|
|
| נשלח ב-23/11/2008 19:53 |
 |
| |
על פי ההשערה של דרום חוקר, אכן התשובות יצאו מביתו של הרמב"ם בערוב ימיו כאשר התוכן הלימודי ערוך, ואף יותר מכך, על ידי תלמיד או בן משפחה של הרמבם. השערה. ולא הרבה יותר מכך. אל תמהר להסיק כי זה אחיין דווקא, וגם מה הוא לבש. זה כבר דומה יותר למדע הבדיוני 'ארכיאולוגיה' שעל פי ידית של כד יודעים מה היה מצב רוחו של המלך, שמו, שם פילגשיו וכו.
לגופו של ענין, גם אם אותו קרוב משפחה ענה לא לענין בגוף הסוגיות, את היחס המעריץ לר"י מלוניל וחבריו יכול היה הרמבם לשדר גם כאשר איננו מונח בסוגיה. הרמבם הכיר היטב את ארצות אירופה כפי שרואים בתארו את המנהגים הרווחים שם בכמה ענינים (לעיתים הרמבם אוהב ולעיתים תוקף אותם), את הגישה הלמדנית של חכמי לוניל הכיר מן הקושיות העזות והנפלאות שעשו נחת רוח לרמבם, את השמחה ש'החיבור הגיע סוף כל סוף אל מי שיודע ללמוד' לא המציא אחיין! הרמבם ידע להיות שמח גם בערוב ימיו.
כל הקושיות שלך הם על התוכן של התשובות. הערצת ר"י לוניל וחבריו, הערצה עזה אותה חש הרמבם והביע מספר פעמים באיגרותיו - אין סתירה על דברים אלו של הרמבם, ואין סיבה לטעון עליהם 'מזויף' אא"כ אתה תימני אשר נעלב מדברי הרמב"ם על קהילת תימן.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-4/12/2008 11:08 |
|
| |
כתובת קעקע - אפר על מכתו
שאל השואל:
במסכת מכות דף כ"א ע"א, דן התלמוד בנושא כתובת קעקע. בסיום הדיון המסקנה היא שמותר ליתן אפר מקלה על מכתו.
והנה בהלכות ע"ז לא ציין רבינו הלכה זו כלל.
ותהיתי מדוע? ומה דעת רבינו בדין זה? האם באמת פטור אבל אסור? מותר?
לי נראה שפשוט היה להתיר, מפני שאנו דנים בהלכות עבודה זרה. ואם לא עשה לשם עבודה זרה, כל עוד אין חשש למראית עין שזהו מעשה עבודה זרה, מותר. המסקנה מכאן שמחלוקת התנאים היא האם חובה שיהיה רשום שם העבודה זרה (ר"ש) או שכל שמתכווין לע"ז, גם אם צייר סמל, או קישוט לשם ע"ז חייב.
אשמח לקרוא את דעתך בעינין.
תשובה:
כלל הלכתי פשוט וברור, הכל מותר אלא מה שנכתב בפירוש איסורו, דוגמה לדבר, מותר להסתכל על השמים או על השמש או על הקשת, מדוע? כי לא נזכר בדברי רבינו שדבר זה אסור (רבינו לא פסק את הדעה האוסרת להסתכל על הקשת).
כיוון שכן, בהלכה נאסר לכתוב כתובת קעקע בשריטה וכוחל, ואם עשה אחד מהם פטור אבל אסור, ואילו נתינת אפר מקלה על המכה לא נזכר איסורו בשום מקום, למרות שהוא מותיר רושם על המכה, מכאן שדבר זה מותר גמור.
וכך כתבת בדבריך, וכך סובר רבינו, וכך הורה רב אשי בסוף הסוגיה [רב אשי אמר כל מקום שיש שם מכה מכתו מוכיח עליו], והלכה כמותו כי הוא מבתראי, והלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/12/2008 21:56 |
|
| |
דרום חוקר הנכבד. לפי מסורת יהודי תימן שהם יושבים בארצם מאז קודם חורבן בית ראשון. מתי קיבלו עליהם את הפרשניות החדשות של המשנה והתלמוד הארצישראלי (אשכנזי?) והבבלי (ספרדי?)? למה אינך חוזר להמסורה הישנה והפרשנות התמימה של הקראים?
כלום ידועה לך כלשהו על דעת הרמב"ם בנידון?
תוקן על ידי חקירה ב- 07/12/2008 21:58:05
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2008 12:28 |
|
| |
חקירה
נושא האשכול הוא שיטת לימודו של הרמב"ם, ולכן נשיב בקצרה.
יהודי תימן היו תמיד בקשרי מכתבים ותרומות עם ארץ ישראל ובבל, בתקופת המשנה הם גם שלחו את מיתיהם להיקבר בבית שערים, הדבר מורה על קשר אמיץ וחזק, כך שאת המשנה והתלמוד הם קיבלו בזמנם.
קשר זה היה בכל התקופות עד זמן הרמב"ם, מאחרי הרמב"ם התחיל הקשר שלהם להתרופף עם קהילות החוץ, כנראה כבר מצאו את מבוקשתם ברמב"ם ולא חיפשו עוד. גם השו"ע התחיל לחדור אליהם הלכה למעשה בתקופה מאוד מאוחרת, לפני 350 שנה בערך, וגם זה רק בעקבות גלות מוזע שפקדה אותם.
מה שכתבת על חזרה למסורת הישנה, כבר ערכתי על כך אשכולות רבים, ואין זה נושא האשכול.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2008 13:27 |
|
| |
האם יש מצבות של תימנים בבית שערים?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2008 13:46 |
|
| |
בעל בעמיו
חיובי, הדבר מורה על קשר מאוד אמיץ, עד כדי הובלת מתים מתימן לבית שערים.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2008 22:22 |
|
| |
התימנים עזבו את הנוסח שלהם, אם היה להם בכלל, ועברו להתפלל על פי נוסח הרמבם. והדרדעים שומרים את זה עד היום.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2008 22:49 |
|
| |
דרום חוקר:ענית לי כהוגן, תודה. שואל כענין ומשיב כהלכה.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/8/2009 03:35 |
|
| |
תפילה בהליכה
בהודעה הבאה נדון בשיטת הרמב"ם, האם מותר להתפלל תפילת שמונה עשרה כשהוא מהלך, תפילת שמונה עשרה נאמרת בעמידה, והשאלה האם כאשר צריך לעקור ממקומו משום צורך כל שהוא ימשיך להתפלל כשהוא מהלך, או כיוון שהוצרך לעקור ממקומו יפסיק, וכשיגיע למקום שיכול לעמוד בו ימשיך את תפילתו שם.
בדברינו נזכיר את המקורות התלמודיים, ואת דברי רבינו יונה וההולכים בשיטתו, ואת דברי הרמב"ם והדיוק בדבריו.
***
תחילה נעתיק את המקורות התלמודיים, ואת הרי"ף (ציטט אותם לפי גירסתו, הובאה גירסתו במסורת הש"ס).
משנה מסכת ברכות פרק ה משנה א
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכונו את לבם למקום. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק:
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד ב
אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. אמר רב יוסף: לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם פוסק. מיתיבי: המתפלל וראה אנס בא כנגדו, ראה קרון בא כנגדו - לא יהא מפסיק אלא מקצר ועולה! - לא קשיא: הא - דאפשר לקצר (יקצר ואם לאו פוסק) +מסורת הש"ס: [והא דלא אפשר לקצר, אפשר לקצר מקצר ואי לא מפסיק]+.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג עמוד א
אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אמר רב ששת: לא שנו אלא נחש, אבל עקרב - פוסק.
תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ה דף ט טור א /ה"א
אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק. רבי חונה בשם רבי יוסי: לא שנו אלא נחש אבל עקרב מפסיק, למה דמחייא וחזרה ומחייא. רבי אילא אמר: לא אמרו אלא כרוך, אבל אם היה מרתיע ובא כנגדו הרי זה מסתיר מלפניו, ובלבד שלא יפסיק את תפילתו. תני: היה עומד ומתפלל באסרטיא או בפלטיא, הרי זה מעביר מפני החמור ומפני הקרון, ובלבד שלא יפסיק את תפילתו.
רי"ף מסכת ברכות דף כג עמוד א
אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו: אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי עכו"ם פוסק.
מיתיבי. ראה אנס בא כנגדו ראה קרון בא כנגדו לא יהא מפסיק ועולה, אלא מקצר ועולה? לא קשיא הא דאפשר לקצר והא דלא אפשר לקצר, אפשר לקצר מקצר ואי לא מפסיק:
אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק: אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק ירושל' מ"ט דמחיא בתר דמחיא:
***
כעת נבאר את המקורות בצורה קצרה ותמציתית.
במשנה כתוב: מלך ישראל ששאל בשלומו של אדם מישראל, והיה אותו אדם באמצע תפילתו, לא ישיב למלך באמצע תפילתו על שאילת השלום שלו. ועוד נאמר במשנה, היה מתפלל ומצא נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק את תפילתו.
פשוטה של משנה, הנחש כרוך על עקבו ממש, הוא כרוך מסביב לעקב הרגל של המתפלל, לא יפסיק את תפילתו, לא בדיבור ולא בהליכה ולא בשום הפסקה, אלא ימשיך את תפילתו כרגיל, וכפי שיתבאר בתלמוד (לג.) מדובר בנחש ארסי שאין דרכו לנשוך, והוא הדין אם הוא נחש שאינו ארסי. (קהתי)
בתלמוד הבבלי כתוב: מה שנזכר במשנה מלך ישראל לא ישיבנו, דוקא מלך ישראלי אבל מלך גוי פוסק, שאם לא ישיב לו על שאילת השלום יש בדבר סכנת נפשות. כלומר פוסק את תפילתו ומשיב לו על שאילת השלום שלו.
עוד נאמר בתלמוד, היה מתפלל וראה אנס בא מולו, וה"ה כל אונס כגון קרון שנוסע מולו ועתיד לדורסו בנסיעתו, אם יכול לקצר בתפילתו ולומר בכל ברכה רק את תחילתה וסופה (ר' יונה) יקצר, ואם אי אפשר יפסיק את תפילתו ויברח מפני האנס או הקרון.
עוד נאמר בתלמוד, מה שנזכר במשנה היה מתפלל ומצא נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק את תפילתו, דוקא בנחש שאין דרכו לנשוך, אבל עקרב נושך תמיד, ואם מצאו על עקבו יפסיק את תפילתו מיד ויסלק את העקרב מעליו (רש"י ד"ה אבל עקרב פוסק. לג.).
וכבר ביארנו במשנה, אם יש נחש שדרכו לנשוך כמו העקרב דינם זהה, ומה שנאמר במשנה שלא יפסיק כאשר נחש כרוך על עקבו, מדובר בנחש ארסי שאין דרכו לנשוך, והוא הדין אם הוא נחש שאינו ארסי. (קהתי)
בתלמוד הירושלמי כתוב: מה שנזכר במשנה היה מתפלל ומצא נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק את תפילתו, דוקא בנחש שאין דרכו לנשוך תמיד, אבל עקרב דרכו לנשוך ולחזור לנשוך, כלומר הוא נושך תמיד, ואם מצאו על עקבו יפסיק את תפילתו מיד, ויסלק את העקרב מעליו (רש"י בבבלי ד"ה אבל עקרב פוסק. לג.).
עוד נאמר בירושלמי, ראה נחש בא כנגדו, וראה אותו מרתיע, כלומר בא כנגדו בכעס ומתכוון להזיקו (תוס' בבלי לג. ד"ה אבל עקרב פוסק), יברח ויסתתר מלפניו ובלבד שלא יפסיק את תפילתו.
עוד נאמר בירושלמי, היה מתפלל ברשות הרבים, וראה חמור או קרון באים כנגדו לדורסו, יפנה לצידי הדרך מפניהם ובלבד שלא יפסיק את תפילתו.
***
כדאי לשים לב, הירושלמי זהה לבבלי בכל דבריו, הוא רק הוסיף בדבריו משפט אחד ובלבד שלא יפסיק את תפילתו.
משפט זה משפט שקול הוא, וניתן לפרשו ב-2 אופנים (ראה דיון להלן).
1- יזהר בשעת הילוכו שלא לדבר ולא להפסיק בתפילתו בדברים שלא לצורך, אמנם היתרנו לו ללכת באמצע תפילתו אבל לדבר אסור. (מאירי ב"י ועוד)
2- בשעת הילוכו עליו להמשיך להתפלל כשהוא מהלך, אמנם היתרנו לו ללכת באמצע תפילתו, אבל צריך להיזהר שלא תיפסק תפילתו, וימשיך להתפלל כשהוא מהלך. (פני משה ועוד)
אם אנו מפרשים את הירושלמי כפי הפירוש הראשון, נמצא שדברי הירושלמי משתלבים היטב בדברי הבבלי, הבבלי אסר להפסיק בנחש אלא ימשיך להתפלל, הבבלי התיר להפסיק בעקרב ויפסיק תפילתו ויסיר את העקרב מעליו, הבבלי התיר להפסיק את התפילה באמצע על מנת לברוח מפני האנס או הקרון כשאינו יכול לקצר, ובא הירושלמי והוסיף פרט מאוד חשוב, אסור להפסיק את תפילתו, אלא יזהר שלא לדבר אז, ללכת באמצע התפילה משום אונס מותר, לדבר אסור.
כעת נתבונן, האם פרט זה אמור לשנות את ביאור המשנה ממה שפירשנו עד כעת? לא מוחלט. כל מה שביארנו נשאר יציב וקיים, רק הוספנו עוד פרט, מותר ללכת משום האונס אבל אסור לדבר.
***
לאחר שביארנו את התלמודים בפשטות, נעבור לדברי הרמב"ם, הצמודים בצורה מדהימה ופשוטה לאמור למעלה.
רמב"ם הלכות תפילה
ו,ט אין המתפלל מפסיק תפילתו, אלא מפני סכנת נפשות בלבד. אפילו מלך ישראל שואל בשלומו, לא ישיבנו; אבל פוסק הוא למלך גוי, שמא יהרגנו. היה עומד בתפילה, וראה מלך גוי או אנס בא כנגדו--יקצר; ואם אינו יכול, יפסיק. וכן אם ראה נחשים ועקרבים באין כנגדו--אם הגיעו אליו והיה דרכן באותו המקום שהן ממיתין, פוסק ובורח; ואם לא היה דרכן להמית, אינו פוסק.
כאשר בא הרמב"ם לפסוק את המקורות, הוא צעד בשיטת הקיצור והסיכום, ולפיכך גם הדוגמאות בדבריו הלכו אחרי העיקרון ההלכתי, ולא אחרי המקרה המסוים שנזכר בתלמוד.
בתחילה כתב הרמב"ם כי מלך ישראל ששאל בשלומו לא יפסיק, ומלך גוי יפסיק, ומקורו ברור ופשוט.
אח"כ כתב הרמב"ם את הברייתא שנזכרה בבבלי, היא הזכירה אנס או קרון שבאו מולו, אם יכול לקצר בתפילתו ולומר בכל ברכה רק את תחילתה וסופה (ר' יונה) יקצר, ואם אי אפשר יפסיק את תפילתו ויברח מפני האנס או הקרון, ואילו הרמב"ם שינה את הדוגמה לאנס או מלך גוי משום שבתלמוד הושוו והוקשה מזה על זה, והפסק נשאר זהה, אם יכול יקצר ואם לא יכול יפסיק, ומה יעשה בהפסקה, ברור ופשוט שיברח.
ולבסוף סיכם הרמב"ם את המשנה הבבלי והירושלמי על פי העיקרון ההלכתי שלהם, נחשים ועקרבים, גם אם אינם כרוכים על עקבו אלא באים כנגדו, ומקורו ירושלמי ראה נחש בא כנגדו וראה אותו מרתיע (כועס), אם דרכם להמית פוסק ובורח, היכן כתוב שבורח בכל המקורות, בירושלמי נאמר מסתיר מלפניו, כלומר מסתתר מלפניו, כלומר בורח, בבבלי ובירושלמי נאמר אבל עקרב פוסק, ומה יעשה בהפסקה, ברור ופשוט יברח, וזה פסק הרמב"ם. ואם אין דרכם להמית, וזהו כרוך על עקבו שבמשנה כשאין דרכו להקיש, והוא הדין כשאינם ארסיים, אינו פוסק, ומה יעשה, ימשיך את תפילתו כרגיל.
נמצא כי פסק הרמב"ם פשוט וברור, והוא צמוד להפליא למקורות, למשנה לבבלי ולירושלמי.
נ.ב. אם ישאל השואל, היכן פסק הרמב"ם את הירושלמי, אסור לדבר בשעת בריחתו מהנחש והדומים לו?
תשובה: הלכה זו פשוטה, כי הוא עומד באמצע תפילתו ובורח, ומיד כשיעמוד מבריחתו הוא ימשיך להתפלל, ומי הוא זה שיעלה על דעתו להתיר לדבר אז סתם כך שלא לצורך, ופשוט.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/8/2009 03:43 |
|
| |
כעת נחזור לדון בירושלמי, וב-2 הפירושים האפשריים בו.
לפי הפירוש הראשון בירושלמי, יזהר בשעת הילוכו שלא לדבר.
לפי הפירוש השני בירושלמי, בשעת הילוכו עליו להמשיך להתפלל כשהוא מהלך.
כבר ביארנו כי הפירוש הראשון זהה לבבלי (עוד נדון בכך), כעת נעבור לדון בפירוש השני, בשעת הילוכו עליו להמשיך להתפלל כשהוא מהלך.
אם נתבונן טוב טוב נגלה כי ביאור זה חולק על המשנה והתלמוד מבלי משים, במשנה נאמר נחש לא יפסיק, בתלמודים נאמר עקרב יפסיק, מה יפסיק לדבר? עם מי ידבר עם הנחש או העקרב? עם הסובבים אותו? בעיון קל רואים כי מעולם לא עלתה על דעת חכמי התלמוד לפרש יפסיק לדיבור, מותר להפסיק ולדבר, אסור להפסיק ואסור לדבר, אם יפסיק, יפסיק ויברח, כך נאמר בבבלי בקרון ובאנס, וכך נאמר בירושלמי מסתתר מהנחש, כלומר המפסיק אינו עומד במקומו שאנן, אלא (נחש מרתיע זהה לעקרב) הוא מסתתר מהם, נמצא כי מפסיק בסתם פירושו מפסיק ובורח.
ובכלל בעברית 'מפסיק' אינו מפסיק ומתחיל לדבר, מפסיק כמשמעו מפסיק מלדבר, מפסיק מלהתפלל, ומההקשר נלמד כי יברח או יסיר את הנזק ממנו.
ר' יהודה הנשיא ידע לדייק היטב במשנה, במלך הוא אמר 'לא ישיבנו' ובנחש הוא אמר 'לא יפסיק', נמצא כי לא ישיבנו הוא דיבור, ולא יפסיק הוא יפסיק את תפילתו. ופשוט.
על פי זה נמצא כי הפירוש השני בירושלמי אמנם נראה לכאורה כעוד פירוש, אבל עיון קל מגלה שהוא אינו מתאים כלל וכלל לכל ההקשר, והוא ביאור בשיטת הוצאת דברים מהקשרם, כי ההקשר מלמד כי יפסיק פירושו יפסיק להתפלל, ולא ימשיך להתפלל.
ועוד, וכי כיצד בכלל ניתן להעלות על הדעת כי אדם הנס מהנחש והקרון ימלמל קטעי תפילה בפיו, בלי ריכוז ובלי מחשבה, חכמים תיקנו תפילה קצרה לנמצא במקום גדודי חיה ולסטים (כט:) כאן הוא נס מהחיה, והיכן היא ההלכה של מקרה זה.
נמצא כי העיון מלמד כי הפירוש השני אינו נכון, אין לבאר את הירושלמי כי בשעת ניסתו והליכתו ימשיך להתפלל, אלא העיקר כמו הפירוש הראשון, בשעת הליכתו לא יפסיק בדיבור, וכך ביאר המאירי ועוד.
***
בנקודה זו של הדיון, כאשר אנו מפרשים את הירושלמי לפי הפירוש הראשון, ויזהר בשעת הילוכו שלא לדבר, באו מפרשים ואמרו כי הירושלמי חולק על הבבלי מכל וכל.
לפי הירושלמי כל הסוגיה מתפרשת אחרת.
כאשר אמרו מפסיק, התכוונו מפסיק ומדבר, כגון בעקרב, וכגון באנס או קרון.
וכאשר אמרו לא יפסיק, התכוונו לא יפסיק וידבר, כגון בנחש, וכגון בחמור או קרון באים כנגדו, וכגון בנחש מרתיע. למרות שמותר ללכת אבל אסור לדבר.
כדאי לשים לב, לפי הרמב"ם נחש מרתיע, או חמור וקרון באים כנגדו, זהים לעקרב או אנס וקרון, ואילו לפי המפרשים הנ"ל (ר' יונה ועוד) הם אינם זהים.
מה המקור לדיוק המפרשים הנ"ל, הירושלמי, לפי דבריהם הירושלמי לא בא סתם לומר "ראה נחש בא כנגדו, וראה אותו מרתיע (כועס), יברח ויסתתר מלפניו ובלבד שלא יפסיק את תפילתו." אלא הוא בא לחדש דין שלא ידענו עד כעת, בנחש מרתיע אמנם מותר לברוח, אבל לדבר אסור, נמצא כי בעקרב מותר לדבר.
כיוצא בדבר "היה מתפלל ברשות הרבים, וראה חמור או קרון באים כנגדו לדורסו, יפנה לצידי הדרך מפניהם ובלבד שלא יפסיק את תפילתו." בחמור או קרון אמנם מותר לברוח, אבל אסור לדבר.
***
והנה מי שיעיין היטב ימצא 2 סתירות בשיטתם, בקרון ובנחש, אחת בתלמוד לשיטתם, ואחת בטור ובב"ח שצעדו בשיטתם.
סתירה 1
בבבלי נאמר: מיתיבי: המתפלל וראה אנס בא כנגדו, ראה קרון בא כנגדו - לא יהא מפסיק אלא מקצר ועולה! - לא קשיא: הא - דאפשר לקצר (יקצר ואם לאו פוסק) +מסורת הש"ס: [והא דלא אפשר לקצר, אפשר לקצר מקצר ואי לא מפסיק]+. נאמר כאן כי בקרון מפסיק.
בירושלמי נאמר: תני: היה עומד ומתפלל באסרטיא או בפלטיא, הרי זה מעביר מפני החמור ומפני הקרון, ובלבד שלא יפסיק את תפילתו. נאמר כאן כי בקרון לא יפסיק.
אותו שם, קרון כמשמעו, במקום אחד יפסיק כלומר מותר לדבר על מנת להסירו מלפניו, ובמקום שני לא יפסיק כלומר אסור לדבר על מנת להסירו מלפניו, אבל כאמור לפי הרמב"ם אין כאן בכלל סתירה, ומעולם לא העלה אדם על דעתו כי בקרון ידבר עם הסובבים שיסור מדרכו, בבבלי נאמר בקרון יפסיק להתפלל ויברח ממנו, וגם בירושלמי יברח ויזוז ממנו, ויפסיק את תפילתו, ומה שנאמר בירושלמי לא יפסיק את תפילתו, הכוונה שלא יפסיק את תפילתו בדיבור, אבל דיבור עם הסובבים לצורך הקרון לא מצאנו.
סתירה 2
טור אורח חיים סימן קד
ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, ודוקא נחש אבל עקרב פוסק לפי שהוא מועד יותר להזיק, ונחש נמי אם ראה שהוא כעוס ומוכן להזיק פוסק.
ב"ח ד"ה ואפילו נחש לא יפסיק
גם כאן פירוש לא יפסיק בדיבור, לומר לאחר שישליך הנחש מעליו וכיוצא בזה, אבל לילך ממקומו כדי שישליכנו מעליו מותר, כדלעיל גבי בהמה וקרון דרשאי לילך ולהטות מן הדרך, וכך כתב הר"י וב"י מביאו, אבל עקרב פוסק, פי' בדיבור, ונחש נמי פוסק בדיבור כדי להציל עצמו.
ירושלמי
ראה נחש בא כנגדו, וראה אותו מרתיע (כועס), יברח ויסתתר מלפניו ובלבד שלא יפסיק את תפילתו.
בטור ובב"ח נאמר שנחש כועס מפסיק, אבל מקור דבריהם הוא הירושלמי לשיטתם, ובירושלמי נאמר נחש כועס לא יפסיק, נמצא שיש סתירה, במקום אחד יפסיק כלומר מותר לדבר על מנת להסירו מלפניו, ובמקום שני לא יפסיק כלומר אסור לדבר על מנת להסירו מלפניו, וכאמור לפי הרמב"ם אין כאן בכלל שאלה, בנחש מרתיע בודאי יפסיק ויברח, ומה שנאמר בירושלמי ובלבד שלא יפסיק, ביאורו שלא יפסיק את תפילתו בדיבור, אבל דיבור עם הסובבים לצורך הנחש המרתיע לא מצאנו.
***
לסיכום
על שיטת ר' יונה והסוברים כשיטתו קשות השאלות הבאות.
1- מעולם לא עלתה על דעת חכמי התלמוד לפרש יפסיק לדיבור, אם יפסיק, יפסיק ויברח, כך נאמר בבבלי בקרון ובאנס, וכך נאמר בירושלמי מסתתר מהנחש, כלומר המפסיק אינו עומד במקומו שאנן, אלא (נחש מרתיע זהה לעקרב) הוא מסתתר מהם, נמצא כי מפסיק בסתם פירושו מפסיק ובורח.
2- בעברית 'מפסיק' אינו מפסיק ומתחיל לדבר, מפסיק כמשמעו מפסיק מלדבר, מפסיק מלהתפלל, ומההקשר נלמד כי יברח או יסיר את הנזק ממנו.
ר' יהודה הנשיא ידע לדייק היטב במשנה, במלך הוא אמר 'לא ישיבנו' ובנחש הוא אמר 'לא יפסיק', נמצא כי לא ישיבנו הוא דיבור, ולא יפסיק הוא יפסיק את תפילתו. ופשוט.
3- מי שיעיין היטב ימצא סתירה בשיטתם בקרון, בבבלי נאמר כי בקרון מפסיק, ואילו בירושלמי נאמר כי בקרון לא יפסיק, אותו שם, קרון כמשמעו, במקום אחד יפסיק כלומר מותר לדבר על מנת להסירו מלפניו, ובמקום שני לא יפסיק כלומר אסור לדבר על מנת להסירו מלפניו, מקור דבריהם הוא הירושלמי לשיטתם, הם מדייקים מהירושלמי מהמילים לא יפסיק, נמצא כי דיוקם מהירושלמי אינו נכון.
4- מי שיעיין היטב ימצא סתירה בשיטתם בנחש מרתיע, בטור ובב"ח נאמר שנחש כועס מפסיק, אבל מקור דבריהם הוא הירושלמי לשיטתם, ובירושלמי נאמר לא יפסיק, במקום אחד יפסיק כלומר מותר לדבר על מנת להסירו מלפניו, ובמקום שני לא יפסיק כלומר אסור לדבר על מנת להסירו מלפניו, נמצא כי דיוקם מהירושלמי אינו נכון.
***
כעת נעתיק את רבינו יונה, ואת השולחן ערוך והמשנה ברורה, ונעיר בקיצור.
רבינו יונה מסכת ברכות על הרי"ף דף כא עמוד א
אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, ואע"פ שאין לו להפסיק ולדבר, אפילו הכי יכול ללכת כדי שישליכנו מעליו, שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קד
א - לא יפסיק בתפלתו. ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו, לא ישיבנו; אבל מלך עובדי כוכבים, אם אפשר לו לקצר דהיינו שיאמר תחלת הברכה וסופה קודם שיגיע אליו, יקצר; או אם אפשר לו שיטה מן הדרך, יטה ולא יפסיק בדיבור, ואם אי אפשר לו, יפסיק.
ב- היה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון כנגדו, יטה מן הדרך ולא יפסיק; אבל בענין אחר, אין לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו, אא"כ הוא בתחנונים שלאחר התפלה.
ג - ואפילו נחש כרוך על עקבו, (י) לא יפסיק, (אבל יכול לילך למקום אחר כדי שיפול הנחש מרגלו) (הר"י ריש פרק אין עומדין); אבל עקרב, פוסק, לפי שהוא מועד יותר להזיק, ונחש נמי, אם ראה שהוא כעוס ומוכן להזיק, פוסק.
משנה ברורה סימן קד ס"ק י (מופנה לסעיף ג)
לא יפסיק - ר"ל ע"י דיבור, כגון לומר לאחר שיסירנה, וכן כל הסעיף זה ושאחר זה שמזכיר הפסק מיירי הכל ע"י דיבור, אבל ע"י הליכה מותר שהליכה לא נקרא הפסק, ודוקא הכא דהוא לצורך להסיר הנחש אף דתלינן דמן הסתם לא יהיה סכנה, אבל שלא לצורך מקרי הליכה ג"כ קצת הפסק וכמו שפסק המחבר בס"ב:
ביאור הלכה סימן קד ד"ה * לא יפסיק (מופנה לסעיף ג)
לא יפסיק - עיין במ"ב שפירשנו דהוא בדבור והנה כ"ז פירשתי לפי מה דפרשו מפרשי השו"ע שהם פרשוהו לפי מה דמשמע מפשטיה דהג"ה שכתב דיכול לילך וכו' אבל עי"ז הפירוש הקשו הבעלי תריסין [הם הט"ז וכמה מפרשים] דהמחבר סותר את עצמו שכתב בס"ב דבענין אחר אין לו לצאת ממקומו משמע דהליכה ג"כ מקרי הפסק והמ"א יישב קושיא זאת דשם מקרי שלא לצורך אף דהיה קצת ג"כ לצורך מצוה דהיינו לצורך כריעות והשתחויות באמצע התפלה. והגר"א דרך דרך אחרת בזה דהטוש"ע אינם סוברים כהג"ה אלא דהליכה בעצמה ג"כ מיקרי הפסק וכמש"כ בס"ב דבענין אחר אין לו לצאת ממקומו ובמקום שאסור אפילו הליכה לבדה ג"כ אסור ומה שכתב כאן דאפילו נחש וכו' לא יפסיק היינו אפילו כדי ללכת ממקום זה למקום אחר כיון דאין סכנה בדבר ולמעשה לא הכריע הגר"א כאיזה שיטה ונראה דיש לנהוג כמו שהעתקתי במ"ב סק"י דבמקום שיש צורך גדול יש לסמוך על המקילים דהליכה לא חשיב הפסק כי כן הסכימו כמה אחרונים:
***
1- הרמ"א פסק את דברי רבינו יונה כי הליכה אינה הפסק בתפילה, ולמרות שאסור להפסיק בתפילה משום הנחש שאינו מזיק, אבל מותר ללכת אז באמצע התפילה על מנת להסירו.
וכבר ביארנו כי לפי הרמב"ם פשט המשנה לא זז מההלכה, ולא יפסיק פירושו שלא יפסיק את תפילתו בכלל, ונחש שאינו מזיק אינו סיבה להתיר ללכת באמצע התפילה.
2- מעולם לא מצאנו היתר ללכת באמצע התפילה אם לא שהוא אנוס, כגון בנחש מזיק, או עקרב מזיק, או מלך או אנס, אבל הליכה בתפילה כשאין אונס אסורה, וכל עיקרה של תפילת שמונה עשרה היא העמידה, ואין מושג של תפילה כשהוא מהלך, רק בתפילה קצרה נאמר "היה מהלך במקום סכנה כגון מקום גדודי חיות ולסטים והגיע זמן תפלה מתפלל ברכה אחת, וזו היא: צרכי עמך ישראל ... ומתפלל אותה בדרך כשהוא מהלך ואם יכול לעמוד עומד".
3- נסתפקו האחרונים האם מותר ללכת באמצע התפילה, י"א שלצורך מותר ושלא לצורך נקרא קצת הפסקה, וי"א שרק במקום אונס מותר, והגר"א כתב שגם הליכה נחשבת הפסק בתפילה אבל לא הכריע, ויש מתירים במקום שיש צורך גדול, אבל כאמור כל הליכה באמצע התפילה אסורה, ורק אם הוא אנוס מותר ללכת באמצע התפילה.
4- בנוגע להשוואה בין השתחוויותיו של ר"ע והליכה בתפילה, אין לדמות בכלל, ר"ע לא הלך בתפילה, וכריעותיו גרמו לו לתזוזה בתפילה, אבל הוא עשה מעשה כריעה ולא מעשה הליכה בתפילה, כך שאין לדמות לכך את המהלך בתפילה. ופשוט.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/8/2009 06:56 |
|
| |
בס"ד
דרום חוקר
היכן ראית בדברי הירושלמי שנחש מרתיע זהה לעקרב? מפשטות לשון הירושלמי אין זה כך.
תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ה דף ט טור א /ה"א
אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק. רבי חונה בשם רבי יוסי: לא שנו אלא נחש אבל עקרב מפסיק, למה דמחייא וחזרה ומחייא. רבי אילא אמר: לא אמרו אלא כרוך, אבל אם היה מרתיע ובא כנגדו הרי זה מסתיר מלפניו, ובלבד שלא יפסיק את תפילתו. תני: היה עומד ומתפלל באסרטיא או בפלטיא, הרי זה מעביר מפני החמור ומפני הקרון, ובלבד שלא יפסיק את תפילתו.
אם נפרש כדבריך שסתם "הפסק" הכוונה עצירה ובריחה, אז לכאורה לשון הירושלמי בנחש מרתיע היה צריך להיות זהה לעקרב דהיינו "מפסיק" ולא "הרי זה מסתיר מלפניו" וכו'.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/8/2009 10:34 |
|
| |
אור עליון
במשנה נחש כרוך על עקיבו צמוד ממש, וה"ה עקרב שמצאו עליו כמו שכתב רש"י נוטלו הימנו, הובא למעלה.
בא ר' אילא וביאר בדבריו, שאמנם במשנה נאמר רק משיגיע אליו, כמו שנאמר עקרב מפסיק, אבל בנחש מרתיע, לא צריך שיגיע עד אליו, אלא מישיראנו ויבין את כוונתו כבר יכול לברוח, וזה פסק הרמב"ם.
נמצא שביארנו מדוע בנאמר במשנה בעקרב מפסיק, כי מצאו במפתיע עליו, ומדוע אמר ר' אילא בנחש מסתיר מפניו, כי מצאו בא כנגדו.
ובכלל, לר' יונה בנחש לפי הירושלמי נאמר שלא יפסיק, ואילו הפוסקים בשיטת ההסבר של ר' יונה פסקו שבנחש מרתיע פוסק ומדבר, נתבאר למעלה, עם שאר השאלות בסוגיה.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/8/2009 15:09 |
|
| |
נמחק
תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 28/08/2009 15:09:41
|
|
|
|
|
