האם פסיקת ההלכה מסורה רק לרבנים?

נישט,
אני מסכים לכל דבריך.

ואוסיף כי באמת נכון יותר לחנך אנשים לא לקבל דברים רק בגלל שהם כתובים. והכי מוכח מהגמ' פסחים שהובאה במג"א שאדם יכול לומר דבר בשם אדם גדול, כי היכי דליקבלו מיניה.
ולכאורה הדברים מרפסין איגרא. וכי מותר להטעות אנשים בהלכה באמצעות שקר?
אלא ודאי ההנחה היא שאנשים לא מקבלים הלכה רק בגלל שמישהו אמר אותה, וכל המטרה של השקר היא שישקלו את דעתו של האומר ברצינות לפני שמקבלים החלטה אוטונומית. ומטרה כזו מצדיקה שקר (אמנם קצ"ע כיצד מותר לומר בשם אדם גדול קונקרטי, ולשים בפיו דברים שהוא עצמו אולי אינו מסכים להם. הרי לאחר מכן ייצא עליו שם רע על השטויות שהוא אומר. וי"ל בדוחק שיש לומר את הדברים בשם 'אדם גדול', ולא בשם מישהו קונקרטי).
בכל אופן, האידנא שמקבלים דברים רק בגלל שמישהו כתב או אמר אותם, מסתבר שהדבר כבר אסור. והכי טוב זה לחנך אנשים שלא יקבלו דברים רק בגלל שמישהו אמר. אמנם בו בזמן יש לחנך אותם לא לעשות זאת בפזיזות, אלא רק לאחר שהגיעו להוראה. וזו עבודה קשה שבמקדש, ולכן ישנם גישות כמו זו של הרב שטרן, שהרי זוהי פירצה שכל אחד יכול להיכנס בה ולהסביר שהוא 'אוטונומי', ובעצם לעשות מה שליבו חפץ.
  מיכי

ראשית, ברור שאין שום פסילה אישית ובהחלט מי שהוא בר הכי בוודאי שגם ללא שום תואר רשמי יכול להורות. אך מאידך לא כל בר הכי בחשיבה ובידע הוא בר הכי בכל עניין.
אמנם כל הדיון עד כה דומני מתנקז לשלושה תחומים:
א. רמת ידע.
ב. הכרת המכלול של שיקולי ההכרעה.
ג. הבנה נכונה של המציאות.
במידה מסויימת ההצגה שלעיל היא פשוט השלכה מתפישת כל מערכת המשפט אחרת.

ועתה, ארשה לעצמי לסטות למערכת מושגים שונה - והבוחר יבחר.
פסיקת הלכה מצריכה שני דברים נוספים:

א. יראת שמים -
הכרה שאין לפנינו חישבון חומר משפטי, אלא עיסוק בהליכות עולם. אכן המעיין בדברי פוסקים יתקשה שלא לחוש את חרדת הקודש המלווה אותם בכך שהם עוסקים בצורכי שמים, ואת כובד האחריות של הכרעתם.

ב. אוובנתא דליבא -  חיי עולם נטע בתוכנו.

בלשון השגורה זו מכונה 'שכל של תורה', אולם מינוח  זה מטעה שכן אין הכוונה רק הבנה טובה של ערכי התורה ושל המערכת, אלא המשמעות היא שתורה תהא 'תורה דיליה' עד שיהא כח בתושב"ע שאצל התלמיד חכם להיות בת זוגה של תורה שבכתב.

אלו אינן מיומנויות, אלא אופן חיים שבו ת"ח הרי הוא דומה למלאך (=שליח, ולא במשמעות המיסטית, אלא הקונקרטית!) ה', ושני אלו מסורים למעטים (-ולא אכחד שאף בין בני התורה לא רבים הם).

וצפירת הרגעה לכל הדואגים:
ומי יתן כל עם ה' נביאים, משום מה איני חושש שמחר את היכלי האקדמיה תשטוף התעוררות דתית לפסיקת הלכה, ומאידך, הציבור כולו ינהר אחר מורי ההוראה החדשים....
אין לנו להיבהל. לא כל מאמר בעניני תורה יש לכנותו פסיקת הלכה.
לדאבון לב, רבים מבין המאמרים מתגלים שאינם אלא ניסוח באופן בהיר ומובנה של פסקים קיימים, ונטולי כל חידוש מלבד ההצגה החד משמעית -

אמנם גם בכך יש בעיה, ואולי זו דווקא שמדאיגה את הרב שטרן.
מכשול השפה והמצגת...
במקרים רבים יש לאנשי אקדמיה ודומיהם שפה ברורה וקולחת ומנוסחת ומבנה בהיר.
בעוד שרבנים רבים מסיבות שונות - גיל / מנטליות / הרגל של השפה התורנית הרבנית ועוד, אינם מורגלים בשפה זו.
פער זה יוצר במקרים רבים מצג שווא, לפיו דווקא הטיעון ו'הרציו' של איש האקדמיה גם מעיד על התוכן.
הציבור שבמקרים רבים הולך שבי אחר הלבוש אינו שם לב לרוכב שכל חשיבותו עלולה להיות לא ישרה (-האם לא מזמן נידונה כאן דוגמה מעין זו?!).
עד כאן באשר לטיעון הפורמלי, אך ישנו גם טיעון מהותי.
במקרים רבים הלשון הכפולה ההצגה של ריבוד הענינים מורכבות הנושא ואף מבנה צירוף השיקולים בנוי מתחילה ברב אנפיות - בבחינת תשובה אחת לציבור ותשובה שניה למביני דבר - (ע"ע שמירת שבת כהלכתה, שכידוע למבינים עיקר הספר הוא בהערות שלכאורה אינן אלא ציון מקורות). איזון בין מצוי ורצוי בין הווה לבין עבר ועתיד.

ההלכה נוטה לשמרנות המחקר נוטה לרדיקליות וחידוש.

אמנם רבים מאנשי האקדמיה (ולגילוי נאות - הייתי שם ואיני מדבר רק מבחוץ...) בוודאי מהמדעים המדוייקים, וגם ממדעי הרוח (צא ולמד: מדעי!) מורגלים בחשיבה פורמלית ומגדירה החותרת לפורמליזציה חדה.
מאמר טוב הוא מאמר שמחדש הגדרה חתוכה שאותה נוטים למתן במילה "אמביוולנטיות" מתח,  ודומותיהן.
דא עקא, שהפוסקים נוטים לשמרנות ולריבוד - הסיבה הפשוטה (ואיני משקלל חשיבה בקטנות או אנשים קטנים) היא הענווה וההכרה במגבלות הבנתנו וכוחנו את הרב אנפיות של המציאות. לכן גם חידושים, ויהיו אלו גדולים ועצומים, ימסרו עם כל הבלמים שיאפשרו לבחון אותם.

זו ההכרה שלא כל החוכמה אצלינו! ואולי נק' זו האחרונה היא היא מקור המתח בין אנשי הלכה ללא מעט מאמרי אקדמיה!!!

המושג "רב", וכל שכן "פוסק" הוא גם מאד מטושטש. מיהו רב? בציבור נהוג להתייחס אל כל יהודי מזוקן, בפרט אם לבושו ישיבתי, כאל "רב". אבל אפילו מעבר לזה, אין שום סטנדרט בו אמור לעמוד "רב". כאשר אדם מציג עצמו כ"רופא" יש לך תמונה כלשהי של הכשרתו המקצועית, וכנ"ל בפרופסורים לפיסיקה גרעינית. "רב" יכול להיות אדם שלא עבר מימיו שום בחינה פורמאלית ואיש אינו יודע מה למד ומה לא למד (למיטב הבנתי גם אין לכך קשר עם רמת תפקודו כרב). נראה לי שהמבחן שהרב צריך לעמוד בו הוא מבחן ההנהגה. אם הוא מצליח להנהיג קהילה לאורך זמן, והקהילה מתנהגת ע"פ פסקיו, ולא מתפרקת ולא מתפקרת - אז אמנם זה לא אומר שהפסקים שלו נכונים, אבל זה אומר שהפסקים שלו מתאימים ליכולת ההכלה של הציבור. אמנם, למבחן זה אין כל משמעות לגבי אדם פרטי שמעוניין לברר מהי ההלכה. אבל יש לו משמעות לגבי השאלה "למי ראוי לתת לכתוב מאמר הלכתי בעיתון". אמנם, יש מקום לתהות על הצלחתם של הרבנים שהנהיגו את עם ישראל בדורות האחרונים. אבל מצד שני, לא בטוח שהפרופסורים היו מצליחים יותר. פרופסורים, בדרך-כלל, לא מצליחים להנהיג אפילו את הקהילה של בית הכנסת שלהם.

דומה כי הדיון שמתנהל כאן הוא יותר על התהליך בו נפסקת הלכה מאשר על השאלה מי ראוי לפסוק. בפרט עלתה פה השאלה של הכנסת שיקולים "חוץ הלכתיים" ("החלק החמישי של השלחן ערוך") לתוך מסגרת הפסיקה.

על אף שהדיון די גווע, לא אמנע מלהציג כאן כמה שאלות לאור הנאמר:

1. עד כמה מהווים שיקולים חוץ הלכתיים (לענייננו: שיקולים שלא ניתן להכירם מידיעת הש"ס והפוסקים על הסוגיה הנידונה) פקטור חשוב בפסיקת ההלכה?
כאילוסטרציה לשאלה זו אזכיר כי הרב אבינר, כשהיה רבו של קיבוץ לביא, כתב פעם מאמר בעלון הקיבוץ לאור ויכוחים שהיו על "מעמד הרב בקיבוץ". במאמרו טען הרב אבינר כי 99.99 אחוז מפסקי הרב הם בעצם ציטוט של פסקים ידועים ורק בשבר אחוז הוא מפעיל שיקול דעת, ולכן השאלה איננה מעמד הרב בקיבוץ אלא מעמד התורה בקיבוץ. האם אתם מסכימים לתפיסתו של הרב אבינר? האם הרב הוא 99.99% מעביר אינפורמציה ידועה (כמו רופא)?

2. אם שיקולים חוץ הלכתיים (במובן הנ"ל) קיימים, מהו תקפם: האם רק לחומרא? האם רק בדרבנן? היכול רב מתוך שיקול חוץ הלכתי להתיר אשת איש לעלמא? מה בעצם הטעם בד' חלקי השו"ע כשיש "מסלול עוקף" באותו חלק חמישי מסתורי שלא ניתן להכתב?

3. באיזה מובן בעל הבית, ה"צרכן" של פסיקות הרב, צריך להתייחס לנ"ל? האם הוא בא אל הרב כדי לדעת מה רצון הבורא יתברך, או כדי להיות כפוף למסגרת הפסיקה של עם ישראל? האם הוא אינו מרומה כאשר אומרים לו דבר שאינו אמיתי, או שדוקא זוהי "האמת" למרות שאולי זה הפך השו"ע?

4. כפי ששאלתי את מיכי לעיל, איך אתם רואים את דמותם של פוסקים כמו החפץ חיים, הש"ך או רעק"א ? לי הם תמיד נראו כאנשים שמחפשים לעשות את רצון השם, והחומר שבידם הוא התורה הכתובה ולא "חלק חמישי" מסתורי. לא זכור לי שראיתי אצל הפוסקים המקובלים דבר שאינו מתבסס על המסורה הכתובה, ולא ראיתי אף פעם שמתרצים קושיה בסגנון "לא תיקשי ליה לפלוני מגמרא זו וזו או מראשון זה וזה, מפני שדבריו בנויים על השו"ע החמישי".

5. אולי נשיג איזו התקדמות אם ננסה לתת דוגמאות "מקצועיות" ממקצועות אחרים (שאלות לרופא, מהנדס, שאלות לסופר על משמעות יצירתו וכדומה).

נדב,
יש הרבה מאד מאד (!) תשובות כאלה. אלא שהמינוח שמופיע בהן אינו 'כאן אני משתמש בשו"ע החמישי', אלא דרך פירוש יצירתי למקורות קודמים באופן שתואם את האינטואיציות של החלק החמישי, ולפעמים ממש נגד הפשט. אביא כמה דוגמאות, רק מקופיא:

1. איך היית מתייחס לתשובתו של ר' חיים לתלמיד ששאל אותו האם עליו לנסוע ברכבת להוריו על חשבונו, הרי צריך לכבד אותם רק משלהם? ועל כך ענה ר' חיים: אז תלך ברגל.
לדעתך זה עומד במבחן המקורות? אין כל ספק שלא. נסיעה ברכבת היא הדרך הנורמלית להגיע למקום רחוק, וזה אבסורד הלכתי לטעון שזוהי הוצאה עבור הבן ולא עבור ההורים.

2. ואם בכיבוד אב ואם עסקינן, הוא הדין לגבי הדין של מהרי"ק על הבן שהוריו מצווים עליו לא לשאת אישה פלונית, ומהרי"ק טוען שזה אינו בתחם סמכותם. כשרואים את הסוגיות כפשוטן קשה מאד לנמק דין כזה. ובכל זאת ברור שהסברא אומרת כך. זה ממש מהחלק החמישי הנ"ל.

3. אתה עצמך טענת במאמר ב'צהר' האחרון (וכאן אני ממש לא מסכים) שהמושג 'תינוק שנשבה' ביחס לחילוניים בימינו הוא לא פירוש משכנע למקורות. אז כיצד תסביר שרוב הפוסקים מסכימים לו ופוסקים כך?

4. ומה בדבר פיקציות הלכתיות, כמו 'שליחותייהו' ו'הואיל' וכדו'?

וכך יש עוד הרבה מאד.

אם כן, בד"כ הפרשנות למקורות נעשית על פי החלק החמישי, ולא שממציאים הלכות יש מאין. זו לא דרכה של הלכה. אבל החלק החמישי הוא חלק בלת נפרד כמעט בכל פסיקה ופסיקה, לפחות אצל הפוסקים הגדולים (לא הפורמליסטים-מכניסטים, שליטי ה'משנה ברורה').
מיכי

שנרב

לא אכחד כי דומני שאף תשובתו של הרב שלמה אבינר הייתה מהחלק החמישי של השו"ע.

א. הרי הכל ע"פ התורה, אך ההכרעה איך לפרש סיטואציה מסויימת היא כל כולה של הרב!
ב. ודאי ישנן לא מעט שאלות שנוגעות להלכות מוכרות -  כגון כשרות, ואפילו באלו השאלה אם מדובר במקום הצורך, הפסד, עונג שבת וכדו' היא הכרעתו של הרב.
זאת ועוד, כפארפרזה על דבריו הייתי אומר:

רוב השאלות שידועות ההכרעה למקם אותן כידועות היא של הרב!
וזאת ועוד, אלו מעט שאינן ידועות אלו הן השאלות החמורות!

הנה השגחה פרטית, והחלבן פתח אשכול בפורומנו על שאלה שנראה לי כי ההכרעה בה נוגעת לנושא של שנרב. הכרעה מסיבות לא הלכתיות טהורות, אלא מתוך התחשבות בשיקולים אחרים, עכשוויים. הלינק הוא: http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1940485 אך כיון שליבי אומר לי שיהיה מי שינסה להטמיע את האשכול באשכול ארוך אחר, אני מעתיק לכאן את השאלה ואת תשובתי. *** החלבן10 שאל: מחפש מקורות הילכתיים ל- היתר / איסור לאשה לומר דבר תורה בבית הכנסת, כאשר גברים ונשים יושבים יחד בעזרת גברים *** ואני עניתי: החלבן ברוך הבא אל הפורום. איני זוכר מקור מפורש העוסק בשאלתך. אך הבה נתבונן יחד בקריטריונים שעשויים למלא תפקיד בחריצת הפסק לשאלה זו. ואוסיף על זה מעשה רב. וכמדומה שזו דוגמא טובה למבחן של האשכול הסמוך, מי רשאי לפסוק ומה השיקולים ההלכתיים והמטא הלכתיים. http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1936323 נראה לי שהשאלות היסודיות כאן תהיינה: א. האם אשה רשאית לומר דבר תורה ולעסוק בתורה? ב. האם אשה רשאית לדבר לפני גברים? ג. האם אשה רשאית לשאת דברים, תורה או אחרים, בבית כנסת? ד. האם מותר לגברים ונשים לשבת יחד, בנפרד או במעורב, במקום כלשהו או בבית כנסת? הבה נתבונן: א. אין אשה מצווה על עיסוק בדברי תורה, אך לא מצאנו איסור מפורש עליה ללמוד. ומן הסתם יש לחלק בין לימוד מקרא, גמרא, הלכה ועוד. ומפורסם הוא שבתו של רש"י מסרה שיעורים, כלומר בגמרא ופלפול. ובין אם המסורת נכונה בין אם לאו, לא היו כאלו שחלקו על זכותה לעשות זאת, ועל זכות השומעים לשמוע. ב. מדוע שאשה לא תשא דברים בפני גברים? יש שדנו שאשה לא תמלא תפקיד פומבי, למשל, לא תיבחר לתפקיד ציבורי. אך דומה שאין שום בסיס לומר שאשה לא תוכל לשאת דברים בפני ציבור. וכן נראה מסעיף א'. ג. בית כנסת מיועד לתפילה, ובימינו גם ללימוד. לפיכך אין מקום לנהל בו מפגשים על רקע של חולין. אם כי נהגו להקל בדבר, בין מפני שמתנים על כך בהקמת בית הכנסת, ובין משיקולים אחרים. לפי זה, אם אין איסור על גבר לשאת דברים, לא יהיה איסור על אשה. ד. אין ראוי לגברים ונשים לשבת יחד בבית כנסת. אך במקום אחר איני רואה סיבה לאסור שישבו באותה קומה, כלומר לא בעזרת גברים ועזרת נשים, אם גם בנפרד כמובן, בשיעור תורני. ומן הסתם נוהגים להחמיר בזה. והנח להם לישראל בני קדושים. ועובדה ידענא (=ומסורת יש לי) שנחמה ליבוביץ ע"ה היתה נותנת שיעורים במקרא בפני קהל של שומרי מצוות. כיצד נושא זה קשור לאשכול שלונקק למעלה? מפני שהבעיה כאן לדעתי אינה הלכתית. מבחינה הלכתית, נראה לי שאין שום בעיה. אבל הזמנת אשה לשאת דברים נראית יותר מדי "נועזת". מעשה רפורמים (סליחה מכל הרפורמים שבפורום שנוקטים במנהגם כדבר שלילי, אך זו היא דעת האורתודוכסיה כידוע) או מעשה הצד הקיצוני שמאלה בציבור הדתי (ארגון קולך?). כלומר, למרות שלא מצאנו סיבה לאסור, התגובה בציבור תהיה שוללת. ויצפו מן הרב לאסור. מדוע? מפני שהנושא הפך לבעיה המפלגת את הציבור. וצריך להראות שאין מקילים ואין מזלזלים. ************ ונדמה לי שיש לפחות אשכול אחד של נישטאיך שמציג את ההיסטוריה של הנושא, כמדומה לי בענין אמירת קדיש או הספד על ידי מספידה בלויה. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

מימוני

דומני שיש בדברייך עירבוב.

א. כאשר מדובר על שולחן ערוך חמישי אין הכוונה ללחצי הציבור על רב שאינו יודע להנהיג אלא מונהג על ידי הציבור.
אלא המדובר הוא על שיקלול של סיטואציה מתוך נק' מבט שמתעלה מעל המקרה הפרטי הפורמלי למבט מטה-הלכתי, (-אך לא לרפיסות!)

אילו היית טוען שהרב יחליט להחמיר כדי למנוע מידרון חלקלק ייתכן שהייתי מסכים איתך, אך נטיה להחמיר מפני שהציבור מצפה לחומרה?!
זו רפיסות הנהגתית ואין לה דבר כלל ועיקר עם פסיקת הלכה ולא עם שולחן ערוך חמישי!

לגבי שולחן ערוך חמישי דומני שיש לומר כך(וכאן אני חלוק על ר' מיכי - אין הכוונה קריצות שבתוך המערכת!):
הכוונה להפעלת שיקול הדעת במקום שישנו מתח בין המבנה הפורמלי של ההלכה לבין עקרונות / ערכי יסוד / מגמות שמכוננים אותה. כאן נכנס שיקול הדעת של הרב למצוא פתח לאיזון בין השניים, כאשר הכוונה לנטיה להכרעה המעדיפה את השיקול שביסודו ערכי היסוד והמגמות ולאו דווקא השיקול היוצא מהחשיבה הפורמלית הנוקשה!

הערה: לכאורה מהאשכול נוצר רושם כי רוב ההכרעות הינם מהשולחן הערוך החמישי. וכאן יש לסייג שמדובר רק בחלק אחד למול ארבעה חלקים אחרים. גם אם אכן חלק זה במקרים רבים נוגע לשאלות הקשות.
לאסור על אשה לדבר בביהכ"נ כי הציבור מצפה לחומרה אין לכך דבר ועיקר עם ערכי יסוד ומגמות של המערכת הלכתית!

כמתעסק נראה לי שאנו, או לפחות אני, משתמשים במונח "שולחן ערוך החמישי" באופן לא מוגדר דיו. ולכן לפעמים סותר. אני מודה ומתוודה כי בשעה שהבאתי את הדוגמא של החלבן, לא התכוונתי לשימוש הלשון המקורי, שמיוחס לר' ישראל מסלנט או לחזו"א, לפיו השולחן ערוך החמישי הוא הלכות דרך ארץ. ובזה הוא אינו נוגע לרב אלא לכל אדם. כוונתי לכלל השיקולים שאינם "שולחן ערוך" פשוט. והם יכולים להתחלק לרמות שונות וסוגים שונים. ובוודאי שתיתכן בהם מחלוקת. גם לא באתי לחרוץ דעה על השאלה עצמה מצד החלק המטא הלכתי. כוונתי היתה להצביע על כך שהוא קיים. ולגבי טענתך שאין זה ראוי שהרב יפסוק לפי מה שהציבור מצפה ממנו, האם לא כך כתבת בעצמך באחת ההזדמנויות? וכך הם דברי הרמ"א, כי אסור להתיר דבר שהציבור יתפלא עליו. ויש עוד דוגמאות לזה, כגון שלא יתיר בית דין שלושה איסורים מפורסמים, ועוד. כל אלו דוגמאות מן הגמרא והפוסקים שפירשוה כיצד יש להיזהר בפסיקת הלכות בשל מטא שיקולים. לדעתי, מהסוג שהבאתי כאן. כך שאם הבנתי אותך, איני יודע מדוע אינך מסכים איתי. ואשמח על הבהרה. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

מימוני

א. מודה ומתוודה כי לא הבנתי דברייך האחרונים כלל ועיקר.
ב. היכן כתבתי מה שאתה מייחס לי?
ג. אנא הבא דברי הרמ"א ונדון בהם לגופן ובקונטקסט שלהם.

ד. יש להבחין היטב בין דבר שיש בו בו צד איסור ואז יש לדון בין השיקול הפורמלי למטה-הלכתי, לבין דבר שאין בו צד איסור כלל ועיקר - ועל הבחנה זו דומני אינך מתמקד.
ה. עמדתי ברורה אין לרב לפסוק לפי לחץ הציבור - זו נורמה פסולה, אכן לעתים כאשר הוא יודע שהציבור אינו יכול לעמוד בקולא - אין הוא חייב ליתן קולות או לחילופין עליו להיות חכם כאשר הוא מעוניין להוביל שינוי, וכן יש בהחלט לרב לחשוש בדבר שיש בו צד איסור מה יהא אם יתירו, וכיצד הדבר עלול להשפיע על האיסור!
אך לחץ חברתי אתמהה?!

אני חוזר ואומר בנוגע לדומה של דבר תורה, אילו היית אומר כי צידוד בהיתר מעלה שאלה של פירצה לנורמות מעין רפורמיות (אמשלום לא להתרגז, אנו דנים לטעמיה של החוששים) היה לי צד לשמוע בדברייך (אם כי לגופו של ענין אין זה רלוונטי כאן- אך זה עניין לאשכול ההוא), אך להחמיר כי הציבור רוצה שהרב יחמיר? זו אינה פסיקת הלכה ולא יראת הלכה ולא יראת שמים אלא סתם יראת הרב.

מקור לאיסור פסיקת הלכה למי שאין לו היתר הוראה:

"תנא: באותה שעה גזרו: תלמיד אל יורה אלא אם כן נוטל רשות מרבו."
סנהדרין דף ה עמוד ב, והובא בית יוסף יורה דעה סימן רמב אות ד (א) ד"ה ואסור לו.
*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />


ר"מ

אודה ולא אבוש כי לא קראתי את כל התגובות לעיל, שכן רק קפצתי לביקור חפוז. אעיר רק כי עצם ההנחה המובלעת בדברי הרב שטרן אינה מדוייקת. נכון הוא כי כאשר ההדיוט מחפש חוות דעת בנושא לא מוכר לו, נאלץ הוא לסמוך על תעודות והסמכות. כך גם כאשר יש לנסח תקנות שונות לציבור או להכריע משפטית בנושאים מקצועיים. בכל המקרים הללו אי אפשר לתת תורת כל אחד בידו מסיבות מובנות. המצב שונה לחלוטין כאשר דנים בדיון הפנימי בין אנשי המקצוע, כלומר בעצם גיבוש הקונסנסוס המקצועי. אני מכיר את נהלי הפרסום באי-אלה כתבי-עת מדעיים, ומעולם לא נתקלתי בדרישה כי הכותב יהיה בעל תואר או הסמכה כלשהי בנושא בו הוא מתבטא. לו יהא לרב שטרן רעיון חדש בדבר הטיפול הראוי בסרטן הלבלב או המנגנון לעל-מוליכות בטמפרטורות גבוהות הוא מוזמן להעלות את רעיונותיו על הכתב ולשולחם לנייצ'ר ללא כל חשש כי יפשפשו ברקורד האקדמי שלו. המאמר ייבחן (או לפחות אמור עקרונית להבחן) על סמך תוכנו ולא על סמך תעודות אלה ואחרות, ויפה שכך. וכאן יש להפנות אל הרב שטרן את טענתו הוא - ולא תהא כהנת כפונדקית? תוקן על ידי - יצחק_יונתן - 05/06/2006 18:24:29

שאלה שחזרה ועלתה בדיון בו פתח נדב היא: מיהו רב?,
דומני כי ראוי לשים את השאלה בתוך מרכאות כפולות (כזה:מיהו "רב"?)
 וזאת בשל העובדה ההיסטורית-מתה-הלכתית כי לצערנו פסקה הסמיכה בישראל וכל נסיונות החידוש עלו בינתיים בתוהו,
 על כן דומני כי התווית "רב", שייכת לגמרי לתחום האנושי וככזאת הנה נתונה לבחינה מידענית, סוציולוגית, פסיכולוגית ועוד ללא גלישה לתחום הנסתר של הסנהדרין כמגלי דבר ה' בעולם. (אם כי לכשיתחדש הסנהדרין מסתמא נתבע פשר אנושי מסויים מפסקם, אך לפחות תהיה להם הסמכות לדלג ולחדש)
ממילא כל המרכיבים -גם החלק החמישי- בו אני מכיר ראויים לבחינה לפי העניין ולא לפי האדם
המעמד הציבורי של הרב ראוי להבחן בכלים סוציולוגיים פסיכולוגיים ואולי חינוכיים-תועלתניים ובהחלט ייתכן עפי"ז חילוקים בין אדם לאדם ובין ציבור לציבור בהכללה גסה.

להלן הערת פתיחה למאמר רציני של ד"ר שלמה שפרכר על נושא המציצה בברית מילה

דר_הלפרין שליט"א
סיומת דבריך התמיהתני כמעשה לסתור ופערודוק"ס ואכמ"ל,
לגופו של עניין גזירת חז"ל הוזכרה לעיל,
אך דומני כי מציאות ימינו שונה מהותית בשל מהפכת המידע שחורגת בהיקפה ואולי באיכותה ממהפכת הדפוס והדיונים שנסובו עליה,
ע"כ מתפתחת תרבות חיים הלכתיים אשר יונקת ממציאות וירטואלית-מידענית ישירה עם תיווך מינימלי של דמויות ממשיות
 ע"כ אנו חוזרים לענ"ד לאנרכיה המקורית, אשר יש לתת עליה את הדעת