הרשב"א,

בהעדר סטטיסטיקה דאיתא קמן, טבעי שהגבול הלוחי הבא הוא י"ב חודש המתאם לרובא דליתא קמן "שלא מצאנו להיריון יותר מי"ב חודש". סביר שבימינו שאנו גם בהעדר סטטיסטיקה כי לעולם לא יניחו הרופאים את העובר יותר משבועות ספורים מעבר לשבוע ה 38 [משעת היריון], ניתן לשמור על קביעה זו במקום שאין אינדיקציות המוכיחות אחרת וא"צ למוצא האחרון של "נשתנו הטבעיים".

הסוגיא בכללה מחיבת לומר 'נשתנו הטבעים'. חלק מהאחרונים מחשבים את חודשי ההריון בכל מקרה לפי הכלל של 'שיפורא גרים', וכך מגיעים למסקנות אבסורדיות של הריון של ג' חודשים (נחשב כחמשה) שמאפשר ולד בר קימא. (ח"מ על רמ"א אבן העזר סי' ד' ועוד).

ווטו,

זו נראית לי טענה דחוקה במקצת. האם חז"ל (וק"ו הרמב"ם שהיה רופא) לא ידעו לספור חודשים ולא הבינו כי הריון אנושי נמשך תשעה חודשים (ועוד קצת, לפעמים)?
נראה לי סביר יותר להניח שיש כאן הבנה שממזרות אינה עניין ביולוגי גרידא, אלא כפופה להכרעת בי"ד - כל עוד בי"ד לא קובע כי יש כאן ממזרות, היא פשוט אינה קיימת, וביה"ד מצידו מעוניין לצמצם ככל יכולתו (גם במחיר טשטוש העובדות הביולוגיות, במידת האפשר) את האפשרות הזו (זה הליך מחשבתי דומה לזה שבקביעת מוות רק לאחר שהוצאו מן החדר כלים וחפצים שיכולים לקבל טומאה). גם היום, כאשר ביה"ד חכם, נוהגים כך, ונמנעים (למשל) מבדיקת רקמות לתינוק "חשוד", גם כשהבעל/האב מבקשים זאת.

אולי גם זה שייך לכאן -
לראשונה: ממזר באישור הרב הראשי (מעריב) 

אמשלום

לא יודע בקשר להלכה בכלל, אבל ממזרות ודיני יוחסין בוודאי מתחשבים בהכרה חיצונית. 'משפחה שנטמעה נטמעה'.

אמשלום,

בוודאי שידעו ובמסכת נדה יש את מנין ימי ההיריון הקרובים [או מדויקים - סלחי על עצלותי לחפש] למדע בימינו. אך אלה הימים הסטנדרטיים. בשאלת הרשבא מדובר על אפשרות חריגה של התארכות ימי ההיריון שכל שי שספק בהתארכות א"א לדון שזינתה האשה. לזה כתבתי שסטיסטיקות של החריגות סביר שלא היה להם.

ד"ר מרדכי הלפרין
הגדרת הורות וזכות איתור השורשים הביולוגיים
http://stwww.weizmann.ac.il/bioethics/new/articles/horut_halperin.htm

ווטו,

ובכ"ז, דומני שי"ב חודש זה מעבר ל"סטטיסטיקות חריגות", וסביר לי יותר שיש כאן הכרעה ערכית (נאה מאוד, לטעמי האישי).



ביטי,

ובדוגמא הזו אינך חש שיש רצון ושאיפה להקל, גם על חשבון הצורך בדיוק ביולוגי?!

תוקן על ידי - אמשלום - 11/06/2006 10:07:33

.


תנא דמסייע לאמא שלום:


באלו מקרים אנו גורסים "נשתנו הטבעים" כדי להחמיר בדין?


 

אמשלום:

ממזרות הוא מציאות ולא תלוי כלל בהכרעת ב"ד. אבל אין חיוב לגלות מי הוא ממזר. זאת אומרת, אפילו שיש אפשרות לברר מי הוא ממזר ומי לא, אין חיוב מן התורה לגלות דבר זה. ועל זה אמרינן אין אליהו בא לרחק קרובים, אלא לקרב את ישראל לאביהם שבשמים.

ובענין עיבור עד לי"ב חדש הרי בדומה לזה מצינו שיטות שסוברים שאפילו ביותר מי"ב חודש אין הבן ממזר משום דחיישינן שמא הבעל בא לשם על ידי שם. והנה אמרינן במכות, דלא חיישינן לגמלא פרחא, וא"כ איך אמרינן דחיישינן שמא בא לשם על ידי שם. אלא הסברא הוא כך, באשה אנו צריכים לחדש שזינתה, וכל היכא שאפשר לדחות החידוש חיישינן אפילו לדברים הרחוקים מהסברא כגון עיבור של י"ב חדש, או שמא בא לשמה על ידי שם משא"כ בעדים זוממין איכא תרי ותרי ובכה"ג אין טעם לחוש לדבר שאינו מצוי כלל. עד כאן שמעתי מהרה"ג ר' משה שפירא.

צ'אוט,

אני מוכנה לקבל את ההגדרה שלך, אם כי היא נראית לי התחמקות גרידא. בכל מקרה, ברור כי חכמים לאורך כל הדורות בחרו להכריע (בכל מקרה בו זה אפשרי, גם כשיש לגייס לצורך העניין טענות שלא היו מחזיקות מים בשום דיון הלכתי אחר, כמו זו שבדוגמא שהבאת) שלא להכריז על ילד שהוא ממזר.
אני חושבת שזו שיטה מצוינת ואני מעריכה מאוד את חכמת החיים ואהבת האדם הגלומה בה. לצערי, בשנים האחרונות, בעקבות התפתחות הטכנולוגיה עולות טענות בדבר חוסר הדיוק הביולוגי/פיזיקלי/מדעי שיש בכך (במיוחד לגבי ענייני היוחסין, שהמחשבים כביכול "פתרו"), בלא להבין שבכל הנוגע להכרעות בדבר חייהם של בני אדם, יש צורך גם בערך מוסף אנושי, ובמוכנות של חכמים להיות מעט עיוורים-חרשים-אילמים כדי להציל נפשות.

באשכול אחר יש דיון על מה נדרש מאדם בכדי שיוכל להיות רב. אולי יש להוסיף לשם גם אהבת אדם ובשמה, מוכנות לפעמים "לא לדעת".