|
|
| נשלח ב-24/4/2008 09:16 |
 |
| |
בס"ד
כדי לחקור את דעת רבנו הרמב"ם ז"ל קודם עלינו לקרוא את המקור של דבריו שנכתב בערבית
ותורגם ע"י מתרגים שונים ובראשם הר"ש אבן תיבון ז"ל שתרגם את הספר "מורה הנבוכים" ואח"כ תורגם ע"י ר' יהודה אלחריזי ז"ל שהיה משורר ומדקדק ולא הבין בפילוסופיה ותרגם גם את פירוש המשנה לרמב"ם ואח"כ היו עוד מתרגמים נוספים תרגומו של אלחריזי מאד בעייתי ולא מדוייק לעומת תרגום הר"ש אבן תיבון שהרמב"ם סמך ידו עליו מהדורת שבתאי פרנקל ניסתה למצוא את הנוסחאות הנכונות שבלשון רבנו אך לא תמיד כיוונו לאמת גם תרגום של קאפח בעייתי ולא תמיד מדוייק כמ"ש הר' יצחק שילת שליט"א בתרגום אגרות הרמב"ם והקדמות הרמב"ם למשנה
|
|
|
|
| נשלח ב-22/8/2008 12:53 |
|
| |
דרום חוקר היקר.
לא הספקתי לקרוא הכל משום שראיתי באמצע נקודה המצריכה תגובה.
הרמב"ם לא פוסק כמו הירושלמי, זה פשוט לא נכון, הרמב"ם כותב בהקדמה למשנה תורה שהוא פוסק (תמיד!) כמו הבבלי.
ובכל זאת הרבה פסיקות שלו מתאימות לירושלמי!
הפתרון הוא להבין מה נחשב לדעת הרמב"ם ל"בבלי", יש איגרת שבה הרמב"ם כותב (לא לפני ואני לא זוכר במדוייק) שלא כל שקו"ט בבלי מחייב וחלקים מסברות האמוראים הם סברות בעלמא ולא להלכה.
למשל: סוגיא בעירובין, לגבי הגדרת רשות הרבים הגמרא מביאה שני תוספתות, אחת "סרטיא ופלטיא ומבואות המפולשין" ואחת: "סרטיא ופלטיא ומבואות המפולשין של עיר והמדבר".
אביי מתרץ, שהמדבר נאמר לגבי הזמן שישראל היו במדבר, ואילו היום המדבר הוא לא רשות הרבים!
וזוהי סתימת הסוגיא בבלי, הרישולמי סותם שהמדבר הוא רשות הרבים.
הרמב"ם פוסק שהמדבר הוא רשות הרבים!
לכאורה זה כמו הירושלמי, אלא מאי? שהרמב"ם כבר הכריז שהוא הולך אחר הבבלי הכבכל מקום.
אמת היא, שהרמב"ם פסק כלישנא השניה של התוספתא, בלא להתחשב בהסברו של אביי, הוא רואה את התוספתא כחלק אורגאני מהבבלי, ופוסק כמוה ולא מקבל חלק מסברות האמוראים להלכה.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/8/2008 15:41 |
|
| |
דוזר, לענ"ד מה שאתה כותב אינו נכון. בעלי הכללים כבר האריכו למעניתם, שהכלל הוא לא שהרמב"ם פוסק תמיד כירושלמי, אלא שלפעמים הוא עושה כן (בניגוד לאחרים שפוסקים תמיד כבבלי).
ולדוגמא שלך, אני לא רואה מדוע התוספתא עדיפה על הירושלמי, ומדוע היא שייכת לבבלי?
ומה שהבאת שהרמב"ם כתב כן בהקדמתו איני זוכר כעת, אבל גם אם הוא כותב נוסח כזה אין לקחת אותו באופן קטגורי (אלא אולי כשהדבר נראה לו סביר, או כשאין בעיה בפירוש שמציע הבבלי, או כשאין סוגיין דעלמא - מהגאונים - שפוסקת כירושלמי, וכדו').
|
|
|
|
| נשלח ב-22/8/2008 15:45 |
|
| |
מתוך סקרנותי חיפשתי בהקדמה ליד החזקה, וזה אשר מצאתי:
ודברים הללו בדינים גזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור הגמרא. אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם.
האם לזה התכוונת? זה ממש לא נוסח מכריע.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2008 00:42 |
|
| |
מיכי
אם זה לא נוסח מכריע אני כבר לא יודע מה כן.
למה אתה לא רואה פה הכרעה?
(כשאחזור לישיבה אחפש את האגרת שדיברתי בה, שהיא החצי השני של הראיה)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2008 02:34 |
|
| |
דרך אגב:
ישנם אלפי פסקים בירושלמי שלא מובאים כלל ברמב"ם [ ואפי' בסדר זרעים שאין בו בבלי ],
כך שלא ברורה מהי דרכו העקבית של המיימוני ביחס לסמכות הירושלמי.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2008 10:18 |
|
| |
דוזר
1. דברי הרמב"ם הללו יש לקוראם בהקשר שלהם, וזו הרישא:
"וכל בית דין שעמד אחר התלמוד בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות לא פשטו מעשיו בכל ישראל...ובית דין הגדול של שבעים בטל מכמה שנים קודם חיבור התלמוד... אבל כל הדברים שבתלמוד הבבלי חייבין כל בית ישראל ללכת בהם".
כלומר, הנידון כאן הוא התוקף הכללי של מקורות הסמכות והחלוקה העקרונית היא בין פסיקות ישיבות הגאונים (שכידוע ניסו למצב עצמם כממשיכים אבסולוטיים של התלמוד וכן ניסו למצב את מעמדם כמעמד בית הדין הגדול) אולם הרמב"ם ערער על מעמדם (והעד - משנה תורה ומגמתו, ועיין היטב השגת הראב"ד בסוף ההקדמה שעמד על כך). הרמב"ם סימן כנקודת גבול את חתימת התלמוד הבבלי.
2. אמנם כן ברור שגם לרמב"ם באופן עקרוני סמכות הבבלי יתירה על הירושלמי אבל השימוש שהוא עושה הוא בשניהם.
3. מסתבר שהאיגרת שנתכוונת אליה היא האיגרת לר' פנחס הדיין, וזה הציטוט (מהד' איגרות ר"י שילת ח"ב עמ' תמג):
"גלה אזן חכמתך ודע שכל הדברים הסתם שבו (=בחיבור משנה תורה) - תלמוד ערוך הוא בפרוש בבלי או בירושלמי או מספרא וספרי או משנה ערוכה או תוספתא. על אלו סמכתי ומהן חברתי. ודבר שהוא מתשובת הגאונים אמר בפרוש: 'הורו הגאונים' או 'תקנת אחרונים היא' וכו', וכיוצא בזה. ודבר שהוא מפלפולי אמר בפרוש 'יראה לי שהדבר כך וכך' או אני אמר: 'מכאן אתה למד שהדבר כך וכך' ".
3. יש לציין שנמצאו הלכות ירושלמי שהחוקרים נוטים ליחסם לרמב"ם, וניתן לראות מהן קצת על השימוש בירולשמי אם כי ייתכן שכתבם בשלב מקודם ואין לראות בהן משנה אחרונה, ואכמ"ל.
4. {כדאי להעיר שיחס הרמב"ם לגאונים נתלבטו החוקרים ומסתבר שישנן תשובות גאונים שהלך בעקבותיהם ולא ציין על כך במפורש ועדיין נושא זה צריך ברור נרחב ולעת עתה מקוצר תשובות הגאונים שבידינו קשה לברר נושא זה כיאות)
5. עכ"פ א"א להסיק מהציטוט מההקדמה על דרכי פסיקה בין התלמודים מלבד על קדימותו של הבבלי, ובזה לית מאן דפליג.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-31/8/2008 22:41 |
|
| |
איני יודע אם הדברים דלהלן מתאימים לאשכול זה דווקא, אבל וודאי אינם מנותקים.
הרב נחום רבינוביץ העביר הרצאה ביום עיו של מכון לנדר, ובה הציע שני הסברים למניעיו של הרמב"ם בחיבור משנה תורה, כשהנקודה היא למה הוא כתב על כל התורה כולה מה שכמעט לא נעשה לפניו ולא לאחריו (אולי חוץ מערוך השולחן).
ההסבר הראשון הוא שההלכה תובן טוב יותר רק מתוך כוליותה,
ההסבר השני והמחודש, הוא שהרמב"ם ראה בכך קידום עניין הסמיכה שכן ע"פ דבריו בהל' סנהרין (ד:ח) ראוי לסמוך רק את מי שיודע להורות בכל התורה כולה. דהיינו הרמב"ם הכין את שיבת ציון.
להלן קישור לשיעור:
http://www.yeshiva.org.il/midrash/video/?id=8232
יש הרבה מה לדון ברעיונות שונים בהרצאה זו, אך כעת ברצוני להעלות שאלה אחת:
הכס"מ שם שאל מהו המקור לכך שצריך שיהיה ראוי לכל הדברים, ובלח"מ הביא ראיה מהירו' בחגיגה פ"ק ה"ח (אע"ג דאת אמר ממנין לזקנים לדברים יחידים והוא שיהא ראוי לכל הדברים), ושם יש מעשה בסמוך למימרא זו, שריב"ל הצטער ע"כ שהוא אינו יכול למנות אחד מתלמידיו כיוון שהיה סומא באחת מעיניו (ופסול לחליצה - קרבן העדה), ואף הרמב"ם הביא פסול זה בהלכה י', והשאלה היא האם פשוט שהאינו ראוי של הרמב"ם בהלכה ח הכוונה היא אינו בקי בכל ההלכות, או אולי הכוונה היא שאינו ראוי אף אם ילמד, שאין לו פוטנציאל להיות סמוך, וממילא אין כל מקור כאן ברמב"ם שצריך לדעת את כל התורה כולה, אלא רק להיות ראוי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/8/2008 22:58 |
|
| |
שו"ר שהמנ"ח (תצ"א) הקשה על הרמב"ם מהגמ' בסנהדרין ששאלה מדוע ר"ח סמך את רב רק יורה יורה ידין ידין ולא יתיר בכורות, 'אי משום דלא חכים הא חכים טובא אלא משום דלא בקי וכו' אלא משום כבודו של רבב"ח', והקשה המנ"ח על הס"ד שאינו חכים, שהרי אז פסול גם לדין ולהורות, אכן לפי מה שהצעתי ברמב"ם אתי שפיר.
ובספר המפתח ציינו להרבה ספרים אך לא הספיקותי.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/9/2008 01:19 |
|
| |
אם תמצא לומר
שאל השואל
שלום
התלבטתי מהו הפירוש הנכון ל"אם תמצא לומר"
שטיינזלץ מפרש: תמצא. [כלומר, תמצא מקום, או תמצא אפשרות].
בשוטנשטיין מפרשים בדרך כלל: אם תרצה. או פשוט: אם תאמר.
אנצ"ת, שאינה מחוייבת לפירוש מילולי: אם תפשוט.
ולדידי נראה כפשוט, שהוא מלשון "מצי למימר", שמשמעו "אפשר לומר", או "יכול לומר".
ולפי"ז אני מפרש את"ל: אם תוכל לומר. והמשמעות: אם אפשר לך לומר.
ולא נראה לי לפרשו כמו "כשתמצא לומר לדברי רבי...", שם מפרש רש"י תמיד "לכשתדקדק..." מלשון מיצוי. משתי סיבות. 1. רש"י תמיד מפרש את "כשתמצא לומר לדברי", ולעולם אינו מפרש את "אם תמצא לומר". 2. כשמדובר ב"לדברי רבי פלוני" מתאים ענין מיצוי ודקדוק, משא"כ כל את"ל הוא לאו דוקא ע"י דקדוק יתר.
בחלק מהמקומות כתוב "תמצי" ובחלק "תמצא". ואני מעונין לדעת מה כתוב בתלמוד התימני.
תודה מראש אם באפשרותך להשיבני דבר.
***
תשובה - דרום_חוקר
שלום רב
מסורת הקריאה הבבלית של צמד המלים "אם תמצא לומר" הוא תמצא ולא תמצי, עם א' ולא עם י'.
מי שהנציח את מסורת הניקוד הבבלית, הוא הרב יוסף עמר, ובכל מקום שכתוב בתלמוד תמצי בי', הוא העיר בצד תמצא בא', כי כך היתה מסורת הקריאה אחוזה בידם.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3_%D7%A2%D7%9E%D7%A8
***
יש עוד הרבה מסורות לשון בתלמוד האחוזות בידם, לדוגמה בכל מקום שכתוב איתמר, הם רגילים לקרות איתאמר, כי כך מסורת הקריאה בידם.
רב ביבי נקרא BEVOY כלשון הפסוק
עזרא פרק ח (יא) וּמִבְּנֵי בֵבַי זְכַרְיָה בֶּן בֵּבָי וְעִמּוֹ עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה הַזְּכָרִים: ס
ולא כפי שרגילים לקרוא היום BIVI
***
בנוגע לפרוש המילים, נראה כי דבריך כדברי שטיינזלץ, וצדקת בדבריך כי אין לדמות זאת לפירוש רש"י, כשתמצא לומר, כשתדקדק לומר.
אם תמצא לומר פירושו - אם תמצא מקום לומר, או אם תמצא אפשרות לומר, או אם אפשר לך לומר.
***
כדאי להעיר כי אצל הרמב"ם "אם תמצא לומר" הוא כלל הלכתי, וההלכה כאותה דעה שעליה נאמר "אם תמצא לומר", כי אם התלמוד מדגיש את אותה דעה, מכאן שכך ההלכה, ולמרות שאין הכרח בדבר, כי אם תמצא לומר נאמר בדרך משא ומתן ולא בדרך הכרעה, כך הוא כלל הפסיקה אצל הרמב"ם.
יש עוד כלל פסיקה לא מוכרע אצל הרמב"ם, הלכה כלשון אחרון, ואם כתוב לישנא אחרינא ההלכה נקבעת כאותו לשון אחרון, כי אם התלמוד טרח לכתוב עוד לשון מכאן שלשון זה יותר מדוקדק מהראשון, גם כאן כלל פסיקה זה אינו מוכרח, כי הדברים נאמרו בדרך משא ומתן ולא בדרך הכרעה, אבל כך הוא כלל הפסיקה אצל הרמב"ם.
***
כתבתי לך בתשובה את הנושאים הבאים
1- מסורת הקריאה של צמד המילים הנ"ל
2- עוד מסורות קריאה
3- פירוש צמד המילים הנ"ל
4- כללי פסיקה האחוזים אצל הרמב"ם
***
עוד שאל השואל
תודה רבה על כל המידע המסודר
רק לא הבנתי, הרי גם "תמצא" יכול להיות שהוא מלשון "מצי". למה שלא נפרשו כמו "מצי למימר"?
הכלל שהבאת אינו של הרמב"ם אלא הרבה קודם, אם כי רבים מייחסים אותו לו. מצאתיו ברבנו חננאל ב"ק לז שכ': וקיימא לן כל את"ל הלכה היא.
***
תשובה - דרום_חוקר
שלום רב
גם אתה החכמתני, כי כלל פסיקה זה קדום הוא מהגאונים.
***
בין כה ובין כה, עיינתי שוב בדבריך, וירדתי לסוף דעתך.
יש לפנינו 3 פירושים
1- יכול לומר
2- תמצא מקום לומר או תמצא אפשרות לומר
3- כשתדקדק בדברים תמצא כן.
והנה גם בתלמוד יש 3 לשונות
1- מצי אמר ליה: (כתובות דף צב עמוד א)
2- הפילה בתוך שמונים כו'. כשתמצי לומר, לדברי ר' יהודה - (כריתות דף ט עמוד ב)
3- ואם תמצי לומר: בתר השתא אזלינן, (שבת דף צא עמוד א)
מצי אמר ליה, פירושו- יכול לומר לו.
כשתמצי לומר, פירושו- כשתדקדק בדברים תמצא לומר.
כעת יש דיון על הביטוי אם תמצי לומר, האם פירושו אם תוכל לומר, או שמא פירושו האם תמצא אפשרות לומר. (פירוש 1 או פירוש 2)
מכיוון שצמד מילים אלה, מופיע תמיד בפולמוס כאשר יש בדיון הרבה צדדים ואפשרויות, הרי שאם אני טוען לחברי, ואם תמצא לומר כך וכך, מה תשיב על טיעון זה וזה, משמעות המילים, ואם תמצא מקום ואפשרות לומר כך וכך, ולא ואם תוכל לומר כך וכך. כי הדגש כאן איננו על היכולת לומר, אלא על מציאת האפשרות לומר, הדגש איננו על היכולת, אלא על המציאה.
ולפיכך יש להשוות ביטוי אם תמצא לומר לביטוי כשתמצא לומר, וגם שם משמעו של הביטוי כשתמצא מקום ואפשרות לומר, ואין לפרש כשתמצא יכולת לומר.
אם תמצא לומר זהה לביטוי כשתמצא לומר, והוא שונה מהביטוי מצי אמר.
***
כאן המקום להעיר, כי בכל מקום שכתוב בתלמוד כשתמצי לומר עם י', מסורת הקריאה של יהודי תימן (מסורת בבלית) כשתמצא לומר עם א', נמצא שמסורת קריאתם השוותה אם תמצא לומר ל-כשתמצא לומר, ואילו מצי אמר נהגה עם האות י'.
***
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/9/2008 10:33 |
|
| |
עוד כתב השואל
"כשתמצא" הוראתו תמיד העמקת חקר דבר, ודקדוק בשמועה, כפי שמפרש רש"י.
משא"כ את"ל, היינו בדר"כ הכרעה - לא בהכרח קשה ומעמיקה - בין שתי אפשרויות.
לפיכך, קשה לי לקבל שמשמעות את"ל ו"כשתמצא לומר" - שוות הן. הרי מדרכו של רש"י משמע שיש הבדל ביניהם. אולי מצא רש"י שתי משמעויות ל"תמצא", ואולי מסורת אחרת היתה בידו, כגון "כשתמצי לומר" ביוד, ו"אם תמצא לומר" באלף. מהופעות "תמצי/א בפירש"י כמובן אין כל ראיה שהרי אין אפשרות לדעת כיצד יצא מתחת ידי רש"י, ומעתיקי פירושו באירופה לא דקדקו מעולם בכגון דא.
***
ע"כ הפולמוס ביני לבין השואל, אם יש למישהו מה להוסיף בנידון, נשמח לשמוע.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/9/2008 21:23 |
|
| |
מונסי,
שמעתי חלק מהדברים בהרצאה משמא פרידמן. הוא טען שם שהתלמוד שם שמות במימרות אנונימיות, ללא קשר לאומר האמיתי (שאינו ידוע). וכבר שם חשבתי שאלו דברים בעלמא. גם שם וגם כאן הוא כלל לא הביא נימוק. הוא רק מראה שיש מקבילות שאחד המימרא היא אנונימית ובמקבילה היא עם שם. כיצד מוכח מכאן שהתלמוד שם שמות באופן שרירותי? לכל היותר עורך הסוגיא האחת ידע את המקור והשני לא ידע אותו. אבל מזה לא עושים פייפר, כמובן.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/9/2008 04:09 |
|
| |
ולי יש עוד דוגמא לתופעה זו - בחולין נה: יש הלכה שמקורו בפסקי הגאונים (מימי רס"ג) שנכתב בשם ר' זירא - גם הדוגמא משבת נה: אין לבטל כלאחר יד שהרי גם רש"י ומהר"ם עמד על כך.
|
|
|
|
|
