נאחז בסבך - דוד אסף

פרופסור אסף

לאחר שאני קורא בהשתאות את חילופי הדברים הקשים לפעמים בינך לבין הלבן אני סבור שהבנתי משהו.

הלבן מנסה להתאים בין המכתב של האדמור בן התניא על ר' משה לבין המסורת של הרי"ץ.

זה בעיניו המקור הראשי. אם הוא יסתדר איתו, הכל יהיה בסדר. מכיון שכל השאר הם מעשה ידי משכילים או גויים, ולכן אפשר לפטור אותם.

לכן הוא שאל אותך אם הנוסח הזה "מקובל עליך". הוא לא התכוון להקמת קואליציה, סמיילי, אלא לכך שהאם תסכים שניתן לפרש כך את המכתב.

עבורו, די בהודאה הזו כדי לעשות שלום בנפשו. והוא שאל את זה כפי שהוא יודע, בסגנון הישיבתי יותר, ושכח כנראה לפי שעה שבאקדמיה יש סגנון אחר.

עד כאן באתי ללמד עליו זכות עד כמה שהבנתי את הטיעון שלו.

וכיון שראיתי את סוף הציטוטים של הלבן, אני מבקש להדגיש. אין כוונתי ואף לא כוונת הלבן שכל מה שסיפר הרי"ץ נמצא במכתב של האדמור בן התניא. כוונתו היא שהדברים אינם סותרים. וזה הבדל משמעותי.

בעיני חסיד, שמעניק אמינות גבוהה לדברי האדמור ולדברי חסידים ותיקים, די כנראה בהעדר סתירה כדי לאמץ את מה שסיפר הרי"ץ.

הקריטריון של היסטוריון יהיה כמובן אחר.

[מיימוני,

אני לא חושבת שיש מישהו מן הקוראים באשכול, שיכול היה שלא להבין מה מבקש הלבן לעשות (וגם לשפוט האם הוא הצליח בפועל לעשות זאת...) . אם כן, אני תוהה מה הטעם בדברי ההסבר שלך. אני מצאתי שני טעמים אפשריים -
1) זלזול ב"חוקר" וביכולותיו המחקריות - הוא הרי אינו מבין היטב את "הסגנון הישיבתי", אז מה הפלא שהוא כותב מיני שטויות על חרדים ומסורותיהם...
2) זלזול ב'הלבן' עצמו, ובאמצעותו בחב"ד בכלל - הם הרי חסידים, וכל דברי הרבי מחייבים אותם גם כשהם מבינים שהם בעיתיים, ולכן הם במצוקה (וכמה כיף לראות חסיד במצוקה...).]

אמשלום

יש לנו מחלוקת לגבי הדיוק של המשפט הראשון בהודעתך. אני סבור, לא כמוך, כי לא כל קורא מבין מה ביקשו החוקר ההיסטוריון והחוקר החסידי להשיג. הא ראיה (והנה הוכחה) שהמשפט שבו הציע הלבן להסכים על "נוסח מקובל" התפרש אצל שניהם אחרת.

לגבי, מה שכתבתי הוא בגדר מה שאנו קורין "לימוד זכות" ונסיון לעשות שלום על ידי הבהרת שתי העמדות. לפעמים, לדעתי, כדאי להבהיר עמדה אפילו בשעה שחושבים שהיא מובנת. לעתים מתברר שהיא לא היתה כה מובנת כפי שחשבו תחילה.

לך, כמובן, יש דעה אחרת. אבל יתכן גם שאנשים מהירי הבנה ובעלי אינטליגנציה גבוהה כמוך שוכחים עד כמה אנשים כמוני יכולים לשגות ולטעות.

שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

מיימוני
בנוסף לכל דבריך בנושא המסורת החב"דית, הנה גם עצם הקביעה בספר, פעם אחר פעם, ועד לסיכום הסופי (ע' 125): "בנו הצעיר של רש"ז מלאדי, החליט להמיר את דתו, ובשנת 1820 מימש החלטה זו, והיה לנוצרי".
עצם סיכום זה הוא אבסורדי ואכזרי,
שהרי כאשר ר' משה נלקח בעל כרחו לדירת פוזנוב הוא לא ידע לאיזה צורך הוא נלקח לשם.
והרי אחרי שיחה שהיתה להם שם השקוהו לשכרה והחתימוהו על מסמך שהם זייפו והוא לא ידע מה כתוב בו.
והרי אח"כ גזזו את זקנו ופיאותיו ולקחו בעל כרחו ע"י אנשי חיל לבית הכמורה.
והרי אח"כ זייפו את כל מסמכי ההטבלה.
והרי אח"כ הוכיחה המשפחה שכל זה היה בעל כרחו, בניצול אי שפיותו הזמנית, והכריחו את הכמורה להחזירו לחיק המשפחה.
והרי אח"כ המציאו מסמך שכאילו הוא רוצה להחליף לאמונה שלישית, ובהמשך לזה נלקח בעל כרחו לפטרבורג, והחזיקוהו שם בעל כרחו, עד שהצליח להתחמק ולברוח וללכת בגלות.

הלבן

יש פה משהו שקשה לי להבין.

כיון שקראתי את הספר לפני כמה זמן, כבר נשכחו ממני פרטי הפרטים. אך ההמרה השניה טעונה עיון.

וכמדומה שאסף בעצמו עמד על הפרטים והשיקול שאני כותב כאן.

מוסכם עלינו שגם אם רצה להמיר היה זה מתוך אונס דעתו הרעה באותו זמן. אך יש מקום ללמד זכות יותר שכפו עליו לחתום משום שכרות ומשום לחץ.

וכן משמע לכאורה מן האגרת שמיוחסת לבן בעל התניא, אחיו. וכמובן יכול הטוען לטעון שפירשו את המעשה כך שיהיה נוח יותר מבחינתם, ועל זה קשה לחלוק (אם גם קשה להאמין שהיו מעיזים לשקר למלכות מכל וכל, ואיזה יסוד אמיתי היה בדברים, כי אחרת היו חוששים להיתפס בקלונם ויהיה גרוע יותר).

אמנם זה יכול להסביר את ההמרה הראשונה, אבל מה עם השניה?

כפי שטוען אסף, לא מסתבר שאנשי הכנסיה, אם רצו להעליל עלילת המרה על בנו של בעל התניא, ימירו את טעמם (משחק מילים) ויטענו שבא להמיר פעם שניה. למה שיעשו זאת. אם אתה מאמין שיש מסמכים שביקש להמיר בשניה, נראה שהפעם לפחות עשה זאת מדעתו שלו, גם אם דעה פגומה. ונראה שבזה מסתברים יותר דברי החוקר מאשר דברי החסיד.

ולא הייתי נזקק שוב לנושא זה אילולא הפך הדיון בשאלה היסטורית תיאורטית למדי לדיון גם על אמינותם האישית של חלק מהכותבים.

מיימוני
אחת מהשנים:
א) כשם שברור שכתב ההמרה היה מזויף, וכשם שברור שכתב ההטבלה היה מזוייף, כן יש מקום לומר שגם הכתב השלישי הוא מזוייף. כולנו איננו יודעים את החישובים שהביאו לזה.
ב) כיון שכל אימת שעמד בלחצי סכנה איבד ר' משה את שפיותו וכח שיפוטו ההגיוני, הרי אפשר מאד שדימה בנפשו באותו מצב, שע"י שינוי לדת שלישית, יפטר מכל הצרה הזאת.
ויותר נראה האופן הראשון.

נודעתי כעת לפורום זה ולויכוח זה בין הלבן לאסף, ונראה כדברי מיימוני שיש כאן אי הבנה, ולכן אנסה כמיטב יכולתי להסביר את תיאוריית הלבן:*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />

שאלה:
האם מותר לקרוא בספר "נאחז בסבך" שחיבר הפרופסור דוד אסף הי"ו בתשעה באב, ר"ל האם הם בכלל "דברים הרעים" שהותר קריאתם?

תשובה:
ד"ז נפלה בו מחלוקת בין האחרונים. לפי המחבר דוד אסף הם בכלל דברים הרעים, ובפרט הפרק הראשון הדן בענין התנצרותו של דן הרב מלאדי ז"ל, ואין לך דבר רע יותר ממי שממיר דתו. ואילו לפי "הלבן" אינם בכלל דברים הרעים, שכן לא היו שם דברים רעים כלל ועיקר, וכל האומר משה חטא אינו אלא טועה, ולכן אסור לקרותם בת"ב, ולא עוד אלא הם בבחי' פקודי הוי"ה ישרים משמחי לב, שהרי סו"ס חזר בתשובה אף לפי"ד וכו' וכו'.
ועוד צ"ל, שלפי"ז תלוי אם ג' תמוז הוא יומא דהילולא אם לאו. י"א שהוא יומד"ה שכן בו ביום נפטר הרבי האחרון, וי"א שלא מת כלל ועיקר, אלא נתעלם מן העין לשעה, ואלו האומרים שמת אינם אלא טועים, ועתיד הוא לחזור ולהתגלות אלינו במהרה דידן נצח בקרוב ממש. ומ"מ נוהגים לעשות בו פארברענג ברוב עם עם יי"ש כמ"ש וטוב לב משתה תמיד.

ועפ"י הנ"ל יובן היטב מדוע הסיפור הפנטסטי של ר' משה אינו מופיע בספרו של ההיסטוריון שאול גינזבורג "משומדים אין צארישן רוסלנד" (בו מככבים "גדולי" המשומדים, כגון חתנו של הגאון ר' יהושע צייטלין ועוד) למרות שהוא עצמו כתב על אותה פרשה שנים אחדות לפני צאת הספר.

מאוחר יותר הסביר גינזבורג (עפ"י דברי עורכי הספר) שאין לו כל ביסוס מסמכי על אותה פרשה, רק אוסף של שמועות בלתי מבוססות.

חוקר רציני היה מבחין מיד שמדובר כאן בבדותא עלובה המתבססת על מסמכים מזוייפים.

אין לי מה להוסיף בענינו של ר' משה.
אמנם בקראי את הפרק הזה בספר נאחז, הבחנתי בעוד כמה נקודות שיש להעיר עליהם.
ארשום כאן שתים מהן:

א) בע' 63 הערה 37, מספר על תקופת מאסרו של אדמו"ר הזקן בפטרבורג, בשנת תקס"א.
הוא מעתיק מבית רבי, שאחרי שניתנה לרבנו חופשה לנסוע לביתו, נשאר רבנו בפטרבורג כל הקיץ, וסיבת היותו שמה אז לא ידענו.
דוד אסף כותב, שכפי הנראה היה זה כדי לטפל בבנו ר' משה, שביקר אז אצל רופאים בפטרבורג.

חוששני שזה נכתב מחוסר הימצאות בתולדות רבנו באותה תקופה, והיא:

המאסר של אדמו"ר הזקן נמשך מסוף תשרי תקס"א עד סוף כסלו תקס"א.
אח"כ נשאר רבנו בפטרבורג עד תחלת הקיץ, לחקירות. באותה תקופה התגורר בחופשיות בפטרבורג, אלא שמזמן לזמן נחקר.
בתחלת הקיץ הסתיימו החקירות ושוחרר (ע"י הצאר אלכסנדר, שעלה בינתיים לשלטון) לגמרי לחזור לביתו בלאזניא.
למעשה נשאר רבנו עוד כמה חדשים בפטרבורג, וגם אז לא חזר ללאזניא, כי אם התיישב בלאדי.
מה היתה הסיבה לשהותו זו בפטרבורג, ומהי סיבת עזיבתו את לאזניא והתיישבותו בלאדי, והאם זה קשור למאסר ולגאולה. כל זה לא ידוע לנו, לעת עתה.
לאזניא היא עיר לידתו של רבנו. משנת תקמ"ג שימש בה כמגיד ומורה דרך, ושם בנה את המרכז לחסידות חב"ד לכל רוסיה וסביבותיה.
פתאום, אחרי המאסר והגאולה, לא חזר אליה, נשאר כמה חדשים בפטרבורג, ומשם נסע ללאדי.
הדבר מוקשה ולא ברור.
אמנם ודאי שאין לקשר זאת לביקור אצל רופא זה או אחר, שהרי גם לפני כן התהלך חופשי בפטרבורג במשך החדשים טבת-ניסן, והיה לו מספיק זמן לבקר אצל כל הרופאים שרצה.

ב) ע' 69 הערה 64, דן בדברי אדמו"ר האמצעי אודות "חנות", ומפרשה "צרה, חשש".
פירוש דחוק, ולא מובן כלל הקשר.
אמנם פשוט שהכוונה היא ל"עסק", ובאידיש "געשעפט", כלומר שהיה לו כאן "עסק ביש" משני סוגים, החיצוני והפנימי.
וכבר בארתי למעלה את כוונת הדברים לאשורם, ואשר הפירוש שרצה לתת דוד אסף לדברים האלו, הוא משובש, כמובן.

האם יכול מישהו להסביר את התופעה המדהימה של כל כך הרבה ניקים שנוצרו או התעוררו לחיים לאחר שנים , רק כדי להסיח "לפי תומם" שלא נראים בעיניהם דברי אסף??