| נשלח ב-1/6/2006 01:26 |
 |
| |
עשן לבן
עשן לבן
*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />
העשן הזה עוד יהרוג אותי, ואני עוד בשנות העשרים לחיי. שקט בחוץ. הרחוב הראשי לקח הרבה מהחומר הזה והלך לישון. שנת חג, לא שבת. חג מתן תורה היום, וההר עשן, אבל אסור לישון. צריך ללמוד לתוך הלילה. אני מפקיר את עצמי לשמש שחורה, תנומה לצורך עלייה.
אני זוכר את הסטנדר המתנדנד בישיבה. חשבתי שבלילה אחד אפשיט את סוד האל, אגיע כל כך קרוב עד שאוכל להריח את העור. זהו לילה מסוגל. הלימוד הלילי הוא משהו על-טבעי. אני זוכר דרשה של ר' משה שפירא על כך. גם בכתיבה הווירטואלית יש מהעל-טבעי, פרימה של התפר שבין הפנטסטי לממשי. וכך עליתי מדרגה ועוד מדרגה בקדושת המגדל. כמעט שהגעתי.
בין הדפים ראיתי חורים שחורים. אולי תולעים. אני עייף, נופל על הסטנדר.
אני זוכר, כמו היה זה היום. ישבתי לבדי בכיתה. חבריי יצאו להפסקה. שקט עכשיו. רק אוושה מרוחקת נשמעת ממגרש המשחקים, כאוושת זבובים מזוהמים. אני חייב לשאול שאלת רב על החורים בגמרא.
לא, הוא לא נמצא, ענה אורי השמש והציע לי להיכנס. היו שם ספרים רבים שאורם חיוור, כמו אור שהרבו להשתמש בו. ראיתי בין השורות ערוצים עם אותיות בשפת העברים. עורקים נסתרים נפתחים.
כן, אני הקטן זכיתי להיכנס אל האור הקדוש המשמש את הרבי. נכנסתי בסוד קדושים, אם אתם מבינים את כוונתי.
יצאתי הלום, מלובן בחידושים עמוקים, החצובים מהרי בשמים, כחתן היוצא מחופתו, ככוהן מבית הכרובים ביום הכיפורים.
והרחובות היו מוארים באורות ממוסמסים של חג העצמות היבשות של מדינת היהודים.
והמשגיחים צועקים מהצריחים החולשים על העיר הקדושה: חזור, בנימין, אלוהים גדול. אבל אני צריך לשירותים, לבית המשמוש הציבורי. והריח, הארומה של משקה האלים שברחובות תל אביב. והשטן מזמזם בעליזות שיר ערלים... אף על פי כן, את התשובה לא גיליתי.
וכשחזרתי, לא נשאר דבר. המשגיח עלה בסערה השמימה. נותרתי לבד וגמרתי תחת בית השחי. תולעי ילדותי זוחלים בעורקיי. אני כותב לך חידושי תורה על החול, אבל החול הופך לחוף והגל עולה על הכול.
אני יכול לראות עכשיו את העור כי טוב. ערום מכל החיות. תמיד חלמתי להיות גוויל בספרם של סאדיקים. הבריות נקשרים ברצועות של עור שחור. והמשגיח קורא "בחורים, אל ייאוש, עוד מעט יבוא הלילה אל קצו." עילויים יורדים אל בורות המים,להחיות את השחר, אך המים מתים. זה סופם של לילות לבנים.
ש. ד. י. דמוניזציה. השי"ן הפכה לזרועות שטנים. היו"ד זולגת מהמקום, טובלת לאחור בדל"ת, שהפכה לדם בחורים, אלה שעדיין אין להם דבר על שפתם העליונה... התעורר, בוא איתנו, קרא לנו ברכות של שחר, אני חש בקולם.
נקבים נקובים, חללים חלולים, אני קורא, וריח של אותיות שחורות עולה באפי. תמרות עשן לבן, שדי, מהמאפרה שבחדרי.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/6/2006 04:30 |
|
| |
האם הכל קביל בשם האומנות, או שגם לאומנות יש גבולות? ובמילים אחרות, האם יש לזה מקום בפורום?
(קעלעמר)
תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 01/06/2006 14:40:08
|
|
|
|
| נשלח ב-7/6/2006 22:51 |
|
| |
מצטער צוטונג לפעמים הגבול מיטשטש (העורך יכול למחוק את הקטע.)
אבל לאחרונה ניסיתי להבין מה האופי של מושג היופי בטקסט
למשל יוסף האם הכוונה ליופי גשמי? (אם כן, מדוע מוזכר).
זכור לי סיפור המפגש בין ריש לקיש ליוחנן שהמכונן בסיפור הוא היופי שוב מהו היופי הזה
כתבתי סיפור על המפגש הזה.
תכננו את הפלישה הגדולה לטירה ללילה זה. לשמחתי, היה זה לילה ללא ירח. יהיה קל להתגנב פנימה. לפתע נשמעו יריות. אני מנסה להבין מה קרה. חברי הכנופיה התפזרו לכל עבר. ואני אוחז בגופו המפרפר של ז'אן. תברח, לקי, הוא קורא ועוצם את עיניו. התכופפתי לנשקו. ניסיתי לעצור את הדם, שפתיי על חזהו המהולל של ז'אן. הקליע הארור פגע היישר בלבו. פי נמלא בדם. ז'אן, הטוב שבחברי הכנופיה. לפתע עלתה דמותו מאז, בפעם הראשונה, כשאיבד את כלבו, ביער בולון ומצא אותי אורז את השלל על הסוס. אתה צעיר, למה לך להסתכן? חזור להוריך הם ודאי דואגים. אין לי הורים. הבטתי בעיניו הנוצצות. טוב, תעלה.*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />
עוד ירייה, מבט אחרון בעיניו של ז'אן ואני דוהר ליער, נבלע בערפל. זה כבר כמה שעות שאני דוהר ללא מטרה. לברוח מהכאב, לשכוח את ז'אן. אני שונא את היום, אך נראה שאני דוהר אל האור. עצמים מתבהרים. היכן הנהר, היכן המים שישטפו את הלילה הארור הזה. אני הולך בעקבות שאון המים. הסוס משתרך אחרי עייף, צמא. עוד מעט, אנחנו כבר מגיעים. הוא עונה לי בנחירה ארוכה.
הנהר זרם בידידות מזמינה. אני פושט את בגדיי. דם קרוש, מהול בזיעה, דבוק לעורי. שוב עולים לפני פניו של ז'אן, תברח, לקי (ז'אן קיצר את שמי, לקיש, וקרא לי לקי), תציל את עצמך. ואני ברחתי פחדן שכמותי. השארתי אתו גוסס, לצהלתם של כלבי השמירה, שרצו בעקבות ריח דמו, שמילא את הערפל. ברחתי, ונביחות מאושרות של כלבים ארורים ליוו את דרכי. ז'אן, אל תסלח לי. אינני ראוי לכך.
היי, מי זה שם, פושט את בגדיו? לא, לא יתכן. זה לא ז'אן, ז'אן מת. הוא פושט את גלימתו, עורו צחור. המים מרצדים על עורו ככוכבים, או אולי זה האור הראשון העולה עכשיו ומזהיב כך את גופו. הוא טובל. היי, אתה, חכה שם רגע, אני קורא, וקופץ למים. אני צולל ומאיץ את שחיתי לעבר הגדה השנייה. אני חייב לדעת אותו, מהיכן האור הזה שבעיניו? חי נפשי שלא ראיתי יופי כזה באף אישה בכל שנות חיי. אני יוצא מן המים, ועומד מולו. הוא עומד ללבוש את חלקו. אני משתהה במבטי על גופו. הוא מביט בפניי. כוחך לאורייתא, הוא קורא. הייתי נותן לך את כל כוחי, אילו היית נותן לי את יופייך. מה שמך, הוא שואל. לקיש. ואתה? יוחנן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/6/2006 22:59 |
|
| |
אילו ידעתי על אביר אמונה אחד אי-זהו מקומו,
הייתי עולה אליו לרגל.
לא הייתי מניח לו לרגע... הייתי רואה את עצמי כמי שהשיג את כל הדרוש לו בחייו... וכך לא הייתי חדל מהעריצו כל הזמן (קריקגור- חיל ורעדה)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/6/2006 17:01 |
|
| |
פרוחובניק
ברוך הבא אל הפורום.
הסיפור שלך כתוב יפה ויש לו גם מקורות להישען עליהם.
עם זאת, אני מוצא שאני נאלץ לציין שהפרשנות שלך בעיני אינה נכונה ואף - סליחה על הביטוי: גסה.
לדעתי היא מחטיאה את המטרה.
אני מבין מסיפורך כי הבסיס לקשר בין ר' יוחנן לבין ריש לקיש היה על רקע מיני. לא רק הפגישה,
אלא גם כל יחסיהם היו עידון או מציאת תחליף בדרך של לימוד תורה בישיבה לתאווה של ריש לקיש
לר' יוחנן.
אני מקווה שאני טועה בהבנת דבריך, אך כך הבנתי מסיפורך.
כאשר נוכח ר' יוחנן שזה טבע היחסים ביניהם, ביקש לנתק את הקשר. ריש לקיש ניסה למשכו
ללימוד, אך נכשל.
אם לסיפור עד כמה היתה איזושהי יומרה של קשר למקורות, בדמות ההערה המפורסמת של ריש
לקיש לר' יוחנן כי יופיו כשל נשים (ולמעשה, ריש לקיש ניגש אליו רק בגלל שמרחוק נראה לו כאשה,
ולא, כפי שניתן להבין מהפרשנות, משום שחמד אותו כגבר ליחסים אסורים מכל וכל) - הרי שההמשך
אינו קשור לגמרא.
המחלוקת שגרמה למריבה שגרמה למותו של ריש לקיש פרצה, לפי הגמרא, על רקע חוסר יכולתו של
ר' יוחנן לקבל פרשנות חליפית לשלו משל תלמיד שלא נפל ממנו בכוחות הלימוד שלו (כפי שאמר
בעצמו עליו), והפעם הזאת ביטא את אי הסכמתו בלשון שהזכירה את עברו של ריש לקיש, ובכך
נכשל ר' יוחנן בהונאת דברים לבעל תשובה.
גם ריש לקיש נכשל כנראה בתגובתו, לפי הסיפור בגמרא, ועל כך שילם בחייו כי נענש. ור' יוחנן אף
הוא גילה שהפריז בהקפדתו ונטרפה דעתו מצער ובדידות.
עד כאן לפי סוגית הגמרא.
הסיפור שלך הוא שונה, ולכן נראה לי לא נכון, וחוטא כלפי ר' יוחנן וריש לקיש.
נכון שר' יוחנן נראה בסיפור הגמרא בכשלונו, אך בעוד כשלון במידת הכעס או היכולת להסכים
לפרשנות זרה נראה לא מתאים לאחד מגדולי האמוראים, המניעים שאתה מייחס לשניהם, ובמיוחד
לריש לקיש, נראים בעייתיים פי כמה וכמה. לפחות בעיני שלי.
ושוב, כפי שכתבתי, אין הם מתאימים לטקסט.
כמובן, הרשות ביד הסופר להמציא משלו, כפי שטרחת לציין בראשית דבריך שזה סיפורך שלך. כמו
כן, יש מי שנוהג בחשדנות כלפי הגמרא וסבור שמה שמסופר בה משקף אינטרסים ולא עובדות
היסטוריות. וכבר היו אשכולות בסגנון זה בפורום.
על כן, איני מוצא הצדקה למחוק מה שנועד להיות יצירה סיפורית, גם אם לדעתי היא מהווה זלזול
בגדולי ישראל שלנו. ואני מסתפק בהערת המחאה שלי על הפרשנות.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
|
