יאוש

• רצון רב לשתות אלכוהול.
• איבוד שליטה (חוסר יכולת להפסיק).
• תלות פיסית בשתיה, עם תסמיני גמילה במקרה של המנעות.
• קושי הולך וגדל להשתכר.

אלכוהוליזם נחשב לעיתים קרובות ל"מחלה של שפע", משום שהוא נדיר בחברות ילידיות לפני שהן נחשפות ל"תרבות מתקדמת". אלכוהוליזם הוא בעיה מסכנת חיים שלעיתים קרובות מובילה למוות, בעיקר בשל מחלות כבד או כליות, דימום פנימי, התדרדרות מוחית, תרעלת אלכוהול, תאונות ואף התאבדות.

ניתן למצוא סטריאוטיפים של דמות האלכוהוליסט בספרות ובתרבות הפופולארית, למשל דימוי "הרוסי השיכור", "האירי השיכור", או דמות "שיכור העיירה".

לעיתים קשה יותר להיגמל מתלות באלכוהול מאשר במרבית החומרים הממכרים האחרים. התסמינים הפיסיים של גמילה מאלכוהול משתווים לאלה של גמילה מהרואין.

צרכנים כבדים של משקאות אלכוהוליים עשויים לסבול מהזיות ומרעד (דליריום טרמנס).

בין דרכי הטיפול באלכוהוליזם ניתן למצוא תוכניות גמילה (דטוקסיפיקציה, סילוק רעלים) במכוני גמילה. טיפולים אלה כרוכים בדרך-כלל בשהיה של מספר שבועות במכון רפואי מיוחד (או אגף מיוחד בבית חולים כללי, גישה שאינה נפוצה בישראל), תוך שימוש בתרופות כדי להימנע מתסמיני הגמילה.

לאחר הגמילה, ניתן להשתמש בצורות שונות של תרפיה קבוצתית או פסיכותרפיה כדי להתמודד עם הבעיות הפסיכולוגיות המובילות לתלות באלכוהול. כמו כן, ישנם טיפולי סלידה בעזרת תרופות הגורמות לחמרמורת חזקה מיד לאחר שתיית אלכוהול. נעשה גם שימוש בתרופות נגד דיכאון ותרופות פסיכוטרופיות כדי לטפל בתופעות כמו דיכאון, נברוזות ופסיכוזות שנגרמות לעיתים בשל ההתמכרות לאלכוהול.

תוכנית טיפול אחרת, נפוצה פחות, מבוססת על תזונה. אלכוהוליסטים רבים סובלים מתסמונת התנגדות לאינסולין, הפרעה מטבולית שבה הגוף מתקשה לעכל סוכרים ואספקת האינסולין למחזור הדם אינה אחידה. ניתן לטפל בבעיה זו בעזרת תזונה היפוגליקמית, אולם יכולות להיות לכך השפעות על התנהגות ורגשות המטופל, בדומה לתופעות הלוואי של אלכוהוליסטים בגמילה.

גישת הטיפול המבוססת על עזרה עצמית קבוצתית צברה פופולריות והצלחה במהלך המאה ה-20, והיא עדיין פופולרית. קבוצות התמיכה של "אלכוהוליסטים אנונימיים" (א"א) היא הדוגמה המוכרת ביותר.

הבעיות החברתיות הנובעות מאלכוהוליזם כוללות אובדן מקום העבודה, בעיות כספיות, בעיות בחיי הנישואין (עד כדי גירושין) ואף אלימות במשפחה, פשעים כגון נהיגה בשכרות והפרת הסדר הציבורי, ואובדן הכבוד בעיני אחרים, הרואים בבעיה משהו שהאלכוהוליסט הביא על עצמו, ושיכול היה בקלות להמנע ממנו.

מחקרים מקיפים מראים כי אלכוהוליזם משפיע לא רק על המכור, אלא גם על בני המשפחה הסובבים אותו. ההשפעה על ילדיהם של אלכוהוליסטים עשויה להמשך גם לאחר התבגרותם. תופעה זו מכונה לעיתים "סנדרום הילדים הבוגרים של אלכוהוליסטים".

רבים מניחים בטעות כי לאחר שהאלכוהוליסט חדל משתיית אלכוהול, הכול בא על מקומו בשלום, אך נגמלים רבים עדיין רואים בעצמם "אלכוהוליסטים" או "אלכוהוליסטים מתאוששים", משום שחלק מהבעיות לא נפתרות אלא רק לאחר זמן.

ישנן כמה תופעות לוואי העשויות להגרם (חלקן או כולן) במהלך גמילה מאלכוהול, או כשהמשקה נשלל מהאלכוהוליסט:

• סינדרום ההפעלה - מתאפיין ברעידות, קצב פעימות לב מוגבר ולחץ דם גבוה.
• עוויתות - התקפי עווית קשים עשויים להגרם גם אצל מי שאין לו היסטוריה של עוויתות או של מחלות מבנה-מוח אחרות.
• הזיות - בדרך כלל של חוש הראיה (הזיות חזותיות) או חוש המישוש.
• הזיות ורעד (דליריום טרמנס) - פסיכוזה הכוללת הזיות, רעד, בחילות, ולעיתים גם התקפי עווית.

שלא כמו תופעות הלוואי של גמילה מסמים כמו הרואין, שיכולות להיות מאוד לא נעימות אך בדרך-כלל אינן מהוות סכנת חיים, המנעות מאלכוהול עשויה להרוג (בשל עוויתות בלתי-נשלטות) אם אינה מלווה בטיפול רפואי הולם. הטיפול התרופתי בגמילה מאלכוהול מתבסס על חומרים שיש להם השפעה דומה מאוד לאלכוהול על המוח: ברביטורטים ובנזודיאזפינים. היות שהבנזודיאזפינים הם הבטוחים ביותר מבין שלושת קבוצות החומרים, בדרך-כלל מפסיקים את צריכת האלכוהול, ומחליפים אותו בבנזודיאזפין בעל השפעה ארוכת-טווח (כגון "ואליום") כדי להמנע מתופעות הלוואי. לאחר מכן מפחיתים את מינון הבנזודיאזפין בהדרגה במשך כמה ימים או שבועות.

אלכוהוליסטים אנונימיים:

האם אי-פעם תהית/ה מדוע אינך יכול להפסיק לשתות אלכוהול? אם את/ה כמוני, בודאי יש לך כמה תיאוריות משלך. אני חשבתי שהבעיה העיקרית שלי היא חוסר כוח רצון. למעשה היה לי הרבה כוח רצון, כיוון שלאורך כל קריירת השתייה שלי גם עבדתי כל יום, למרות שברוב הימים הרגשתי רע - לשם כך היה צורך בכוח רצון.

אני גם חשבתי שאני חלש, טיפש או רע תלוי במצב הרוח שלי. כאשר הגעתי ל- AA נאמר לי כי אני סובל ממחלה. בהתחלה לא קניתי את זה, חשבתי שהאנשים האלה בסך הכל מנסים להצדיק את השתייה שלהם. אחר כך הציגו בפני את הספר "אלכוהוליסטים אנונימיים" שם קראתי את דעתו של הרופא על אלכוהוליזם.

דעתו של הרופא בספר היא שיש לנו אלרגיה גופנית לאלכוהול.

"אנו מאמינים, וכך הוזכר לפני מספר שנים, כי פעולת האלכוהול על אותם אלכוהוליסטים כרוניים הינו למעשה ביטוי של אלרגיה גופנית, שהתופעה של תשוקה לעוד ייחודית לקבוצה זו של אנשים ואף פעם אינה מופיעה אצל אנשים השותים באופן מתון. טיפוסים אלרגיים אלה לעולם אינם יכולים להשתמש באלכוהול בצורה כל שהיא באופן בטוח, ולאחר שנוצר ההרגל והם גילו כי לא יוכלו לשבור אותו, לאחר שאיבדו את הביטחון העצמי, את אמונם בדברים אנושיים, בעיותיהם מצטברות והופכות קשות לפתרון באופן מפתיע."

ההגדרה של המילה "אלרגיה" היא: "רגישות מופרזת לחומרים מסוימים שאינם מזיקים לרוב האנשים"

אלכוהול הוא רעל. התגובה הנורמאלית לאלכוהול היא לשתות כוס או שניים ולא להוסיף. אבל, התגובה שלנו היא שונה מאד. אנחנו שותים כוס או שניים רק בתור התחלה. כאשר אלכוהוליסט מתחיל לשתות, בגלל הצורה הייחודית בה האלכוהול מעובד בגופנו, ניצתת בנו השתוקקות לעוד אלכוהול. זוהי אלרגיה או תגובה לא נורמאלית לאלכוהול כיוון שתשעה מתוך עשרה אנשים לא מרגישים כך כאשר הם מתחילים לשתות. אז אלכוהוליסט לא תמיד יכול לחזות כמה הוא עומד לשתות ולא אלכוהוליסטים יכולים לחזות כמה הם עומדים לשתות.

כאשר נכתבה חוות דעתו של הרופא בשנות השלושים של המאה העשרים, זו הייתה רק דעה. מדע הרפואה התפתח מאז ואישר דעה זו כעובדה.

(התיאור הפיזיולוגי המופיע להלן אינו חלק מתוכנית AA או הספר "אלכוהוליסטים אנונימיים)

התגלה כי חילוף החומרים של אלכוהוליסט שונה מזה של אדם נורמאלי. אלכוהול-אתנול מתפרק בגוף באופן הבא:

אתנול
אנזימים הופכים את האתנול ל-

אצטלדהיד
אנזימים הופכים את האצטלדהיד ל-

חומצה דיאצטית
אנזימים הופכים את החומצה הדיאצטית ל-

אצטט
עוד אנזימים הופכים את האצטט ל-

מים, דו תחמוצת הפחמן וסוכר.
המים מופרשים דרך השתן, דו תחמוצת הפחמן מופרשת דרך מערכת הנשימה והסוכר נשרף ע"י השרירים (או הופך לשומן).

אם אדם אינו אלכוהוליסט הוא מסוגל לשתות ללא בעיה כשלושים גר' אלכוהול בשעה מבלי להשתכר. לא כך עם האלכוהוליסט. העיבוד הכימי של האלכוהול בגוף של האלכוהוליסט עובר את אותם תהליכים עד שנוצר האצטט. בשלב זה הכבד והלבלב אינם מצליחים ליצר מספיק אנזימים שישלימו את תהליך הפירוק. האצטט יוצר את הרגשת התשוקה ששוללת מן האלכוהוליסט את היכולת לשלוט בכמויות השתייה. התשוקה לעוד עולה על כוח הרצון שלנו להפסיק לאחר שהתחלנו.

יתר על כן, זו היא מחלה מתקדמת. התשוקה לאלכוהול תהיה גדולה יותר לאחר המשקה העשירי מאשר הייתה לאחר הראשון. כאשר השתייה שלנו מתקדמת, האלכוהול תוקף את הכבד והלבלב שמייצרים את האנזימים שמפרקים את האלכוהול. לפיכך עוד יותר אצטט מצטבר בגופנו והתשוקה לאלכוהול עולה וגוברת.

אם את/ה אלכוהוליסט/ית שמטפח/ת את הרעיון כי השתייה שלך תשתפר יום אחד, תשכח/י מזה. יש לך מחלה מתקדמת.

לו סבלנו רק מאלרגיה גופנית, אז יתכן כי קריאת מאמר זה די היה בה כדי להדליק נורה בראשנו ולגרום לנו להפסיק לשתות. ברוב האלרגיות זה כנראה היה מספיק. אני בטוח כי אם הייתי מגלה שאני אלרגי לאגוזים וכי אכילת אגוזים תהרוג אותי, הייתי מפסיק לאכול אותם.

עם אלכוהול זה לא פשוט כיוון שבנוסף לאלרגיה הגופנית שיש לנו לאלכוהול, יש לנו גם מחשבה כפייתית (אובססיה) שאומרת לנו לשתות את המשקה הראשון. לפיכך הבעיה העיקרית מתרכזת במוחנו.

בראש שלנו האלכוהול אינו הבעיה אלה הפתרון לבעיותינו. בשלב כלשהו בחיינו אלכוהול הקל על התמודדות עם החיים. מוחנו "תייק" את המידע הזה ובכל פעם שאנו נתקלים במצב שקשה לנו לטפל בו, הוא אומר לנו שמשקה יפתור את הבעיה למרות שמאות ואלפים של ניסיונות קודמים אומרים לנו ההפך. כאשר אנו מדברים על אי שפיות באלכוהוליסטים אנונימיים, לזה אנו מתכוונים.

דעתו של הרופא מנסחת זאת כך:

"גברים ונשים שותים בבסיס כיוון שהם אוהבים את ההשפעה של האלכוהול. התחושה היא כה חמקמקה שבזמן שהם מודים שזה מזיק הם אינם יכולים לאחר זמן להבדיל בין האמת לשקר. להם החיים האלכוהוליים נראים היחידים הנורמאליים. הם חסרי מנוחה, נרגזים, וחסרי סיפוק אלא אם הם יכולים שוב לחוות את תחושת ההקלה והנוחות שמגיעה מייד עם שתיית כמה כוסיות - כוסיות שהם רואים את האחרים שותים ללא בעיה (ושאומרות שחרור מבעיות). לאחר שהם שוב נכנעו לרצון, כפי שרבים עושים, ותופעת התשוקה מתפתחת, הם עוברים שלבים מוכרים של סביאה, ממנה הם מגיחים מלאי חרטה, עם החלטה נחושה לא לשתות עוד לעולם. זה חוזר על עצמו שוב ושוב, ובמידה ואדם זה לא יתנסה בשינוי נפשי ורוחני מלא יש מעט מאד סיכוי כי הוא יחלים."