נאחז בסבך - דוד אסף

דבריך ארוכים, ואגיב עליהם בדרך קצרה שהיא ארוכה. תגובתך מתחלקת לשניים ואשתדל לענות על ראשון ועל אחרון, ככל שתעלה ידי:

אין אדם רואה תחילה אלא את נגעי עצמו, ועל כן איני מתפלא שתחילה בחרת להתמקד דווקא בשורות הספורות שעסקו בך. ועם זאת עלי להזכירך, כי הפרק הנדון לא עסק בך אלא במשה, בהתנצרותו ובדרכים שעובדה זו התפרשה וכוסתה.

1. איני חולק במאומה על תיאורך התמציתי של יחסי האדמו"ר האמצעי ור' אהרן מסטארושילה, ידידות שפרחה וגוועה בסערת מחלוקת מכוערת. אני עצמי עמדתי על כך בקיצור ואף הסברתי שמחלוקת ידועה זו הועברה בטעות, על ידי כמה מבני הזמן, ל'מחלוקת הירושה'  שהיתה כביכול בין ר' דוב בער לאחיו הצעיר משה. לא זו אף זו, שעמדתי על העובדה הנכונה, 'שהאדמו"ר האמצעי אכן כינה לעיתים גם את ידידיו בתואר "אחי" (עמ' 69, הערה 65). ועם כל זאת, ההיגיון הפשוט אומר, שגם אם נהג פלוני לקרוא לאלמוני 'אחי' (כדרך שמקובל היום בסלנג הישראלי), עדיין רשאי הוא לקרוא גם לאחיו שבבשר 'אחי' – הלא כן?
2. אתה קובע שהחוקרים הרוסיים לא הבינו את תוכן מכתבו המקורי של האדמו"ר (משנת 1816), וממילא תרגמוהו ופירשוהו כרצונם המשובש. אני מסכים לכך לגמרי, אך מה איכפת לי ומה זה שייך לעניין? הרי לא ביקשתי לעסוק באדמו"ר האמצעי  כשלעצמו, אלא כל מה שרציתי היה למצוא את עקבותיו של משה! די לי אפוא בכך שבשנת 1825 – חמש שנים לאחר ההמרה – חוקריו הרוסיים של ר' דוב בער, שאכן היו חסרי חכמה, בינה ודעת בתורת חב"ד ובלשון הרמזים של הרבי, הבינו שהכוונה היא למשה, שהתנצר חמש שנים קודם לכן. ובכן, משה התנצר – נכון או לא נכון? אני מסכים, עם זאת, שכותרת המשנה שבחרתי לפרק זה ('האח הידוע שלנו' – עמ' 62) אינה מוצלחת, שכן ניתן לכאורה להבין מכאן שהכוונה בציטוט זה היא בפירוש למשה, מה שאינו חד-משמעי.
3. תמה אני: מה לך כי תלין וכי תתפרץ לדלת פרוצה? הלא כתבתי במפורש שהקטע המצונזר סומן בפסיחה של שלוש נקודות! אך ראו זה פלא, על מה פסח המהדיר? דווקא על הקטע שעוסק במפורש במשה! ולתועלת אלה שהספר אינו נגד עיניהם, כתוב שם: 'שהוא [=ר' דוב בער] בוכה על ירידת האגודה החסידית  ובעיקר על חוסר האכפתיות של אחיו (שאחר כך התנצר)' (ההדגשות שלי). ושוב, כשלעצמי די לי בכך שזה מה שהבינו החוקרים הרוסיים.
4. על השאלה המתבקשת: האם הסיבה היחידה שפסחת על קטע זה דווקא היא, 'שבשום אופן לא הצלחנו להבין את תוכן התרגום ולא היתה כאן שום צנזורה'? אתה עונה בעצמך, ובכנות ראויה לציון: "לא ראיתי שום סיבה לצטט את הערתו המשובשת הזאת. אמנם גם לא רציתי להתעלם ממנה, והסתפקתי בהוספת נקודות לסימן". הווה אומר: שהבעיה שעמדה בפניך לא היתה קושי בהבנת הנקרא, אלא חוסר רצון להביא בפני הקורא את דבריו המשובשים של החוקר, שהכוונה היא למשה (כאילו ננעלה בפניך הדלת להביא את המקור במלואו ולציין בהערה שזהו שיבוש). ועל כך נאמר: הודאת בעל דין כמאה עדים דמי!
5. כאמור, אני מסכים לגמרי שתוכן המכתב מעורפל ומרומז, ואף ציינתי זאת בפירוש. אך לצורך הדיון שלי בעקבותיו של משה, לא נזקקתי להתפלפלות בשאלה מיהו זה ששתה פונש והטיף ארס נגד החסידות: יהא זה ר' אהרן (כדעתך – מה שאינו מוסיף כבוד לרב דגול זה!) או משה (שידוע כי חיבב את הטיפה המרה). כך או כך, אני מרשה לעצמי לחלוק, בכל הכבוד, על אמירתך המתנשאת והנבובה, ש'כל ילד שמתמצא בסגנון החסידי' (כנראה בניגוד ל'פרופסור החוקר שלנו'), יבין כאן דבר לאשורו.
6. ארשה לעצמי להפנות אליך שאלה: כמי שההדיר מסמך חשוב זה של חקירת האדמו"ר האמצעי, וכמי שידו רב לו בתולדות חב"ד וספרותו, יואיל נא לפרש, לי ולקוראים: מהי הקפידא שהיתה לאדמו"ר הזקן על בנו ר' דוב בער 'כמה פעמים במשך ימי חייו'? מהו 'הצער שנגרם לו בנסיבות נסתרות'? ומה היו החטאים שעליהם ביקש ר' דוב בער לכפר? (עמ' יד בחיבורך; עמ' 67 בספרי).

 חלקו השני של מכתבך עוסק בהתנצרות עצמה, ואגיב עליו להלן:

1. אם חושב אתה לפטור עצמך מדיון היסטורי נוקב בפרשה טראגית ומביכה, בכך שתכנה בשם את כל מה שנאמר בעניין זה כאמירות של 'צרוע וזב' – אשריך ומה יפה ירושתך. עלי, ואני מקווה שעל הקוראים הפיקחים, דברי חירוף כגון אלה אינם עושים רושם כלל. במחקרי לא העזתי לכנות את 'סיפורי הסבתא' שסיפרו חסידי חב"ד על משה באותם כינויים שאתה מחלק בנדיבות כה רבה. התייחסתי לכל מקור, ולו המופרך ביותר, ברצינות הראויה – קיבלתי מה שקיבלתי ודחיתי מה שדחיתי (ומן הסתם - בניגוד לנוטרי מורשת חב"ד - גם טעיתי לא פעם). אך שלא כמותך, שיודע מראש מה תהא התשובה שממתינה בסוף הדרך וכל מה שמפריע מסולק בבוז, לי אין ולא היתה שום מטרה להוכיח איזה שהוא דבר.
2.  אני מודה לך על נכונותך 'להכיר' במכתבם של האדמו"ר האמצעי ואחיו כמקורי, ולא לטעון כהני שופטני שהוא זיוף של משכילים, אך מכתב זה אינו יכול לעמוד כשלעצמו ובמנותק משאר המקורות ומן המסמכים הרבים האחרים שיש בפרשה. אני גם שמח שסוף סוף חוקר חב"ד רציני, בשיעור קומתך, מודה שבכלל היתה בעיה מעבר ל'עגמת נפש', ושמשה אכן התנצר – ולצורך העניין אין לי בעיה להסכים שמדובר בכפיה ולא ברצון חופשי של בר-דעת. מרא דעלמא כולא! וכי לא טענתי שהאיש היה מטורף? הרי חזרתי וכתבתי, ושניתי ושילשתי (עוד לפני שהתגלו המסמכים החדשים),  שאת כל סיפור ההמרה ניתן להבין רק, ואך ורק, במחלת הנפש של משה, ולא בהפיכת לב כנה של מי שחשב שהאמת טמונה בבשורה של אותו האיש! 
3. ובכל זאת, תינח שההמרה הראשונה היתה – כדברי האחים – בכוח ובפיתוי ובאונס, עדיין הדרא קושיא לדוכתיה: מדוע לא חזר בו אחר כך? מדוע שב ונמשך אל ההמרה גם כאשר הוחזר לחיק משפחתו? מדוע לא קידש שם שמיים והצהיר על אמונתו בקדשי ישראל, ותחת זאת ביקש להמיר דתו חזור ושוב, ועוד מקתוליות לפרבוסלאביות? כאן התמונה כבר לא כל כך מתאימה לדברי האחים, ובוודאי לא לדברי הריי"ץ (ודברי ההגנה שלך על המסורות שלו, תמוהים עד מגוחכים, ובפרט שלא נועזת לאמת את סיפורי הוויכוח הבין-דתי. ולבי ולבך גם יודעים למה).
4. אתה מסיים מכתבך בציון העובדה שאין כל רמז במאמרי הארוך לכל ה'עובדות' שנשתמרו במסורת חב"ד על כך שהלך משה בגלות, ועוד אתה פונה אלי בקריאה נרגשת, שאודה לך כי יש כאן זיוף ענייני וזדוני מצדי. צחוק עשה לי החוקר החב"די הנכבד! חצי מהפרק – עשרות עמודים – מוקדש לדיון מפורט ומדוקדק בכל בדל וזנב של מסורת חב"ד שנכתב בנושא: החל במכתביו של צבי חייקין לאדמו"ר ר' שמואל, עבור בסיפורי האדמו"ר ריי"ץ, וכלה במסורות הביזאריות של הישיש מרדומישל ושאר סיפורים שהפיצו חסידי חב"ד בכל אתר על הליכתו של משה בגלות. לא זו אף זו, כמה פעמים אף כתבתי בפירוש כי בעוד שעובדת התנצרותו של משה היא חד-משמעית; הרי שסופו אינו ברור די צרכו. ואף שלמיטב הבנתי הוא נפטר זמן קצר לאחר ההמרה ואין זה מתקבל על הדעת שסבב עשרות שנים בגלות ובאנונימיות– הרי אינני יכול לשלול אפשרות זאת לחלוטין. להאשים אותי בזיוף זדוני – כאילו אני שואב הנאה מיוחדת מטרגדיה זו – הרי זו אשמת שווא ונבזות לשמה.

האם תואיל להודות לי בזה, שיש כאן זיוף עניני מצדך, בכוונה זדונית?

'הלבן', אגב כעסו וחפזונו, האשים אותי לא רק ב'זיוף ענייני ובכוונה זדונית' אלא באשמה מופרכת לחלוטין, כאילו הסתרתי בכוונה את מכתבו של האדמו"ר האמצעי (שעל פי דעתו מסתדר הפלא ופלא עם דברי הריי"ץ). כמובן שאלה הן האשמות של שווא והבל. לא רק שהבאתי את המכתב במלואו בנספח מיוחד (וכי מניין בכלל ידע 'הלבן' על קיומו?) אלא גם סיכמתי אותו בתוך המאמר עצמו (אף כי, כנראה, לא מספיק לטעמו החסידי של' הלבן' – שבוודאי היה כותב את מחקרו בדרך אחרת). וממאי נפשך? אם רציתי לזייף ולהסתיר את מה שכביכול לא מסתדר עם התיזה שלי (מה היא התיזה שלי?), הרי יכולתי להעלים את המכתב הזה בכלל, ומי היה יודע אודותיו? הרי בתיק המסמכים שנתגלה במינסק יש עוד עשרות מסמכים שטרם פוענחו או התפרסמו!

הדמיון או החיזוק בין דברי המכתב של האדמו"ר האמצעי למסורת הריי"ץ בדבר הוויכוח הבין-דתי שניהל משה עם הנוצרים, או הבריחה המופלאה שברח משומריו (בי"ט בכסלו!), נמצאת אך ורק בדמיונו של 'הלבן', שמניח מראש את המבוקש ולא יסור ממנו ימין או שמאל.

ניהלתי עם 'הלבן' התכתבות ארוכה בתיבה האישית, בעניין זה ובעניינים אחרים, ודרשתי ממנו לחזור בו מהאשמתו, שמטילה ספק ביושרה שלי, גם המקצועית וגם האישית. וכל עוד לא יעשה כן, לא אגיב יותר לדבריו. אם ירצה יוכל להביא את חילופי הדברים בפני הציבור.

ובאשר לקנטרן המסתתר מאחורי השמות 'שמערעלע' ו'אשלא רברבא' (שמן הסתם חד המה). יש לי השערה מבוססת מי האיש ומה מניעיו, ועל כן לא אתייחס לא אליו ולא לדברי אחרים שינסו את כוחם ויבקשו לגרור אותי אל בוץ ההשמצות.

_______________
הלבן
_______________
אחדשה"ט
תקותי חזקה שאתה מבין לרוחי, ואינך לוקח את סגנוני באופן אישי.
אמנם אבוא בזה להעיר בנושא הבריחה והגלות:
כתבתי בתחלת האשכול, שגירסתם שלהם שהוא מת בפטרבורג בשבת תקצ"ה, בודאי אינה נכונה.
ענית לי, שמעולם לא ראית מסמך שיהי' כתוב בו שהוא מת בשנת תקצ"ה.
משום מה איני מצליח לאתר בידי את המסמך הזה.
דומני שהוא הוא המסמך המועתק אצלך בע' 80, שחסרה אצלך המילה האחרונה: ונפטר בסנט פטרבורג בשנת 1835.
התוכל לברר זאת?
איני צריך להבהיר לך עד כמה חשוב פרט זה, לאישור גרסתו של גוטלובר, לעומת גירסתם הם.

_______________
דוד_אסף
_______________

מאן דלא חזינא קא מברכינא!
אני מודה ומתוודה שהופתעתי, לא רק מסגנון דבריך המשתלחים בי שלא כהוגן, אלא בעיקר מתוכנם. בדרך כלל, כשכותבים נגדי באופן אישי, אני נוטה לקחת את הדברים באופן אישי, ולהגיב בהתאם. אקווה שתמצא דרך לחזור בך מהאשמתי בזייפנות זדונית (להוציא מטעויות ושגיאות).
ברור לי שלא כל דבר שאתה חושב, אתה גם יכול לכתוב - אבל ההיפך? אני מפקפק אם השקעת מידה של מחשבה בדברים שכתבת נגדי, או שמא מידת הכעס גברה עליך.
אך נעזוב את ההיבט האישי.
אני מייגע מוחי ואיני מצליח להבין כיצד 'הסיפור האמיתי' העולה מן התעודות וממכתב האחים מחזק את גרסת הריי"ץ על הוויכוח ועל הבריחה. הרי ברור לחלוטין מהתעודות שמשה עמד מרצונו הטוב לכל התהליך המביך הזה ולא ברח כלל.
האם אתה באמת מאמין שמשה הוזמן לשיחה פילוסופית עם פוזאנוב? ושבאותה שיחה כפתו את משה, החזיקוהו בכוח ויצקו לפיו פונץ' בניגוד לרצונו? צריך לשם כך מידה גדולה במיוחד של אמונת צדיקים, תמימות או היתממות.

ולשאלתך: מיהרתי וצלצלתי למר איליה לוריא, שברשותו מצוי העתק מן המסמך הרוסי המדובר, שחיבר משה ברלין. הוא חזר ובדק את המסמך והודיעני שהוא מסתיים כפי שציטטתי ולא החסרתי מאומה, ולא נרשם שם תאריך מותו כלל.
לגוף הענין איני מבין כיצד תאריך זה מסייע לגרסת גוטלובר.ועד שאתה מיישב זאת - עליך ליישב תמיהה גדולה יותר, שהרי על פי מסורת חב"דית אחרת (של הישיש) נפטר משה בשנת תרט"ו (1855).
_______________
הלבן
_______________
א) לא כעס עליך, כי אם אכזבה עמוקה. זה שנים שאתה עוסק בפרסום הנושא ללא תועלת וללא הגיון, מלבד הרצון המושגה להוכיח שמחלתו של בנו של בעל התניא התדרדרה עד כדי כך. ומה רצית ללמוד מכך? שאדמו"ר מוהריי"צ ניסה לטשטש את העובדות? נאמר שאתה צודק, אז מה העול בזה? האם באמת היית מפרסם פרטים כאלו על הוריך וזקניך?

ב) אני חוזר ושואל, ואשאל שוב ושוב, עד שאקבל מענה ברור: מדוע בכל המשך הדברים והבירורים האובייקטיביים כביכול, התעלמת מהעובדה שאדמו"ר האמצעי כותב, ושהואמת בשעתו בבית המשפט, שר' משה הלך לבית פוזנוב רק לשיחה (פילוסופית), ושם השקוהו לשכרה והחתימוהו על כתב שלא ידע מה כתוב בו!? מדוע אין שום זכר לכל זה בכל הספר שלך?

ג) מדוע אתה בונה על שאר המסמכים של הממשל והמשטרה והכמורה, שכאילו הוא ביקש להחליף לאמונה שלישית, בשעה שברור מתוך המסמכים שהם זייפו הכל מתחלה ועד סוף, הן בכתב הראשון שהחתימוהו עליו, והן באירוע ההטבלה.

ד) אם אמנם לא כתוב במסמך ההוא 1835, אזי המסמך שאני ראיתי הוא דומה. ומשם מה זכור לי שהוא נכתב בשנת 1855 (ולא 1853). ומה אעשה שאיני מצליח לאתרו אצלי כעת.

ה) הקשר לגוטלובר הוא, כי ברור שמה שכתבו שהוא מת אצלם ב1835 הוא שקר, שהרי כבר מ1821 אין שום משמעות שהיה אצלם. ואילו גוטלובר מספר שפגשו בשלהי שנות ה20. ואפילו אם נקבל את דבריך, שאפשר גוטלובר טעה. הרי ברור מהדברים שהיה ידוע אז באותה שעה (כשעדיין חי אביו), שר' משה הוא בגלות. ולא אצלם בפטרבורג.

ו) עובדה היא שיש כאן 3 מקורות בלתי תלויים זה בזה, על הגלות, ולא מדובר במקורות שנכתבו לפרסום, והם גוטלבר והישיש וחייקין. מדוע אתה מסתפק בהם? כיון שהאריכו את שנותיו מדאי הרבה שנים? אז אולי הוא נפטר בשנת תרט"ו?

ז) האם הבקורת שלך היא על אשר מעתיקי השמועה הוסיפו פרט זה פה או שם, או על אשר יש אי איזה אי דיוק בתאריך?

ח) אחזור לראשית דברי, אשר הסיכום שציטטתי, ושחזרת עליו שוב ושוב, ובכל הזדמנות במשך כמה וכמה שנים, יחד עם העלמה מכוונת של גירסת אדמו"ר האמצעי, שתואמת ביסוד הדברים עם גירסם אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, הוא מעוות לא יוכל לתקון. ועליך לחפש דרך איך לתקן הדבר.
_______________
דוד_אסף
_______________
רואה אני שדברינו הולכים בערוצים מקבילים שכנראה לעולם לא ייפגשו, וחבל אפוא על פיטומי מילים.
תחושתי הברורה שלא קראת היטב את מה שכתבתי, ואם קראת לא הבנת, שאם לא כן היית עומד על ההבחנה הברורה שעשיתי בין שיטת 'בית רבי' (לטשטש את האמת; וכדבריך 'האם היית מפרסם פרטים על הוריך'), לבין שיטת הריי"ץ (להכחיש ולבדות).
העובדה שאתה חוזר שוב ושוב על אותם משפטים ואותן שאלות אינה הופכת את דבריך לצודקים או משכנעים (אא"כ אתה מבקש לשכנע את עצמך).
אתה כותב שהתעלמתי מדברי האדמו"ר האמצעי. האם אין גבול להעמדת הפנים ולהונאה? הלא מכל מבחר המסמכים שעמדו לרשותי פרסמתי את מכתבו בנספח מיוחד, ואיך תאמר שהתעלמתי מדבריו! לא זו אף זו שהבלעתי את העובדות שבמכתב בתוך התיאור בעמ' 72-71. אם – כדבריך – הייתי רוצה לזייף ולבדות, מי הכריח אותי לתרגם ולפרסם את מכתב האחים? הרי יכולתי להטמינו בעמקי הארכיון יחד עם עשרות המסמכים האחרים שלא פרסמתי. האם אתה ברצינות חושב שהצנעתי מסמכים שאינם תואמים את השקפתי? צריך מידה גדולה של רשעות להאשימני בכך.
אני מניח שאם אשאל אותך: האם התכוונו האחים ברצינות כאשר כתבו למטרופוליט הקתולי 'כבוד קדושתו הרמה' (שלוש פעמים), תסכים איתי שכתבו כך רק מפני הכבוד והנימוס, ובלבם כלל לא האמינו בקדושה זו, וממילא פרט זה במכתבם אינו 'אמת'. האם עלי להאמין לכל פרט אחר שנרשם במכתבם כאילו היה תורה למשה מסיני? לחלק כן, לחלק אולי, ולחלק לא בהכרח.
דבריך על 'הגלות' אינם מעלים או מורידים, ואינם נראים לי משכנעים כלל (ואל תטעה לחשוב כאילו איכפת לי 'להודות' שמשה הלך בגלות ומת כיהודי. אדרבה!).
ברור לי שמוחלט אצלך מלכתחילה שלא ייתכן שבנו של בעל התניא יעשה דבר נורא כל כך, וגם אם עשה - הרי שעשה זאת בחוסר רצון ובכפייה, ומכל מקום סופו היה טוב וחזר בתשובה שלמה. ברור לי שאינך מוכן אפילו להודות באפשרות אחרת, ואתה מחפש הוכחות לכך על העצים ועל האבנים ומן הגורן ומן היקב. זו זכותך המלאה, אך הוא שאמרתי, שצורת חשיבתנו ודרכי עבודתנו במחקר ההיסטורי כנראה לא ייפגשו, וחבל.

_______________
הלבן
_______________
חפשתי שוב ושוב בע' 72, ולא מצאתי אף מילה או רמז, שלטענת אדמו"ר האמצעי, ר' משה לא ידע על מה הוא חותם. ושלטענת אדמו"ר האמצעי הוא נלקח בעל כרחו. וכי הוא החתים אותו אחרי שהשקה אותו בפונש. וכי לטענת אדמו"ר האמצעי פוזנוב שלח את ר' משה אל הכומר בליווי חיילים, לאחר שגילח את זקנו ואת פאותיו. וכי לטענת אדמו"ר האמצעי הובאו הוכחות על כך לרשויות הפלך, שבדקו שאמת הם דברי אדמו"ר האמצעי. ואשר הוכחה טענת אדמו"ר האמצעי "שאין לו מושג על מטרת ביקורו אצל מר פוזנוב".

שום רמז לא מצאתי על כל הפרטים האלו, לא בע' 72, ולא בשום מקום אחר בספר.

_______________
דוד_אסף
_______________
עד מתי אתה מטריח עלי בדברים הגלויים לעין כל? כתבתי בפירוש עמ' 72-71 (לא 71), וכיוון שאתה מעמיד פנים כאילו אינך מכיר בין תכלת לכרתי, אצטט להלן מדברי, וד"ל:
"[...] במהלך חודש ספטמבר נשלחו לשלטונות פלכי מוהילב וּויטבסק מכתבי תלונה, הן מטעם ראשי הקהילה היהודית של ויטבסק הן מטעם האחים האדמו"ר דוב בער ור' חיים אברהם. מדיווחים שונים על מכתבים אלה (רק מכתב האחים השתמר, והוא מובא להלן בנספח; מכתב ראשי הקהל אינו בנמצא) ניתן להעלות כמה קווים המאירים את הרקע הסבוך והמפותל של הפרשה, שמהלכה ופרטיה היו שנויים במחלוקת ולא היו מחוורים לחלוטין אפילו לנוגעים הישירים בדבר.
[...] פוזנוב התגורר, כנראה, בבית אבן שהיה שייך למשפחת אישתו של משה, ומסיבה שאיננה ידועה נצטווה על ידי בני המשפחה לעזבו ולעבור לבית עץ באותה חצר, שהיה בלי ספק נוח הרבה פחות. הקצין ביקש – כך מספרים האחים במכתבם – לנקום במשה על עלבונו, ובהזדמנות שנקרתה לפניו, כאשר אשת משה (שמן הסתם היתה אחראית על שמירתו של בעלה) נעדרה מן הבית, הוא שכנעו לסור לדירתו כדי לשתות תה. אלא שלא היתה זו מסיבת תה – פוזנוב השקה את משה לשכרה בפּוּנש, ולדברי תעודות אחרות גם האכילו במאכלות אסורים. אחר כך החתים הקצין את משה על מכתב, שבו הביע את רצונו להתנצר ולהיות קתולי. עובר לעשייתו גילח פוזנוב את זקנו ופאותיו של משה ושלח אותו, בליווי חיילים, אל הכומר המקומי. אף הוא לא התמהמה, ולמרות שידע על מחלת הנפש ממנה סבל רב העיירה, קיבל אותו תחת חסותו ולאחר כמה ימים ערך את טקס הטבילה.
ב-8 [20] בספטמבר 1820 התקבל מכתב תלונה בחתימת שני אחיו של משה בלשכתו של הכומר סטניסלב סִיסְטְרֶצנְייֶבִיץ בּוֹהוּש[...] בעת כתיבת המכתב עדיין היה משה ברשותם של בני משפחתו ומטרתו המוצהרת של המכתב היתה השגת הגנה מפני ניסיונות נשנים של הכומר אליאשביץ' והקצין פוזנוב להטביל את משה. אגב כך סיפרו האחים על מחלתו ארוכת השנים של משה (גם מתעודות אחרות עולה שסימני המחלה התגלו בו כבר בשנת 1802), ועל ניסיונותיו הכושלים של אביהם לרפאו. אכן, הם מציינים, היו תקופות קצרות שבהן הוקל סבלו, ועד 1812 היה בריא בדרך כלל. השינוי חל בימי מלחמות נפוליאון, כאשר נלקח משה בשבי הצרפתי. הוא הוחזק במאסר בשקלוב, הואשם בריגול ואף נדון למוות, אך כשהבינו שוביו שהוא מעורער בנפשו שחררוהו לחופשי. בתשובתו הלקונית לאחים, שנשלחה באמצעות אב כנסייה מוויטבסק, ענה המטרופוליט הקתולי שבשלב זה אין הוא מוכן לדון על בריאותו של משה."

נוסף על פיסקה ארוכה זו הובא המכתב כולו בלשונו המקורית בספר (והרי משם אתה יודע עליו!) בעמ' 134-133.

יכול אתה לבוא בטענות אלי שלא מיציתי כל מילה וכל תג וכל פסיק במכתבם – זו ביקורת ראויה ומתקבלת. בספר שאתה תכתוב מן הסתם תיתן משקל גדול יותר לדברי האחים, ותמעיט במשקלן של העדויות האחרות שנאמרו מפי 'צרועים וזבים'. אך אמור לי ביושר לב: מה לא הגון בפרפראזות שעשיתי מתוך מכתבם של האחים? איך נואלת להאשימני בזייפנות ובטשטוש ובהעלמת עובדות?
_______________
הלבן
_______________
אז בא ננסה לסכם על נוסח המקובל על שנינו:
עיון נוסף במכתב התלונה של שני האחים של ר' משה (האדמו"ר דובער ואחיו ר' חיים אברהם), מורה, כי לטענתם, ר' משה מעולם לא הביע רצונו להתנצר, כי אם הובא "בעל כרחו" לדירתו של המפקד פוזנוב, "כביכול על מנת לשתות תה". שם הושקה במשקה המשכר, ואז החתימו אותו על הנייר שהכינו עבורו.
במכתב הנזכר מספרים גם אשר "הובאו הוכחות לכך", ואשר ר' משה "אובחן כמטורף שאין לו מושג על מטרת ביקורו אצל מר פוזנוב".
על פי כל הפרטים האמורים במכתב הזה, כי כל כתב הצהרת ר' משה על רצונו להתנצר זוייף על המפקד והכומר. ועל פי הפרטים המבואר בשאר המכתבים, שגם מסמכי טקס ההטבלה נכתבו בזיוף.
אם כן יש מקום לאשר את "עיקרי" דברי המסורת שנמסרו על ידי האדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (שכנראה שמע אותם בתוך המשפחה, איש מפי איש), אשר הפגישה הראשונה בין ר' משה לבין המפקד והכומר היתה לצורך שיחה או ויכוח בנושאי הדתות. אלא שמשם נלקח שלא מדעתו לבית הכומר. ואשר בסופו של דבר ברח משם, והלך לגלות.
_______________
דוד_אסף
_______________
אישי הנכבד,
אינני נמצא במו"מ קואליציוני איתך, ולכן אין לי עניין להגיע ל"נוסח מקובל" המוסכם על שנינו. צר לי אך הדמיון בין מכתבם של האחים לבין המסורת של ריי"ץ על הוויכוח והבריחה נמצא רק בראשך ולא בשום מקום אחר, וחבל שאתה גורר עצמך לסימטאות שאין להן מוצא.

כך או כך, לא אמשיך להתדיין איתך כל עוד לא תודה לי בלי כחל ושרק, במפורש ובלי התחמקויות, ונגדה נא כל יושבי הפורום, כי בחפזונך האשמת אותי לשווא בזיוף זדוני ובהעלמת עובדות.
_______________
הלבן
_______________
זכותך להגיב או לא להגיב, וירא הקהל וישפוט, אם מסע ההשמצה שלך היה הוגן או לא הוגן. אם מסקנותיך יש להם על מה להאחז או לאו.