שיטת לימודו של הרמב"ם - לעומת הראשונים

בכדי שהדיון יהיה ברור, ננסה לכתוב את דבריך מול מה שכתבתי, בכדי שיהיו 2 דעות המתנגדות זו לזו או המסכימות זו לזו, וכך יהיה אפשר להבין את הנושא.

לפני שנתחיל, אמליץ שוב לעיין בלינק הבא לביאור שיטת ר' יונה והמסקנות היוצאות ממנה, בלינק זה באו הדברים מפורשים ומסודרים, ואין דילוגי לוגיקה מחמת הקיצור. 

http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?whichpage=3&topic_id=2486825&forum_id=20330#r_7

***

1- < הרמב"ם בעצמו פוסק בסוגיה הנ"ל שאין להפסיק בתפילה אלא כשיש פקוח נפש והוא מהסמ"ג. לכן אינו מחלק בין נחש כעוס לבין עקרב כי אם שניהם דרכם להמית פוסק אפילו בדיבור דהוי פקוח נפש שדוחה כל התורה כולה.>

בדבריך אלה באת לבאר, מדוע הרמב"ם לא מחלק בין נחש כועס לעקרב, והרי זה ירושלמי מפורש, וכפי שביארנו על פי ר' יונה, רק בנחש כועס מותר ללכת ואסור לדבר, ואילו בעקרב מותר ללכת ומותר לדבר, והרמב"ם לא הזכיר חילוק זה, והשאלה מדוע? ועל כך באה התשובה מהסמ"ג, נחש כועס ועקרב שניהם דרכם להמית, פיקוח נפש דוחה את כל התורה, ולפיכך מותר להפסיק אפילו בדיבור.

שמת לב כיצד ביארת את הרמב"ם, השוות בין הרמב"ם לבין ר' יונה בביאור הסוגיה, ואז קמה השאלה וגם ניצבה, הרמב"ם פסק נחש כועס ועקרב בשניהם מותר להפסיק בדיבור, ואילו בירושלמי נזכר שבנחש כועס מותר ללכת ואסור לדבר, ורק בעקרב מותר ללכת ומותר לדבר, ועל כך באה התשובה פיקוח נפש דוחה את כל התורה.

נכון שפיקוח נפש דוחה את כל התורה, אבל השאלה לא היתה על מצב של פיקוח נפש, אלא על פסק הירושלמי, הירושלמי לא מדבר במצב של פיקוח נפש, אלא במקום שאפשר להסתתר מהנחש הכועס בלי להפסיק בדיבור, ואז חזרה השאלה, למה הרמב"ם ור' יונה לא פסקו את הירושלמי, מדוע אף אחד לא מחלק בין עקרב שמותר להפסיק בדיבור, ואילו נחש כועס אסור להפסיק בדיבור ומותר ללכת ולברוח מפניו.

אבל כבר ביארנו כי הרמב"ם דרך אחרת עמו, ומעולם לא עלתה על דעתו שבנחש או עקרב יפסיק וידבר, וכי עם מי ידבר, עם הנחש? עם העקרב? עם הסובבים אותו? ההיגיון אומר, אם בא נחש או עקרב פשוט שיקח את רגליו ויברח, וכך עשה משה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ; וַיָּנָס מֹשֶׁה, מִפָּנָיו, וזה פסק הרמב"ם "וכן אם ראה נחשים ועקרבים באין כנגדו--אם הגיעו אליו והיה דרכן באותו המקום שהן ממיתין, פוסק ובורח" נמצא שהרמב"ם כתב בפירוש הפוך ממה שכתבת, ולא יפסיק וידבר אלא יברח בלי לדבר, מי התיר לדבר באמצע התפילה שלא לצורך, פיקוח נפש, שיברח ויעלם פיקוח הנפש.

וכבר ביארנו כי שאלה זו קיימת על שיטת ר' יונה (שאלה 4), מדוע הוא לא פסק את הירושלמי לפי ביאורו, והתשובה של פיקוח נפש אינה מבארת, כי יש כאן הלכה עקרונית שבנחש כועס אסור לדבר, ואילו ר' יונה פסק שמותר לדבר. (שיטת הרמב"ם בביאור הנושא התבארה בהודעה הקודמת, ונבאר אותה שוב להלן בסעיף 2)

ההיגיון מורה שנחש מרתיע זהה לעקרב, בשניהם יש כאן סכנה המונעת להתפלל, ומה שמותר בזה מותר בזה, וכך היא שיטת הרמב"ם. והנה בירושלמי לפי ביאור ר' יונה נחש מרתיע מותר לברוח והם דייקו אבל אסור לדבר, ובעקרב שניהם מותרים נמצא שהם אינם זהים לפי הירושלמי, אולם דא עקא הסברא וההיגיון לא פלטו מפסק ההלכה, וכדברי הרמב"ם, ונמצא שנפלה בדבריהם סתירה. בירושלמי נאמר שנחש מרתיע שונה מעקרב, והם הלכו אחרי הסברא שנזכרה ברמב"ם שנחש מרתיע זהה לעקרב. 

נמצא כי שאלה 4 לא התיישבה במאומה, מדוע לא פסק ר' יונה את הירושלמי לפי ביאורו, ועוד שיש בדבריו סתירה, הוא פוסק את הירושלמי בעקרב שמותר לדבר, ומשווה נחש כועס לעקרב כפי שיטת הרמב"ם שהיא שונה?

2- < ומה שנאמר בירושלמי ובלבד וכו' מדובר במקרה שיכול להציל עצמו בדרך אחרת והוא ע"י שיטה מן הדרך או יסתתר ולא חייב להפסיק תפילתו כדי להציל עצמו כמ"ש הב"ח. וכמו שראינו בבבלי בקרון הא באינו יכול לקצר הא ביכול לקצר וכו' ואיסור הפסק תפילה בדיבור לצורך פקוח נפש לא מצאנו ולא יעלה על הדעת! >

מה שכתבת כאן זהה בדיוק למה שכתבנו למעלה, ונמצא שנשארה השאלה מדוע לא פסקו הצועדים בשיטת ר' יונה את הירושלמי, מדוע הם לא חילקו בין נחש כועס לעקרב, מדוע הטור והב"ח כתבו שנחש כועס מותר לדבר, והרי לפי הירושלמי מדובר שיכול להציל עצמו בדרך אחרת, ואסור להפסיק בתפילה בדיבור, להיכן נעלם פסק ירושלמי זה.

והרי כך הם מפרשים את הירושלמי, נחש מרתיע בא כנגדו לא יפסיק בתפילה בדיבור, לעומת זאת אם עקרב בא כנגדו יפסיק בדיבור, מן הסתם כעת כל הפסקה מותרת לו, גם דיבור וגם שאר הפסקות, וזה הדגש במה שהקלנו בעקרב, בנחש מרתיע מותר אמנם ללכת אבל אסור להפסיק לדבר, ובעקרב הכל מותר, גם ללכת גם להפסיק ולדבר.

לפי דבריהם הירושלמי לא בא סתם לומר נחש מותר לברוח "ראה נחש בא כנגדו, וראה אותו מרתיע (כועס), יברח ויסתתר מלפניו ובלבד שלא יפסיק את תפילתו." אלא הוא בא לחדש דין שלא ידענו עד כעת, בנחש מרתיע אמנם מותר לברוח, אבל לדבר אסור, נמצא כי בעקרב מותר לדבר.

***

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ה דף ט טור א /ה"א

אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק. רבי חונה בשם רבי יוסי: לא שנו אלא נחש אבל עקרב מפסיק, למה דמחייא וחזרה ומחייא.

רבי אילא אמר: לא אמרו אלא כרוך, אבל אם היה מרתיע ובא כנגדו הרי זה מסתיר מלפניו, ובלבד שלא יפסיק את תפילתו.

תני: היה עומד ומתפלל באסרטיא או בפלטיא, הרי זה מעביר מפני החמור ומפני הקרון, ובלבד שלא יפסיק את תפילתו.

דברי ר' אילא מתפרשים ב- 2 אופנים.

לפי ר' יונה: לא אמרו אלא כרוך [רק בכרוך לא יפסיק את תפילתו בדיבור], אבל מרתיע ובא כנגדו מסתתר מלפניו, ויזהר שלא להפסיק [אם הוא נחש כועס מותר להסתתר מפניו בהליכה, אבל עדין צריך להיזהר שלא להפסיק בדיבור]. משתמע מכך שבעקרב הכל מותר, גם ללכת מפניו באמצע התפילה וגם לדבר.

פירוש ר' יונה התמקד במילים ובלבד שלא יפסיק, נחש כועס אינו סיבה להיתר להפסיק בדיבור באמצע התפילה, מכאן שבעקרב גם דבר זה מותר, מכאן שבנחש כרוך גם דבר זה אסור, ושם (בנחש כרוך) אסור גם ללכת וגם לדבר.

לעומת זאת לפי הרמב"ם הביאור אחרת: לא אמרו אלא כרוך [כשאמרו במשנה לא יפסיק את תפילתו אלא ימשיך להתפלל כרגיל, זה דוקא בנחש כרוך], אבל אם היה מרתיע ובא כנגדו הרי זה מסתיר מלפניו [אם היה נחש כועס ובא כנגדו מותר להפסיק את תפילתו, לברוח ולהסתתר מפניו], ובלבד שלא יפסיק את תפילתו [אבל יזהר שלא יפסיק בדיבור, כי הוא נמצא באמצע תפילתו].

פירוש הרמב"ם לא התמקד במילה מסוימת, והוא גם לא דייק והסיק מסקנות מהכתוב ובלבד שלא יפסיק, ר' יונה דייק מכאן שבעקרב הכל מותר גם לדבר וגם ללכת, הרמב"ם לא דייק כלום, אלא ובלבד שלא יפסיק משתלב היטב בנחש כועס, נחש כועס אמנם מותר להסתתר מפניו, ללכת ולברוח באמצע תפילתו, אבל לדבר אז אסור, ולא דייקנו שבעקרב מותר לדבר.

אם נתבונן, מדוע לא דייק הרמב"ם אבל בעקרב הכל מותר, כי עקרב זהה לנחש כועס, נחש כועס אינו נחש ידידותי אלא להיפך, כיון שכן הסברא אומרת כי הוא זהה לעקרב, כיון שכן כל מה שנאמר בו תקף גם בעקרב, וזה פסק הרמב"ם.

הצועדים בעקבות ר' יונה הסכימו לסברת הרמב"ם, נחש כועס, הוא נחש שיש להתיר בו, ולפיכך הוא זהה לעקרב, אולם דא עקא, הם לקחו את ההיתרים של עקרב (מותר גם לדבר), בו בזמן שכל אותם היתרים נלמדו מהדיוק מנחש כועס, כך שהוא שונה מעקרב ולא זהה אליו, ועקרב דינו קל מדין נחש כועס לפי הירושלמי, וכך נוצרה הסתירה וההתעלמות מפסיקת הירושלמי (שאלה 4).

***

3- < והובא בפירוש ברא"ש והביאו הב"י וז"ל: ירושלמי...ובלבד שלא יפסיק את תפילתו משמע היכא שיכול להנצל כשיתרחק לצד אחר אין לו להפסיק ולדבר...אבל מלכי עכ"ום צריך לפסוק כדי להשיב להם שלום ואם מתחילה היה יכול להתרחק לצד אחר וינצל בזה יתרחק כדי שלא יצטרך להפסיק בדיבור...

ותמה אני עליך כיצד נעלם ממך רא"ש זה. >

פסק הרא"ש הובא ברמב"ם במפורש, והוא תלמוד ערוך, ואין לו כל קשר לסוגיית הדיבור בנחש כועס או עקרב, במלך גוי מותר להפסיק בדיבור, וכמובן אם יכול יסטה מלפניו ולא ידבר.

פסק הרמב"ם

"אבל פוסק הוא [פוסק את תפילתו ומשיב שלום] למלך גוי, שמא יהרגנו [ר' יהודה הנשיא ידע לדייק היטב במשנה, במלך הוא אמר 'לא ישיבנו' ... לא ישיבנו הוא דיבור]. היה עומד בתפילה, וראה מלך גוי או אנס בא כנגדו--יקצר; ואם אינו יכול, יפסיק.[סוף ההלכה עוסקת שרוצה להתחמק מהמפגש עם המלך או האנס, ויכול לקצר את תפילתו או להפסיק ולברוח, אבל לדבר אין עם מי, עם האנס לא כדאי זה עלול להיגמר באונס, ועם המלך, הוא הרי רוצה להימנע מהמפגש, והוא מקצר, או מפסיק ובורח]"

***

4- ועוד כתבת: "אבל בנחש מרתיע, לא צריך שיגיע עד אליו, אלא מישיראנו ויבין את כוונתו כבר יכול לברוח, וזה פסק הרמב"ם"... 

ממש לא נכון. הרמב"ם משווה לחלוטין בין נחש ועקרב היכא שהם ממיתין. הרמב"ם דיבר רק כשהם נמצאים ממש לידו. וראה כסף משנה על אתר, וז"ל: ולכך חילק רבינו בין מקומות שדרכן להמית למקומות שאין...ומ"ש אם הגיעו אליו דלא תימא כיון שראה אותם מרחוק פוסק... לכך כתב שאינו פוסק אא"כ הגיעו אליו כלומר קרוב לו... (כהרא"ש הנ"ל).

כל מה שכתבת כאן אמת ויציב, ביאור הכס"מ הוא פשט הרמב"ם, ההיגיון אומר שלא יפסיק כשיראם במרחק 10 מטר, אבל 1 מטר או 2 מטר בודאי יפסיק.

מה שהקשת על דברי, לא צריך שיגיע עד אליו, אלא משיראנו ויבין את כוונתו, ודייקת אפילו ממרחק רב, זה דיוק נחמד אבל אני לא התכוונתי. אם בדיוקים עסקינן הירושלמי אומר מרתיע ובא כנגדו, אז אולי נדייק כנגדו, אפילו 100 מטר, אבל ברור שצריך לבאר את כל הלשונות ע"פ הכס"מ, קרוב אליו, ומעולם לא עלתה על דעתי דבר אחר.  

5- < נמצא מכל הנ"ל שאין כל מחלוקת בין הבבלי לירושלמי. במקום של פקוח נפש ואין יכול להציל עצמו ע"י שיסתתר וכדומה - מפסיק אפילו בדיבור. כמו שמצינו במלך גוי שחייב להשיב לו שלום אם לא התרחק לצד אחר מראש קודם. >

גם לפסקה זו אני מסכים עמך, אבל בנחש או עקרב או חמור אין עם מי לדבר, כך שרק עם מלך גוי אפשר לדבר, אבל כל השאר אין עם מי לדבר, וזה פסק הרמב"ם פוסק ובורח, והוא דייק בדבריו הרבה, ומי שלא הבחין ביניהם עליו השאלה, וגם מי שהעמיס דיוקים על התלמוד הירושלמי כאילו בעקרב ידבר, גם עליו יש שאלה עם מי ידבר בנוכחותו של העקרב.

כמובן שיש מקרים יוצאי דופן, אבל סתם עקרב הדרך להינצל ממנו זה לברוח, והתלמוד דיבר בסתם, ודברי חכמים נאמרו אחר המצוי, ופשוט.

להלן רשימת הנושאים לדיון

1- האם בטלית גדול דוקא או שמא גם בטלית קטן.

2- האם כשלובש טלית קטן מקיים מצוה, או לא.

3- האם חייב לעטוף את ראשו עד פיו, ולשלשל את כנפות הטלית לצד שמאל, או לא.

4- האם בטלית גדול חייב כל הזמן לעטוף את ראשו, או שמא יכול להוריד את הטלית מראשו.

5- בטלית גדול כאשר מוריד אותה מראשו, האם מקיים מצוה או לא.

בכדי להקל על הדיון, נקדים לכתוב את דברי הרמב"ם במקורותיו השונים, ונסמיך לכך את המקורות התלמודיים תוך כדי דיון, ולבסוף נכתוב קצת מהטור השו"ע והמשנ"ב ונעיר בקיצור.

***

מי שיקרא את משנ"ת להרמב"ם בהלכות ציצית, יגלה מיד כי יש מוסכמה העומדת מאחרי ההלכות, למרות שאותה מוסכמה לא נזכרה בפירוש בשום מקום.

הבגד שבו מטילים ציצית ומקיימים את המצוה, הוא בגד מרובע בעל ארבע כנפות, ואם תירצה אמור טלית גדול, לבגד זה יש חובה להטיל ארבע כנפות, להתעטף בו, ולברך קודם העיטוף בו להתעטף בציצית.

***

וזה לשון הרמב"ם בהלכות ציצית

א,טז  וכן המטיל לבעלת שלוש, ואחר כך השלימה לארבע, והטיל לרביעית--כולה פסולה:  שנאמר "תעשה" (דברים כב,יב), ולא מן העשוי.

ההלכה עוסקת בבגד בעל שלש כנפות, ואם תירצה אמור טלית גדול בעלת שלש כנפים, והטיל ציצית לשלש הכנפים, ולבסוף הוסיף לטלית עוד כנף רביעית, פסולה משום תעשה ולא מן העשוי, הרי שסתם בגד להטיל בו ציצית הוא טלית גדול.

***

עוד כתב הרמב"ם בהלכות ציצית

א,יז  אין כופלין את הטלית לשניים, ומטילין ציצית על ארבע כנפיה כשהיא כפולה, אלא אם כן תפרה כולה, ואפילו מרוח אחת.

גם הלכה זו עוסקת בטלית גדול שקיפל אותה לשנים, הרי שסתם בגד להטיל בו ציצית הוא טלית גדול.

***

עוד כתב הרמב"ם בהלכות ציצית

ג,א  כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה--היא כסות שיש לה ארבע כנפיים, או יתר על ארבע; ותהיה מידתה, כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המהלך לבדו בשוק, ואינו צריך אחר לשומרו ולילך עימו; ותהיה הכסות של צמר או של פשתים, בלבד.

גם כאן ההלכה מתייחסת לטלית גדול, כסות בעלת ארבע כנפות, כבגד שבו מטילים ציצית.

בהלכה שלפנינו התווסף פרט מאוד מרכזי בדיון, לא רק שבגד זה הוא הבגד הראוי להטיל בו ציצית, אלא בבגד זה גם משערים את שיעור הטלית, טלית גדול שיעורו, כדי שיהיה בו כדי לכסות ראשו ורובו של קטן המהלך בשוק.

מי שיתבונן, מדוע שיערו חכמים כדי שיכסה ראשו ורובו, מה עניין ראשו ורובו לקיום מצוות ציצית? אלא מכאן נלמד, מצות ציצית אינה סתם מצוות לבישה, אלא היא מצוות עיטוף של ראשו ורובו, וגם באופן זה נשער את מידת הבגד.

***

עוד כתב הרמב"ם בהלכות ציצית

ג,ח  ... ומאימתיי יברך על הציצית בשחר, משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה.  וכיצד מברך עליה--ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו להתעטף בציצית.  וכל זמן שמתעטף בה ביום, מברך עליה קודם שיתעטף; ואינו מברך על הציצית בשעת עשייתה, מפני שסוף המצוה הוא שיתעטף בה.

בהלכה שלפנינו נתבארה הברכה על הציצית, הברכה היא להתעטף, מכאן שגם המצוה היא להתעטף, כי הברכה תמיד מכוונת למצוה, וכבר נתבאר בהלכה למעלה ג,א כי העיטוף יהיה ראשו ורובו, וזאת הסיבה ששיערו חכמים מידה זו, למידת הבגד החייב בציצית.

ועוד נתבאר בהלכה, כל זמן שיתעטף יברך.

***

היוצא מכל הנ"ל, סתמות ההלכות מלמדת כי טלית גדול שיש בה ארבע כנפות, ויש בה שיעור שיכסה בו קטן ראשו ורובו חייבת בציצית, וכל זמן שיתעטף בה ראשו ורובו, יברך קודם שיתעטף, להתעטף בציצית.

אליבא דאמת, אין צורך להזדקק לדיוקים, הרמב"ם בתשובה רכ (מהדו' בלאו) דן ביוצא בשבת בטלית מצויצת, האם נחשב כמשאוי בשבת או לא, ובכלל דבריו הוא כתב שם "... כללו של דבר, לא יצא בציצית [בשבת לרה"ר] לפי דעתם, אלא בצורה שיוצא בה ידי חובתו, והוא שיהיה עטוף בה, כשהוא מכסה ראשו ורובו. ..." הרי שהרמב"ם כתב בפירוש את כל מה שדייקנו מדבריו.

***

בשלב זה של הדיון ננסה לראות איזה נושא מהנושאים שכתבנו כבר נתבאר

1- האם בטלית גדול דוקא או שמא גם בטלית קטן.

2- האם כשלובש טלית קטן מקיים מצוה, או לא.

דברי הרמב"ם בתשובה ברור מיללו, אינו יוצא ידי חובת ציצית, אלא כשהוא עטוף בה ומכסה את ראשו ורובו, מכאן שצריך להקפיד על טלית גדול דוקא ולא על טלית קטן, מכאן שבשעת לבישת טלית גדול צריך לעטוף בה את ראשו ורובו, מכאן שבטלית קטן אינו יוצא ידי חובה ואינו מקיים מצוה, כי אינו מכסה את ראשו ורובו, ואינו עטוף בה. 

***

כעת נדון בשאלה הבאה

3- האם חייב לעטוף את ראשו עד פיו, ולשלשל את כנפות הטלית לצד שמאל, או לא.

מי שינסה למצוא מנהג זה בדברי הרמב"ם, יגלה מהר כי אין לכך שום מקור, בשום מקום ברמב"ם בהלכות ציצית לא נזכר, כי עיטוף הטלית יהיה עד פיו וישלשל את הכנפות לצד שמאל.

כאשר הרמב"ם הזכיר שיעור ציצית, הוא הזכיר כדי שיעטוף בה קטן ראשו ורובו, אבל כיסוי פניו עד פיו לא נזכר. כאשר הרמב"ם הזכיר בתשובה את אופן העיטוף שבו יוצאים ידי חובה, הוא הזכיר שיתעטף ויכסה את ראשו ורובו, אבל כיסוי פניו עד פיו לא נזכר.

הרמב"ם בהלכות אבל (יובא להלן) כתב, שהאבל צריך לכסות את פיו בסודר שמכסה בו את ראשו, אבל בהלכות ציצית הוא לא כתב זאת, מכאן משתמע ברור כי בכדי לקיים מצוות ציצית אין צורך לכסות את פיו.

אליבא דאמת, מנהג זה הוסמך לביאור רש"י בסוגיה (מו"ק כד.), כאילו כך הישמעאלים מתעטפים, אולם דא עקא, מעולם לא ראינו ישמעאלי ההולך במדבר כשעניו מכוסות עד פיו, אלא להיפך, חרכי העניים תמיד גליות, ורק פיו וחוטמו מכוסים.

***

וזה לשון התלמוד מועד קטן דף כד עמוד א

"פריעת הראש, חזרת קרע לאחוריו, זקיפת המטה - חובה. [חובה בשבת לעשות את 3 הנ"ל, שלא יראה כאבל] נעילת הסנדל, תשמיש המטה, רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית - רשות. [אין חובה בשבת לעשות את 3 הנ"ל, וגם אם לא יעשם אינו נראה כאבל]  ורב אמר: אף פריעת הראש רשות. [לפי רב אינו צריך בשבת לפרוע ראשו, כלומר אינו צריך בשבת לגלות את ראשו מכיסוי הטלית או הסודר] ושמואל, מאי שנא נעילת הסנדל דרשות - דלאו כולי עלמא עבידי דסיימי מסאנייהו, פריעת הראש נמי לאו כולי עלמא עבידי דמגלו רישייהו! - שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: כל קרע שאינו בשעת חימום - אינו קרע, וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים - אינה עטיפה. מחוי רב נחמן עד גובי דדיקנא." [לפי שמואל העיטוף צריך להיות כעיטוף הישמעאלים, וביאר רב נחמן עד גומות זקנו, ולפיכך כיון שכל ימות השבוע שהוא אבל מתעטף כישמעאל, אם אינו מגלה את ראשו בשבת - נראה כנוהג אבילות, כיון שכל העולם אינם נוהגים בעטיפה זו, אלא אבלים בלבד. משא"כ לפי רב אין צריך שיהיה העיטוף כמו הישמעאלים, אלא די בכיסוי הראש, והרבה בני אדם מכסים את ראשם בטלית, ולפיכך גם בשבת אינו צריך לגלות את ראשו, כי אינו נראה כאבל]

רש"י מסכת מועד קטן דף כד עמוד א

גובי דיקנא - גומות שבלחי, למטה מפיו.

רבינו חננאל מסכת מועד קטן דף כד עמוד א

פי' עטיפת ישמעאלים דאמר שמואל מכסה שפמו וזקנו וחוטמו במצנפתו או בטליתו. והוא אלמתה בלשון ערב.

טור יורה דעה סימן שפו

וכתב רב האי, דיקנא הוא שער שעל הלסתות, ועטיפה זו למעלה מן החוטם, וישמעאלים נראין עדיין שמחזירין קצת המצנפת על פניהם [צ"ל פיהם] ועל ראש החוטם שלהן.

רמב"ם הלכות אבל

ה,יט מניין לאבל שאסור בפריעת הראש:  שהרי נאמר ליחזקאל "לא תעטה על שפם" (יחזקאל כד,יז), מכלל ששאר האבלים חייבין בעטיפת הראש; והסודר שמכסה בו ראשו, עוטה ממקצתו מעט על פיו, שנאמר "ועל שפם, יעטה" (ויקרא יג,מה), ותירגם אונקלוס הגר כאבילא יתעטף.

כדאי לשים לב, במסכת מועד קטן עוסק התלמוד באבל, שם הובאה מחלוקת רב ושמואל האם האבל צריך להתעטף כישמעאלים או לא, לפי שמואל צריך, לפי רב אינו צריך, אבל בהלכות ציצית לא נזכר זאת. בנוסף, עיטוף הישמעאלים הוא כפי ביאור ר"ח רב האי גאון ועוד, לוקחים את קצה הסודר ומכסים בו את הפה והחוטם, ואילו העיניים גלויות ומציצות מהחרכים, וכך נוהגים הישמעאלים עד היום, אבל שיכסה את כל ראשו עם עיניו עד פיו, מעולם לא שמענו.

נמצא שדברי הרמב"ם זהים לתלמוד, הוא הביא את עיטוף הישמעאלים בהלכות אבל, אבל בהלכות ציצית לא זכר מכך כלום, וגם למדנו כי מי שמבאר עיטוף הישמעאלים כאילו מכסים כל ראשו עם עיניו עד פיו, מעולם לא ראה כיצד הישמעאלים מתעטפים.

היוצא מהנ"ל, אין צורך לעטוף את הראש עד פיו, ולשלשל את כנפות הטלית לצד שמאל, א- אין הישמעאלים נוהגים כך. ב- נזכר רק בהלכות אבל (וכך נוהגים יהודי תימן עד היום) ולא בהלכות ציצית. ג- בהלכות ציצית נתנו חז"ל שיעור שיכסה ראשו ורובו (מנחות מ: מא.), מכאן שעיטוף הציצית הוא ראשו ורובו ולא עיטוף הישמעאלים.

להתעטף בציצית, עיטוף בעברית יכול להתפרש בכמה אופנים, עיטוף ראשו ורובו, עיטוף הישמעאלים, בכדי להכריע נלמד מהמקורות מהי צורת העיטוף, אבל בודאי שאין בכוחו של עיטוף אחד (עיטוף הישמעאלים) להאפיס את העיטוף השני (עיטוף ראשו ורובו) מלהיקרא עיטוף.

***

כעת שהגענו עד הלום, ולמדנו כי צריך להתעטף ע"י כסוי ראשו ורובו, נברר את השאלות הבאות.

4- האם בטלית גדול חייב כל הזמן לעטוף את ראשו, או שמא יכול להוריד את הטלית מראשו.

5- בטלית גדול כאשר מוריד אותה מראשו, האם מקיים מצוה או לא.

אם נתבונן, שאלות אלה נוגעות לדיני ברכות, האם בכל שעה שיוריד הטלית מראשו וישוב ויכסה את ראשו חייב לברך שוב או לא.

והנה מלשון הרמב"ם בתשובה רכ [הובא למעלה] וכן מלשון הרמב"ם בהלכות ציצית ג,א ששיעור הטלית כדי שיתכסה בה קטן ראשו ורובו. משתמע שמצוות ציצית היא, שיתעטף בה האדם ראשו ורובו, וכל זמן שאינו מכסה את ראשו ורובו אינו מקיים את מצוות ציצית.

לעומת זאת בהלכות ציצית ג,ח כתב הרמב"ם "וכל זמן שמתעטף בה ביום, מברך עליה קודם שיתעטף"

ביאור ההלכה שאם לא היתה הטלית על האדם, אלא נוטלה להתעטף בה, מברך עליה. אבל אם היתה הטלית על האדם אלא שהורידה מראשו, אינו חוזר ומברך עליה. ולפי האמור, אף שהוריד האדם את הטלית מראשו כל זמן שהיא עליו עדיין ממשיך הוא לקיים את מצוות ציצית, ולכן אינו חוזר ומברך עליה כששוב מכסה את ראשו.

ועוד שגם בזמן חכמי התלמוד, היו הולכים במשך היום עם טלית -כמנהג יהודי תימן- מבלי לעטוף את ראשם. כמו שמצאנו בהלכות אבל יד,ו "מי שנכנס לבקר את החולה … מתעטף ויושב למטה ממראשותיו ומבקש עליו רחמים ויוצא" מכאן נלמד שהלכו עם טלית, וכשהגיע לבקש רחמים על החולה התעטף בה וביקש רחמים. ואם בשעה שמוריד את הטלית מראשו אינו מקיים את מצות ציצית, מדוע הלכו לחינם עם הטלית כל היום.

על כורחנו, בשעת הברכה חייב להתעטף ראשו ורובו, אחרת לא יוכל לברך להתעטף בציצית, ועל עיטוף זה תקנו חכמים את הברכה, ואם אח"כ מוריד האדם את הטלית מראשו, עדיין ממשיך הוא לקיים מצוות ציצית, וכדברי בעל העיטור שקיום מצוה זו כדרכו של האדם פעמים בכיסוי הראש ופעמים בגילוי הראש, ומכיון שהוא עדין ממשיך לקיים מצוה, לכן אינו חוזר ומברך להתעטף בציצית אם ישוב ויכסה את ראשו בטלית.

כדאי להדגיש, יש זמנים בהם שבחו חכמים למי שמכסה את ראשו בטלית, למשל בתפילת העמידה, וזה לשון הרמב"ם בהלכות תפילה ה,ה "תיקון המלבוש כיצד... דרך כל החכמים ותלמידיהם, שלא יתפללו אלא כשהן עטופין." ובמה יתעטפו החכמים? בטלית. וכן הוא מנהג יהודי תימן עד היום, בתפילת העמידה כולם ללא יוצא מן הכלל מכסים את ראשם בטלית.

***

בנקודה זו יש מקום לשואל לשאול, והרי כתבנו כי מי שלובש טלית בלי כיסוי הראש מקיים מצוה, ואם כן מה ההפרש בינו לבין הלובש טלית קטן, גם הוא לובש טלית בלי כיסוי הראש, ואם כן הוא מקיים מצוה?

תשובה: אכן מצד הפעולה שניהם מבצעים מעשה זהה, לבישת טלית בלי כיסוי הראש, אבל הטעם שכתבנו שלא יוצאים ידי חובה בטלית קטן, אינו משום המעשה, אלא משום ביאור חכמים למצות ציצית, חכמים ביארו כי מצות ציצית צריכה להיעשות בעיטוף דוקא, וגם תקנו לכך ברכה, נמצא כי מי שלובש בגד שאינו בר עיטוף, בגד עם חור באמצעו (טלית קטן), אינו יכול לברך עליו כי אינו מתעטף, וגם אינו יכול לצאת בו ידי חובת המצוה, כי חכמים ביארו את המצוה שצריכה להיעשות בדרך עיטוף ולא בדרך לבישה, והלבישה היא חלק מהמצוה בבגד שיש בו עיטוף, אבל היא אינה המצוה אם אין בבגד עיטוף (משל למי שיניח תפילין שאינם תפילין).

דברנו מכוונים למי שרוצה לקיים את המצוה על פי ביאור חז"ל, וזו היא דרכו של הרמב"ם ושיטתו בפסיקה, אבל אם יש שיטות האומרות, חז"ל קיימו את המצוה כך ואנו נקיים את המצוה אחרת (נלך לבלוש בעצמנו לטעם המצוה, למשל קריאת שמע לאחר 3 שעות שתקנו חכמים כי השתנה זמן הקימה), כי אז שיטות אלה אינן תואמות לשיטת הרמב"ם, והבוחר יבחר.     

***

היוצא מכל הנ"ל, מי שפוסק בשיטת הרמב"ם, צריך להשתדל שתהיה עליו טלית גדול במשך כל היום, ובשעת הברכה יקפיד להתעטף בה ולכסות את ראשו ורובו, וכן בשעת תפילה העמידה ישתדל להיות עטוף בה בכיסוי ראשו, והוא אינו יכול לפטור את עצמו בטלית קטן, שכיון שאין בבגד עיטוף של ראשו ורובו, לא מברכים עליו, ולא יוצאים בו ידי חובת מצות ציצית, ולא זהו הבגד שביארו חכמים שבו מקיימים את המצוה.

***

טור אורח חיים סימן ח

הלכות ציצית:

ומיד אחר נטילת ידיו יתעטף בציצית מעומד. [הברכה מעומד או העיטוף מעומד אינו בשיטת הרמב"ם, והוא אינו נושא הדיון, לפיכך לא נבאר אותו כעת]

וסדר עטיפתו פירשו הגאונים כעטיפת ישמעאלים שהיא עטיפה גמורה. ובעל העיטור כתב דלא בעינן כולי האי אלא כדרך בני אדם שמתכסין בכסותן ועסוקין במלאכתן פעמי' בכיסוי הראש ופעמים בגילוי הראש. [לשיטת בעל העיטור, להתעטף בציצית, כל לבישה היא עיטוף, וראה להלן בדברי הב"י שכך כתב בשמו בפירוש, לעומת זאת ראה משנ"ב יובא להלן, שהביא שצריך לעשות עיטוף הישמעאלים, ונמצא שיש סתירה בדבר, אנו פוסקים כעיטור שלא כגאונים, ואין צורך בעטיפת הישמעאלים, ולפתע האחרונים החזירו את דברי הגאונים, כי צריך עיטוף הישמעאלים, ובדברי הרמב"ם הדברים ברורים, עיטוף ראשו ורובו, ואין צורך לעיטוף הישמעאלים שנזכר רק בהלכות אבל ולא בהלכות ציצית.]

... ומכסה ראשו שלא יהא בגילוי הראש, [החובה לכסות את הראש בטלית לשיטת בעל העיטור אינה ברורה, כי הרי ביארנו שלשיטתו גם לבישה היא מצוה ואין צורך בעיטוף, ומה עניין כיסוי הראש בטלית, ועוד שכיסוי הראש לדעתו אינו נחשב עיטוף, ורק הרמב"ם זכר כי כיסוי ראשו ורובו הוא עיטוף, ואילו העיטור לא זכר מכך כלום, וראה להלן בדברי הב"י לביאור הדברים.]

ויברך להתעטף בציצית ... ואם ירצה להתעטף מיד בקומו כדי שלא ילך ד"א בלא ציצית, או שיש לו ציצית בחלוקו, יכול ללובשו מיד בלא ברכה, ולכשיטול ידיו ימשמש בציצית ויברך להתעטף בציצית, או אם יתעטף אח"כ בטלית אחרת יברך עליה ויכוין לפטור גם את זאת שלבש כבר. [מהאמור כאן, או שיש לו ציצית בחלוקו, משתמע שלפי בעל העיטור אין צורך להתעטף בציצית דוקא, וגם לבישת ציצית היא מצוה, וגם עליה מברכים ראה להלן, ולפי זה אין צורך לעיטוף הישמעאלים דוקא, כי אנו סוברים כבעל העיטור ולא כאותם גאונים.] 

ואם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות כולם חייבין בציצית ואם לבשם כולם בבת אחת די להם בברכה אחת ואם מפסיק ביניהם צריך לברך על כל אחת ואחת לכן מי שרגיל להתעטף בבהכ"נ בטלית גדול צריך לברך עליו אע"פ שבירך על טלית קטן שלבש כבר. [כאן נאמר בפירוש, מברכים על טלית קטן, וגם על טלית גדול, כי לפי בעל העיטור מצות ציצית היא מצות לבישה ולא מצות עיטוף, נמצא כי אין צורך בכלל לעיטוף הישמעאלים]

***

בית יוסף אורח חיים סימן ח

וסדר עטיפתו פירשו הגאונים ז"ל כעטיפת ישמעאלים שהיא עטיפה גמורה. נראה שטעמם מדמברכינן להתעטף בציצית כדאיתא בפרק בתרא דתוספתא דברכות (פ"ו הט"ו) אלמא עיטוף בעינן ובפרק אלו מגלחין (מו"ק כד.) אמר שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים אינה עטיפה מחוי רב נחמן עד גובי דיקנא. ופירש רש"י מחוי רב נחמן. עטיפת ישמעאלים: גובי דיקנא. גומות שבלחי למטה מפיו:

ובעל העיטור (שער ב ח"ג) כתב דלא בעינן כולי האי אלא כדרך שבני אדם מתכסין בכסותן וכו'. נראה שטעמו מדאיתא בפרק אלו מגלחין דרב פליג עליה דשמואל ומשמע דסבירא ליה דעטיפת הראש אע"פ שאינה כעטיפת הישמעאלים הוי עטיפה וקיימא לן דבאיסורי הלכה כרב לגבי שמואל. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב שטעמו דלא בעינן עטיפת ישמעאלים אלא גבי אבילות אבל גבי ציצית שהתורה חייבה אותו בכסות שאדם מתכסה ככה יהיה החיוב [ו]נאמר שלשון להתעטף לשון כסוי הוא בזה הענין עכ"ל. ואחר זמן רב בא לידי בעל העיטור וכתוב בו כלשון הזה רבותי הגאונים כתבו עטיפתה כעטיפת הישמעאלים עטיפה גמורה ומסתברא לן דעטיפת ישמעאלים לא הוזכרה אלא לגבי אבילות דאמר שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים אינה עטיפה מחוי רב נחמן עד גובי דיקנא פירוש צריך לכסות פיו והתם הוא דכתיב (יחזקאל כד יז) לא תעטה על שפם מכלל דכולי עלמא מחייבי ובמצורע כתיב (ויקרא יג מה) על שפם יעטה ובמנודה קא מיבעיא לן (מו"ק טו.) אבל כולי עלמא לא מחייבי בעטיפת הראש דאם כן יכסה פיו וכי רבי יהודה בר אילעי שהיה מתעטף בסדינים המצוייצים (שבת כה:) וכן החתנים מי היו מתעטפים כל כך ואף על גב דמברכין להתעטף כיסוי דכתיב (דברים כב יב) אשר תכסה בה, שמנהג בני אדם שמכסין בכסותן והולכין ועושין עסקיהם פעמים בגילוי הראש פעמים בכיסוי הראש עכ"ל וזה מבואר כדברי רבינו הגדול ז"ל:

[בקטע המודגש בדברי הב"י הובאה שיטת העיטור בצורה ברורה, כולי עלמא, כלומר כל בני אדם המקיימים מצות ציצית, אינם צריכים לכסות את ראשם בטלית, אלא פעמים בגילוי הראש ופעמים בכיסוי הראש, ומה שנאמר להתעטף בציצית, כיסוי הוא עיטוף, כמו שנאמר בפסוק אשר תכסה בה].

ומכסה ראשו שלא יהא בגילוי הראש. גם זה מדברי בעל העיטור (שם) ונראה דלאו למימרא שיכסה ראשו כדי שלא יהא בגילוי הראש לגמרי שאין זה מענין מצות ציצית ועוד דהיאך הלך לעשות צרכיו וליטול ידיו בגילוי הראש אלא היינו לומר שאע"פ שראשו מכוסה דרך צנועים להטיל סודר או טלית על ראשם וכדאיתא בשלהי פרק קמא דקדושין (כט:) משתבח ליה רב חסדא לרב הונא ברב המנונא דאדם גדול הוא א"ל לכשיבא לידך הביאהו לידי כי אתא חזייה דלא פריס סודרא א"ל מאי טעמא לא פריסת סודרא א"ל דלא נסיבנא ופירש רש"י דלא פריס סודרא כדרך הנשואין שהיו רגילין לכסות ראשם עכ"ל ופשיטא שלא היו הבחורים הולכים בגילוי ראש ממש אלא ודאי היינו סודר או טלית שפורסין על הראש לצניעות ולפי שכיסוי זה מכניע את לב האדם ומביאו לידי יראת שמים וכדאיתא בסוף מסכת שבת (קנו: וע"ש) דאמרה ליה אימיה לרב נחמן בר יצחק כסי רישך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא לכך כתב שיכסה ראשו בטליתו כדי שלא יהא בגילוי ראש מסודר או טלית שדרך ליתן על כסוי התחתון שבראש. ואפשר דהכי קאמר יכסה ראשו בענין שלא יהא בגילוי ראש מטלית של מצוה שצריך שיכסה ראשו בציצית לקיים מצות ציצית מן המובחר:

[הב"י כתב 2 אופנים לביאור דברי העיטור לכיסוי הראש, א- יכסה את ראשו גם בטלית וגם בעוד כיסוי שכבר היה מונח על ראשו, בכדי שתהיה עליו יראת שמים, כי כיסוי הראש מביא יראת שמים. ב- יכסה את ראשו בציצית (בטלית) לקיים מצות ציצית מן המובחר.

הטעם השני של מצות ציצית מן המובחר, אינו מובן בשיטת בעל העיטור, כי לדעתו לבישה היא מצות ציצית מהמובחר, ומה עוד צריך לכסות ראשו, ואיזה עניין יש בכיסוי הראש לגבי מצות ציצית, המצוה תמה ונגמרה בלבישה, וגם מברכים על טלית קטן, ומה יוסיף כיסוי הראש לעשות את המצוה מהמובחר?]

ויברך להתעטף בציצית. בתוספתא דברכות פרק בתרא (הט"ו) ועיין בסימן כ"ב: ולענין טלית קטן כתוב בכלבו (סי' כב) שאין מברכין עליו להתעטף בציצית אלא על מצות וגם בנמוקי יוסף (ציצית יב.) כתוב שנהגו שלא לברך עליו להתעטף אלא נהגו לברך על מצות ציצית ואין לבטל המנהג עכ"ל ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל הקשה דכיון דקיימא לן (פסחים ז:) דעל לשעבר משמע וקיימא לן (שם) דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן היאך יברך על מצוה זו על וכן כתב האגור (סי' כח) בשם מהר"י מולין (תשו' מהרי"ל סי' י) שיש מברכין על טלית קטן להתעטף וכן משמע באורח חיים ואין לחוש אם יש בו עיטוף כי נוסח הברכה היא כמו לישב בסוכה וכהנה רבות עכ"ל ומה שכתב שבאורח חיים משמע שמברכין על טלית קטן להתעטף הוא ממה שכתב בסמוך שאם יש לו ציצית בחלוקו יכול ללבשו מיד וכו' ויברך להתעטף בציצית:

[בקטע האחרון הביא הב"י שיטות הסוברות שמברכים על טלית קטן על מצות ציצית, וכפי שנתבאר אותם שיטות בשיטת בעל העיטור הולכות, ומצות ציצית בלבישה בלבד ואין צורך לעיטוף]

***

שולחן ערוך אורח חיים סימן ח סעיף ב

סדר עטיפתו כדרך בני אדם שמתכסים בכסותם ועוסקים במלאכתם, פעמים בכיסוי הראש פעמים (ג) בגילוי הראש, ונכון שיכסה ראשו (ד) בטלית.

משנה ברורה סימן ח ס"ק ג

(ג) בגילוי הראש - דאע"ג דמברכינן להתעטף כיסוי הגוף לחודיה הוי עיטוף והוא עיקר העיטוף. ...

משנה ברורה סימן ח ס"ק ד

(ד) בטלית - שכיסוי זה מכניע לב האדם ומביאו לידי יראת שמים. ...

וכתב הב"ח דצריך שיהא הטלית על ראשו מתחלת התפלה עד סופה. ועכ"פ יעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד"א. ...

בשעת עטיפה מכסה ראשו בהטלית עד שיגיע עד פיו ומשליך כל הארבע ציציות לצד שמאל כדי הילוך ד"א ואח"כ יסיר העטיפה עד שהש"ר יהיה נראה קצת וכנ"ל ויעמיד כ"א מהציצית על מקומה וכדאיתא בסעיף ד' וזהו העטיפה שיוצאין בה לכו"ע ולא כמו שנוהגין איזה אנשים שמושכין הטלית על עצמן עד שמגיע הראש לחצי אורך הטלית ומתעטפין בו דזהו איננו נקרא עטיפה עיין במ"ק כ"ד ע"א.

משמע בגמרא שבחור לא היה מכסה ראשו בטלית אפילו הוא ת"ח:

[השולחן ערוך ונושאי כליו פסקו כבעל העיטור, וכיסוי הגוף לבדו נחשב עיטוף, אולם אם נתבונן נגלה כי שיטת פסיקתם אינה בצורה מוחלטת כבעל העיטור, אלא יש בשיטתם מעשים שהם אינם חובה הלכתית, ודוקא בשיטת הרמב"ם ניתן למצוא להם מקור ברור, בנוסף יש באחרונים מעשים המנוגדים לגמרי לשיטת בעל העיטור.

א- מה שכתב העיטור והשו"ע שיכסה את ראשו בטלית, דבר זה אין לו מקור בשיטת בעל העיטור, מצוה ציצית מן המובחר אין כאן, וגם עניין יראת השמים אינו חובה הלכתית, וכבר נתבאר שבשיטת הרמב"ם כיסוי הראש בטלית הוא מצות עיטוף כפי ביאור חכמים, עיטוף ראשו ורובו, ורק אז יכול לברך, ובתפילה שבחו חכמים למי שמתעטף כך, משום שכך תרבה כוונתו וריכוזו בתפילה.

ב- הב"ח כתב שיהיה עטוף בטלית מתחילת התפילה עד סופה, ולכל הפחות כדי הילוך ארבע אמות, דברים אלה אין להם מקור בדברי העיטור, מה עניין כיסוי הראש, הוא אינו מקיים מצוה מן המובחר ולא כלום, ודי בלבישה, ובשיטת הרמב"ם זהו האופן שתקנו חכמים לברך על הטלית, ובשעת תפילת העמידה שבחו חכמים למי שיהיה עטוף, וכך תרבה כוונתו, כיסוי הראש בטלית בתפילה מביא לריכוז המחשבה ולכוונה בתפילה, וזה הטעם לביצוע הדבר בתפילה, ולא טעם חיצוני של יראת שמים.  

ג- המשנ"ב הביא אחרונים שרצו לצאת ידי כל השיטות (גם שיטת הגאונים), ובשעת הברכה יכסה ראשו בטלית עד פיו, וישליך ארבע כנפות לצד שמאל, וכך ישהה כדי הילוך ארבע אמות.

וכבר ביארנו כי עיטוף הישמעאלים אינו שיכסה את עיניו עד פיו, אלא שיכסה את פיו וחוטמו וישאיר את העיניים מציצות מן החרכים, (הרמב"ם הזכיר זאת בהלכות אבל שיעטה מעט על פיו מהסודר שמכסה בו את ראשו). וכבר ביארנו כי לפי בעל העיטור אין צורך לעשות עיטוף זה, ועוד ביארנו כי העיטוף של הציצית הוא ראשו ורובו, אבל מכיון שאותם אחרונים לא מצאו אלא עיטוף הישמעאלים, ומכיון שלא מצאו עיטוף בציצית, לכן החמירו לעשות בציצית את עיטוף האבל, ואין צורך לכך, יש בציצית עיטוף ברור ופשוט, שיתעטף ויכסה את ראשו ורובו, וזהו להתעטף בציצית.

ד- המשנ"ב הביא שבחור לא היה מכסה ראשו בטלית אפילו הוא תלמיד חכם.

מקור דבריו קדושין כט: משתבח ליה רב חסדא לרב הונא ברב המנונא דאדם גדול הוא א"ל לכשיבא לידך הביאהו לידי כי אתא חזייה דלא פריס סודרא א"ל מאי טעמא לא פריסת סודרא א"ל דלא נסיבנא ופירש רש"י דלא פריס סודרא כדרך הנשואין שהיו רגילין לכסות ראשם עכ"ל. ופשיטא שלא היו הבחורים הולכים בגילוי ראש ממש אלא ודאי היינו סודר או טלית שפורסין על הראש לצניעות. (ב"י)

אבל ברור שדיוק זה מהתלמוד אינו נכון, סודרא הוא בגד מיוחד שלבשו הנשואים וכיסו בו את ראשם, ושאר אלה שהתעטפו בציצית בודאי קיימו מצוות עיטוף כהלכתה וכיסו בה את ראשם ורובם, ואדרבה תוספתא מפורשת מעידה שגם הקטנים התעטפו בטלית.

תוספתא מסכת חגיגה (ליברמן) פרק א הלכה ב

קטן יוצא בעירוב אמו, וחייב בסוכה, ומערבין עליו מזון שתי סעודות בעירובי תחומין, יודע לנענע חייב בלולב, יודע להתעטף חייב בציצית, יודע לדבר אביו מלמדו שמע ותורה ולשון קודש, ואם לאו ראוי לו שלא בא לעולם, יודע לשמר תפליו אביו לוקח תפלין אליו.

וכן פסק הרמב"ם בהלכות ציצית "ומדברי חכמים, שכל קטן שיודע להתעטף, חייב בציצית," ומעולם לא עלתה על דעתם של חז"ל שיחנכו את הקטן להתעטף מבלי להתעטף, ופשוט.

לפני שנתחיל, דבר מוסכם אצל כולם, אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד (משנה ביצה ה,ב), כמובן שכלל זה אינו מוחלט, יש עוד דברים שמותרים ביום טוב ואסורים בשבת, כגון משילין פירות דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת (ביצה ה,א, הובא בפרהמ"ש לרמב"ם ה,ב) ועוד, ויש דברים שמותרים בשבת ואסורים ביום טוב כגון מוקצה (ראה שביתת יו"ט א,יז-יח), אבל חוץ מאותם דברים יוצאי דופן, שאר הדברים שבת ויום טוב הושוו בהם, אלא אם כן יש בדבר צורך אוכל נפש.

***

כעת למקורות

משנה מסכת ביצה

א,ט  בית שמאי אומרין, אין משלחין ביום טוב אלא מנות; בית הלל אומרין, משלחין בהמה חיה ועוף, חיים ושחוטים.  משלחים יינות שמנים וסלתות וקטנייות, אבל לא תבואה; רבי שמעון מתיר אף בתבואה.

במשנה ט' הובאה מחלוקת ב"ש וב"ה, לפי ב"ש מותר לשלוח לחברו מתנה, והוא שתהיה המתנה מנות, כלומר דברי מזון המוכנים לאכילה כגון חתיכות בשר ודגים שאפשר לאוכלן ביו"ט עצמו (קהתי), ואילו לפי ב"ה יכול לשלוח לחברו אפילו בע"ח חיים, שכן מותר לשחוט ביו"ט לצורך אכילה, ונמצא שיכול ליהנות ממתנתו.

בהמשך המשנה נאמר, מותר לשלוח לחברו מתנה הכוללת יין שמן סלת או קטניות, אבל לא תבואה, לפי שאסור לטחון תבואה ביו"ט, כיון שיכל לטחון מערב יו"ט, ואילו לפי ר"ש מותר לשלוח תבואה כמתנה, כיון שיכול לבשלה כמות שהיא ולאוכלה (פרהמ"ש), ואין הלכה כר"ש, סתם משנה הוא רבנן, יחיד ורבים הלכה כרבים, ולפיכך אין הל' כר"ש היחיד.

תלמוד בבלי מסכת ביצה דף יד עמוד ב

גמרא. תני רב יחיאל: ובלבד שלא יעשנו בשורה. תנא: אין שורה פחותה משלשה בני אדם.

התלמוד הוסיף על המשנה, גם כשהיתרנו לשלוח מתנה לחברו, אבל אסור לשלוח את המתנה בשורה של שלושה בני אדם ההולכים זה אחר זה, והטעם שלא יעשה כדרך שעושה בחול (פרהמ"ש), וביאר רש"י שנראים כמוליכים למכור בשוק (הובא בקהתי).  

משנה מסכת ביצה

א,י  משלחין כלים, בין תפורין בין שאינן תפורין, אף על פי שיש בהן כלאיים, והן לצורך המועד; אבל לא סנדל מסומר, ולא מנעל שאינו תפור.  רבי יהודה אומר, אף לא מנעל לבן, מפני שהוא צריך אומן.  זה הכלל--כל שניאותים בו ביום טוב, משלחין אותו.

משנה י' ממשיכה לבאר איזה דברים מותר לשלוח כמתנה ביו"ט, מותר לשלוח כמתנה בגדים בין תפורים ובין שאינם תפורים, אפילו כלאים, כי יכול ליהנות מהם ביו"ט, וכגון שהם וילונות קשים, שיכול לתלותם וליהנות מהם ביו"ט (פרהמ"ש). כאן נדלג...

בסוף המשנה נאמר כלל, נכתוב אותו על פי ביאור התלמוד, "כל שניאותים בו אפילו בחול כמות שהוא, מותר לשלוח אותו ביום טוב".

תלמוד בבלי מסכת ביצה דף טו עמוד א

זה הכלל כל שנאותין בו ביום טוב. רב ששת שרא להו לרבנן לשדורי תפלין ביומא טבא. - אמר ליה אביי: והא אנן תנן: כל שנאותין בו ביום טוב משלחין אותו! - הכי קאמר: כל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביום טוב.

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת ביצה פרק א משנה י

וכלל זה שהזכיר נכון וענין לשונו כך, זה הכלל כל שנאותים בו אפילו בחול כמות שהוא ביום טוב משלחין אותו. ולפיכך מותר לשלוח תפילין ביום טוב אע"פ שאסור ללבשן ביום טוב ולא בשבת כמו שנתבאר בסוף ערובין. ואל יקשה עליך לפי כלל זה מה שאסרו לשלוח תבואה ביום טוב, שהרי אינה ראויה בחול כמו שהיא עד שיעשו בה עבודה.

היוצא מכל הנ"ל, מותר לכתחילה לשלוח ביום טוב מתנה לחברו, כל דבר שיכול ליהנות ממנו בחול כמות שהוא, ולפיכך מותר לשלוח ביו"ט תפילין כמתנה, וכן מותר לשלוח בע"ח חיים וכ"ש שחוטים, וכן מותר לשלוח מתנה הכוללת יין שמן סולת או קטניות, אבל לא תבואה, לפי שאסור לטחון תבואה ביו"ט, כיון שיכל לטחון מערב יו"ט, וכן מותר לשלוח כמתנה בגדים בין תפורים ובין שאינם תפורים, אפילו כלאים.

אבל אסור לשלוח את המתנה בשורה של שלושה בני אדם ההולכים זה אחר זה.

***

וזה פסק הרמב"ם בהלכות שביתת יום טוב

ה,ו  כל שניאותין בו אפילו בחול--אף על פי שאין ניאותין בו ביום טוב, כגון תפילין--מותר לשלחו לחברו ביום טוב; ואין צריך לומר דבר שניאותין בו ביום טוב, כגון יינות שמנים וסלתות, שמותר לשלחן.  וכל דבר שאין ניאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה שאסור לעשותו ביום טוב, אין משלחין אותו ביום טוב.

ה,ז  כיצד:  אין משלחין ביום טוב תבואה, לפי שאין ניאותין בה בחול אלא אם כן טחן, ואסור לטחון ביום טוב; אבל משלחין קטניות, מפני שמבשלן ביום טוב או קולה אותן ואוכלן.  ומשלחין בהמה חיה ועופות, אפילו חיים, מפני שמותר לשחוט ביום טוב.  וכן כל כיוצא בזה.

ה,ח  כל דבר שמותר לשלחו ביום טוב--כשישלחנו לחברו תשורה, לא ישלחנו בשורה; ואין שורה, פחותה משלושה בני אדם.  כיצד:  הרי ששילח לחברו בהמות או יינות ביד שלושה ארבעה בני אדם כאחד זה אחר זה, וכולן הולכין בשורה אחת--הרי זה אסור, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול; שילח שלושה מינין ביד שלושה בני אדם כאחד, הרי זה מותר.

***

משנה מסכת סוכה

ג,יא מקום שנהגו לכפול, יכפול; לפשוט, יפשוט.  לברך אחריו, יברך.  הכול כמנהג המדינה.  הלוקח לולב מחברו בשביעית--נותן לו אתרוג מתנה, שאינו רשאי ליקחו בשביעית.

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סוכה פרק ג משנה יא

אמר ה' ולקחתם לכם ביום הראשון, ובא בקבלה לכם משלכם, אם נתנו לו במתנה הרי זה מותר אע"פ שהיא על מנת להחזיר, כלל הוא אצלינו מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. ומותר ליתן מתנה ביום טוב.

***

כבר הקדמנו כי שבת ויום טוב זהים חוץ מאוכל נפש ואותם מקרים יוצאי דופן, כיון שכן, כשם שמותר לכתחילה ליתן מתנה ביו"ט, כך מותר לכתחילה ליתן מתנה בשבת.

***

כעת נבדוק בהלכות שבת, איזה דברים נאסרו בשבת.

בפרק כג בהלכות שבת, הלכות יב-טו, מנה הרמב"ם דברים שנאסרו שמא יכתוב ואלו הם.

אסור בשבת ללוות, ולהלוות--גזירה, שמא יכתוב.  וכן אסור לקנות ולמכור, ולשכור ולהשכיר--שמא יכתוב.  אבל לשאול ולהשאיל, מותר: 

אחד המוכר בפה או במסירה--אסור, בין במאזניים בין שלא במאזניים; וכשם שאסור לשקול--כך אסור למנות ולמדוד, בין בכלי מידה בין ביד בין בחבל.

אין דנין בשבת, ולא חולצין, ולא מייבמין, ולא מקדשין--גזירה, שמא יכתוב.  ואין מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין--מפני שהוא כמקח וממכר. ...  ואין מעשרין את הבהמה--גזירה, שמא ירשום בסקרה ...  וכן המקנה לחברו בשבת, קנה.

בסוף ההלכות הנ"ל נאמר, אם הקנה לחברו בשבת קנה, משתמע שלכתחילה אסור להקנות לחברו בשבת, וכיצד מקנה? בקניין חליפין שייתן הקונה למקנה כלי כל שהוא, ויאמר לו קנה כלי זה חלף החצר או היין או הבהמה או העבד שמכרת לי בכך וכך:  כיון שהגביה המוכר את הכלי, וקנהו--קנה הלוקח אותו הקרקע או אותן המיטלטלין (מכירה ה,ה), והטעם לאיסור ככל אלו שנמנו עמו, שמא יכתוב, משתמע ברור אבל נתינת מתנה לחברו מותר, כי לא נזכרה בכלל האיסורים בהלכות שבת.   

היוצא מכל הנ"ל, מותר לכתחילה לתת מתנה בשבת ויום טוב, ואין לחשוש שמא יכתוב, כי הנותן מתנה לחברו אין דרכו לכתוב, ואין מקום לגזור בו גזירה זו.

***

כעת לאחר שהבאנו סוגיות והלכות שמהם מוכח פשוט וברור שמותר לכתחילה לתת מתנה בשבת או ביו"ט, ואין מקום לחשוש בו שמא יכתוב, נכתוב מקור אחד שממנו לכאורה משתמע הפוך מכל הנ"ל, ובו לכאורה נאמר כי אסור לתת מתנה בשבת או ביו"ט.

משנה מסכת ביצה

ה,ב  כל שחייבין עליו משום שבות, ומשום רשות, ומשום מצוה בשבת--חייבין עליו ביום טוב.  אלו הן משום שבות--לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטים על פני המים, ולא מספקין, ולא מרקדין, ולא מטפחין.  אלו הם משום רשות--לא דנין, ולא מקדשין, ולא חולצין, ולא מייבמין.  ואלו הם משום מצוה--לא מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין, ולא מגביהין תרומה ומעשרות.  כל אלו ביום טוב אמרו, ואין צריך לומר בשבת; ואין בין יום טוב לשבת, אלא אוכל נפש בלבד.

תוספתא מסכת ביצה

ד,ג  [אלו הן משום שבות] לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי ... [כולם שעשאוה] ישראל בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין מה שעשה עשוי בשבת ואצ"ל ביום טוב.

רי"ף מסכת ביצה דף כ עמוד ב

ירושלמי וכולן שעשו בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין מה שעשו עשוי בשבת ואצ"ל ביו"ט ושמע מינה דמאן דעבר ואקני בשבת מקרקעי או מטלטלי הקנאתו הקנאה:

במשנה הובאה רשימה של דברים האסורים שמא יכתוב, בתוספתא הובאה שוב הרשימה של הדברים האסורים שמא יכתוב, ובסופה התווסף המשפט, אם עברו ועשו מה שעשה עשוי, כך הדין בשבת או ביו"ט. גם הרי"ף הביא את התוספת של התוספתא, והוא הביא את הדבר בשם הירושלמי.

אותה רשימה של שמא יכתוב נזכרה ברמב"ם בהלכות שבת פרק כג' הלכות הלכות יב-טו (הובאה למעלה), וכבר ביארנו כי לא נזכר שם האיסור לתת מתנה בשבת, אבל נזכר שם אם עבר והקנה לחברו בשבת קנה, והכוונה הקנה לחברו בקניין חליפין, כי לכתחילה אסור להקנות לחברו שמא יכתוב, וסתם קניין לכתיבה הוא עומד (מכירה ה,ח כט,ט).

היוצא מהנ"ל, עדין לא נמצא ברמב"ם מקור אחד האוסר לתת מתנה בשבת. 

***

והנה לעומת כל הנ"ל הרמב"ם בהלכות מכירה אסר לתת מתנה בשבת או ביו"ט, וזה לשונו.

ל,ז המוכר או הנותן בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב--אף על פי שמכין אותו, מעשיו קיימין.  וכן כל מי שקנו מידו בשבת--הקניין קיים, וכותבין לאחר השבת ונותנין.

פרק ל' עוסק בקרקעות או מיטלטלין (ראה מהלכה א' ואילך), ובהלכה האחרונה שלו (הל' ז') נאמר, מי שעבר ומכר או נתן מתנה בשבת או ביו"ט אע"פ שמכין אותו מכת מרדות כי עבר על איסור של חכמים, אבל מעשיו קיימים, וממכרו ממכר ומתנתו מתנה. וכן מי שעבר ועשה קנין חליפין בשבת (ראה מכירה ה,ח כט,ט, שם נתבאר כי לאחר שעושים קנין חליפין כותבים אותו בשטר), למרות שעבר על איסור של חכמים הקנין קיים, ויכתבו שטר לאחר השבת.

נמצא כי אסור לתת מתנה בשבת או ביו"ט?

תשובה: מכיון שההיתר של נתינת מתנה ביום טוב או בשבת אינו מוטל בספק, יש משניות מפורשות המתירות זאת, מותר לכתחילה לתת דברים גם אם אין נהנים מהם ביום טוב, מותר לתת תפילין כמתנה לחברו למרות שלא יהנה מהם ביום טוב, נמצא כי ההיתר לתת מתנה הוא מוחלט, ואין להגבילו דוקא לצורך מצוה או צורך יו"ט. גם בהלכות שבת הרמב"ם לא הזכיר איסור נתינת מתנה אפילו לא ברמז, גם במשנה ביצה ה,ב לא נזכר, וכך ההיגיון נותן, אין לחשוש במתנה שמא יכתוב, מי שנותן מתנה לחברו לא כותב שום שטר על כך.

על כורחנו, ההלכה בהלכות מכירה היא יוצאת דופן, ואין ללמוד ממנה על הכלל, ההלכה כאן עוסקת בנותן מתנה גדולה, קרקע או מיטלטלין כלים גדולים או חשובים, והדרך לכתוב על כך שטר מתנה, ורק כזאת מתנה אסור לתת בשבת או ביום טוב שמא יכתוב, אבל שאר מתנות פעוטות , מתנות בר מצוה וכדו', מותר לכתחילה לתת אותם בשבת או ביום טוב, ואין לחשוש שמא יכתוב.

וזה לשון הרב קאפח בהערותיו על משנ"ת בהלכות מכירה

"וכלל אותם שמנו בפרק אחרון של מסכת ביצה, הם כמפורש שם גזירה שמא יכתוב. ונראה ברור שלענין מתנה דוקא קרקעות או מיטלטלין דברים גדולים או חשובים, ששייך בהם חשש כתיבה, אבל מתנות קטנות כגון מתנה לחתן או לבר מצוה כנהוג כאן, או לנולד ע"י הוריו, מותר גמור ליתן בשבת ויו"ט, כי מעולם לא נשמע שהנותן מתנות כאלה יבקש קבלה או אישור מסירה. ... ואין הדבר שונה מהקנאת לולב ביום טוב ראשון של חג, וכתב רבינו במסכת ביצה פרק ג' הלכה יא' (כן הוא שימוש הלשון אצל יהודי תימן, הלכה, כלשון הירושלמי, ולא משנה כלשון ימינו) בפרהמ"ש, ומותר ליתן מתנה ביום טוב. ואף דברים שאינן בני שימוש ביום טוב או בשבת כגון תפילין, וכמו שאמרו בסוף פ"א של מסכת ביצה כל שנאותין בו, ביום טוב משלחין אותו, ואמרו שם בגמרא כגון תפילין." (ע"כ מדברי הרב קאפח)   

***

וזה לשון מהדירי פרהמ"ש "מכון המאור" בהערה על מסכת סוכה ג,יא "ומותר ליתן מתנה ביום טוב" הערה פג'.

"כך למד רבינו בפשיטות מהגמרא, דהרי כל מה שצריכים להקנות לחבירו זהו ביו"ט ראשון דכתיב בו "ולקחתם לכם", והגמרא אמרה אלא אם כן נתנה לו במתנה, מבואר דמותר לתת מתנה ביו"ט. אלא שרבינו בחיבורו (הל' מכירה ל,ז) כתב: המוכר או הנותן בשבת, אף על פי שמכין אותו, מעשיו קיימין. עכ"ל. הרי שאסור לתת מתנה בשבת.

[המעירים השמיטו את לשון הרמב"ם, ובכך עמעמו את הסתירה, הרמב"ם בהל' מכירה כתב, הנותן בשבת ואצ"ל ביו"ט, כלומר שאסור לתת מתנה ביו"ט, נמצא שיש סתירה מוחלטת, בהלכות מכירה נאמר שאסור לתת מתנה ביו"ט ובפרהמ"ש נאמר שמותר לתת מתנה ביו"ט, וראה הל' לולב ח,י  "אין אדם יוצא ביום טוב ראשון של חג בלולבו של חברו שישאלנו ממנו, עד שייתננו לו מתנה.  נתנו לו על מנת להחזירו--הרי זה יוצא בו ידי חובתו ומחזירו, שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה". נמצא שיש סתירה מוחלטת בתוך משנ"ת, בהלכות מכירה נאמר שאסור לתת מתנה ביו"ט ובהלכות לולב נאמר שמותר לתת מתנה ביו"ט. נמצא שאין לחלק בין שבת ליום טוב, יש סתירה ברמב"ם בנוגע ליו"ט עצמו]

וכן משמע מלשונו בהלכות שבת כג,טו.

[כנראה כוונת המעירים לדברי הרמב"ם "וכן המקנה לחברו בשבת, קנה", והם פירשו מקנה נותן מתנה, נמצא שהרמב"ם לדעתם כתב שאסור לתת מתנה בשבת, אבל ברור שזה אינו נכון, כי אם באים אנו להשוות את דברי הרמב"ם בהלכות שבת ובהלכות מכירה, נגלה שבהלכות שבת הוא כתב, שאסור למכור ואסור להקנות, ואילו בהלכות מכירה הוא כתב שאסור למכור ואסור לתת ואסור להקנות, נמצא כי לתת הוא לתת מתנה, ואילו להקנות, הוא לבצע מעשה קניין חליפין ע"מ שהשני יקנה, וכיצד הוא קניין חליפין? שייתן הקונה למקנה כלי כל שהוא, ויאמר לו קנה כלי זה חלף החצר או היין או הבהמה או העבד שמכרת לי בכך וכך:  כיון שהגביה המוכר את הכלי, וקנהו--קנה הלוקח אותו הקרקע או אותן המיטלטלין (מכירה ה,ה), ואין לערבב בין נותן מתנה למקנה בחליפין.]

ותירץ השדי חמד דמש"כ כאן דמותר זהו כיון שהוא לצורך יו"ט, אך שלא לצורך יו"ט אסור, וכ"כ משפטי עוזיאל עפמש"כ המג"א.

[תירוץ השדי חמד נסתר ממסכת ביצה, שם נאמר שמותר ליתן מתנה ביו"ט גם אם אסור ליהנות מהדבר ביו"ט, כגון תפילין, וכן פסק הרמב"ם בהלכות שביתת יו"ט ה,ו-ח, נמצא שמותר לתת מתנה גם שלא לצורך יו"ט, וה"ה שבת, כי בדברי הרמב"ם הם הושוו, בהלכות מכירה הוא השווה איסורם, ובהלכות שבת הוא נמנע בעקביות מלאסור זאת, על כורחנו שהחילוק בין הלכות מכירה להלכות יו"ט ולולב הוא אחר, וכמו שכתבנו]

אך מהר"י עייאש בשו"ת יהודה יעלה נראה דהבין מדברי רבינו כאן דפליג על המג"א, ע"ש. וצ"ע איך יישב דבריו בחיבורו, וע"ש ר"ש טויבש ע"פ הב"י (סי' תקכז) ושו"ת משנה הלכות.

[מכיון שלא מצאו הסבר נכון לדברי הרמב"ם, על כורחנו, ההלכה בהלכות מכירה היא חריגה ומיוחדת, והיא מדברת במתנה שיש בה כתיבה, מתנה של קרקע, מתנה של מיטלטלין יקרי ערך (בכך עוסק כל הפרק, ראה שם), ועל כך היו כותבים שטר מתנה, וזהו שטר מתנה שבכל הש"ס, אבל על מתנה פחותת ערך אין לגזור שמא יכתוב, וגם מותר לתת אותה בשבת או ביו"ט.]

***

משנה ברורה סימן שו ס"ק לג

והנה מקח וממכר אחד בפה ואחד במסירה אסור גזירה שמא יבוא לכתיבה. וגם אסור ליתן מתנה לחבירו דדמי למקח וממכר שהרי יוצא מרשותו, אלא דבמתנה מותר כשהוא לצורך שבת ויו"ט, כמש"כ סימן שכ"ג ס"ז, וכן לצורך מצוה. ... וכתב עוד, דלפ"ז מה שנהגו ליתן כלים במתנה לחתן הדורש אינו נכון, מיהו מה שמחייבין קצת ליתן לו דמים אפשר דשרי, כיון דבידו לחזור, ועיין בא"ר.

בכדי לתמצת את הנושא, נעתיק תחילה את הסיכום שהובא באנציקלופדיה תלמודית, אח"כ נבאר את שיטת הרמב"ם, ולבסוף נכתוב קצת מהשו"ע והמשנ"ב בסוגיה זו.

***

אנציקלופדיה תלמודית כרך ד, [ברכת המצוות]

כל הברכות מברכים מעומד³¹, והיינו ברכת המצות³², מלבד ברכת הפרשת חלה וברכת השחיטה, שאינן מצוה כל כך, שאינו עושה אלא לתקן מאכלו³³. וכתבו ראשונים אסמכתא לכל הברכות שהן מעומד מהכתוב: ויברך את כל קהל ישראל וכל קהל ישראל עמד³⁴. ויש שכתבו כלל שכל מצוה שאין בה הנאה מברכים עליה מעומד³⁵, אבל ברכות שיש בהן הנאה כאכילת מצה וסוכה וקידוש וכיוצא אין צריך לברך מעומד^35א. ויש אומרים שמצות שברכתן מעומד הן שש: ספירת העומר, ציצית, שופר, לולב, מילה וקידוש לבנה, שבספירת העומר למדנו שמצותה מעומד, שנאמר בה: בקמה³⁶, ואמרו: אל תקרי בקמה אלא בקומה³⁷, ולכן גם ברכתה מעומד, ובשאר חמש המצות למדנו בגזרה שוה מעומר, שנאמר בו: וספרתם לכם³⁸, ואף בהן נאמר לכם, בציצית: והיה לכם לציצת³⁹, בשופר: יום תרועה יהיה לכם⁴⁰, בלולב: ולקחתם לכם⁴¹, במילה: המול לכם⁴², ובלבנה: החדש הזה לכם⁴³. בלולב יש שנתנו טעם אחר, שנאמר כאן: ולקחתם לכם, ונאמר באגודת אזוב: ולקחתם⁴⁴, מה שם בעמידה, אף כאן בעמידה⁴⁵. ויש אומרים אף ברכת הלל בעמידה שאף בו נאמר לכם: השיר הזה יהיה לכם כליל התקדש חג⁴⁶. ויש מוסיפים אף ברכת הבדלה*, שנאמר בה לכם⁴⁷.

הערות ______________

31. האשכול ח"א הוצ' רצב"א עמ' 51 בשם ירושלמי וכ"ה בארחות חיים ציצית אות כז בשם ירושלמי, והביאו ב"י או"ח סי' ח. בירושלמי שלפנינו אינו.

32. האשכול שם וארחות חיים שם, ועי' בבאור הגר"א סי' ח ס"ק ג.

33. מג"א ס"ק ב ושו"ע הרב שם ג. ועי' באור הגר"א שם שחלה היא מצוה גמורה.

34. מלכים א ח יד. רי"ץ גיאות ספירת העומר קח ב בשם רב שמואל הכהן; האשכול ח"א עמוד 50 - 51, מהכתוב: ויעמד ויברך את כל קהל ישראל, מלכים שם נה, וכ"ה בתשו' הגאונים שערי תשובה סי' עט.

35. העיטור ציצית שער ג ח"ב בשם הרב חביבי; אשכול שם; ארחות חיים לולב אות כא בשם גאון; כלבו סי' עב; אבודרהם תפלות חול בדיני ציצית בשם י"א.

35א. אשכול שם. ועי' בעיטור שם שהקשה ע"ז מנטילת ידים וסוכה, ונראה שחשב אותן למצות שאין בהן הנאה.

36. דברים טז ט.

37. ע"ע ספירת העומר.

38. ויקרא כג טו.

39. במדבר טו לט.

40. שם כט א.

41. ויקרא כג מ.

42. בראשית יז י.

43. שמות יב ב. האשכול שם בשם איכא מרבוואתא; ארחות חיים ציצית אות כח, ולא חשב קידוש לבנה; אבודרהם שם, ועי' ב"י וב"ח שם וט"ז ס"ק א.

44. שמות יב כב.

45. שבלי הלקט השלם סי' שסו בשם תשובות הגאונים, ועי' התשו' באוצה"ג ר"ה סי' קי מס' מעשה רוקח, ושם משמע שר"ל עצם המצוה שתהיה מעומד ולא הברכה. וצ"ב מנין שבאגודת אזוב צ"ל מעומד, ועי' תורה שלמה בא אות תלב שר"ל שבלי עמידה א"א להגיע אל המשקוף. ועי' תורה שלמה לך לך פי"ז אות סו.

46. ישעיהו ל כט. האשכול שם, ועי' עיטור ציצית שם. וע"ע הלל.

47. הגהות סמ"ק סי' קמה: דכתיב והבדלתי לכם. פסוק כזה אין, ונראה שר"ל הכתוב: אשר הבדלתי לכם, ויקרא כ כה ועי' פסחים קד א. וע"ע הבדלה.

***

ע"פ הסיכום הנ"ל, חיוב זה של לברך ברכת המצות מעומד, נזכר בראשונים בשם הירושלמי, בירושלמי שלפנינו אינו, ואם נתבונן, גם הראשונים שהביאוהו לא קבעו חיוב זה בצורה מוחלטת, כי עמדה לפניהם שאלה מאוד יסודית, יש מצוות שבבירור לא מקיימים אותם בעמידה, כגון הפרשת חלה או שחיטה או קידוש או אכילת מצה, ולפיכך הם חיפשו תירוצים שונים, כיצד ליישב את החיוב עם אופן קיום המצוות.

***

בנקודה זו של הדיון יש 2 דרכים, או שבאמת חיוב זה הופיע בירושלמי ואותו קטע נעלם, או שחיוב זה מעולם לא היה בירושלמי אלא בגאונים, והראשונים בטעות ייחסוהו לירושלמי. (ברכי יוסף א"ח סי' ח' ובשיורי ברכה שם ובסי' תקפ"ה. הובאו בהערות על הלכות רי"ץ גיאת, הערות דבר הלכה, הלכות חודש וספירת העומר. עמ' שמ. נמצא בתקליטור של בר אילן)

כדאי לבאר, גם אם נצעד בדרך הראשונה, וחיוב זה היה כתוב במפורש בירושלמי, עדין אין זה אומר כי יש חובה לפסוק אותו להלכה, כי יש כלל פסיקה מפורסם, בבלי וירושלמי הלכה כבבלי, ועוד נוכיח כי בבבלי חיוב זה לא קיים.

כך או כך, הדיון לפנינו יצא מנקודת הנחה, כי חיוב זה נזכר בירושלמי במפורש, לפי הירושלמי יש חובה לברך ברכת המצות מעומד.

***

כעת ננסה לברר מהי שיטת הבבלי.

אם ננסה לחפש חיוב בבבלי לברכת המצות מעומד לא נמצא. לעומת זאת ניתן לדייק מהבבלי להיפך, כי בבבלי מצאנו חיוב רק במצוות מסוימות לברכם מעומד, מכאן ברור ופשוט אבל שאר מצוות מברך אותם איך שירצה, מעומד או מיושב, ויש מצוות מסוימות שדוקא בהם יש חובה לברך מעומד.

***

תוספתא מסכת תענית (ליברמן) פרק ג הלכה א

בשלשה פרקים כהנים נושאין כפיהן ארבעה פעמים ביום בשחר בחצות במנחה ובנעילה דברי ר' מאיר וחכמים אומ' במנחה ובנעילה לא היה שם נשיאות שנ' לעמד לשרת בשם ה' הוא ובניו מקיש בניו לו מה הוא מעומד ונשיאות כפים בבקר אף בניו מעומד ונשיאות כפים בבקר

רק בברכת כהנים מצאנו חובה שתהיה בעמידה, משתמע אבל סתם ברכת מצוות אין חובה שיהיו בעמידה. וכן פסק הרמב"ם בהלכות תפילה יד,יא  "אין ברכת כוהנים נאמרת בכל מקום אלא ... "כה תברכו", בעמידה..."

***

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף מב עמוד א

תנא דבי רבי ישמעאל: אילמלא (לא) זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש - דיים. אמר אביי: הלכך נימרינהו מעומד. מרימר ומר זוטרא מכתפי (אהדדי), ומברכי.

אביי למד מדברי ר' ישמעאל כי יש חובה לברך את ברכת הלבנה מעומד, משתמע ברור ופשוט, אבל שאר הברכות יאמרם איך שירצה. וכן פסק הרמב"ם בהלכות ברכות י,יז וצריך לברך ברכה זו מעומד, שכל המברך על החודש בזמנו, כאילו הקביל פני שכינה. 

***

מדרש תנאים לדברים פרק טז פסוק ט

מהחל חרמש בק' תח' לס' וכי מנין את למד על (ספירת) [קצירת] העומר אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה ספירה לעצמה אף קצירה לעצמה מה ספירה בלילה אף קצירה בלילה מה ספירה לקצירת העומר הכת' מדבר אף קצירה לקצירת העומר הכת' מדבר: בקמה תחל לס' אל תקרא בקמה אלא בקומה מיכן שאין מברכין על ספירת העומר אלא מעומד:

ממדרש תנאים זה נלמד, אין ספירת העומר אלא מעומד, משתמע ששאר ברכות המצוות יברכם איך שירצה, ואין חובה דוקא לעמוד. וכן פסק הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין ז,כב "ואין מונין אלא מעומד; ואם מנה מיושב, יצא." כדאי לשים לב בדיוק דברי הרמב"ם, החובה לעמוד נובעת מחמת מצוות ספירת העומר (המנין), ולא מחמת הברכה של ספירת העומר.

***

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת שלח לך דף קיג עמוד ב

והלובש טליתו בלילה אינו מברך וכשיאיר היום מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית. ועטיפתו כעטיפת ישמעאלים ויש אומרים צריך לברך מעומד דכתיב והיה לכם לציצית. ויליף לכם. לכם מן (ויקרא כג) וספרתם לכם מה ספירה מעומד אף עטיפה מעומד והתם מנא לן. דכתיב (דברים טז) מהחל חרמש בקמה. וכן מילה דכתיב (בראשית יז) המול לכם כל זכר. וכשמקבצין הציצית בשעת ק"ש ומעבירין על גבי עיניהם אע"פ שנראין הדברים שמשום חבובי מצוה מכל מקום לא נתחייבו ישראל בזה שאם כן היו ממשמשין גם בתפילין בשעה שקורא וקשרתם אלא מנהג בעלמא הוא ואין בדבר איסור והיתר.

הפסיקתא היא ספר דרשות על הפרשיות בתורה או בנביאים שמפטירין ומסיימים בהן את הקריאה. פסיקתא דרב כהנא היא הישנה והקדומה, פסיקתא רבתי, שבידינו נסדרה בשנת 845. הפסיקתות שונות זו מזו. פסיקתא זוטרתא חבר ר' טוביה ב"ר אליעזר על ויקרא במדבר דברים. נודעה בשם "לקח טוב".

החיוב לעמוד בברכת הציצית הובא בשם יש אומרים, החיוב לעמוד בספירת העומר הובא בצורה מוחלטת, והחיוב לעמוד במילה נסמך לספירת העומר.

מכיוון שפסיקתא זו נכתבה בתקופה מאוחרת, ומכיוון שגם היא לא ראתה את ברכת המצוות מעומד כחיוב מוחלט כללי, מכאן שהיא משקפת תקופה מאוחרת בה החל להתגבש חיוב זה ולהיקבע בחיי העם.

***

תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן עט

וששאלתם אם מצינו אסמכתא לכל הברכות שהן מעומד, ודאי כך הוא דכתיב ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל, וכך הוא מקדמונינו ז"ל, דאסמכתא לכל הברכות שיהיו מעומד דכתיב ויעמוד ויברך, וספירת העומר כמו כן בעמידה דכתיב מהחל חרמש בקמה מה ת"ל בקמה ללמדך שבקימה ובעמידה תספור, ותקיעת שופר מעומד ומברך לשמוע קול שופר והלכה רווחת היא בכל ישראל ואין לזוז מינה, ואינה בב' ישיבות לומר לתקוע בקול שופר אלא לשמוע, ואי קשיא לכו מה דאמור אסמכתא לכל הברכות מעומד דכתיב ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל ודילמא תימרון הני מילי לישראל כתי', ה"ג ויעמוד המלך בעמידה ויברך למלך שהברכות שלו את לרבות שכינה של מקום כל קהל ישראל כמשמעו וכל קהל ישראל עומד למאי אתא מלמד שכולם בעמידה לכבודו של מלך.

דבר מפורסם הוא, שהגאונים עדין המשיכו לדרוש דרשות כמו חז"ל בתלמוד, והתשובה שלפנינו כוללת בתוכה דרשות, למרות שאין להם מקור בתלמודים ובמדרשי ההלכה התנאים או האמוראים, וגם מה שנאמר וכן הוא מקדמוננו ז"ל, הכוונה לגאונים שקדמוהו.

***

והיתה עיקר התקנה לתקעם על סדר ברכות וכשהיו התקיעות על מנין תשע היו תוקעין סימן אחד במלכיות פעם אחת והיו חוזרין ותוקעין אותו בזכרונות פעם שניה וכן בשופרות וכשעמדו על מנין שלשים היו תוקעים שלשתם במלכיות ושלשתם בזכרונות ושלשתם בשופרות ... וכך היה הסדור בימי רבותי' ... ומ"מ בדורות האחרונים התקינו לתקוע כל השלשים תקיעות רצופות מיושב בברכת שופר מפני חולים וחלושי הטבע ונמצא שיצאו בכך שאין תקיעות מעכבות ברכות ר"ל מלכיות זכרונות ושופרות ולא ברכות מעכבות תקיעות ומתפלל הוא בלא תקיעות ותוקע בלא ברכות ומאחר שיצאו ידי חובת התקיעות הקלו שלא לתקוע כל השלשים תקיעות על סדר ברכות אלא קשר"ק במלכיות פעם אחת וקש"ק בזכרונות פעם אחת וקר"ק בשופרות פעם אחת ... שלא עשו אלא שלא תשתכח תורת תקיעה ממקום שהיא עקר בו ומ"מ אין בהם ברכת שופר הואיל ונפטרו מהם.

המאירי מבאר כי בתחילה נהגו לתקוע את התקיעות על סדר הברכות, כלומר תקעו שלושים קולות בזמן המוסף, ואח"כ התקינו לתקוע מיושב, וגם השאירו את המנהג הקדום לתקוע בזמן המוסף, אבל לא תקעו בו שלושים קולות, והסתפקו בעשרה קולות.

היוצא מדבריו, מצוות תקיעת שופר, מעולם לא עלתה על דעתם של החכמים לקיימה בעמידה דוקא, אלא להיפך תקנו תקיעות מיושב, נמצא כי ברור ומוחלט שאין חובה לברך על המצוות בעמידה, ואין חובה לקיים מצוות תקיעת שופר בעמידה. (ראה להלן במשנ"ב)

תקיעה זו של מיושב, קדומה היא כבר בזמן התלמוד, וכך נאמר בתלמוד מסכת ראש השנה דף לד עמ' ב "תניא נמי הכי כשהוא שומען, שומען על הסדר, ועל סדר ברכות, במה דברים אמורים בחבר עיר, אבל שלא בחבר עיר שומען על הסדר, ושלא על סדר ברכות" כלומר תקיעות מיושב ומעומד הם רק בציבור, אבל ביחיד יש רק תקיעות על הסדר, כלומר מיושב, ואין צורך לחזור ולתקוע בסדר הברכות במוסף, ובשום מקום לא מצאנו כי התוקע לחבירו צריך לעמוד בשעת הברכה והתקיעות מפני חבירו, או מפני הברכה, משתמע ברור ופשוט שאין שום חובה לעמוד בזמן ברכת המצוות או תקיעת שופר.

וכן פסק הרמב"ם בהלכות שופר ג,י "המנהג הפשוט בסדר תקיעות של ראש השנה בציבור, כך הוא:  אחר שקוראין בתורה ומחזירין הספר, יושבין כל העם; ואחד עומד ומברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר, וכל העם עונין אמן; וחוזר ומברך שהחיינו, וכל העם עונין אמן.  ותוקע שלושים תקיעות שאמרנו ...".

ואם ישאל השואל, מדוע עומד המברך, מכאן הוכחה שצריך לברך בעמידה דוקא?

תשובה: המברך הוא התוקע, והסיבה שהוא עומד אינה מפני הברכה אלא מפני כבוד הציבור, וביחיד ישבו שניהם.

***

עד כעת הבאנו מקורות תלמודיים, ולמדנו מהם כי יש חובה לעמוד בברכת כהנים או בברכת הלבנה או בספירת העומר, אבל בתקיעת שופר מצאנו שתיקנו לתקוע בישיבה, וביחיד גם התוקע המברך ישב ליד חברו ויתקע לו.

ודייקנו מהמקורות הנ"ל, דוקא במצוות בודדות אלה יש חובה לעמוד, אבל בשאר המצוות יברכם איך שירצה, מעומד או מיושב, אחרת, מדוע טרחו חכמים להדגיש את החובה לעמוד בברכות מסוימות, והרי בכל ברכת המצוות מברכים בעמידה? מכאן הוכחה, רק בברכות אלה עומדים, אבל בשאר הברכות לא.  

מכיוון שהרמב"ם נצמד לכל המקורות הנ"ל, מכאן שגם לדעתו ברכת המצוות היאך שירצה, ורק במצוות שמנינו יש חובה לעמוד בברכה.

***

כעת נביא עוד הוכחה ממנהג הרמב"ם, שלדעתו בכל ברכת המצוות אין חובה לעמוד.

וזה לשון הרמב"ם בהלכות סוכה 

ו,יב  כל זמן שייכנס לישב בסוכה כל שבעה, מברך קודם שיישב אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה.  ובלילי יום טוב הראשון, מברך על הסוכה, ואחר כך מברך על הזמן, ומסדר כל הברכות על הכוס:  נמצא מקדש מעומד, ומברך לישב בסוכה; ויושב, ואחר כך מברך על הזמן.  וכזה היה מנהג רבותיי ורבי ספרד, לקדש מעומד בלילי ראשון של חג הסוכות, כמו שביארנו.

הרמב"ם מביא את מנהג רבותיו לקדש בלילה הראשון של סוכות מעומד, ויברך לישב בסוכה בסוף הקידוש, וישב, ויברך שהחינו, וישתה מהקידוש, משתמע מדבריו אבל שאר הקידושים יהיו איך שירצה, בישיבה או בעמידה, גם בליל שבת אין חובה לעמוד בקידוש לפי הרמב"ם.

[ומה שאמרו האומר ויכולו כמעיד עדות, והקפידו בעמידה, אין מקבלים עדות בלילה, כיוון שכן גם ההקפדה בשאר דיני עדות אין לה צורך, ואם אמרו כמעיד עדות, עדיין לא צריך לחייב אותו בכל דיני עדות בבי"ד.

לפי הרמב"ם גם אמירת ויכולו בבית הכנסת בליל שבת, אין צריך לחפש לו חבר, ויכול לאמרה ביחיד, אין דין תפילת הציבור באמירת ויכולו, כי זה אינו קדיש ולא קדושה].

היוצא מכך, למרות שברכת הקידוש היא ברכת המצוות, אבל אין שום חובה לעמוד בברכת המצוות, ויש רק מצוות בודדות שבהם חייבו לעמוד.

נמצא כי גם אם בירושלמי הובא חיוב זה, אבל בבבלי חיוב זה לא קיים כלל וכלל, ולפיכך אין צריך לפסוק חיוב זה להלכה, ויברך את כל הברכות איך שירצה, מלבד אלה שהדגישו בהם חכמים את החובה לעמוד.

***

כעת נעתיק מהשו"ע והמשנ"ב ונעיר בקיצור

שולחן ערוך אורח חיים סימן ח סעיף א

יתעטף בציצית ויברך (ב) מעומד.

משנה ברורה סימן ח ס"ק ב

(ב) מעומד - ר"ל העטיפה והברכה שתיהן בעמידה, העטיפה משום דכתיב לכם וילפינן ג"ש מעומר דכתיב ג"כ לכם, ובעומר כתיב מהחל חרמש בקמה ודרשינן בקומה, והברכה משום דכל ברכת המצות צריך להיות בעמידה, והוא רק לכתחלה דבדיעבד יצא בשתיהן בכל גווני.

המשנ"ב ביאר, כי ברכת המצוות בעמידה הוא רק לכתחילה.

***

שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפה סעיף א

צריך (א) לתקוע (ב) מעומד.

משנה ברורה סימן תקפה ס"ק א

(א) לתקוע - וכן הברכה צריך להיות בעמידה כמו כל ברכת המצות וכדלעיל בסימן ח' ס"א [אחרונים]:

(ב) מעומד - דכתיב יום תרועה יהיה לכם וילפינן מלכם דגבי עומר ובעומר כתיב חרמש בקמה אל תקרי בקמה אלא בקומה. וכתב המ"א דלפ"ז אין לסמוך על שום דבר באופן שאם ינטל אותו דבר יפול שעמידה זו חשובה כישיבה ומ"מ בדיעבד אף אם תקע מיושב לגמרי יצא דקרא אסמכתא בעלמא הוא ולכתחלה. והצבור השומעים התקיעות לא הטריחום לעמוד משום כבוד צבור וגם כי עתידים לשמוע מעומד התקיעות שעל סדר הברכות של מלכיות זכרונות וגו'. ועכשיו נהגו הצבור לעמוד כולם גם בשעת התקיעות שתוקעין קודם מוסף ואעפ"כ נקראין תקיעות דמיושב מאחר שרשות לישב בהם. ואם יחיד שומע תקיעות לצאת בהם ואינו עתיד לשמוע על סדר הברכות צריך מדינא לעמוד לכתחלה:

שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפה סעיף ב

קודם שיתקע יברך: לשמוע קול שופר, ויברך: שהחיינו; ויתקע תשר"ת ג' פעמים, ותש"ת ג' פעמים, ותר"ת ג' פעמים.   

שולחן ערוך אורח חיים סימן תקצב סעיף א

מחזיר שליח צבור התפלה, ותוקעין על סדר הברכות למלכיות תשר"ת פעם אחת, ולזכרונות תש"ת, ולשופרות תר"ת; ועכשיו נוהגים לתקוע למלכיות תשר"ת שלשה פעמים, ולזכרונות תש"ת שלשה פעמים, ולשופרות תר"ת שלשה פעמים. הגה: ויש אומרים שתוקעים (ג) תשר"ת למלכיות פעם אחת, וכן לזכרונות, וכן לשופרות (טור בשם ר"ת ומנהגים), וכן המנהג במדינות אלו.

משנה ברורה סימן תקצב ס"ק ג

(ג) תשר"ת למלכיות פ"א וכו' - הנה כיון שתקנו חז"ל לצאת מידי כל הספיקות שיש להסתפק בתרועה כמ"ש בסימן תק"צ היה מהראוי גם כאן לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות כדי לצאת כל ספק, אלא לפי שאין מטריחין על הצבור, אין נוהגין לתקוע אלא תשר"ת לכל אחד, שהרי בדרך זה הוא עושה כל הספיקות של התרועה, ואין כאן חשש אלא שמא התרועה אינה אלא תרועה לבד או שברים לבד ונמצא הוא מפסיק בין תרועה לפשוטה שלפניה או שלאחריה אין אנו חוששין לזה, כיון שכבר יצאנו ידי חובתנו מן התורה בתקיעות מיושב שבתקיעות ההם יצאנו מכל הספיקות כמו שכתבתי בסימן תק"צ:

ההלכות שלפנינו בשו"ע ובמשנ"ב, הם שלא כתלמוד הבבלי לגמרי, ומי שיעיין יגלה כי גם השו"ע הביא את הבבלי, כיון שכן אי אפשר לפסוק דבר והיפוכו, כבבלי ושלא כבבלי, וגם אי אפשר לבאר טעם הפוך מהבבלי.

לפי הבבלי עיקר התקיעה לצאת ידי חובת המצוה היא מיושב, ולפיכך בתקיעות מיושב יתקעו שלושים קולות, ואילו בתקיעות של המוסף יתקעו עשרה קולות, וכן פסק השו"ע תקפה,ב (ג' פעמים) תקצב,א (פעם אחת), וכך כתב המשנ"ב תקצב,ג שיצאו ידי חובה בתקיעות מיושב, ולא הטריחו לתקוע ג"פ בתקיעות של המוסף.

והנה המשנ"ב תקפה,ב כתב טעם הפוך מהתלמוד, טעם הפוך מדבריו עצמו תקצב,ג, הוא כתב שלא הטריחו את הציבור לעמוד בתקיעות מיושב משום כבוד הציבור, וגם כי עתידים לשמוע על סדר הברכות. אבל זה אינו, בתלמוד הבבלי מעולם לא נאמר כי יש חובה לתקוע בעמידה, כך שאין לבאר את התלמוד הבבלי שלא בשיטתו, אלא כפי התלמוד הירושלמי.

לפי הבבלי אין חובה לעמוד בתקיעות, תקיעות מיושב הם מיושב, לא בדיעבד, ולא בשעת הדחק, כך הדין לכתחילה, ולמה לא עומדים? כי לא צריך לעמוד. ולמה לא תוקעים 30 תקיעות במוסף אלא 30 תקיעות מיושב? כי הקלו על העם ולא הטריחו עליו. ולמה לא חוזרים לתקוע שוב 30 תקיעות במוסף אלא רק 10 תקיעות? כי הקלו על העם ולא הטריחו עליו.

אבל בשום מקום לא מצאנו שאין חובה לעמוד בתקיעות מיושב משום כבוד הציבור!

בשום מקום לא מצאנו כי העמידה בתקיעות המוסף, פוטרת את העמידה בתקיעות מיושב!

אין בכלל חובת עמידה שצריך לפטור אותה בתקיעות המוסף.

ובכלל תקיעות מיושב הם מיושב, גם בתקיעות וגם בברכה, וגם מה שהתוקע בציבור עומד זה משום כבוד הציבור, והתוקע לחברו ביחיד ישב עמו.

***

בהודעה הבאה נביא צורות עיטוף שונות שנזכרו בתלמוד, ונבאר אותם ע"פ המציאות שהיתה קיימת בתימן שהיא המציאות התלמודית, וגם נוכיח זאת.

***

תחילה נעתיק מהספר הליכות תימן עמ' 187, נכתב ע"י הרב קאפח, ויצא לאור בשנת תש"ך. 

שַׂמְלֵה- טלית. אין שום אדם יוצא בלי טלית מצויצת... הטלית נקראת שַׂמְלֵה .... הטלית בדרך כלל ארוכה, וכשאדם מתעטף בה ראשו ורובו [רוב פלג גופו העליון], מגיעים שני קצוותיה עד למטה מן הברכיים. רחבה מטר ורבע. וכשיוצא אדם לקנות פירות או תבואה ואין בידו סל, פורס את כנף טליתו וצורר לתוכו כל מה שקנה ואת שאר הטלית משלשל לאחריו. ילדי בית הספר צוררים בה את ספריהם בלכתם ובשובם ללימודיהם. (ע"כ עמ' 187)

בעמ' 55 הובא תיאור לימוד הילדים אצל הרב, וכך נכתב שם.

כל תלמיד בא עם טלית גדולה, מצויצת כהלכתה, מקפל הטלית לארבע ומניחה על כתפו באופן ששיפולי הטלית וציציותיה יהיו מופשלים לאחריו, וכך מתהווים לפניו בקיפולי הטלית שני תאים, שבאחד מניח את הספר שצריך ללמוד בו, ובשני מניח את כיכר ה'מצוה' [כיכר, פיתה, הניתנת לרב בכל יום כתשלום עבור לימודו]. (ע"כ עמ' 55)

***

בתיאורים שהבאנו מהספר הליכות תימן למדנו 2 דברים.

1- הטליתות בדרך כלל היו ארוכות, ואם אדם התעטף בהם ראשו ורובו, היה אורך הטלית מגיע עד למטה מברכיו.

דבר זה תואם למסופר בברכות דף יח עמוד א "רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן"  תרגום: ר' חייא ור' יונתן היו הולכים בבית הקברות, והיו פתילי התכלת של ר' יונתן נגררים על הקברות. כיצד נגררו חוטי התכלת על הקברות? כי היה דרכם לילך עם טליתות ארוכות, והיה קורה כי אורך הטלית גרם להיגררות החוטים על הרצפה.

2- הדבר השני שלמדנו מהתיאורים, היה דרכם שאדם מקפל את טליתו על כתפו, כאשר הציציות ושיפולי הטלית משולשלים מאחריו, ובתאים שנוצרו לפניו הוא היה מאחסן פירות או תבואה, וילדי בית הספר היו מאחסנים שם את סיפרם ואת ככר המצוה שהביאו תשורה לרב.

***            

יש עוד דרכי עיטוף שהיו נהוגות בתימן בטלית.

3- היה דרכם להתעטף בטלית כשהיא מכסה את הגב בלבד (עיטוף הגוף בלי הראש), רוחב הטלית אסוף בתוך הידיים, ואורך הטלית משתלשל למטה, וזהו עיטוף רגיל בטלית מבלי לכסות את הראש.

4- בדרך כלל, מחמת אורך הטלית, היו משלשלים את שולי הטלית לאחור על הכתפיים. אם שלשלו את 2 שולי הטלית לשני הצדדים על 2 הכתפיים, היו נוצרים 2 תאים מלפניהם שבהם היה ניתן לאחסן דברים בזמן ההליכה בשוק.

5- ואם שלשלו את  2 שולי הטלית לצד אחד (לצד שמאל), אחד על הכתף ואחד לאחריו, לא היה נוצר שום תא בשלשול, אבל הטלית היתה מושלשת לאחור ואורכה לא היה נגרר על הרצפה.

6- העיטוף הנפוץ בימינו, העיטוף האשכנזי, כאשר לוקחים את אורך הטלית ומקפלים את הטלית על הכתפיים, היה נחשב אצלם לעיטוף של כבוד וסלסול, ורק החתן בשבעת ימי המשתה היה יושב מעוטף בטליתו כאשר היא מקופלת לו קיפול זה על כתפו, והיה נחשב הדבר לחתן עיטוף של כבוד וסלסול.

***

לסיכום:

א- עיטוף ראשו ורובו. הוא העיטוף של הברכה, ועיטוף זה היה העיטוף הרגיל בזמן התפילה, ובמיוחד הקפידו עליו כולם בזמן תפילת העמידה.

ב- עיטוף הגוף מבלי לכסות את הראש, כאשר אורך הטלית מגיע עד למטה מברכיו, גם הוא העיטוף הרגיל בזמן התפילה, כאשר אדם לא מכסה את ראשו. אבל בתפילה שום אדם אינו משלשל את טליתו מעל כתפו לאחריו כי זה אינו כבוד כלל וכלל.

ג- עיטוף הגוף מבלי לכסות את הראש, כאשר אורך הטלית משולשל לאחריו על 2 הכתפיים, צד ימין על כתף שמאל, וצד שמאל על כתף ימין, ובכך היה נוצר לפני המתעטף 2 תאים, היה דרכם לעשותו בשוק כאשר רצו לאחסן באותם תאים תבואה או פירות.

ד-  עיטוף הגוף מבלי לכסות את הראש, כאשר אורך הטלית משולשל לאחריו על כתף אחד (לצד שמאל), היה העיטוף הרגיל של אדם ההולך בשוק וטליתו עליו, ובכדי שלא יכשלו רגליו באורך הטלית, היתה הטלית משולשלת לאחריו על כתף אחד, וכך היה ההילוך נח.

ה- הנחת הטלית על הכתף מבלי להתעטף בה, היתה יוצרת 2 תאים בקפליה, והיה דרכם לאחסן באותם תאים תבואה ופירות או ספר לימוד וכיכר מצוה. וגם סתם בני אדם הלכו בשוק כאשר הטלית מונחת על כתפם מבלי להתעטף בה כלל.

ו- העיטוף האשכנזי, כלומר קיפול אורך הטלית על הכתפיים, היה נחשב עיטוף של כבוד וסלסול, והחתן בשבעת ימי המשתה היה מתעטף כך לכבוד ולתפארת.

***

כעת נעתיק מהתלמוד, מסכת שבת דף קמז עמוד א ונבאר בסוגריים מרובעות ובצבע כחול על פי העיטופים שנמנו למעלה.

אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: היוצא בטלית מקופלת מונחת לו על כתיפו בשבת - חייב חטאת.

[עיטוף זה הוא עיטוף ה' שמנינו למעלה, כשאינו מתעטף כלל וכלל, אלא הטלית מונחת לו על הכתף בלבד, ולפיכך חייב חטאת, כי הטלית עליו כמשאוי ולא כבגד.

ורש"י פירש "לאחר שנתנה על ראשו, הגביה שיפוליה על כתפיו" כלומר העיטוף האשכנזי, עיטוף ו', אבל ברור שעיטוף זה הוא עיטוף גמור, וודאי שאין חייבים עליו חטאת]  

תניא נמי הכי סוחרי כסות היוצאים בטליתות מקופלות ומונחות על כתיפן בשבת - חייבין חטאת. ולא סוחרי כסות בלבד אמרו, אלא כל אדם, אלא שדרכן של מוכרין לצאת כך. ...

[נתבאר, וסוחרי הכסות לא יצאו לשוק בעיטוף אשכנזי, אלא הם יצאו לשוק כשהטלית מקופלת ומונחת על כתפם]

עולא איקלע לבי אסי בר היני, בעו מיניה: מהו לעשות מרזב בשבת? אמר להו, הכי אמר רבי אלעי: אסור לעשות מרזב בשבת. מאי מרזב? - אמר רבי זירא: כיסי בבלייתא.

[מרזב הוא עיטוף ג' שכתבנו, כי ע"י שלשול קצוות הטלית לאחור על 2 הכתפיים, צד ימין על כתף שמאל וצד שמאל על כתף ימין, נוצרים 2 תאים מאורכים, ואותם תאים נראים כ- 2 מרזבים, וכך נהגו להתעטף בבבל, והיו אותם כיסים נקראים כיסים בבליים.

אם נשים לב, בעיטוף זה הטלית בעצם משולשלת על הכתף, להלן נראה כי הרמב"ם הבליע זאת במקרה שיבוא להלן בהמשך הסוגיה, יתבאר בהמשך במפורט]

רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא. אמר ליה: הכי מאי? אמר ליה: אסור. והכי מאי? - אמר ליה: אסור. אמר רב פפא: נקוט האי כללא בידך: כל אדעתא דלכנופי - אסור, כל דלהתנאות - שרי.

[ר' ירמיה היה יושב לפני ר' זירא, והראה צורות שונות של עיטוף, הוא שלשל את טליתו על כתפיו ל- 2 הצדדים (עיטוף ג'), וגם שלשל את טליתו לצד אחד (עיטוף ד'), וגם הגביה את שולי טליתו מהרצפה ותפסם בידו, וכך נוצר כפל לפניו אבל מבלי להשליך את הטלית על הכתף לאחור (עיטוף שלא נזכר למעלה, אבל נזכר ברמב"ם, כי בסה"כ מגביה את שולי הטלית מהרצפה), והשיבו ר' זירא כי בכל אותם צורות אסור לצאת בשבת, כי אינו יוצא בטלית כדרך לבישתה עטוף ראשו ורובו, אלא בדרכים שהם נראים כמשאוי.

לאחר מכן הביא התלמוד כלל שנקבע ע"י רב פפא, אם עשה כך בכדי להתנאות, אם כן הוא דרך מלבוש, וכך מנהג אנשי המקום להתנאות ומותר, ואם עשה כך בכדי להגביה את הטלית מהרצפה, א"כ הוא דרך משאוי ואסור.

כדאי להדגיש, ע"פ דברי רב פפא, העיטוף האשכנזי בודאי אינו נחשב משאוי, והוא מותר גמור בשבת, והוא אפילו יותר טוב ממשלשל את הטלית לאחריו על כתפיו, כי בעיטוף זה הטלית נמצאת בצדדיו, ואינה זרוקה סתם כך לאחריו, כך שבודאי הוא מותר, ולפיכך לא ניתן לפרש כרש"י מקופלת על כתפו שזה העיטוף האשכנזי, כי עיטוף זה אינו נחשב כמשאוי כלל וכלל.]   

כי הא דרב שישא בריה דרב אידי מתנאה בסדינו הוה.

[רב שישא היה מתנאה בטליתו ע"י שלשול על כתפיו, ועשה כך בחול, ומכאן שזה דרך לבישתו, וגם בשבת מותר]

כי אתא רב דימי אמר: פעם אחת יצא רבי לשדה, והיו שני צידי טליתו מונחין על כתיפו. אמר לפניו יהושע בן זירוז בן חמיו של רבי מאיר: בזו לא חייב רבי מאיר חטאת. אמר ליה: דקדק רבי מאיר עד כאן? שלשל רבי טליתו.

[רבי הלך בשדה כשצידי טליתו, כלומר אורך טליתו מונחים על כתפו, שים לב, 2 צידי הטלית על כתף אחד, והוא עיטוף ד' שביארנו, כאשר אורך הטלית משולשל לאחריו על כתף אחד (לצד שמאל), הקצה הימני של הטלית היה מונח על הכתף השמאלי, והקצה השמאלי של הטלית היה משולשל לאחריו על הכתף השמאלי, ועיטוף זה היה העיטוף הרגיל של אדם ההולך בשוק וטליתו עליו, ובכדי שלא יכשלו רגליו באורך הטלית, היתה הטלית משולשלת לאחריו על כתף אחד, וכך היה ההילוך נח, וכאשר שמע רבי כי ר' מאיר הקפיד על כך הוא שלשל טליתו לפניו, ואורך הטלית היה משולשל לפניו.

וכבר התלמוד הביא למעלה את הכלל של רב פפא, אם להתנאות מותר ואם להגביה את שולי הטלית הוא משאוי ואסור, ורבי עשה כך להגביה את שולי הטלית ולפיכך הוא אסור].

***

וזה פסק הרמב"ם בהלכות שבת פרק יט

יח ... המתעטף בטליתו, וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו--אם נתכוון לקבץ כנפיו, כדי שלא ייקרעו או שלא יתלכלכו--אסור; ואם קיבצן להתנאות בהן, כמנהג אנשי המקום במלבושן--מותר.

יט  היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתפו, חייב. ...

הל' יט עוסקת כאשר אינו מתעטף כלל בטלית, אלא הטלית מקופלת ומונחת על כתפו (עיטוף ה'), וברור שהוא משאוי, וחייב חטאת.

ואילו הל' יח עוסקת כאשר התעטף בטלית את גופו, ואת כנפות הטלית (שולי הטלית, האורך של הטלית) הוא קיפל בידו או על כתפו, הקיפול על הכתף הוא עיטוף ג' או עיטוף ד', בין אם שלשל את הטלית לאחריו על 2 כתפיו או על כתף אחד. והקיפול בידו הוא עיטוף שהזכרנוהו בשאלות ששאל ר' ירמיה את ר' זירא, כי לוקח את שולי הטלית ומגביה אותם מהרצפה ובכך נוצר לפניו כפל בטלית לפניו. ועל כך הובא הכלל, אם להתנאות מותר ואם להגביהם שלא יתלכלכו או יקרעו אסור, ומקורו דברי רב פפא בתלמוד.

כדאי לשים לב, לכאורה הרמב"ם השמיט את דין המרזב, בתלמוד נזכר כי מרזב אסור, והרמב"ם לא הזכיר זאת, לא במילה ולא בחצי מילה???

תשובה: מרזב הוא שלשול הטלית על 2 הכתפיים, והוא בכלל מה שהזכיר הרמב"ם, קיפלה על כתפו, כלומר שלשל את הטלית לאחריו על 2 הכתפיים, או על כתף אחד, ונמצא שאין צורך להזכיר את המרזב, כאשר הוא נכלל בכלל קיפול על הכתף.   

***

כעת נעתיק את פסק השו"ע שפסק גם כהרמב"ם וגם כרש"י, ומכיוון שהביא 2 דעות נגדיות, הוצרכו המפרשים לבאר את דבריו בכדי שלא תהיה סתירה.

שולחן ערוך אורח חיים סימן שא סעיף כט

היוצא בטלית מקופלת על כתפיו, דהיינו שלאחר שנתנה על ראשו מגביה שוליה על כתפיו, חייב חטאת. אבל אם אינה מקופלת על כתפיו, אלא משולשלת ברחבה למטה מכתפיו, שרי שמאחר שהוא מתעטף בטליתו ומתכסה בה כתפו וגופו אע"פ שמתקצר קצת מלמטה, מותר. ועפ"ז מותר להתעטף בטליתו תחת הגלימא להביאו לבהכ"נ.

[כאן הובאו דברי התלמוד על פי ביאור רש"י, ועל פי האמור בסעיף כאן, היוצא לרה"ר בעיטוף אשכנזי, ולא היה באותו מקום עירוב, חייב חטאת, וראה משנ"ב להלן (ס"ק קטז), שביאר את הסעיף כאן, שמדובר שגם נותן את כל הטלית המשולשלת מאחריו על כתפו]

שולחן ערוך אורח חיים סימן שא סעיף לא

היוצא מעוטף בטליתו * וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו, אם (קטז) נתכוין לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או כדי שלא יתלכלכו, אסור. ואם קבצם להתנאות בה כמנהג אנשי המקום במלבושן, מותר. 

משנה ברורה סימן שא ס"ק קטז

נתכוין לקבץ כנפיו וכו' - היינו שנטל שני הקצוות שלפניו ולאחריו לצד ימין וכן של צד שמאל וקיפלן והגביהן על ידו או על כתפו. ולא דמי לסכ"ט דהתם כל שולי הטלית שלאחריו מקופלת ומונח על כתפו משא"כ הכא דרק הקצוות מוקפלין ומונחין על כתפיו להכי רק איסורא איכא ולא חיובא וגם תלוי בכונתו:

ביאור הלכה סימן שא ד"ה * וקיפלה מכאן

* וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו - עיין במ"ב. והגר"א בביאורו נראה שמפרש דברי השו"ע דהוא העתקת לשון הרמב"ם באופן אחר שכפל שוליה והגביהה ואחזה כך בידו או על כתפו ונעשה כעין מרזב בפנים ואסרו רבנן להוציא כך כשאינו מכוין להתנאות משום דלאו דרך מלבוש הוא כ"כ:

[מהמשנ"ב נראה שמפרש את השו"ע בסעיף לא, שהוא עיטוף אשכנזי, ואם נתכוון להתנאות מותר, ומה שנאמר למעלה בסעיף כט אינו עיטוף אשכנזי, אלא גם כל שולי הטלית שאחריו מקופלת ומונחת על כתפו.

והגר"א (הובא בביאור הלכה) ביאר את הרמב"ם כפשוטו, והוא עיטוף ג' שכתבנו, והוא גם הזכיר את המרזב לשיטת הרמב"ם כפי שכתבנו למעלה.

ולדעת הגר"א עיטוף אשכנזי הוא משאוי וחייב חטאת, ועיטוף ג' שכתבנו אם נתכוון להתנאות מותר, ולדעת הרמב"ם עיטוף אשכנזי מותר בכל עניין, וכפי שנתבאר.]