דבר תורה בבית הכנסת ע"י אשה

יבמות דף עו עמוד ב:

 אמר ליה דואג האדומי: עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו, שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו. מאי טעמא? דקאתי מרות המואביה. אמר ליה אבנר, תנינא: עמוני - ולא עמונית, מואבי - ולא מואבית. אלא מעתה, ממזר - ולא ממזרת! ממזר כתיב, מום זר. מצרי - ולא מצרית! שאני הכא, דמפרש טעמא דקרא: 'על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים', דרכו של איש לקדם, ולא

דרכה של אשה לקדם. היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים, ונשים לקראת נשים! אישתיק...

מכל מקום קשיא! הכא תרגמו: 'כל כבודה בת מלך פנימה'. במערבא אמרי, ואיתימא ר' יצחק, אמר קרא: 'ויאמרו אליו איה שרה אשתך וגו'.

ראשית, נשים אל לב שמדובר בטעם לקושית דואג (וכבר על כך יש להתעורר להקשר – תשובה לקושיה קנטרנית של דואג המבקש לעורר פסול על דוד, ולשם כך יוצא כנגד הלימוד שמשמש מקור לקבלת גיורת. זאת ועוד, מדובר בהקשר של מדרש אגדה ולא של הלכה!)

אך הבה נדון גם לגוף התשובה -  

השאלה היא: מדוע הנשים לא קידמו לקראת נשים!

והרי איסור לנשים לקדם לקראת נשים ודאי אין!

התשובה: הסיבה שהמקרא מציין עונש כלפי הגברים היא משום הפגם המוסרי עליו הוא מעיד  ביחס למעשי הגברים. אולם אי אפשר ללמוד ממנו לגבי הנשים הואיל ו"דרכו של איש לקדם" – מה  פירוש דרכו? = המנהג / נוהג החברה! אין כאן כל משמע של איסור אלא נוהג בלבד!!!

אולם האם נוהג כזה יכול להצדיק אי יציאה של נשים כלפי נשים – האין בכך פגם מוסרי?

נוהג זה נוקשה עד כדי כך, שהוא משקף מצב שהאשה נמצאת בתוך ביתה ואינה יוצאה לעבר – עם זר העובר בתחומה וזקוק לעזרה סוציאלית של הגשת מים ולחם.

מדוע? 'כל כבודה בת מלך פנימה' – כלומר, המציאות הרווחת היא שהנשים בביתן.

בעימות שבין היציאה לפרהסיא של האשה וחשש של פגיעה בכבודה [– ובפשטות לענ"ד יש כאן גם יותר מרמז כי יש סכנה לחילול כבודה ע"י סביבה שאינה נוהגת באשה כהוגן ועלולה לחלל כבודה! ואולי לא כל שכן בני העם הזר!!! ], לבין פגיעה בכבוד צלם האדם של העם הזקוק למזון ומים  גובר השיקול של הגנה על האשה על פני סיוע לעם זר!

אמנם לכאורה קשה – שמא מדובר בנוהג המאפיין עמים זרים בלבד?

ושמא נוהג זה מלמד על גריעות גם של נשיהם ונימוסיהן, ולפיכך אין לקרב גם את נשותיהן למרות שלא יצאו?

על כן במערבא=ארץ ישראל, יש מקור אחר המורה שכנוהג הזה ישנו גם במקומתינו:

הנה גם שרה אמנו היתה באוהל –

וכאן הבן שואל, הרי שם מדובר ביציאת לקראת גברים – א"כ כיצד ניתן להשוות, אתמהה?

אלא שישנו צד שווה:

בשני המקרים מדובר ביציאה לקראת הזרים שאינם בני המקום!

העיקרון היסודי הוא הנלמד, הואיל והנוהג החברתי הוא שהאשה בביתה, לכן מוצדק המצב שבו אישה אינה יוצאת לקראת זרים העוברים בתחומה אפילו עד כדי הושטת עזרה לעוברי אורח בתחומה.

נסכם ומתוך הקשבה להקשר –

א. מדובר ביציאה לקראת זרים בני עם אחר!!! ב. מדובר על דרך ומנהג בני המקום, שאשה אינה יוצאת, אך לא על איסור. ג. מדובר בלימוד זכות לטעם של אי הושטת סיוע לאדם נוכרי בשעה שזקוק לו! ד. מסתבר שמדובר גם על מציאות חברתית שבה אין שיקול דעת ניתן לאשה לגבי מעמדה ולכן אין לבוא כלפיה בטרוניא. ה. לאורך כל המקור אפילו חיווי על הנורמה לא שמענו! ו. הנימוק של כבוד האשה עניינו צידוד בנוהג הרווח של האשה כגובר על שיקול אחר שלולי הגברת ערכו המשפטי של נוהג זה היה לנקוט כמעשה האחר המתבקש. לשון אחר: כבוד האשה הוא הוא טעם להפלות לזכות!

גיטין יב,א:

...אשה דאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, אשה אמאי לא? אשה בדלא ספקא (רש"י: לזון במעשה ידיה וצריך להוסיף משלו)...

והא מדקתני סיפא: ואם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך - רשאי, מכלל דרישא דלא אמר לה! הכי קאמר: ואם מספקת, ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך - רשאי. מספקת, מאי למימרא? מהו דתימא: 'כל כבודה בת מלך פנימה (רש"י – צנועה ואין דרכה לצאת ולסבב בעיר, שאינה משם, ואין מכירים אותה להביא לה מלאכה בביתה, אלא אם כן מסבבת בעיר למצוא מלאכה להשתכר)', קמ"ל.

המדובר בהיתר לבעל להיפטר ממזונות כשאומר לאשה שתיזון ממעשה ידיה לעצמה. היתה סברא לומר שהואיל והנוהג (= אין דרכה שלה!!) החברתי הוא שנשים אינן מסתובבות בעיר והרי אינה משם ואין מכירים אותה (-מדובר בעיר מקלט, ראה רמב"ם רוצח ז,ב!), ובסתם אנשים לא יביאו לה מלאכה לביתה, וממילא יש חשש שלא תשיג מזונותיה אלא א"כ תסתובב בעיר –

ואם נאמר כן נמצא:

א.   אנו פוגעים בכבוד ובמנהג הנשים הצנועות  שאינן רוצות לחרוג ממנהג נשים צנועות שבמקומן, ולא כל שכן כאן שמדובר בחיזור על הפתחים שיש בכך פגיעה בכבודה של אשה.

ב.      אפשר שכלל לא תצליח להשיג לה מזון ומחייה.

ג.     אם תאלץ לכתת על בתי אחרים ולחזר על הפתחים מי יודע אם לא יחולל כבודה, ויפשטו בה יד בני בליעל, שהרי במקום שנשים אינן נוהגות להתסתובב, ויש מעטות המסתובבות הרי שעל אלו יוצא לעז מחד ובני בליעל פושטים בהן יד מאידך.

(והשווה כדמות ראיה בעניין אחר - אור זרוע, שו"ת סימן תשנ"ב: "ואי משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר כל כבודה בת מלך פנימה"  - כדרכנו שמענו שכבודה בת מלך הוא הצד השני המגונן שלא ינהגו בה מנהג הפקר)

מכל טעמים אלו היה טעם שלא להתיר לבעל להיפטר מאחריותו, ואעפ"כ פטרו אותו מחובתו (סיבת הפטור עניין לאשכול אחר שיעסוק במבנה החובות הממוניות של בעל ואשה).

כדרכנו שמענו:

מדובר בנוהג חברתי של נשים שלא לצאת. ב. אין מדובר על איסור. ג. מסתבר שהרקע גם כן הוא עימות בין חשש פגיעה בנוהג עד כדי מצב של חילול הנשים שילכו ויחזרו על הפתחים. ד. בעיר בו האשה חיה שאין כל חשש כזה מתחילה אין כל בעיה שיגיד לה שתצא מעשה ידיה במזונותיה – וממילא ברור שעליה לצאת ולדאוג למזונה! ה. אף כאן מדובר בצידוד בנורמה מסויימת בה האשה מבקשת להחזיק המיוחדת לה והמעדיפה את השיקול של כבודה על פני הליכה אחר הקו המשפטי העקרוני במקרה המסויים.

לבסוף: רש"י הוסיף: "צנועה" – ויש לדון מה פשר הוספתו?

לכאורה נראה לומר שבהדגשה זו רש"י מצביע על הצידוק לחריגה, שהרי נשים יכולות להסתובב, אך זו אינה רוצה להסתובב, ולכאורה יכול בעלה לומר לה, צאי!. על כך משיב רש"י שהואיל והצידוק שלה (הן נוכח הנורמה ודומני בעיקר למול החשש של חילול כבודה) הוא צניעות היה בסיס מספיק בהו"א לסבור שאין לבעלה להיפטר מחובתו לזונה, קמ"ל שאפילו הכי יכול! 

שבועות ל,א:

תניא אידך: ועמדו שני האנשים - בעדים הכתוב מדבר (ללמדך שאין עדות בנשים); אתה אומר: בעדים, או אינו אלא בבעלי דינין? אמרת? וכי אנשים באין לדין, נשים אין באות לדין? ואם נפשך לומר (ואם תרצה להשיב תשובה על דרך זו הרי לך:), נאמר כאן שני ונאמר להלן שני, מה להלן בעדים, אף כאן בעדים. מאי אם נפשך לומר (מה היה לו להשיב)? וכי תימא: אשה לאו אורחה, משום 'כל כבודה בת מלך פנימה', נאמר כאן שני ונאמר להלן שני, מה להלן בעדים, אף כאן בעדים.

וראוי להביא דברי הרמב"ן על אתר:

וכי תימא כל כבודה בת מלך פנימה. כתב הרב הלוי ז"ל דמהכא שמעינן דנשים יקרות דאית להו דינא לא מזלזלינן בהו למיתי לבית דין אלא משדרינן להו על ידי שלוחי בית דין, ודביתהו דרב הונא לא רצתה שימנו לה שליח ואלו רצתה הרשות בידה, ואמר שכן היה דן רבו רבינו יצחק ז"ל ואין זו ראיה לדין זה מפני שיש לומר דלא קיימא אמסקנא, ועוד דדילמא הכי קאמר אין דרך הנשים לבא לב"ד משום דלאו כבודן הוא כדכתיב כל כבודה בת מלך פנימה, אלא שכבר הורה הרב וקבלה מרבו לפי מה שהעיד הרב ז"ל.

הרואה יראה עד כמה מדובר רק בנורמה חברתית, ולא באיסור כלל. כמו כן אין כאן חיווי על הנורמה, אלא איפיון של הנורמה שנהגה, ועל התוצאות מחמתה לנושא הנידון.

הרי שהטעם 'כל כבודה' מתאר שוב פעם מציאות של נוהג הנשים בפני עצמן, שיכול לשמש סיבה מספקת להבהיר מדוע נשים אינן באות לדין, ועל פיו יהיה ניתן לדחות לימוד, לפיכך משיבים שיש להביא מקור אחר ללימוד.

כדרכנו למדנו שגם כאן מדובר על נוהג חברתי, שכחלק ממו"מ לימודי משמש סיבה אפשרית לדחיית מבנה פרשני, אך: א. איסור אין כאן. ב. חיווי על הנורמה גם אין כאן! ג. גם כאן כדלעיל הטעם מבקש להעמיד את הכבוד כסיבה מרחיבה לחרוג מנורמה אחרת = הגעה לדין.

המקור האחרון אינו הלכתי כלל והוא מופיע בירושלמי:

הנידו הוא אשה שזכתה שבניה יהיו כוהנים גדולים -

יומא פרק א דף לח טור ד /ה"א:

שלחו חכמים ואמרו לה, מה מעשים טובים יש בידך? אמרה להן: יבא עלי אם ראו קורות ביתי שערות ראשי ואימרת חלוקי מימיי. אמרון: כל קימחיא קמח וקמחא דקמחית סולת וקרון עלה כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה.

המדובר במידת חסידות (-אישית וייחודית!) של התנהגות בלבוש של אשה, ומשום שהפסוק מסיים 'ממשבצות זהב לבושה', לפיכך הביאוהו. כל' הואיל וזו נהגה בחסידות גבוהה בלבושה לפיכך זכתה לכהנים גדולים שלבושם לבוש זהב (ראה רש"י על אתר)!

עכ"פ אין כאן שום ענין היתר או איסור, ואף לא דיון במנהג הנשים לצאת ולבוא!

נסכם את העולה מהאמור לעיל:

א. לא מצאנו בתלמודים כל איסור ואף לא הנחיה על הנוהג כלפי הנשים, אלא לכל היותר הצבעה על נוהג מצוי שיש לצדד בו כסיבה מספקת במקרים הלכתיים שונים.

ב. יתר על כן, בכל המקרים הנוהג משמש כעילה להגן על האשה ולהתיר לה להמשיך לנהוג כפי מקומה ולא לצאת ממקומה לצורך כלשהוא למרות שעל פניו לולי הנוהג ורצונה שלה להחזיק בו היתה צריכה לצאת בהקשר של חובה העולה מנורמה אחרת.

כמה נאה לימודם של חז"ל: כל כבודה בת מלך – פירושו בהקשר של המקורות דלעיל: השמירה על הכבוד של בת המלך במקרה זה הוא לאפשר לה לנהוג כפי רצונה שזהו מנהג מקומה להישאר בביתה, ולא לגרום למצב של להקל בכבודה ע"י אילוצה לצאת ממקומה!

 ראוי להביא גם דברי הרא"ש כתובות פרק יג סימן יז:

ואם האשה מכרך והאיש מעיר או להפך ושניהם ביהודה ונשאה בעירו אין האשה יכולה לכופו להניח מקומו כיון דאין שני המקומות שוין והוא נשאה בעירו, וכ"ש אם נשאה בעירה שאין האיש יכול לכופה להניח מקומה כיון דאין שני המקומות שוין ונשאה בעירה, אבל אם מקומותיהן שוין שניהם כרכין או שניהם עיירות כופין את האיש לעזוב מקומו ואע"פ שבמקומו נשאה שנאמר והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל עולה עמו ואין יורדת עמו ודרכו לחזור אחר אבידתו ועוד האיש יכול לילך לראות אוהביו משא"כ באשה כל כבודה בת מלך פנימה.

הרי שגם כאן הנימוק משמש לכך שרצונה להיות במקומה הוא שמשמש סיבה לכך שכבודה גובר על כבוד האחר ומכבדים את מנהגה ורצונה להישאר במקומה!

לא אכחד שידעתי גם ידעתי שכך היה הנוהג בחברה הקדומה שאשה כלל לא תצא מביתה וסביבתה הקרובה (ידועה ההלכה ברמב"ם על כך). אך מדובר על נוהגי החברה בלבד, ללא קשר לשאלת איסור והיתר.
הנימוק 'כל כבודה' משמש כשהאשה עצמה מבקשת מחמתו להגן על כבודה והוא תואם את מנהג מקומה.

אך בוודאי לא כאשר דפוסי החיים משתנים והוא הופך להיות סיסמה להקלה בכבודה ולכפייה ולעשותה כשבוייה בחברה נגד רצונותיה!

הדיון בשאלת עירבוב גברים ונשים הוא דיון נפרד ויש לבחון היטב את הקשרו במקורות, את טעמו ואת הרלוונטיות שלו למקרים שונים.

מאידך, שאלת חברה מעורבת במשמעות של מקומות עבודה מעורבים ופגישת גברים ונשים לרגל עניניהם ועיסקיהם שיג ושיח של נשים עם גברים לרגל שיחה בדברים שיש בהם עניין (-ואינם קלות ראש המביאה לכלל זימה) היא בעיקרה שאלה תרבותית של דפוסי חיים, ואין לה כל ענין הלכתי.
יכולה חברה להחליט על דפוסי חיים כל זמן שחבריה אינם מרגישים מקופחים מחמת שלטון חלק מהחבריה על חלקים אחרים.
איני יודע מה היתה עמדת הנשים בחברה הקדומה, אך יודעני מה עמדת הנשים היום, אלו אינן רואות תוספת כבוד בהנחתן מאחורי סורג ובריח, (-ופוק חזי כמה נשים בחברה החרדים עובדות בהייטק ומפרנסות את בעליהן).
לא בדפוסי החברה הקדמונים, ולא כל שכן בדפוסי החברה כיום ודאי שאין כל מקור הלכתי לאיסור ליציאת האשה.
לצאת בטענה של איסור הלכתי בשם הציטוט: "כבודה בת מלך' - לענ"ד יש בכך חוסר כבוד לכבודה של בת מלך!