דבר תורה בבית הכנסת ע"י אשה

כמחעסק.
רק לשם לימוד בלי מחשבות אחרות.
אותה מטרוניטה ביתה לא היה בית ועד לחכמים. ולא נערכו בה ויכוחים פילוסופיים.
 זהותו של אותו חסיד

 בבא קמא דף קג  ב *:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />

ממה שהיה כתוב לפני:

באוצר הפוסקים סימן כא סעיף א אות ג (חלק ט דף כה טור ד), מובאים דברי הר"י וועלץ שקול תפילת אשה בעלמא אין בו משום "קול באשה ערוה", והביא כראיה את תשובת המהר"ל אודות זקנתו הרבנית מרים, כדי להוכיח שבקול אשה בתורה ותפילה איו האיסור של "קול באשה ערווה.

מיהי רבנית זו?

כשהמהרש"ל נשאל (שו"ת סימן כט):

"יורינו מורינו סדר היחס בין הגאונים המחברים ספרים".

הוא השיב:

"סדר היחס אין לי קבלה מוחלטת אלא כל אדם הקורא בספרי הפוסקים מתוך ההרגל של דבריהם ומחלוקתם ע"י מעשים יכיר קצת סדר תולדותם, אכן אעתיק לך מה שמצאתי הועתק ...".

והוא כתב באריכות על יחוסו עד לרש"י.

בהוצאת ירושלים תשל"ז (שהיא צילום הוצאת לעמבערג), מופיעה בסוף התשובה הערה, שמקורה בראש ספר שו"ת מהרש"ל, דפוס פיורדא תקכ"ח:

"אמר המדפיס. אתן תהילות לעילת העילות", ... ומביא מתשובת כת"י של המהרש"ל על יחוסו: "וכן כתב להודיע לו ע"י כתב השתלשלות יחוס לוריא עד רש"י ז"ל כי כן שמע ממגידי אמת שספר היחוס יהא נגנז תחת יד א"א יצ"ו. ועל זה השיב לו ג"כ א"א יצ"ו בכתב כאשר ארשום וז"ל כך כתב א"א מורי זקני ... זאת ועוד אחרת, אותה הרבנית מרת מרים הנ"ל נ"ע תפסה ישיבה כמה ימים ושנים וישבה באוהל וילון לפני' /היה סביבותיה/ ואמרה הלכה /עם תוספות/ לפני /לכמה/ בחורים מופלגים, כך קבלתי מאבותי /הקדושים ז"ל וכך מצאתי כ"י/ בכתב ובע"פ עכ"ל א"מ זקני מהור"ר יוחנן לוריא הנ"ל".

על אודות רבנית זו ראו אצל אברהם עפשטיין ב"משפחת לוריא", וויען תרס"א, עמוד 13, נדפס ב"כתבי ר' אברהם עפשטיין" עמוד שטו).

היו שהיתר "קול אשה בתורה ותפילה" גרם להם חררה, שהתירו לעצמם לזייף "קצת" את דבריו "לשם שמים", ואחד מהם הוא הרב מנשה קליין שציינתי ל"שיפוציו" בדברי ר"מ פינשטיין ש"סיפר" לו במה שסיפר לו בענין חלב החברות, גם בענינננו.

בסוף תשובתו ("משנה הלכות" חלק ה, תשובה ריח), לשאלת ידידו הרהגה"צ בע"פ וו"ח נו"נ וכו' כש"ת מוהרשי"ש רובין הלבערשטאם שליט"א אדמו"ר מציעשינוב. "אי ש"ד לשמוע אשה נואמת (ספיטש בלע"ז), הוא כותב:

" שוב ראיתי מש"כ ידיד נפשי הגאון הישיש ר' ישראל וולץ שליט"א בהנשר שנת תרצ"ד דס"ד ע"א והובא באוצה"פ א"ע סי' כ"א אות ג' דבפתח שער שו"ת מהרש"ל כתב שהרבנית מרים בת הגאון מהר"ש שפירא תפסה ישיבה כמה שנים וישבה מפנים לוילון ואמרה הלכה לפני בחורים מופלגים ובלקט יושר ח"ב עמוד ל"ז כתב שכלתו של התה"ד מרת רעדיל למדה לפני זקן אחד בבית הגאון בעל תה"ד ע"ש דמינה רצה לומר דבתורה ותפלה בעלמא ליכא משום קול בא"ע ולפמ"ש מברוריא משמע דגם בזה רק בדרך אקראי והרבנית מרים לפי שלא למדה רק שדרשה בעצמה והבחורים למדו מחוץ הוילון ממילא הי' נראה כשונמית שמודה בה הס"ח ודו"ק".

לא "ודוחק קצת" אלא "ודוחק הרבה".

למה?

כי המהרש"ל כתב: תפסה ישיבה כמה ימים ושנים וישבה באוהל וילון לפניה ואמרה הלכה/עם תוספות לפני בחורים מופלגים", ולא דרשה ולא בעצמה.

ומהו "תפסה ישיבה"?

ממקורות רבים ניתן להבין ש"תופש ישיבה" הוא תואר לת"ח, בעל תפקיד ולא ארעי, כמו למשל:

"כבר תקנו הקדמונים שלא יתקן ויסדר שום אדם גט בלתי רשות והתרת חכם שהוא תופש ישיבה". (שו"ת מהר"י ווייל סימן קכח).

"ועכשיו נהגו שלא לקום אלא מפני ראש ישיבה ואב"ד ואפשר שלא לחלק בין חכם לחכם השוו מדותיהם שכל שהוא תופס ישיבה או אב"ד נקרא חכם לעמוד מפניו". (ש"ך יורה דעה סימן רמד ס"ק יא).

בספר "לקט יושר" מתלמידו של בעל התרומת הדשן, ממסופר בחלק יו"ד סמן שעז: "וזכורני שכלתו רעדיל ז"ל לומדה לפני זקן אחד ששמו ר' יודיל סופר ז"ל בבית הגאון זצ"ל במקום שרוב בני הבית מצויים שם ואותו הזקן הוה נשוי".

על לימוד דומה מצאנו בפרק ד של הספר "סבוב ר' פתחיה מריגנפורג" (מאחיו של ר"י הלבן מבעלי התוספות), בו מסופר על ביקורו של המחבר בבגדד:

"וראש הישיבה שמואל בן עלי...אין לו בנים אלא בת אחת, והיא בקיאה בקרייה (תנ"ך) ובתלמוד, והיא מלמדה הקרייה לבחורים דרך חלון אחד והיא סגורה בבנין (בבית) והתלמידים בחוץ למטה אינם רואים אותה".

מה פסק הרב מ. קליין בענין הנואמת?

"דאם יושב ומאזין לנאום אשה א"א שגם לא יעבור אל הסתכלות בה שכך הוא דרך בנ"א שמסתכל בהנואם להבין יותר או לראות התנועות שלו ולראות תנועות האשה בעצמה הם איסור לפני עצמו כמבואר בשו"ת הרדב"ז סי' תש"ע דאסור לילך אפילו אחורי אשתו משום הרהור ובאשתו נמי איכא הרהור על ידי הילוכה ותנועותיה יבא לידי הרהור הנה מבואר דע"י תנועת אשה נתעורר ההרהור וא"כ הכ"נ כיון דאשה שנואמת א"א שלא תעשה כל מיני תנועות וזה כבר בא בענין ההסתכלות ולכן לפענ"ד ודאי דיש ליזהר לאיש מלשמוע נשים נואמות אי משום קול שלא יכוין ליהנות אי משום תנועותיה".

לשמוע לקול אשה מותר, רק אם היא לא מתנדנדת.
___________

ובאשר לבנותיו של רש"י.

יש הטוענים לציטוט מספר שבלי הלקט מדברי רש"י:

"תש כחי אזלת ידי מלמשוך בשבט סופר ולכן בתי קראתי".

אלא שבשו"ת רש"י (מהדורת אלפנביין, בני ברק תש"מ, דפוס צילום ניו יורק תש"ג) סימן פא, הגירסא היא ל"בן ביתי":

"הנני צעיר שעל החתום נידון ביסורי חולי מוטל על ערס דווי [עת] היא לי עתה לבא בקצרה אשר לא כדת, כי תש כחי ואזלת ידי מלמשוך בעט סופר ולבן ביתי קראתי מפי שורות הללו, והוא כותבן אל אדוני ומורי אב תפארת הכהונה הרב ר' אברהם בר' מאיר הכהן. אני צעיר גידולי משרת בית אביו משיב שלום כתלמיד לרב ויראתי לעבור על פיו בראותי את הקצין הזה ר' יוסף עובר אצלם, הנני משיב דבר לאדוני כאשר ציוני".

לבן בתו=נכדו.

אלפנביין כותב שם בהערה:

"לדעתי אולי הוא ר' יום טוב בן ריב"ן - חתנו של רש"י או רבינו שמעיה בן ביתו [ולא בתו] של רש"י. אמנם לדעת ר"א ברלינר (במ"ע החדשי חכ"א ע' רפ"ח) כוונתו לרשב"ם בן בתו של רש"י. ובפרדס בטעות: ולכן [ולבן] בתי קראתי".

וראו את ספרו של שלמה אשכנזי, "נשים למדניות", הוצאת ארגון "תבונה", תל אביב תש"ב.


עולם הפוך אני רואה

נישטאיך יישר כוח. מה שכתבתי אני מהזכרון השלמת אתה ברוחב בקיאותך. מאד מפתיע לגלות כי פוסק יכול לשנות מפני שיקול הדעת, אבל הלא מצאנו הגהות גם בגמרא על עצמה. ואם הוא מאמין שלא יתכן שאשה נתנה שיעורים, ברור שישנה לפי זה את כל המסורות. הרי מכוח סברה ניתן לעקור הרים. המוזר בעיני הוא מה שהוא מביא משו"ת הרדב"ז, ומעניין לבדוק בפנים. האם אסור להתבונן באשה כיון שתנועותיה יביאו לידי הרהור? כמדומה שעל זה אמרו בגמרא שלא כל העולם הם כאותו אדם שכל עיסוקו היה בנשים (ברזילי? שכחתי...) אולי תואיל לנתח את המקור ואת השיטות שחושדות כל כך בטבעו של אדם. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

מיימוני

<"מאד מפתיע לגלות כי פוסק יכול לשנות מפני שיקול הדעת, אבל הלא מצאנו הגהות גם בגמרא על עצמה. ואם הוא מאמין שלא יתכן שאשה נתנה שיעורים, ברור שישנה לפי זה את כל המסורות. הרי מכוח סברה ניתן לעקור הרים">

אותי הדבר לא מפתיע, כי פוסק אינה ערבות להגינות.

יסוד היסודות בתרבות החרדית–ההונגרית הוא, שהיהדות היתה תמיד כפי שהיא היום אצלהם, ובמקום שהדבר נראה שלא כן, יש להתאים את היהדות אליהם, ולא אותם לה, ולכן מופיע משה רבנו בספריהם כשהוא חבוש שטריימל.

<"המוזר בעיני הוא מה שהוא מביא משו"ת הרדב"ז, ומעניין לבדוק בפנים. האם אסור להתבונן באשה כיון שתנועותיה יביאו לידי הרהור? אולי תואיל לנתח את המקור ואת השיטות שחושדות כל כך בטבעו של אדם">

הנה התשובה במלואה ותחליט לעצמך:

"שאלת ממני אודיעך דעתי במה שאמרו אחרי ארי ולא אחרי אשה אם נוהג דין זה בארצות הללו שהנשים הולכות מכוסות מכף רגל ועד ראש ואין נגלה ממנה דבר שיוכל האדם להסתכל בו".

תשובה:

"לא נתנו רז"ל דבריהם לשיעורין אלא כל הנשים שוות וכל המקומות שוים. ותו דאין הטעם משום שמסתכל במקום המגולה ממנה דבמקום אחר אמרו כל המסתכל בעקבה של אשה כאלו מסתכל במקום התורפה אלא עיקר הטעם הוא מפני שיבוא לידי הרהור ועל ידי הלוכה ותנועותיה אעפ"י שהיא מכוסה יבוא לידי הרהור דמי לא עסקינן דבזמן חכמי התלמוד היו הנשים הולכות מכוסות ואפ"ה אסרו תדע שהרי אפי' אחרי אשתו אסור לילך ואי משום דלא יראה דבר מגולה מה בכך אלא ודאי עיקר טעמא מפני ההרהור ובאשתו נמי איכא הרהור. וכן אמרו לגבי מנוח דכתיב וילך מנוח אחרי אשתו מכאן דמנוח עם הארץ היה אלא כיצד יעשה ימהר להקדימה או יסתלק לצדדין כדי שלא ילך אחריה ממש ולא סגי בד' אמות דסוף סוף הרי הוא מכוון כנגדה. וא"ת מי עדיפא מהא דאמרינן פ"ק דעכו"ם הרחק מעליה דרכך זו זונה ואל תקרב אל פתח ביתה זו עבודת כוכבים וכמה אמר רב חסדא ד' אמות. וי"ל כי מאשה זונה צריך להתרחק מכל צדדיה ד' אמות אבל מאשה אחרת אינו אסור אלא לאחריה והיא מכוונת כנגדו. והנכון אצלי כי אשה זונה אסור לקרב אצלה בתוך ד' אמות שלה אבל אשה אחרת מותר לקרב אצלה בתוך ד' אמות דרך אקראי אבל ללכת אחריה אפי' חוץ לד' אמות אסור לפי שהדבר ברור שיבא לידי הרהור וגדר הדבר הוא כל שהוא מרוחק ממנה שאינו מכיר ומבחין בהילוכה ובתנועותיה מותר אבל כל שהוא מבחין ורואה הילוכה ותנועות איבריה אסור אלא ימהר לעבור לפניה אפילו שיעבור תוך ד' אמותיה או יסתלק לצדדין באופן שלא יראה תנועותיה ואם לאו יאנוס עצמו ויתעכב עד שתלך מלפניו ואי איכא דרכא אחריתי יסוב מעליה דרכו ואי ליכא דרכא אחריתי יאנוס עצמו כדכתיבנא ולא ליזיל בתרה ואם אי אפשר באחד מכל אלה והוא ממהר לדבר מצוה ואם יתעכב יעבור זמן המצוה יתקע עיניו בקרקע וילך ולא יגביהם מן הקרקע. והנל"ד כתבתי".

שאלה:

אם "ובאשתו נמי איכא הרהור" המותר לדבר אתה?

בעבר ציינתי כאן בפורום, לדו"ד שהיה בין הרבנים שלמה זלמן אויערבך ואליעזר וולדינברג בענין ההליכה מאחורי אשה בימנו, כנראה מהימים שלפני "אוטובוסי מהדרין", דו"ד המופיע בספרי שניהם.

דברי רש"ז אויערבך, שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן צא:

"כג. מתוך תשובה להגאון מוה"ר אליעזר י' וולדינברג שליט"א - בדבר השאלה באשת חבר אם מותר לכבדה לעלות קודם לאוטובוס וכדו' משום חשש איסור של הליכה אחורי אשה.

קבלתי את יקרת מכתבו ונהניתי מאד ממה שמצא בלקט יושר יו"ד סי' שע"ו שכתב בזה"ל: ואמר שמותר לילך אחר אשת חבר או אחר אמו משום דבזמן הזה אין אנו מוזהרין כ"כ מלילך אחר אשה, עכ"ל, ובכוונת דבריו הנראים מקופיא כתמוהים מאד נלענ"ד לפרש באופן זה. כי מצד הסברא הי' נלענ"ד דמלשון השו"ע באהע"ז סי' כ"א סעי' א' "פגע" אשה בשוק משמע דאין דרכן של נשים להיות בשווקים ורק על דרך מקרה "פגע", וכידוע דלפנים הי' דרכן של נשים צנועות להיות בבית כדכתיב כל כבודה בת מלך פנימה (ומפורסם מהחת"ס דטעמא דנשים אין מדליקות לעצמן נר חנוכה הוא כדי שלא תעמודנה על פתח הבית הסמוך לרה"ר), ולכן כשהולך כנגד אשה אין החשש גדול כי יתבייש להסתכל בה שהרי היא תרגיש בכך, משא"כ לאחריה שהוא רואה ואינו נראה חיישינן טפי, ונוסף לזה גם נראה שבזמנם הי' אפשר להזהר מלכת אחרי אשה, משא"כ בזמננו הרי אף אם יברח מאחורי אשה ימצא תיכף את עצמו אחורי אשה אחרת, וכמדומה לי שנשים מצויות ברחוב יותר מאנשים ומה גם בזמנינו שהפריצות מצויה הרבה ולצערינו הפרוץ מרובה על העומד ואין מתביישים להסתכל באשה גם בפניה, ולכן הי' נלע"ד דבמקום מצוה [או שצריך לעשות כן מצד הנימוס] אין טעם להחמיר בזמננו, ואף שבזמן התה"ד המצב היה הרבה יותר טוב מבזמננו, אבל מ"מ יתכן שגם אז כבר היו הנשים מצויות בשווקים ורחובות ובכל מקום שהולך הי' נמצא תמיד אחורי אשה ולכן כתב להקל כן נלע"ד, וכיון דבלא"ה רגיל בי' טובא שפיר מסתבר להקל במקום מצוה. /מילואים והשמטות/ העירו לי מתשובות הרדב"ז ח"ב סי' תש"ע שאוסר אפילו כשממהר לדבר מצוה עיי"ש.

ודברי הרב וולדינברג, (ש"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן נ ד"ה גדר האיסור), שבאות שבתשובתו הוא התיחס לדברי הרדב"ז:

"באחת הפגישות לפי זמן מה שאלני כתר"ה מהו הגדר של האיסור להלוך אחורי אשה, ואם זה שייך גם בעליה לאוטובוס, ולפעמים קורה שאשת אדם גדול מחכה ג"כ לעלות לנסוע האם יש להמנע מלכבדה לעלות קודם משום חשש האיסור של הליכה אחורי אשה. ונדברנו מדברי הריטב"א בסוף קדושין שנזכר גם בפ"ת אה"ע סי' כ"א סק"ג, ולא עלה בידינו דבר ברור.

(א) והנה ראה זה מצאתי כעת דבר נפלא בזה בלקט יושר חיו"ד, אגב עיוני בו בקשר לענין אחר, והוא זה. דבסי' שע"ו בסופו כותב בשם רבו התה"ד וז"ל: ואמר שמותר לילך אחר אשת חבר או אחר אמו משום דבזמן הזה אינו אנו מוזהרין כ"כ מלילך אחר אשה עכ"ל. ולכאורה מופלאים המה דברי לקט יושר אלה ואין להם כל הבנה, דמאי שנא אשת חבר מאשה דעלמא? והאם בהליכה אחריה אין גבה אותו חשש הרהור שחיישינן בזה על אשה דעלמא?

על כן עלה בדעתי לפרש דאולי כוונת התה"ד היא על דרך - האופן ששאל כתר"ה, והיינו בהיכא שיש בההליכה אחר אשת החבר משום חלוקת כבוד לה בתור אשר חבר, ועל כן התיר התה"ד להלך אחריה בהכריעו דעשה דכבוד התורה עדיף. וכן זה שכותב או אחר אמו כוונתו, אחרי אמו של המהלך והעדיף בזה על כן ג"כ מצות כיבוד אם, דבחבר מצינו רק שאמרו דאשת חבר כחבר ולא גם באמו [או התיר באמו מפני שבכלל אין בהילוך אחריה כ"כ הרהור].

(ב) אך עדנה צריך עיון סיום דברי הלקט יושר, במה שמנמק הטעם דמותר מפני דבזמן הזה אין מוזהרין כ"כ מלילך אחר אשה, דבמה נשתנה הדין בזה בזמן הזה? האם אכשור דרא?

ונראה לומר דאולי כוונתו בזה כדמצינו בשו"ת רדב"ז ח"ב סי' תש"ע (והתשובה מוזכרת בקצרה גם בבאה"ט אה"ע סי' כ"א סק"ב ופ"ת סק"א) שעלה בשם בדעת השואל לחלק בזה ולומר שדין האיסור של הליכה אחורי אשה לא ינהוג בארצות אשר הנשים הולכות מכוסות מכף רגל ועד ראש ואין נגלה ממנה דבר שיוכל האדם להסתכל בו, והגם דהרדב"ז בדברי תשובתו שם דחה חילוק השואל בזה בנימוק דלא נתנו רז"ל דבריהם לשיעורין אלא כל הנשים שוות וכל המקומות שוים, וגם מפני דאין הטעם בזה משום שמסתכל במקום המגולה ממנה אלא עיקר הטעם הוא מפני שיבוא לידי הרהור על ידי הלוכה ותנועותיה כיעו"ש, אבל יתכן שהתה"ד כן סבר שיש מקום של צידוד קולא בזה ועל כן הכריע להקל עכ"פ באשת חבר, (שבודאי ג"כ הולכת מכוסה לגמרי מבלי שנגלה ממנה דבר), שישנו נגד זה גם עשה דכבוד תורה, וכן במקום כיבוד אם [או משום דגבי אם אין בכלל כ"כ חשש הרהור].

[ואגב. תמוה בעיני על הרדב"ז שם שכותב הטעם שאמרו בברכות ד' ס"א דלא יהלך אפילו אחורי אשתו, דהוא מפני ההרהור ובאשתו נמי איכא הרהור ע"ש, וזה חידוש גדול לומר דבאשתו איכא בכה"ג משום הרהור. ורש"י שם בברכות מפרש הטעם בזה רק דהוא משום דגנאי הדבר. וברמב"ם ושו"ע לא נפסק מזה בכלל. ויעוין באוצה"פ סי' כ"ג אות ח' סק"ד ויש להאריך].

(ג) ועוד יש לומר דכוונת התה"ד היא בכזאת, דלכן שאני זמן הזה מבזמן הקדום, משום דבזמן הקדום לא היתה האשה רגילה ללכת ברחובות קריה והיתה יושבת בירכתי ביתה, וכדברי הרמב"ם בפי"ג מה' אישות הי"א שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית בזה רק דהוא משום דגנאי הדבר. וברמב"ם ושו"ע נפסק ברמ"א באה"ע סי' ע"ג סעי' א' דאשה לא תרגיל עצמה לצאת הרבה שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה. ולכן הפגישה וההילוך אחריה ברחוב היה מביא ביותר לידי הרהור, אבל משא"כ בזמן הזה שהמציאות לא כן, אלא האשה אינה יושבת בירכתי ביתה כבזמן הקדום ורגילין יותר בראית אשה ברחוב, לכן קלקלתם תקנתם דאין כ"כ עתה חשש הרהור בהליכה אחריה כפי אז ועל כן הקיל התה"ד משום ה"ט עכ"פ באשת חברו ובאמו כנ"ל.

ומעין האמור מצאתי בלבוש או"ח במנהגים שבסוה"ס בסעיף ל' שכותב לבאר שלכן אין נזהרין עכשיו מלברך שהשמחה במעונו במקום שאנשים ונשים רואין זה את זה, דאפשר משום דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים ואין כאן הרהורי עבירה כ"כ דדמין עלן כקאקי חיוורא מתוך רוב הרגלן ביננו וכיון דדשו דשו עיי"ש".

אם מדברים על נשים, לא ייתכן שלהר"מ קליין לא יהיה מה להגיד בענין.

שו"ת משנה הלכות חלק ה סימן רכו

במאז"ל אחורי ארי ולא אחורי אשה


"בדבר השאלה מה שאמרו ז"ל אחורי ארי ולא אחורי אשה ואפילו אשתו אי נוהג דין זה בזמן הזה ובארצות האלו ואם כן למה נהגו הרבה אנשים אפילו בני תורה הנקראים חסידים ואנשי מעשה שמקדימים נשיהם לפניהם ואן פוצה ומצפצף ומדשתקו להו רבנן ש"מ מינח ניחא להו.

הנה פשוט כי לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ואם אסרו הדבר אסרו בכל מקום ובכל זמן ועוד דזיל בתר טעמא הוא והטעם בזה דההולך אחר אשה בא לידי הרהור ואע"פ שהיא מכוסה ולא נראה בשר מ"מ לא יצאנו מידי הרהור דעל ידי הלוכה ותנועותיה יבא לידי הרהור ולהדיא אמרו בגמ' מנוח ע"ה הי' שנאמר וילך מנוח אחר אשתו והנה כנראה דלהאי מ"ד ילפינן לה מקרא וא"כ הו"ל איסור תורה ופשוט דאפילו בימי חכמי הש"ס נמי היו הנשים מכוסות ואפ"ה אמרו דאל ילך אחורי אשתו וראיתי בתשובה להרדב"ז סי' תש"ע שכתב וז"ל ותדע דאפילו אחורי אשתו אסור לילך ואי משום דלא יראה דבר מגולה מה בכך אלא ודאי עיקר טעמא מפני הרהור ובאשתו נמי איכא הרהור וכן אמרו לגבי מנוח דכתיב וילך מנוח אחרי אשתו מכאן דמנוח ע"ה הי' אלא כיצד יעשה ימהר להקדימה או יסתלק לצדדין כדי שלא ילך אחריה ממש ולא סגי בד' אמות דסוף סוף הוא מכוון כנגדה עכ"ל ועיין ש"ע א"ע סי' כ"א ס"א ובבה"ט ופ"ת שם.

הנה מבואר דהא הלכתא בטעמא איכא בכל הזמנים שוה ובכל הנשים ומכאן קשה לי מה שראיתי בעזר מקודש א"ע סי' כ' שכתב דבאשתו לא שייך איסור הרהור ובאצה"פ הביא דבריו ופלא שלא ראו דברי רדב"ז ז"ל שכתב להדיא דגם באשתו האיסור הוא משום הרהור ופשוט.

[ועיין ח"ס עה"ת החדשות פ' נשא ד"ה וילך מנוח אחר אשתו. ובלקט יושר יו" [יו"ד] דף 37 הביא דמותר לילך אחר אשת חבר או אחר אמו משום דבזה"ז אין אנו מוזהרין כ"כ מלילך אחרי אשה ע"כ ודבריו צ"ע ובתשובה הארכתי].

עכ"פ פשוט דהא הלכתא הלכה מפורשת הוא בלי חולק בגמ' ברכות ס' ע"א וברמב"ם פכ"א מא"ב ובטש"ע א"ע סי' כ"א ס"א ובאה"ט הביא דברי הרדב"ז וכנה"ג ע"ש ע"כ ודאי מה שאמרת כי דאפילו בני תורה נוהגים כן ודאי דלאו בני תורה נינהו ומה שאמרת שהם טוענים שיש בזה משום שלום בית אין זה טעם לשבח כי ודאי בנות ישראל הכשרות יודעות דרך ה' ולא ירצו להכשיל בעליהם באיסורין ועיין רמב"ם פכ"א מהא"ב שקורא להם מקלי ע"ה העושים כן ועתה אתה אהובי ידידי אל תלך בדרך אתם ומנע רגלך מנתיבותיהם ויהי שלום בחלך שלוה בארמנותיך וכל השומע לדבר ה' יחדל מדרך היצר ולעבור ח"ו בשאט נפש על דברי חז"ל בפרהסיא וברבים, והשומע תבא עליו ברכת טוב.

ורע המעשה אשר בעונ"ה הרבה יוצאים לטייל בש"ק עם נשותיהם בשווקים וברחובות ולפעמים ברבים זה עם אשתו וזה עם אשתו ולא די שהם מבטלים זמן קודש עוד הם עוברים באיסורים רבים ובזה גורמים רעה לעצמם ולבניהם אחריהם והרי התורה העידה עליהם שהם ע"ה ואמרו ז"ל לא ישא אדם בת ע"ה אלא ישא בת ת"ח וזה הרי הוא בכלל ע"ה ואולי גם מהאי טעמא ישא בת ת"ח שתדע דרך הת"ח ולא תרצה לילך בראש וכנ"ל. ועיין בסמוך סי' רכ"ז ד"ה והנה הרואה.
___

סימן רכז

אי שייך דין דאחורי ארי בשאר נשים עוד להנ"ל

ב) עוד שאלו אי נוהג דין זה דאחורי ארי ולא אחורי אשה גם בשאר נשים בזמן הזה שהרבה נשים בינינו ואין כבודה של בת מלך פנימה ועוברות בשוק לאלפים וכמעט א"א לעבור בשוק שלא יפגשו באשה בתוך ד' אמות שלו או אחריה ובגמ' ברכות דף ס"א שם אסרו אפילו בד' אמות הנה דבר גדול שאל בזה אשר באמת בערים גדולות כנוא יארק כמעט א"א לעבור בשוק שלא יפגש באשה בתוך ד' אמות שלו ועכ"פ ביום.

והנה בתשובת הרדב"ז הנ"ל וז"ל והנכון אצלי כי אשה זונה אסור לקרב אצלה בתוך ד' אמות שלה אבל אשה אחרת מותר לקרב אצלה בתוך ד' אמות דרך אקראי אבל ללכת אחריה אפילו חוץ לד' אמות אסור לפי שהדבר ברור שיבא לידי הרהור וגדר הדבר כל שהוא מרוחק ממנה שאינו מכיר ומבחין בהילוכה ובתנועותיה מותר אבל כל שהוא מבחין ורואה הילוכה ותנועות אבריה אסור אלא ימהר לעבור לפניה אפילו שיעבור תוך ד' אמותיה או יסתלק לצדדין באופן שלא יראה תנועותיה ואם לאו יאנוס עצמו ויתעכב עד שתלך מלפניו ואי איכא דרכא אחרינא יסוב מעליה דרכו ואי ליכא דרכא אחרינא יאנוס עצמו כדכתיבנא ולא ליזל בתרה ואם אי אפשר באחד מכל אלה והוא ממהר לדבר מצוה ואם יתעכב יעבור זמן המצוה יתקע עיניו בקרקע וילך ולא יגביה מן הקרקע והנל"ד כתבתי עכל"ק.

והנה הרואה יראה דאין היתר בזה בכרכים גדולים יותר מבשאר מקומות ולא נשאר רק ההיתר של אי אפשר וא"כ כל שמסיח דעתו מהם ויוצא לשוק לדרכו וליכא דרכא אחרינא ליסוב מעליהם דרכו והוא ממהר לדבר מצוה וכו' יתקע עיניו בקרקע וילך כמ"ש הרדב"ז ז"ל וממילא לתפלה ולעניני פרנסה מקרי לדבר מצוה וכמבואר במרדכי פ"ק דשבת ומיהו אם יכול לצאת בשעה שאין נשים בשוק חייב לעשות כן. וודאי דלטייל בשוק לא די שמבטלים זמן עוד עוברים משום איסור זה.

ואף שכתב הלבוש שלהי א"ח דבזמן הזה דמי עלינו כקאקי חיורא גם הוא ז"ל לא כתב אלא ללמד זכות וגם כי כל האחרונים חולקים עליו ובפרט בימי הקיץ ואפילו בכל השנה שיוצאים כעת הנשים בשחצניות מגולי בשר בידים בחזה ושוק ועוד יותר אשר כמעט א"א שלא יסתכל ויהרהר השם ירחם גם הלבוש ז"ל מודה לאיסור כל מי שיראת ה' נוגע בלבבו ודאי ירחק מלצאת בשווקים וברחובות ללא צורך ובפרט בימי הקיץ ובמעוני קיץ ודי בזה.


ומה מצאתי באנציקלופדיה התלמודית כרך ז, [דרך ארץ] טור תרפז?

לסיבה שאסור לאדם ללכת מאחורי אשתו: לא יהלך אדם בדרך אחורי אשתו273, שגנאי הדבר274, לפי שאין דרך ארץ שילך הקטן בראש והגדול אחריו275. ואמרו: מנוח עם הארץ היה שנאמר: ויקם וילך מנוח אחרי אשתו276, שלא למד דרך ארץ277.
___________

273. ברכות סא א וערובין יח ב.
274. רש"י שם ושם.
275. מהרש"א ברכות שם בחא"ג, וכ"מ קצת ברמב"ם איסורי ביאה פכ"א הכ"ב וטוש"ע אהע"ז כא א שלא הזכירו כלל אפילו באשתו. ועי' באדר"נ פ"ב מפני טענת הבריות. ועי' רדב"ז ח"ב סימן תשע שכ' הטעם מטעם הרהור.
276. שופטים יג יא. ברכות וערובין שם.
277. רש"י ערובין שם.


לא הרהורים ולא היתרים, אלא שגנאי הדבר, לפי שאין דרך ארץ שילך הקטן בראש והגדול אחריו.

הקטן בראש והגדול אחריו-אשה ואחריה  האיש.

גם האדמו"ר מקלויזנבורג התייחס לשאלת ההליכה והוא פתר את ה"לקט יושר", בצורה פשוטה:

מי הוא ה"לקט יושר" לספר מה רבו עשה או לא עשה?

שו"ת דברי יציב חלק אה"ע סימן לט:

... ומ"ש מהלקט יושר. הנה לאו מר בר רב אשי חתים עלה, ומעכת"ה בעצמו כתב שאין לסמוך עליו, והוא בבחינת אין למדין הלכה מפי מעשה [ב"ב ק"ל ע"ב], וד"ל. וידוע מ"ש התומים [סו"ס כ"ה] בקיצור תקפו כהן סי' קכ"ג - קכ"ד שאין לומר קים לי נגד השו"ע, ובמה שהרב ב"י ורמ"א שמו זכרונו אחרי הדלת אין לחוש לו וקיימו וקבלו חכמי הדור לשמור ולעשות ככל האומר במטבע הקצר שו"ע והגהת רמ"א, ועיי"ש מה שהזכיר בתוך לשון קדשו ספון בהיכל וכו' שהיו טמונים וכו' עיי"ש, והביאו גם אא"ז בשו"ת דברי חיים ח"ב יו"ד סי' ק"ה. ופסקם ברור מללו לכל הזמנים והדורות.

ומ"ש מהלבוש [סוף או"ח במנהגים סעיף ל"ו] לענין שהשמחה במעונו דהאידנא דמורגלות דמיא עלן כקאקי חיוורא. הנה כבר הרחיב בזה בשד"ח אסיפת דינים מערכת חתן וכלה סי' י"ב והביא מה שהרעישו בזה. ואיך נקיל בדבר זה, שלרבינו יונה הרהור הוא מה"ת ומובא בב"ש אבהע"ז סי' כ"א סק"ב, ואא"ז בדרך פקודיך בהקדמה ז' אות ג' כתב דאפי' להרמב"ם שלא נמנה בכלל התרי"ג מצוות מודה דהוא מה"ת עיי"ש, [וע"ע לעיל סימן א' ולהלן בסימן הסמוך ובמנחת יהודה וירושלים עמ' ס"ד]...".

ה"מיהו בכלל" לא הפריע לו כאשר הוא דיווח על חומרא:

"ועיין לקט יושר יו"ד [עמ' ו'] שרבו בעל תרוה"ד החמיר בזה עיי"ש". (שו"ת דברי יציב חלק יו"ד סימן לא).

http://masoret.hevre.co.il/hydepark/item.asp?id=1692&cat_id=1

יריד הספרים של 'המודיע' התנהל בצורה מעורבת - גברים ונשים יחדיו. עד שהוזעק למקום נציג 'העדה'


עולם הפוך אני רואה
תוקן על ידי - נישטאיך - 06/06/2006 9:02:11

ירוחם

א. הרי לגבי המטרוניתה ציינתי לגמרא אחרת בר"ה (שמא לא דייקתי?) משם משמע כדברייך.
ב. לגבי החסידים - הרי ציינתי לרש"י שציונך בכלל דבריו, אלא שרמזתי שכאן יש להטיל ספק, ראה אחרונים על אתר! והדברים פשוטים מההקשר! ודי בזה.

ועדיין איני מבין מגמתך? הרי אנו בעלי אותה דעה דומני בעניין זה...

נישטאיך תודה על הליקוט הנפלא והניתוח הברור. אני מסכם מה שעלה בידי ומוסיף מה שנראה מן הדברים.: א. נאמר בגמרא שאסור ללכת אחרי אשה ולא נתבאר מדוע. ממה שהביאו ראיה ממה שנאמר כי "וילך מנוח אחר אשתו" משמע שאסור, נראה שהוא לא מחמת ערווה ולא מחמת הרהור. וכן פשוט למי שקורא את הסיפור בפנים. עצם זה שהמלאך נגלה לאשה ולא למנוח מעיד שהיה האיש תלוי בדעת אשתו ולא בעל חשיבה עצמאית. וכן נראה מן ההמשך של הסיפור שם. ועל זה אמר שם רב נחמן שעם הארץ היה. כלומר חדל אישים וחסר יכולת להנהיג עצמו. וכן הבאת מהאנציקלופדיה תלמודית שהוא מהלכות דרך ארץ. ב. אבל יש מי שפירש את הדברים משום הרהור. והדברים קשים מאד, כי מה איסור הרהור יש בלהרהר באשתו. אמנם הדברים מצטרפים יחד לנושא שיש לבדקו וללמדו. השיטה שהוזכרה כאן בשם ר' יונה מגירונדי, שהרהור הוא איסור תורה. והשיטה של הרדב"ז, שיש הרהור באשתו. ושהמביט באשה ודאי יבוא לידי הרהור מחמת תנועותיה. ג. יש כאן לכאורה מקור למה שנהגו חסידי גור, לפי השמועה, שלא לילך עם האשה ברחוב. אמנם הרדב"ז לא אסר אלא מאחוריה, אבל מי יודע,, הרי באשה זונה אסור בכל ד' אמות שלה, וראוי להרחיק מהרהור עד הקצה האחרון... אם מישהו חש בנימה לעגנית בדברי אלו, צר לי על כך, אך אני סבור שטעות גדולה היא הפרשנות הזו (ואולי יש למי שהנהיג כן בגור טעם אחר ולא נודע לי). נחזי אנן (נראה אנחנו, כלומר נעיין בסברה) - מדוע שיהיה איסור להרהר באשתו? וגם אם מצאנו שלא יקרא קריאת שמע נגד חלק מגולה באשתו, אין הדברים יאים שיהרהר או עלול להרהר בדבר זה בשעת קבלת עול מלכות שמים, אבל לא בשאר הזמן. והרי אין שום איסור בכך שיהיה עמה, אז מדוע לאסור עליו להרהר בזה? ואני משער שהנקודה האחרונה הזו היא שורש הדבר. האם יש לדרוש מהאדם שלא יהרהר אפילו באשתו או שזו, אם בכלל, מידת חסידות. ד. יש מקום לדון כיצד הפך איסור הרהור למניע רב עוצמה כל כך. האם זו הפרשנות של אותם פוסקים לסוגיה? האם הם הסתמכו על תובנה פסיכולוגית כלשהי? האם פעל כאן העקרון של "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו",? כלומר, אדם בודק עצמו ואדם גדול בודק עצמו וחושד עצמו יותר מאחרים. אמנם, לדעתי אדם גדול יודע גם לדון עצמו לכף זכות ולא רק לחשוד עצמו, כי צריך לשלב את שתי התכונות יחד. ואפשר שזה היה המניע שהביא את הרדב"ז ור"י גירונדי להחמיר? אך אני משער שהם סברו כי האדם צריך להיות טהור כל העת מכל הרהור של ערווה ומעשה ערווה, גם באשתו. וזה חלק מהקו של התנתקות מהעולם הזה, וחיים מתוך הסתגפות. לא רק שזה בעיניהם אידיאל, אלא שזה מחייב כל אדם. וכבר כתבתי בעבר שאלו שתי גישות, להחמיר בנושא זה של הנאה מהעולם הזה או שאין זה חשוב כלל, וזכר לשתי הגישות בגמרא. והשתגרה בינינו, כלומר בין קובעי הקו, הגישה האוסרת והמסגפת. כפי שמצאנו בב"י שהיה מוכיח עצמו, דרך המגיד שלו, על שתית מים. וכל שכן בדברים אלו שהנאתם מרובה ויבוא להימשך בהם. על זה יש להוסיף כי יש נטיה באחרונים להחמיר, ובאחרוני האחרונים, כלומר בני דורנו, על אחת כמה וכמה. אך מסתבר שכאן פעלו שתי הנטיות יחד. הנטיה להחמיר, לפיה אם יש שיטה אוסרת, כבר צריך לחשוש לה. והנושא של ערווה, שהוא אכן מעורר חשדות כבדים. ה. זכור לי במעומעם ששמעתי בשעתו כי יש בדבר מחלוקת בין השיטות, אולי "ליטאים" מכאן וחסידים מכאן. האחרונים למדו שהרהור הוא איסור בפני עצמו, ולכן גם ראית אשה היא איסור. אך הראשונים למדו שאין איסור להלך ברחוב וגם לא לראות אשה, אלא רק להתבונן בה בעיון מרצונו. כלומר, לא הראיה אסורה אלא ההתעכבות לעיין בדבר וממילא להרהר. מכאן נובע החילוק אם חייבים ללכת ברחוב בהשפלת עינים, בלי משקפים וכיו"ב. אם החשש הוא ראיה בעלמא, הכל אסור. ואם האיסור הוא להתעכב ולחשוב ולדמיין, הולך אדם כרגיל ואם ראה, יסיח דעתו. וכשיטה אחרונה זו שמעתי בשם הגר"א ואיני יודע היכן דן בזה. ו. ועוד אוסיף כי אני כשלעצמי למדתי את הסוגיה כך: אסור ללכת אחרי אשה - כי אין זה ראוי שמא יבוא לידי הרהור. כלומר לא כל הליכה אחרי אשה מביאה אוטומטית להרהור, אלא שכיון שזה קורה (בריבה שפסיעותיה נאות וכיו"ב, כמבואר בנביא), והדבר מקרב לידי ערווה, מומלץ לא לעשות זאת. וכמובן אין זה איסור תורה ואף לא איסור דרבנן, אלא המלצה. (אמנם כמדומה לי שברמב"ם נאמר שהמכוון להביט בערווה, כגון המערה מעות מידו לידה לשם כך, לוקה, אבל שמא איני מדייק?. אך לפי זה יש לומר שהוא איסור דרבנן). על כל פנים, אין כאן ודאי הרהור אלא חשש, וכרגיל בהלכה גוזרים על הכלל משום מקרים בודדים. אי נמי (או גם) יש כאן המלצה, וכל אחד צריך לעשות לפי טיבו ומה שהוא מכיר את עצמו. ומה שנאמר שלא ללכת אחרי אשתו שלו הוא מסיבה אחרת, כפי שהתבאר בשיטות שהביא נישטאיך, משום דרך ארץ ולא משום הרהור. והגמרא כרכה את שני הענינים יחד. ולכן תמהתי על המפרשים שסבורים שסברה אחת מאחורי שני הדינים. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

הרב מיימוני.
הגמרא אומרת (על מה שהפטרנו בשבת) וילך מנוח אחר אשתו . מכאן שמנוח עם הארץ היה. לפי דברך הגמרא קשה. הרי האשה ידעה את הדרך( כמו תמיד)איך להגיע.?    איך הגמרא רצתה שמנוח ילך בראש?

כמתעסק.
כנראה שגם אני מסכים אתך בכל. אבל אני עוד לא יודע. אתה רוצה ווארט
הגמרא מספרת על תלמי המלך שלקח 70 זקנים  לתרגם את התורה. ממשיכה
הגמרא שהושיבם בחדרים נפרדים. ונעשה נס וכולם תרגמו אותו דבר. ועל זה שואל הרבי מרוזין. מה הנס פה? כולם למדו את התורה וזה הפשט בתרגום. אם היו מתרגמים אחרת היה מוזר הדבר. התשובה היא כי- הנס היה שהושיבו אותם בחדרים נפרדים. אם הם היו יושבים בחדר אחד הם לא היו מגיעים לאותה דעה.