נאחז בסבך - דוד אסף

בומטשיק,

לא קראתי את הספר, ובכ"ז, לאור הערתו של פרופיסור, אני מבקשת להבין -
האם אתה טוען שמחקרו של אסף (זה שהאשכול מתייחס אליו) הוא מחקר "חסידות" ולא מחקר "היסטוריה"? דומני, שיש כאן כשל סמנטי מסוים. במחקר ההיסטורי היום, יש תחום רחב של עיסוק ב"כיצד מספרים/סיפרו את ההיסטוריה". זה לא הופך את הדיון למחקר בנבכי המחשבה החסידית (שגם בזה, איני בטוחה שלחסיד יש יכולת רבה יותר מאשר לחוקר המתמחה בתחום, והוא גם בעל פרספקטיבה).

ירמיהו כמה הערות א. נכון הוא שהמתודולוגיה המדעית מוליכה אותנו לזהירות, כי תמיד אפשר לגלות ממצאים חדשים ולשנות תיאוריות מושרשות. זה נכון בפיזיקה, ועל אחת כמה וכמה בהיסטוריה. עם זאת, קשה להאמין שנגלה כי הארץ נמצאת במרכז העולם, או הגלקסיות, והכל מסתובב סביבה. וכי השמש היא כוכב בדיוק כמו כוכבי הלכת שלה, כפי שהאמינו הקדמונים. וגם בהיסטוריה. יתכן כי נגלה ששייקספיר לא היה שייקספיר אלא מישהו אחר, וכי יצירותיו של הומרוס חוברו או לא חוברו בידי כמה וכמה. אבל לא מסתבר שנגלה כי לא היה נפוליאון, או אפילו סוקרטס. הנתונים אודות המרתו של ר' משה הם ברורים. ויכוח כזה שטען הרייצ שהיה בינו לבין כמרים לא היה ולא נברא. יש סתירות פנימיות שמופיעות בדברי הריצ, אלא שאיני זוכרן ולא טרחתי לבדקן בעיון. עקבתי אחריהן כדרך המעיינים במחקר או בספר. יתכן כמובן שיתגלה כי המסמכים שנחשפו בארכיון כלשהו ברוסיה, שכחתי איזה, הם מזוייפים בידי אויבי חבד. יתכן כי יתגלו עדים שיעידו כי היו ויכוחים כאלו ור' משה השתתף בהם, למרות שממכתבים בתוך חבד עצמה, שמצוטטים אף הם בידי אסף, עולה שלא כך. (הוא מצביע על סתירה בין אם המשפחה, כמדומה לי, במכתב אחד או יותר שלה, לבין מה שמספר הריצ). ב. זה מוביל לנושא שני. סתירה לוגית היא דבר שלא יתכן. כאשר הריצ מספר שני סיפורים שונים על ר' משה, לא יתכן ששניהם אמת. ג. על זה יש להוסיף כי בחוגים שאינם חבדיים (ואולי גם בתוך חבד עצמה, מי יודע), סיפורי הריצ אינם נחשבים למקור אמין. ובכוונה נמנעתי מלדון בנושא זה ורק רמזתי עליו למי שאמורים לדעת. אני גם כן חושב שבמקרים רבים כבוד אלקים הסתר דבר. ג. בן איש אחד הציטוט על "הספרות היפה" מופיע גם בספרו של אסף. לצערי כבר איני זוכר את המראה מקום. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

הפרק הבא בספרו של אסף מוקדש לתאונה המסתורית של החוזה מלובלין. אני משער כי מי שאינו חסיד עשוי להכיר את הסיפור, בצורה דרמטית מאד, על פי פרשנותו של בובר בספרו היפה "גוג ומגוג". לפי פרשנותו של בובר, החוזה מלובלין האמין וייחל כי המלחמה בין נפוליאון לבין אויביו תהפוך למלחמת גוג ומגוג המובטחת, ובעקבותיה תבוא הגאולה. לפיכך, הוא נרתם, עם חבריו לדעה, אדמורים (ובמבט מבחוץ: מיסטיקאים) לפעול כדי לסייע לנפוליאון. בובר עצמו אינו מתאר כיצד נעשה דבר זה, ונראה לי כי בובר לשיטתו, התעלם מהפן התיאורגי בקבלה ובחסידות. הדברים הגיעו לשיא ביום אחד, כמדומה שמחת תורה, שבו קיווה החוזה לפעול "תיקון גדול". "(משום מה בזכרוני מופיע שזה היה בפסח, אבל לא זו הנקודה). לפי בובר, פעלו יחד כמה צדיקים. ותלמידו של החוזה מלובלין, "היהודי הקדוש מפשיסחה", נשלח להתאבד כדי שיפעל למען אותה מטרה נעלה בשמים. (ההתאבדות, לפי בובר, היתה על ידי ביצוע "ייחוד" כזה שאין אפשרות לעשותו בחו"ל, והוא מביא למותו של המיסטיקאי. התאבדות המותרת... נושא מעניין בפני עצמו). אולם תוכניתו של החוזה נכשלה בגדול. בוודאי שהוא וחבריו ראו בזה מעשה שטן. אולם בשעת מעשה היו לחוזה תקוות גדולות. הוא שמח עם חסידיו, והם כנראה שתו "מי דבש". ואז ביקש החוזה שישמרו עליו. אך, שוב מעשה שטן, זה לא נעשה. ופתאום הוא נעלם. ונמצא לאחר זמן מתחת לחדרו בקומה העליונה. הוא נפל. דרך חלון שעליו עמדו בקבוקים ריקים, ושיש אומרים שאדם לא היה יכול לעבור בו, ובוודאי שלא ליפול ממנו דרך מקרה. תעלומה. כיצד נפל החוזה? אסף מביא שלוש תיאוריות: א. התיאוריה החסידית היא שהשטן בא וזרק אותו החוצה. התערבות כזו של השטן בפועל במציאות נראית כדבר חריג, אך זו היתה הפרשנות המקובלת בין החסידים. ב. לדברי אסף, לפי הפרשנות המשכילית של התקופה, החוזה השתכר ונפל מתוך יינו החוצה. נראה לי שתיאוריה כזו אינה מתקבלת על הדעת. והיא אינה תואמת אישיות כשל החוזה. גם מי שיכחיש את הקבלה ואת החסידות כמשהו שיש בו ממש, עדיין יצטרך להודות שהחוזה - בניגוד אולי לאדמורים בדורות אחרים שלא הצטיינו באותן מידות - היה אדם אמיתי שעסק, על פי הבנתו ואמונתו, בקירוב המשיח. שיכרות אינה תופעה שמתאימה לזה. אסף מצדיק את עיסוקו בפרשנות הזו בתור נושא אחד מנושאי הספר, כיצד פרשנויות מתהוות ומתפתחות. כשלעצמי, לא הייתי משקיע בנושא הזה, אילו היה היחיד בספר, לא כסף ולא זמן. בסוף הפרק מובאת פרודיה שכתבו משכילים על האדמור המשתכר ביינו. כל מה שאפשר לומר הוא שמוכח משם שכבר אז היו שהשתמשו במילים גסות ממש. והפרודיה אינה תורמת להציג את המשכילים באור חיובי. ג. התיאוריה המעניינת של אסף היא שהחוזה שלח יד בנפשו מתוך ייאוש. הוא מצרף לזה תגלית פרשנית של צבי מרק, שעמד על כך שהחוזה התבטא בלשון מסויימת בסיפור ביוגרפי שלו שאפשר להבין ממנה כי רצה להתאבד, וחברו הצילו. למעשה הסיפור הזה מצוטט גם כן אצל בובר, אלא שבובר לא עמד על משמעותו זו, או שזה לא עלה בקנה אחד עם הקו שביקש להציע בספרו. נראה לי שזו תיאוריה שעונה יפה על התעלומה. החסרון שלה, בעיני, הוא שלחוזה לא היתה סיבה, בשלב זה, לחוש שנסיונותיו להביא את הגאולה נכשלו ולכן היה נופל לדכאון. אמנם, יתכן שאם היה טיפוס שסבל מדכאונות, או איזה הסבר שנמצא לזה, יכול היה לעבור ממצב של שמחה ותקווה עילאיות לשפל המחשבה. ובקשתו שישגיחו עליו, כפי שציין אסף, מעידה כי חש בסכנה וביקש למנוע אותה. כפי שכבר נכתב באשכול זה, ובאחרים, נסיון לנתח פסיכולוגית אנשים שהיו שונים מהרגיל עלול להטעות מאד. אך נראה לי שאין זה בלתי סביר לשער שגם החוזה מלובלין, גדול ככל שהיה, היה יכול לסבול מהתקפות ייאוש. כפי שהראה הסיפור שניתח מרק והביא אסף, וכפי שניכר, במקום אחר, אצל ר' נחמן מברסלב. וגם על זה ניתן להמליץ את דברי חז"ל, "כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו". האדם הגדול מצפה מעצמו להרבה, ולכן הוא עלול להתייאש יותר. שהרי אין ייאוש אלא יצר הרע. אני רואה בפרק זה כמעלה את התיאוריה הבלשית פסיכולוגית על הסיבה לנפילת החוזה. אמנם, אסף בנה את הפרק שלו בצורה שונה, והקדיש את רובו לצחוק שעשו המשכילים מן החוזה. כאמור, זה נושא שיעניין את המתענינים בו. אני איני אחד מהם. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

דברים שנאמרו כאן ע"י פרופיסור גורמים לי להוסיף משהו.

לאור ספר על חסידות שקראתי לאחרונה (לא ספרו של אסף) נוצרה אצלי התלבטות מסוימת.

קראתי בזמנו את ספרו של אסף על הרבי מרוז'ין, ומאמר שלו (שכנראה נתגלגל לפרק בספר החדש) ב"אלפיים" על "מכתב הווידוי" של אותו אברך חסידי, ומשם, כמו גם משמות הפרקים והעניינים שעלו כאן, ניתן להסיק כי אסף עוסק ב"רכילות מתוך החצר": איך "עבדה" החצר וכיצד מומנה, מי תמך ברבי וכיצד נהג במתנגדיו, שערוריות  ומחלוקות ב"משפחת המלוכה" וכדומה. המושג "רכילות" כאן אינו לגנאי. היסטוריונים חשובים ומכובדים עוסקים בצדדים דומים של חיי השליטים בכל מקום, של תככי הפרלמנטים וכדומה. זוהי היסטוריה של הפוליטיקה, תולדות חלוקתו של הכח והשימוש בו - כמעט כל מה שכתוב בספר היסטוריה "סטנדרטי" מן הסוג הישן.

כעת, ישנה "היסטוריה מקבילה" של החסידות: היסטוריה (ופילוסופיה) של הרעיונות, בסגנון ישעיה ברלין.  הרי כל אחד מאדמו"רי חב"ד, לדוגמה, השאיר אחריו לא ספר אלא קיר מלא ספרים. (פעם התארחתי בחו"ל בביתו של שליח חב"ד, היה לו חדר אכילה ענק, הייתי אומר ששטחו כשמונים מ"ר, כולו "מצופה" בספרים. אולי עשרה מהם לא היו ספרים חב"דיים). יכול אדם לבוא ולכתוב היסטוריה של חב"ד, או של ברסלב, מן הפרספקטיבה הזו: מה מקורותיו והשלכותיו של מודל שתי הנפשות, כיצד מתפרש מושג החכמה וכיוצ"ב. בהחלט יכול להיות שישנן חסידויות בהן נקיבת מספר הסוסים במרכבת הרבי מהווה סיכום הגון גם לפן הרוחני שלהן, אבל לענ"ד לא כולם כאלו.

כעת, האם אמור להיות קשר בין שני אפני חקירת ההיסטוריה? זוהי בעצמה שאלה היסטורית. כאשר אנו מספרים  על תמיכתו של אדמו"ר הזקן בצאר מול נפוליון, או על פעילותו של הצמח צדק מול השלטון הרוסי, ואולי אפילו על פלוני שהתנצר: האם אמור להיות איזה שהוא קשר בין שני המישורים הללו? האם כאשר הרבי עסק במגע  עם השלטון הוא "סגר את הגמרא/זוהר" ופעל כשתדלן גרידא, או שניתן להציג קשר בין מעשיו הבולטים לתורתו? 

בהיסטוריה של העת החדשה קל, בדרך כלל, להצביע על שרשיהן הרעיוניים של תנועות פוליטיות וחברתיות, על החשיבה הרומנטית כבסיס ללאומיות האירופית או על המקורות הרוחניים של הרעיון הסוציאליסטי. האם ישנם עקרונות דומים גם בחקר החסידות, או שיש לעשות הפרדה מוחלטת בין הרבי כהוגה דעות לבין המנהיג החסידי כברוקר של הכח הפוליטי?  

ב"ה.

מיימוני,

תודה על הערותיך המחכימות.

ובכל זאת,אבקש להגיב, בזהירות הראוי'ה, על חלק מן הדברים.

א. כללי: כפי שכתבתי, לא נתכוונתי לעסוק בניתוח ההיסטורי על מה שאירע או לא אירע עם ר' משה. דבריי כוונו להתייחסות לדברי החוקרים (אסף) ולדברי האדמו"רים (הריי"צ), שנגע בהם רח"ל בדברים שצוטטו משמו. וכן, לעמדתו של הריי"צ כדובר אמת או לא.

ב. < "אבל לא מסתבר שנגלה כי לא היה נפוליאון, או אפילו סוקרטס." >
כמובן.
אך מה באשר לגילוי באשר לחוויות שחווה נפוליאון בילדותו, ואשר יש להן או יכולה להיות להן השפעה על פעולותיו כמנהיג? ומה אם נגלה כי סוקרטס עמד בקשר מכתבי עם מלומד אחר בדורו, ובעצם רבים מדבריו של חברו הם?
הרי כאן לא עמדה השאלה ההי'ה ר' משה או לא? אף לא הועמדה בספק עובדת היותו בנו של הרש"ז. השאלות הן על עובדות הרבה יותר ספציפיות, ויתרה מכך, על פרשנויות לעובדות.

ג.  < "ויכוח כזה שטען הרייצ שהיה בינו לבין כמרים לא היה ולא נברא." >
מי אמר? לא ראינו אינה ראי'ה! אם אין תיעוד למציאות זה אומר שאין מציאות?

ד.  < "סתירה לוגית היא דבר שלא יתכן." >
סתירה לוגית היא דבר שלא ייתכן - עד שמישבים אותה (ולו בדוחק ואף בדוחק גדול). לתלמיד חכם כמוך, מן הסתם, אין צורך להזכיר זאת. אחרת, נאלץ למחוק קטעי גמרא שלמים, שזה כל עניינם.

ה. < "בחוגים שאינם חבדיים (ואולי גם בתוך חבד עצמה, מי יודע), סיפורי הריצ אינם נחשבים למקור אמין." >
לכך אכן רמזתי בסוגריים "לעומת זאת, כאשר מתייחסים לאנשי קודש ואנשי רוח (לאלה הרואים בהם כאלה)", כי כמובן כאשר הריי"צ הוא סתם עוד אדם, לכל היותר נחמד, חסר השכלה אקדמית, אז מה הוא כבר יודע?
זה כמובן מחזיר אותנו לשאלות שהציג פותח האשכול כמתוה לדיון (בעיקר שאלות א' ו - ג')... 

מיימוני, בנוגע לציטו על ה"ספרות היפה" - כנראה כוונתך למש"כ בסוף המבוא. ושם אינו בלשון זה אלא מה שהבאת לעיל.