נאחז בסבך - דוד אסף

דברים כלליים
תמוהה היא העובדה, שבדורות האחרונים, החל מימי יום טוב ליפמאן צונץ ובני חוגו (למעט דמותו של ר' עזריה מן האדומים שפרק זמן ארוך מפסיק בינו לבין צונץ) החתירה לאמת מצויה רק בידי אנשים שאינם שומרי תורה, ובמקרים רבים בידי אלה שהתרחקו ממנה. מסורת בידיהם מאריסטו שאין האדם משועבד למחשבותיו, אמיתיים ונכונים שיהיו, ואף אם נתברר לו שהעון אכן לא מוסרי, ובדין הוא להתחרק ממנו ואף להזהיר עליו, ברם זה בלבד לא ימנע מגופו החמרי מלהיכשל בו, ובכל זאת ימשיך להתיימר בנשיאות דגל האמת, ואין למצוא קשר פיסי בין האמת לבין המציאות - למרות שהאמת אינה אלא רעיונית בלבד, אלא גם מחייבת ומעשית.
חכמי התלמוד אמרו (ברכות ה, ב) אמת זו תורה, ומי שתיקן ברכת התורה, בזמן די קדום, תיקן בנוסח התפלה 'אשר נתן לנו תורת אמת', כלומר, התורה היא אמת וגם מחייבת, ברגע שנתברר אצלך שהתורה היא אמיתית, המחיר לך הוא אמנם קשה, והוא, שאין לך מנוס מלקיים את האמת, שהרי האמת הזאת מחייבת ודורשת.
ברם על אף היות התורה תורת אמת, מצויים בה גם משברים, היא מספרת על משברים קשים כבר משל היצור הראשון, אדם הראשון, יציר כפיו של האל, הוא חטא כבר ביום הראשון ליצירתו, ולא קיים את מצות בוראו, ואכל מעץ שלא היה מתאים לו. גם אם סיפור זה משל היה, כדעת חכמי ספרד, סוף סוף יש כאן משבר. אף תוצאותיו מרות היו: גזר-דין מוות על כל יוצאי ירך אדם, כלומר כל היצורים.
בסיפורי המקרא, גם גיבוריו חוטאים - בנוסף ליחידים שאינם מהוים חלק אינטגראלי של הסיפור המקראי, כגון ראובן עם פלגש אביו, יהודה ותמר, ואחרים - ולפעמים בחטאים חמורים: משה רבינו, דוד המלך מואשם בחטאים חמורים, ניאוף, רצח. בנו שלמה נאמר עליו אהב נשים נכריות רבות, ובנה במות לאלהים אחרים, ועקב כך התפלגה זמנית הממלכה היהודית שירושה לו מבית אביו עד עולם לפי הנבואה לסבו יעקב.
אף האומה בכללה חטאה מספר פעמים, המקרא מספר לנו על התמורה החדה שחלה בעם מיד לאחר מתן תורה. העם עזב את האל נותן התורה, שאת תוכנה בכלל לא הכירו, וספק אם ידעו קאנון דתי מה הוא - שכן כזה כלל לא היה קיים בעולם העתיק, וחזר לפולחן הפגאני העתיק שהיו רגילים לו במצרים - עגל זהב, שור אוכל עשב בלשונו של בעל ספר תהלים. העון היה כה חמור והשלכותיו כה מרחיקות לכת, עד שהאל כמעט שכילה את האומה, ואף לאחר שהתעשת, לא מחק את העון כולו, וביום פקדי ופקדתי עליהם את חטאתם.
מאוחר יותר לא האמין העם לכל מוצא פי ד', הסתפקו במידת טוּב הארץ, לשם כך שלחו מרגלים לרגל את הארץ המובטחת, נתנו אימון בעשרת המרגלים-הנשיאים, והעדיפו את עדותם על הבטחת ד', שאת נפלאותיו ראו ללא הרף.
שונים הם פני הדברים בספרי דתות אחרות. בברית החדשה, הקוראן, ומוקדם יותר אצל מניתו ואחרים, אם נשכיל לקרוא את המצבות הקדומות, כגון של אשמנעזר ושל אחרים, נקרא בהן ועליהן רק נצחונות, ולא תבוסות אפילו זמניות. הברית החדשה לא מספר לנו על תבוסה אחת בכל ימי ישו המשיח, ואף את הצליבה הפכו ארבעת הבשורות לנקודת השיא שבחייו, שכן היותו המשיח הוא חייב לסבול עבור עוונותינו. אוריגינוס, הורונימוס, ומאוחר יותר אוסביוס, לא מספרים לנו את הרכילויות על ישו, שנפרט אותן להלן. זו תורת שקר ביחס לתורת אמת, שלא מהססים לפרסם אף משברים שבתולדות החברה.

ועכשיו בקשר לספר 'נאחז בסבך'
יותר משבא דוד אסף לספר את הסיפור, הוא נטפל להשלכותיו על החברה בה הוא אירע. תיאור הסיפור גופו אינו אלא שולי במסגרת החיבור, דרכו הוא מגיע למחקריו, וממנו למסקנותיו. אין מטרתו, איפה, לתאר לנו ההאחזה בסבך היאך אירעה, אלא להודיענו כיצד לא עלה ביד סופרי החסידות להשתרר מן הסבך. בכל זאת לא מובן מה ראה המחבר - שבודאי ישב על כל קוץ ותג שבספרו שבעה נקיים (כנגד שבעה פרקי הספר לקיים מה שנאמר שבע על חטאתיכם) להציג בכותרת הספר גם את טעמי המקרא, הטעמה זו איני יודע מה היא. אילו הייתי מיריביו, שאני מצהיר בכנות שאינני כזה, היה מקום לומר בציניות: אם מצאת דברים של טעם בספר נאחז בסבך, אינא אלא בכותרת, ודו"ק.
אמור מעתה, שהכותרת 'נאחז בסבך' אינה אלא מטעה, שכן לא נתכוין המחבר לספר את ההאחזה בסבך, אלא לקרוע את האריגים שנרקמו מסביבן בידי אנשים שונים בתקופות אחרות מסיבות מגוונים, ולהודיעך, שסופרי החסידות לא יכלו לעמוד בפני הפורענות.
אין טעם להיכנס ולהתוכח על המחקרים ולדון על אמינות מסמכים פרודיות וכו', שכן אין זו מכוונת המחבר. הספר לא פגע - ואני חושב אף לא חשב על כך - באישי החסידות, אף לא בערכיה, העובדות המוצגות בשבעת פרקי הספר תפסו מקום בעבר, שתפרשו אותן בצורה שתרצו. הוא רק פגע באישים שניסו להסתירן או להעלימן, למרות שבמקרים בודדים היו ממנהיגי החסידות.

רק כמה מלים.
כמו שכתבת אתה, כל חברה מנסה לחפות על משברים, ובמקרה הטוב לתקן אותו. כך בנצרות, כך באיסלאם, ולהבדיל (היות אנשיה יהודים שומרי תורה) החסידות המאוחרת. ברם, תלוי על איזה משברים מחפים. הנצרות עד היום מסתרת עובדות ידועות בלתי נתונות להכחשה או לטשטוש, הנעוצות בגיבור הסיפור הכריסטולוגי: ישו בכבודו ובעצמו שקיומו האבנגליוני כמעט שאין לו על מה לסמוך. טשטוש כזה שמו טשטוש. שאם אתה מקבל את העובדות כל הבנין - עתיק שיהיה - קורס ויסודותיו עמו.
דוגמאות: סיפור ההריון והלידה, שלפי הבשורות נולד ישו מבתולה טהורה (כסיפורי בודהא שקדמו לו) לא כדרך כל הארץ, אלא על ידי רוח הקודש, ומכך ראיה היותו משיח, ובתפיסות מאוחרות בן אלהים, עד שבאספת ניקא נוצר ה'שילוש הקדוש', לפיו האב (האל) הבן (ישו) ורוח הקודש אינם אלא אחד. תבא ותגיד לנוצרי, שישו לא נולד מבתולה טהורה, ולא על ידי רוח הקודש, אלא בליל חשוך מחייל רומי אנס ששמו פנטירי - הרי שהרגת לו את כל ה'סיפור הגדול'. השאלה הראשונה והאחרונה: אם כן מניין שהוא המשיח?
איני יודע לכמה מכם מוכר הסיפור על 'תלמוד עמנואל'. בשנת 1978 יצאה לאור חוברת בשם 'תלמוד עמנואל', לפי דברי המהדירים הוא תורתו האמיתית של 'עמנואל' - שאינו אלא ישו - וכל ספרי הבשורות מזוייפים הם בידי מטעים. הכנסייה דלקה אחר המהדיר-המתרגם-המחבר, ולפי דברי המהדיר שנותר בחיים הוא נורה למוות בלבנון (כך בזכרוני) בידי הכמורה. הבעייה העיקרית בספר היתה שלפיה יוצא שישו שאב את כל תורתו מקודמיו, והוא בעצמו לא חידש כלום, והחמור שבכולם, שישו חי ופעל 90 שנה קודם למה שמקובל בנצרות. הכנסייה מצאה את עצמה לפני בעיה קשה, הסכנה מאוד חמורה, כל הבניין שנבנה מסביב לישו המשיח קרוב לאלפיים שנה (גם חשבון שנים זה צריך בדיקה לפי התלמוד העמנואלי...) עלול לקרוס תחתיו תוך שניות! מיהרו והכחידו את אישא ראשיד, ובכך נגמר הסיפור.
[לאמיתו של דבר תלמוד העמנואל לא היה ולא נברא ואף לא משל היה, ברם הוא עשה את זאת משיקולים שלו, ואכמ"ל, אולם היה כחו יפה להרגיז את ה'הולי סי'].
כבנצרות, כך באיסלאם. לך ותגיד למוסלימי שמוחמד הנביא היה חולה אפילפסיה, ותמציא לו על כך מסמכים רפואיים (בני 1600 שנה, בלי חתימתו... שכן לא ידע קורא וכתוב...) ואם כן מעולם לא שרתה עליו הנבואה. התברר למפרע שהקוראן שקר, מוחמד לא היה נביא, ומליוני ערבים המיחסים לו נבואה וכבוד טועים הם.
לא כך בחסידות. אפרים דיינארד אמנם חידש שהבעש"ט לא היה ולא נברא, ונולד בדמיונו של ר' יעקב יוסף המגיד מפולנאה ואחרים בדורו, ברם אף חוקר רציני לא התייחס לדבריו שב'עם תועי לבב'. מציאותו של הבעש"ט אינה מוטלת בספק. נכון הוא מיעט לכתוב, ולא נשארו אחריו דברים שבכתב, ברם הוא היה משום חידוש בדורו, והקוים נמשכים עד דורנו אלה, למרות שעברה התנועה תמורות מהפכניות, עד שניתן לומר, שאם היה הבעש"ט חי לתחייה ועובר ברחוב ורואה את אלה הנקראים חסידים - היה צווח שאין לחסידות ולבעש"ט ולא כלום.
כל הדיונים בספר 'נאחז בסבך' אינם אלא על פרטים בחיי יחידים, פרט לפרק רביעי שבו. כן התנצר לא התנצר; נפל, הופל או הפיל עצמו; האם היה המאבק בברסלבים צודק; ר' עקיבא שלום חיות; האיציקאנער (שאגב יש לי כמעט כל ספריו בבית); וידוי החתן המסכן.
ונשאלות כמה שאלות: 1. באם החסידות הנוכחית מתייחסת לחסידות הבעשטית נקרא תגר עליה למפרע? אני מודה שלא לכך התכוין אסף, רק קוראיו, לפחות בפורום זה. עובדה: החסידות בצורתה הנוכחית בעידן האטום, ואף בעידן הטרום-אטומית, אינה חסידות, יש לה קשר לחסידות כמו שיש לקראים קשר למקרא ולשבתאים אל הזוהר (בלי להיכנס לגופו של זוהר בידי מי ואימתי חובר), שאיש אינו יכול לנתק את הקשר שלהם לקאנונים שהם דבקים בהם, ברם אף הם חוכים בדעתם, ונשענים גם על מסורת שבעל פה במקום שאין כתב, והדברים עתיקים.
2. לולא היותך חוקר (תיקון סופרים: היסטוריון) נכבד, וחוץ-מן-הכבוד כשאבא שלך התקרב לגיל שבעים נזרקה בו שיבה בצורה קשה, המחלה נמשכה כעשרים שנה עד שנפטר לעולמו מתוך יסורי-נפש. הספר שהיית כותב בסמוך לפטירתו טבעי שהיית מקדיש לו, איך היית מנסח את הדברים? איני חוקר, ברם בהתאם למה שכתבו אחרים הנוסח היה פחות יותר: מוקדש לזכר אבי מורי ורבי פלוני נשמתו עדן שהלך לעולמו ביום פלוני לחודש ססגוני שנה אלמונית התייסר ביסורים קשים [יש מוסיפים וקיבל אותם באהבה] תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
אצל החסידים המונחים 'סטרא אחרא' 'סמך מם' וכיוצא בהם הם בשימוש יום-יום, וכל מקרה ביש זוקפים לסטרא אחרא ולעוזריה. הם לא למדו באונברסיטה, המונחים האקדמיים שלהם היו 'סטרא אחרא וסמך מם', כלומר שהסמך מם נכנס בחוזה והחלה אותו ואחר כך הסטרא אחרא נכנסה בו והפילה אותו מן החלון [שאגב שמעתי מאיש לובלין, ר' צדוק שעהנגארטן ז"ל שנפטר זה לא זמן רב בברוקלין, שהוא לא גבוה למעלה מקומת איש, ואף לא צר כזה עד שאין גופת אדם יכולה לעבור דרכה].
3. אין רצונו של אסף להביא ראיה מן הפרט על הכלל - כמו שאפשר לטעות מן הפרק האחרון בו טרח לפענח את הוידוי של בנש"ק מסויים, כאילו כל החסידים הם קרועים נפשית ונותנים עיניהם לעולם אחר. הוא רק פיענח כתב יד של חתן אומלל שהרגיש לחצים בחברה שהיה נתון בה. אך דומני, שלאור תופעת 'בעלי תשובה' בעשורים האחרונים, שמענו על יותר מאקדמאי אחד שעזב את עולמו האמיתי, המואר, החופשי והלך ונתכסה שחורים - הדמות החרדית המוכרת לנו מן העתונות - ועזב את המחקר האקדמי ונתעסק בספרים מיושנים, המקרא והתלמודים, שהמדע שבו הוכח מי יודע כמה פעמים שהוא מיושן ובלתי מדויק. האם אין זו שאלה, איך אפשר? הניח חיים מאירים והלך וחזר לסמטאותיה הצרות, האפלות, החשוכות והמלוכלכות (כנגד ארבע לשונות שאסף היקר מחובביהן) הכופים דת ואורח-מחשבה? התשובה הפשוטה היא, שהכיר שמה שהכיר עד עכשיו כאמת אינה אמת, ומה שהכיר כשקר הוא האמת, והיותו חותר לאמת כל ימיו לא נרתע גם מלשנות את אורח חייו. לדעתי 'וידויים' בלתי מאורכבים אלה, עולים בהרבה על הוידוי הבודד שכתב בחור עול-ימים, שמותר להניח שכבנש"ק אמנם חי תחת לחץ, שהוביל אותו להפרעות נפשיות, וניסה לשנות את הרקע. ברם לא ידוע מה עלה בסופו של דבר, ומדוע עזב את שאיפותיו האקדמיות, וכפי שציין אסף בעצמו (עמ' 322) קידש שם שמים גם על סף המוות בידי הצורר הנאצי.
ולעצם ענין הטשטוש בידי מי שהוכרו כגדולים או מנהיגים, חשוב להביא שני ציטוטים, והאחרון בזמן קודם, בשל היותו יותר רלוונטי לענין, והוא דברי רלב"ח בסימן קמ"ז (קשה לציין מקום מדוייק בתשובה ארוכה זו) דברים נמרצים: בר מן דין דאשכחן באמוראים דחיישי ליקרא דידהו ומשום דלא לכספו היכא דטעו הוו אמרי מימרא בשם אחר מאי דלא הוה מעולם, ובפרט אם עשו מעשה בטעות כגון ההיא דברכות פרק כיצד מברכין דקאמר רב פפא לפי גירסת רש"י ז"ל מימרא משמיה דרבא דלא אמרה רבא מעולם משום כיסופא דטעה במאי דעבד אף על גב דרב פפא גופיה הוה ידע דלא אמרה רבא והכי איתא התם רב פפא איקלע לבי רב הונא וכו' שקל רב פפא בריך אהדס ברישי והדר בריך אשמן אמר ליה לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע אמר ליה הכא אמר רבא הלכה כבית הלל ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד. פרש"י ולא היא לא אמר רבא הלכה כבית הלל אלא רב פפא הכסיף לפי שטעה והשמיט עצמו בכך עד כאן. הא קמן ראיה ברורה דזימנין משום כיסופא יאמר החכם מאי דלא הוה ובפרט היכא דעביד עובדא בטעות כההיא דרב פפא ובהא מיתרצא האי עובדא וליכא לאתמוהי עליה דרב פפא אמאי עביד הכי ולא קים בנפשיה מתניתין דמודה על האמת כהנהו עובדי דרבה בר רב הונא ודרבא דלעיל דהתם לא עבוד עובדא אלא מימרא הוא דקאמרי ואף על גב דדרשוה בפרקא אפילו הכי הדרו בהו דהיכא דקאמר החכם מימרא לחוד ולא עביד עובדא לא הוא ולא אחריני ליכא כסופא כולי האי ואדרבא איכא יקרא אבל היכא דעביד עובדא איכא כיסופא טובא ומשום הכי איפשר דלימא מאי דלא הוה.
ועוד מובאה, פחותה רלוונטית לענין הנידון, אבל גם בה דברים בוטים ורלונטיים גם לימינו ולחסידים השוטים המאמינים בכל זיז של אדמו"ר שכל זכותו להיות אדמו"ר אינה אלא ספר יחוסו, ולפעמים גם כיסו או כיס אחרים, היא של הרס"ג (אמונות ודעות מאמר ג עמוד .. תרגום קאפח): ואומר עוד שלא יתכן בחכמה, שיהיו השלוחים לבני אדם מלאכים, מפני שבני אדם אינם יודעים שיעור כח המלאכים, במה שיוכלו, ולא במה שילאו ממנו, וכאשר יבואו באותות מלאים, יש לבני אדם לחשוב שכל המלאכים כן טבעם, ולא יתאמת אצלם שהאות ההוא מאת הבורא. אך השלוחים כשיהיו בני אדם כמונו, ונמצאת עושים מה שנלאה מעשותו, ומה שאיננו כי אם ממעשה הבורא, תתאמת להם השליחות במאמרו. ואומר עוד כי בעבור העלה הזאת, השוה בין הנביאים ובין שאר בני אדם במות, שלא יחשבו בני אדם, כי כאשר יכולים לחיות לעולם שלא כדרכם, הם כן יכולים לעשות האותות המלאים, שלא כדרכם הם. ועל כן לא הספיק להם מבלעדי אכילה ושתיה, ולא מנעם מן הזווג, כדי שלא יפול הספק באותותם, ויסברו בני אדם שהמניעה ההיא מטבעם, וכאשר נתקנה להם, נתקנו להם גם כן האותות. ועל כן עוד לא הבטיחם בבריאות הגוף התמידה, ולא בממון הרבה, ולא בבנים, ולא ההצלה מחמס חומס, בין במכות, או בחרפות, בין בהריגה, כי אם היה עושה זה, היה אפשר שייחסו בני אדם הענין ההוא אל טבעם, שיצאו בו מגדר שאר בני אדם, ויאמרו: כאשר יתחייב יציאתם בענין הזה, כן התחייב שיוכלו על מה שנלאה ממנו. ואומר: בחכמתו נעלה על כל מאמר, כי עזבם בכל עניניהם כשאר בני אדם, והוציאם מכללם שנתן להם יכולת, על מה שנלאים ממנו שאר בני אדם, שיאמת אותו ותאמן שליחותו. ואומר: בעבור זה עוד לא שמם עושים האותות תמיד, שלא יחשבו המון העם, שיש בהם טבע מיוחד מחייב זה, אבל שם אותם עושים זה בעת מן העתים, וידעו זה עת מבלעדי עת, ויתבאר בזה שהוא בא אליהם מצד הבורא, ולא מעצמם, ישתבח החכם ויתברך. ואשר הביאני לזכור כל אלה הדברים הנה, שראיתי אנשים הפסידו אותם מחשבותם, כאשר חשבו בדברים האלה, וקצתם אמר: הרחקתי שימות הנביא כשאר האדם, וקצתם שהרחיק שירעב ויצמא, וקצתם הרחיק שישגל ויוליד, וקצתם הרחיק שיעבור עליו החמס והעול, וקצתם הרחיק שיעלם ממנו דבר מן הנמצאות. ומצאתי כל מה שהזכירו און ועול. אך התאמת לי שהחכמה במה שעשה הבורא בענין שלוחיו, היא דומה לשאר מעשיו, כמו שאמר (תהלים ל"ג ד') כי ישר דבר י"י וכל מעשהו באמונה.

כמה הערות למגיבים שלמעלה:
I. מיימוני הביא מאמר חז"ל 'במדרש' כל האומר ראובן-בני עלי-דוד-שלמה חטאו אינו אלא טועה. אינו במדרש אלא בתלמוד בבלי שבת נה, ב. ברם חשוב כל פעם לעיין במקור, פירש רש"י: לא חטאו בחטאים חמורים המפורשים, אבל כן חטאו בחטאים אחרים, עיין.
II. הדיון מדוע ספרו של אסף מעניין יעיד האשכול הזה בעצמו, מה זה משנה באיזה תחום של עניין הוא נכנס? הוא מעניין, נקודה. אחת מפינות המחקר הוא לסתור ולהרוס עובדות מושרשות - להראות חדשנות, כאשר יעידו רבבות הספרים הנדפסים מדי שבוע.

ואני חוזר ומבקש מחילה וכפרה על האריכות.
בינתיים ירד עצכ"ח מפלטפורמת מסורת? מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר?

<<בינתים גם המקלדת הפסיקה לפעול כך שלא ניתנה לי אפשרות להגיה את השורה הזאת הקלדתי דרך המקלדת הוירטואלית>>