל חכמי ישראל בעינינו, אבל נקודות המוצא שונות מאחד למשנהו, אצל אחד הרמב"ם הוא הקובע, אצל השני השו"ע הוא הקובע, אצל השלישי המשנ"ב הוא הקובע, אצל הרביעי כל האחרונים קובעים, ואצל החמישי רק דברי התנאים קובעים, כך שבעקבות נקודות המוצא השונות גם מתקבלת מסקנה שונה, ואנו בדברינו רק ניסינו להתחקות אחרי דברי הרמב"ם, כי הוא המבוקש בכל האשכול כאן.
***
תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 05/09/2007 23:59:25
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/9/2007 19:46 |
|
| |
הרב קאפח על הרמב"ם בסוגית המכירה לעכו"ם
בהודעה הבאה נעתיק את דברי הרב קאפח בהערותיו על משנ"ת הלכות עבו"ז ט,ו-ז, ונראה כיצד הוא רמז במילים קצרות את כל מה שערכנו בארוכה בהודעה למעלה, מכיוון שחסרים הסברים בדברי הרב קאפח, והוא בחר לו דרך הקיצור, כל מי שיקרא את דבריו יחשוב שיש כאן התעלמות או חוסר תשומת לב, ולפיכך באו דברינו בארוכה לבאר את דברי הרמב"ם, וכעת גם דברי הרב קאפח הקצרים והרומזים יובנו כראוי.
רמב"ם הלכות עבודה זרה
ט,ו דברים שהן מיוחדין למין ממיני עבודה זרה, אסור למכור אותן לעובדי אותה עבודה זרה שבאותו המקום לעולם. ודברים שאינן מיוחדין לה, מוכרין אותם סתם; ואם פירש הגוי שהוא קונה אותם לעבודה זרה, אסור למכור לו, אלא אם כן פסלו מלהקריבו לעבודה זרה, לפי שאין מקריבין חסר לעבודה זרה.
ט,ז היו מעורבין דברים המיוחדין עם דברים שאינן מיוחדין, כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה--מוכר הכול סתם, ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבדה לעבודה זרה; וכן כל כיוצא בזה. (ע"כ רמב"ם)
הרמב"ם בפירוש המשנה
ה - אצטרובילין - הצנובר הקטן הנקרא קצ'ם קריש.
ובנות שוח - מין שקמה.
פטטרותיהן - עוקציהן אשר הן תלויות בהם בעץ.
ומאמר ר' מאיר דקל טב רוצה בו פירות דקל טב, לפי שהפרי הטוב יקריבוהו לעבודה זרה.
וחצב - קני הסוכר.
ונקליבס - מין מן העשבים, חשוב גם כן.
ומאמר ר' יהודה שאין מקריבין חסר לעבודה זרה נכון.
וכן הלכה כר' מאיר האוסר מכירת אלו הדברים, גזירה שמא יקריב מהם לעבודה זרה. (ע"כ פרהמ"ש)
הרב קאפח בהערותיו על משנ"ת
ורבינו בפרהמ"ש אחר שפירש את המילים כתב, ומה שאמר ר' יהודה שאין מקריבין חסר לעבודה זרה נכון. כלומר הלכה כמותו, ונראה ברור שלא פסק כר' יהודה אלא בזה בלבד שלא שמענו בו דעת ת"ק, וזהו שכתב כאן [בהלכה ו] אלא א"כ פסלו, ובתרנגול לבן בין התרנגולים פסק כת"ק שכל שאינו מיוחד סתמן מותר ופירושן אסור, ואפילו מעורבין כשאין טרחה בברירת המיוחד, כגון תרנגול לבן בין התרנגולים דר' יהודה, אבל כשיש טורח מותר, והינו הלכה דלקמן בסמוך [הלכה ז], והיינו חבילה דדף יד א. ודברי רבינו נראין לי ברורים. (ע"כ הרב קאפח בהערותיו על משנ"ת)
למדנו מדבריו
1- הרמב"ם פסק כת"ק ולא כר' יהודה, שלא ככס"מ שטעה בזה.
2- הרמב"ם פסק כת"ק בכל ענין, וגם בעיות התלמוד של ר' זירא ורב אשי, שבאו לחלק בין אם אמר תרנגול למי, או תרנגול לבן קטוע, אין הלכה כמותם, כי כל שאין טורח בברירתו (מפני שמעורב) אסור למוכרו לגוי.
יש כאן קיצור תמציתי המקפל בתוכו יסודות פסיקה רמבמים, הרמב"ם פסק כפשט המשנה, כפשט דברי ת"ק, אבל כמובן מי שאיננו אמון על כך לא יבחין ברמיזה, והוא יחשוב שהרב קאפח שטחי או חסר תשומת לב, ולכך באה ההודעה הארוכה לגלות ולפרסם את שיטת פסיקתו של הרמב"ם.
3- הרב קאפח הדגיש את הקשר בין הלכה ו' להלכה ז', כל המקרים בהלכה ו' יתפרשו ע"פ ההיגיון שנזכר בהלכה ז', כל שאין טורח בברירתו (מפני שמעורב) אסור למוכרו לגוי, כך שמחינת ההיגיון אין הבדל בין סגנון לשון של, אמר תרנגול למי, או תרנגול לבן קטוע, כל שאינו מעורב הרי שת"ק אסר למוכרו.
4- הרב קאפח רמז בדבריו שהרמב"ם מפרש חבילה, לא חבילה גדולה, אלא חבילה מעורבת מלבונה לבנה ושחורה.
עוד כתב הרב קאפח הערה על הלח"מ
לח"מ: עוד בגמרא ומכלן מוכרין להם חבילה ולא הזכירו רבינו ז"ל וכבר תמה על זה הרב"י וגם על זה צ"ע:
הערת הרב קאפח: כן הזכירו, והיינו הלכה דלקמן בלבונה זכה ושחורה, דחבילה דגמ' קאי אלבונה.
דברים שלא ביאר הרב קאפח
מחמת הקיצור של הביאור, חסר בדברי הרב קאפח ביאור עקבי מסודר של התוספתא לפי הרמב"ם כנגד שיטת התלמוד בביאורה, כי יש הבדל בפרשנות קטעי התוספתא, האם לפי התלמוד או לפי הרמב"ם, וכבר התבאר.
_________________
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/9/2007 20:22 |
|
| |
הערה
ראוי לציין שהרב המגיד היה מתלמידי הרשב"א.
ולא במעט מקרים ביאוריו מושפעים מדרך הבנת הרשב"א שהושפע מרבו הרמב"ן שהושפע מדרך לימוד בעלי התוס'.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-7/9/2007 00:55 |
|
| |
כמתעסק
אכן הרב המגיד היה מתלמידי הרשב"א, ודברי רבו שגורים על פיו בהרבה מקומות, אבל בבואו לבאר את שיטת הרמב"ם הוא מדייק בבאוריו כחוט השערה ולא יחטיא, גם אם הוא מעמיד את דברי רבו הרשב"א בצד דברי הרמב"ם, הוא מעיר בקצרה על ההבדלים ביניהם, ולא יחטיא.
בביאוריו את דברי הרמב"ם, לא נמצא ביאורים בשיטת חידושי הרמב"ן, או ישובי סוגיות כשיטת בעלי התוס', אלא ביאור אחר התואם את שיטת הרמב"ם.
לעומת זאת, אם נשווה לשו"ע (הכס"מ), הרי שניתן למצוא סימנים כיצד שיטת הלימוד כבר השתנתה, השו"ע בספרו "יורה דעה" הרבה לצטט מדברי הרשב"א, גם שלא לפי הכללים של הכרעה על פי 2 מעמודי ההוראה, כי כבר נהגו העם כהוראות הרשב"א, ומנהג העם היה המטרה אצל השו"ע.
מה דבר זה מלמדינו, השו"ע כבר דרך אחרת היתה עמו, הוא איננו כמ"מ המעמיד את דברי הרמב"ם מול דברי הרשב"א, הוא כותב בדבריו מי אנו שנבוא להכריע בין הראשונים, ולפיכך גם שיטת הפסיקה השתנתה, וכעת גדול כוחו של המנהג, לא עוד ביאורי שיטות בצורה עקבית מסודרת, אלא מנהגי ההמון והעתקה מראשונים.
האדם ניכר בדבריו, וזה מה שנראה מבחינת דברי הקדמונים מפרשי הרמב"ם.
_________________
|
|
|
|
|
