נאחז בסבך - דוד אסף

לגופו של עניין , אעיר שהעלאת הספקולציה שהחוזה ניסה להתאבד מתבקשת ומפתה , עם זאת לא הציג דוד אסף תמיכה של ממש לסברא הזאת . אני חושב שגם הוא אינו מתייחס לכך יותר מאשר כאל ספקולציה.

דוד אסף,

אני יודעת שזה לא נראה רלוונטי לאשכול הזה, אבל בכ"ז רציתי להעיר משהו לגופו של ספר -
קראתי את הפרק המתאר את חייו של ר' יצחק נחום טברסקי והתרגשתי עד דמעות. תיאור חייו ומשפחתו (במיוחד תיאור משפחתו מרובת האחיות, שדומני שלכל אחת מהן מגיע לפחות פרק בספר, אם לא יותר), וכמובן וידויו שלו, עוררו בי הזדהות עמוקה, למרות הציניות הטבועה בי.
תודה לך, על שחשפת בפני את הדברים, כי ברי לי שלולא הספר הזה לא הייתי מכירה את הדמויות ואת דבריהם לעולם.
רציתי להעיר, או אולי להציע (אם יורשה לי הקטנה) - חסר היה לי מבט מגדרי על הדברים, ונדמה לי שניתוח פמיניסטי של הוידוי עצמו יכול היה להועיל מאוד ולהעמיק את הבנתו (למשל - עיון ודיון בעיסוק הישיר והעקיף, אך הנוכח מאוד, בשאלות "האם אני גבר 'אמיתי' ", "האם יהודי חרד יכול להיות גבר 'אמיתי' ", או בשאלות הקשורות בחייהן של הבנות המופלאות לבית טברסקי שדומה כי השפעה עמוקה היתה להן - גם כנשים - על עיצוב נפשו של אחיהן הצעיר).

כיוון שמפותלות דרכיו של אשכול זה אקח לעצמי את הרשות להבהיר למעוניינים את מה שנראה היה לי, בעל המחבר, חשוב ועקרוני בפרק על 'החוזה מלובלין'.
בניגוד למה שעשוי להשתמע מדברי כמה כותבים, מה שעניין אותי אינו הפסיכולוגיה של 'החוזה', אם היה דכאוני או לא - 'מציץ' צודק לגמרי, זהו חלק ממש זעיר בפרק!  - אלא משהו אחר לחלוטין שכלל לא הוזכר כאן, וחבל.

סיפורו נפילתו של החוזה הוא מקרה מבחן מצוין לשחזור גילגוליהן השונים של מסורות זיכרון - מה שקראתי בספרי "זיכרון אפולוגטי' מול 'זיכרון פולמוסי'.
החוזה נפל מחלון ביתו בשמחת תורה - על עובדה זו כולם מסכימים. אך מדוע נפל? המסורת החסידית המוכרת גורסת כי נאבק עם הס"ם בניסיונו להביא את הגאולה, ועוד מדגישה מסורת זו את היסוד הפלאי שבנפילה (החלון היה קטן ממידת איש, הקנקנים והכוסות נותרו במקומן שלמים וכיוב"ז). והנה מסתבר שיש מסורת זיכרון נוספת, שונה לחלוטין - לא מאוחרת, אלא בת הזמן ממש - שגורסת כי החוזה נפל מסיבות אחרות: הוא היה הלום יין (שיכור בעברית פשוטה) וכשהתעורר בלילה וביקש להטיל מימיו מבעד לחלון איבד משיווי משקלו ונפל. לא נעים, ואולי אפילו מביך, לזכור כך את נפילתו של החוזה - שיכור עלוב שמתגולל על ערימת קיא ורפש מתחת לחלון הקלויז. לא כך היו החסידים רוצים לזכור דמות מופת זו של אבי החסידות בפולין.

 הסאטירה הוולגרית 'ספר נקיות ופרישות' נכתבה בדיוק בהקשר לכך. הוכחתי שהיא נכתבה בתקופה שבה גסס החוזה, ועוד טרם פטירתו בתשעה באב תקע"ה. גילוייה של סאטירה זו - שמעולם לא פורסמה קודם בשלמותה (וברור גם למה - היא מאוד גסה!) אפשר לי לשחזר מסורת זיכרון עתיקה, שהתיימרה גם ללבוש צביון של מעין 'תחקיר' עיתונאי שחושף את הסיבות 'האמיתיות' לנפילה, סיבות שאותן ניסו החסידים להסתיר ולטשטש. מתברר שמסורת זיכרון זו המשיכה לאורך כל המאה הי"ט ו'התחרתה' כביכול עם מסורת הזיכרון החסידית. שתי המסורות 'הכירו' זו את זו, והתווכחו זו עם זו ('המתנגדים התלוצצו שהשתכר ונפל' - האשמה אגב הוטחה במתנגדים ולא במשכילים!).

ועוד ייאמר: בשום מקום בספרי לא כתוב שמסורת זו או אחרת היא הצודקת. אדרבה, הצבעתי על חולשותיהן ובעיותיהן של שתי המסורות, והצעתי אפשרות שלישית - בפירוש ספקולטיבית - שאולי ביקש החוזה לשלוח יד בנפשו. דרך אגב,  ספקולציה זו מתבססת על מקורות חסידיים - לא משכיליים. עיי"ש.

בעיני אין זו 'מציצנות' או 'נייעס' - וכי מה איכפת לי אם נפל כך או נפל כך, יאמין כל אחד במה שירצה - אלא דיון היסטוריוגרפי עקרוני בערכן של מסורות זיכרון. הפרק מסתיים במילים הבאות:
"ספק אם הנסיבות המדויקות של הנפילה תתבררנה אי פעם לאשורן, אך ... העיון בגרסאות השונות מבליט היטב את היסוד הפולמוסי והסאטירי הטבוע בכל אחת מהן ואת דרכן המפותלת של מסורות זיכרון, שלא תמיד האמת 'כפי שהיתה' היא נר לרגלן"

ולשומע ינעם.

אמשלום
'פספסתי' את תגובתך החשובה והרלוונטית.
לכשנסיים את הדיון ב'חוזה' ונגיע בשובה ובנחת לוידויו של רי"נ טברסקי אשמח לחזור לדברייך, שאני מוצא בהם טעם רב.