נאחז בסבך - דוד אסף

ר' דוד,

ראשית, יש לציין את המקור: בית יוסף יורה דעה סימן שמה בשם המרדכי במועד קטן (סי' תתפו) והגהות מיימון בפרק י"א (דפוס קושטא ה"ב), שכתבו שרבינו גרשום נתאבל על בנו שנשתמד. וכתב הבית יוסף אמנם אין ללמוד ממנו דלאפושי צערא הוא דעבד שלא זכה לשוב בתשובה.

א. בזכרונותיו של הרב מזא"ה (כרך ג' עמ' קפא-ב) הוא מספר שצוויפל הוכיח פעם שאין מקור למנהג זה אלא מדברי הגהות מיימוניותעל מנהגו של רבינו גרשם הנ"ל, וטעות היא בהבנת התשובה, שרבינו גרשם התכוין שצריך לשבת שבעה אחרי מותו של הבן אף שהוא השתמד, ולא שצריך לשבת שבעה על השתמדותו. ושהמשכילים עשו מטעמים מ"הלכה" זו שאין לה זכר בתלמודים.

יש להעיר, שבמקור מפורש שהתאבל י"ד יום בדרך קל וחומר, ואם הוא על מיתתו לכאורה לא היה לו להתאבל עליו יותר מהרגיל; אלא שצריך לפרש הכוונה, שכשמת התאבלו על שלא זכה לעשות תשובה (וכן נראה בלבוש סי' שמה סעיף ו), ואם כן בכל מקרה יש כאן מקור לאבלות על ההשתמדות (וראה עוד שבט סופר שלהלן).

ב. בהמאסף (שנה ז חוברת ה סי' סא. כך ציין בזכר שמחה סי' קנז, אך לא מצאתי שם) דנו בארוכה במקורות ההלכתיים של הענין. בשו"ת שבט סופר (יו"ד סי' קח) העלה שאין כל חיוב הלכתי כזה, אבל לבכות ולקונן וכו' ודאי ראוי לאב ולאם, ואף זה לא לשאר הקרובים. (תשובה זו מאוד מקיפה, אם אין לך את הספר שלח לי באישי את האימייל שלך ואשלחנה לך). וראה עוד וילקט יוסף שנה ה סי' קלט. ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (סי' תקמד) כתב שאף שרבינו גרשם נהג כך, אין הלכה כמותו אלא שמרוב אנינות עשה כך.

ג. המקור ההלכתי הברור ביותר, הוא בחכמת אדם (כלל קנו ס"ו), שכותב שמדברי ההגהות אשר"י נראה שישבו שבעה עליו מיד כשהמיר. תוקן על ידי - בןאישאחד - 04/08/2006 10:30:38

דוד _אסף

לגבי שאלתך הראשונה, הרי 2 ציטוטים מדברי הפוסקים.

"מיהו בשעת השמד שמעתי ממורי הרב ר' שמשון זצ"ל שרבי גרשום נתאבל על בנו כשנשתמד ארבעה עשר יום ק"ו לשכינה י"ד יום" .
ספר אור זרוע ח"ב - הלכות אבילות סימן תכח

מוזר, כי כתבתי תשובה והנה היא נעלמה.

אנסה לשחזר, אם כי לא היה לי הרבה מה לומר.

בעניותי, לאחר שקראתי את הפרק הארוך בספרו של אסף, יצאתי עם מסקנה, גם אם טנטיבית (=לא ודאית לגמרי) שר' משה המיר את דתו. אם כי, כאמור, אין להאשימו בזה בגלל מצבו הנפשי, וכפי שכבר כתבתי, חיטוט בפרשיה כזו אינו נראה נאה.

הלבן בנה בנין מכובד מאד כדי להראות שההמרה הראשונה לא היתה אמיתית, אלא בכפיה. וזה מאד יתכן.

לא שזה משנה הרבה, אבל זו הרגשה טובה יותר.

גם איני מתמצא בדיני הטבלה, ושמא לזרוק מים על אדם, פאגאן לפי הגדרתם, מספיק כדי להפוך אותו לנוצרי? אולי גם להם יש "מזכים לאדם"?

אמנם יש נקודה שהלבן לא הצליח לפתור. והיא פרשת ההמרה השניה.

אפשר לומר: איני יודע למה. אבל טענה זו אינה יכולה להוות תשובה לסברה שר' משה המסכן ביקש מעצמו לעשות זאת.

לומר שימציאו זאת, זה נראה רחוק. אין אדם ממציא דברים שלא מועילים לו.

מדוע אם כן הלבן מעדיף את האפשרות של "איני יודע"?

בעיני זו הנקודה. אני סבור כי יש לו הנחת יסוד שאין לאסף. הוא מניח שלא יתכן שליהודי צדיק, ועוד בנם של צדיקים שיש לו זכות אבות, יוכל לקרות כמקרה הרע הזה ועוד מרצונו.

לכן כל פירוש אחר עדיף.

ובמסגרת הנחות היסוד בעולמו של הלבן, זה סביר יותר.

אם כן חוזרת השאלה אלי. אני גם כן מתגורר בעולם הזה על הנחותיו, אז מדוע איני מאמץ את גישתו?

אני מתאר לעצמי שיש כאן הבדל נוסף. אני מניח שאדם יכול להיות כהן גדול ואחר כך צדוקי, ולכן הוא יכול להיות בן למשפחת אדמורים מפוארת ועדיין להתקלקל.

***
לגבי שאר המגיבים שאינם מוסיפים מאומה פרט להסכמתם או אי הסכמתם עם אחד הצדדים, בלא נימוק.

כיון שאיננו אוספים כאן חבר מושבעים, שיביעו את התרשמותם, חוששני שמישהו יצטרך לעבור ולמחוק את כל המיותרים האלו.

אז למה להטריח סתם? אל תכתבו אם אין לכם מה. והקוראים כאן אינם מתרשמים כלל מהודעה לא מנומקת.

***
נגינותי

ברוך השב. אני רואה שבאת ובידך ראיה. חוקר מסויים לפני כך וכך שנים העיד שאין בידו שום מסמך על פרשת ההמרה.

יפה. זה משקף מן הסתם את המצב אז.

ומה תגיד היום, כשיש מסמכים? או שמא כולם מזוייפים הם?

(הייתי מצרף סמיילי, אבל לא כאשר דנים בנושא שהוא בנפשו של האדם).

שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

מיימוני, לא מדובר כאן בעוד חוקר, מדובר כאן בחוקר החשוב ביותר של יהדות רוסיה. אין ספק שהוא ראה את כל המסמכים, ובכל זאת הוא חזר בו מכל סיפור ההמרה, ולכן לא נכנסה פרשה זו בספרו.

כי אין שום הסבר הגיוני מדוע לא הכניסו לספר על משומדים ברוסיה את סיפורו של "המשומד המפורסם ביותר".  ובפרט שאותו הסטוריון פירסם את הסיפור באחד מכתבי העת, זמן מה לפני הוצאת הספר.

מיימוני
א) לאחרונה, כל פעם שאני כותב משהו, אז לפני המשלוח אני שומר זאת בלוח זכרון, כי לפעמים, בלחיצה על משלוח נאבד הכל לנצח.
ב) נכון שר' משה היה צדיק וטהור כל ימיו (אף שהיה עתים חלים כו'), ונכון שהיה בנו של קדוש וטהור. שהיו לו זמנים שלא היה שפוי.
אמנם בנוסף לכך:
כשאתה רואה אדם מהשוק, שלוקחים אותו בכח לשיחה, ואח"כ משכרים אותו, ואח"כ מזייפים מסמך ומחתימים אותו, ואח"כ גוזזים את זקנו ופיאותיו, ואח"כ לוקחים אותו ע"י חיילים לבית הכמורה, ואח"כ בית המשפט מכריח את החזרתו לחיק המשפחה, ופתאום צץ לך מסמך שבו מבקש להחליף לדת שלישית, משהו נראה פה חשוד. ואיני חושב שמסמך כזה היה עומד בפני בית המשפט.
מה גם שהוא כבר הוכיח את עצמו, שבשעה שהוא עומד בלחצים, הוא מאבד את שפיותו.
ג) הריני מודה ומתוודה לפני כל עם ועדה:
בשעה שנודע לי שדוד אסף עומד לפרסם מאמר, ואח"כ ספר, אודות ר' משה, הדבר כאב לי מאד.
חוץ מהמסמכים החדשים שהתגלו, היו ידועים לי בפרטיות המסמכים הקשורים לזה, בין הנדפסים ובין אלו שעדיין לא נדפסו.
ולכן כאב לי מאד הדבר. ואת טענותיי בזה כתבתי באחד מההודעות הראשונות שבאשכול הזה, שהרי לכל היותר מדובר כאן בהנהגה בלתי שפוי של מי שהערערה שפיותו בגיל 35. ולכל היותר, ניסו בעל הבית רבי ואדמו"ר הקודם למרוח את הסיפור, כל אחד בדרכו. אז מה? ומה יש ללמוד מכך? ומדוע זה נושא שצריך לעשות ממנו ספר?
שיערתי בנפשי שכל הפרטים האמורים בסיפורו של אדמו"ר הקודם מדוייקים, אמנם לא ידעתי איך להתאים זאת עם המסמכים, וכתבתי על כך בתחלת האשכול הזה.
לא קבלתי את טענתו של נגינותי שהמכתב של אדמו"ר הקודם הוא מזוייף, הוא שלח אלי תצלום החתימה, ואישרתי לו שהוא ודאי כתב ידו הקדושה של האדמו"ר. אלא שעדיין חשודה בעיני דרך חתימת שם המשפחה.
לא הזדרזתי להשיג את הספר, כי ידעתי שהוא יגרום לי הרבה כאב לב בחנם.
עד שמישהו הביא לי את הספר והציע לי לקרוא.
לא יכלתי לדחותו וקראתי, ונדהמתי ביותר וביותר.
את תדהמתי כתבתי כאן בקול גדול.

לא כתבתי בסגנון מחקרי, כי לא מדובר כאן באיש מהשוק, כי אם באיש  שאני מרגיש אותו חלק מהמשפחה, כמוני וכמו רבים מאנ"ש לומדים מתורתו שכתב, רשימת דרושיו של אביו אדמו"ר הזקן. גם בספר הנ"ל יש תצלום עמוד של דרוש שהוא רשם, ועליו הגהותיו של אדמו"ר הצמח צדק, כי גם הוא היה עוסק בדרושים אלו שברשימותיו.

אסיים את התנצלותי זאת, בסיפור קצר:
פעם האשימו את מישהו בגניבה וגזילה ואונס ורצח.
הביאו אותו לבית המשפט, עמד העורך דין, וסיפר בפרטיות את כל פרטי הדברים שעשה אותו אדם, וביחוד הטעים את סיפורו בפרטי האונס והרצח.
קם אותו אדם והתחיל לצווח בקולי קולות, שקר, להד"ם, סתם נטפל אלי אותו אדם מסיבה צדדית שהחליט לנקום בי ובדה עלי סיפור בדים! וכך עומד וצווח בלי הפוגה.
פונה אליו השופט ואומר לו:
תראה, הנה העורך דין הביא לכאן את ההאשמה, סיפר אותה בפרטיות ובנחת ובקול נעים, שכולם הבינו אותו.
ואילו אתה עומד וצווח וצווח בלי הפוגה...

תודה לבא"א ולבב"ר על המקורות, שבעצם לא ניתן ללמוד מהם מאומה הלכה למעשה.
תמה אני: הרי מאז ימי רגמ"ה ועד היום, ולאורך כל ההיסטוריה היהודית, היו עשרות אלפים של מומרים - רבים מהם מרצון, ולא מצאנו בספרות ההלכה שמישהו מציע לשבת עליהם שבעה כדת וכדין. כמובן שלא מצאנו ביטוי מפורש לישיבת שבעה למי ש'לא הולך בתלם'.
   ובכל זאת יש עדויות לקיומו של מנהג זה והשאלה היא איך יש להתייחס אליהן. האם אלה הן בדיות או שהן משמרות מנהג שהתפתח בחוגים מסוימים או בתקופות מסוימות, ואין לו ביטוי הלכתי פורמאלי.
לישיבת שבעה יש עדויות שהשתמרו בספרות היפה - למשל אצל שלום עליכם, שמספר שטוביה החלבן ישב שבעה על בתו חוה שנשתמדה, ןכן בסיפור אחר שלו על משומד ('כרטיס המזל'). יש גם עדויות לכך בספרות הזיכרונות, למשל יחזקאל קוטיק סיפר על ישיבת שבעה במשפחה של מתנגדים מושבעים שבנם היה לחסיד,  ויש עמדי עוד עדויות אחרות.
ולכן אני מניח שמדובר בחומרה עממית שצמחה 'מלמטה'. ועם זאת, אני תוהה  כיצד נהגה חומרה זו:  האם ישבו רק שעה קלה והיה לזה היבט סמלי בלבד, האם נלוו להבעת הצער גם סממנים ריטואליים (קריעה, קדיש וכו')?

בר בי רב - התוכל למסור באיזה אדמו"ר מדובר ומה ידוע על כך?

דוד,

יש כן מה ללמוד מהמקורות שהבאתי - בכולם מדובר על קיומו של מנהג זה בפועל, ורובם שוללים את חיובו להלכה (מלבד החכמת אדם), מה שבהחלט מאשש את דבריך.

איני רוצה להכניס ראשי בין צוקים ואיני מתמצא בנושא מהפרספקטיבה ההסטורית כלל, אך 4 הערות לי,

א. גדולי האומה החל מאברהם אבינו ויצחק בנו ובדורות מאוחרים יותר הרמב"ן ורגמ"ה ועוד רבים וטובים היו להם בנים שלא המשיכו בדרך אבותיהם, ואין הדבר מלמד מאומה על האבות, כך שלא ברור לי על מה המהומה. באם אכן אחד מבניו של בעל התניא לא הלך בדרך אבותיו הרי שזו טרגדיה משפחתית מצערת, אבל על מה עוד היא אמורה ללמד? ומה פה בדיוק הסקופ?

ב. כמי שמעיין בספר ליקוטי תורה לבעל התניא אשר בו רבדים פילוסופיים מדהימים, יכולני להעיד שהרשימות של בנו רבי משה בולטות באיכותן וניסוחן, ולטעמי אף מעמיקות יותר וביטויין שכלתני יותר מאלו של הבן רבי דובער או האח רבי יהודא לייב, כך שבהחלט כל יודע ספר יכול להתרשם שמדובר בגאון יוצא דופן. כך שהגדרה זו של הריי"צ לגבי האיש בהחלט מדוייקת וניתנת להוכחה גם כיום.

ג. זאת שרבי משה סבל ממחלת נפש לצד גאונותו, דומני שאין זה  דבר שבחב"ד ניסו להעלים שהרי הדפיסו בהו"ל החבדית הרשמית את איגרת אימו בו היא כותבת על מצבו הבריאותי.

ד. יש גם הסכמה ששהה תחת השפעה נוצרית תקופה כלשהי. אם כך נותר רק לברר אם היה זה בעל כרחו או ברצונו החופשי ומתוך בריאות נפשית. וכאן טוענת המשפחה מה שהיא טוענת, נדמה לי שמכלול כל המסמכים והרקע שלהם כפי שהוא ידוע כיום, אינו נותן לנו - בוחנים אובייקטיביים - מספיק כלים אמפיריים להפריך את גירסת המשפחה. כך שממבט מקצועי-אקדמי הייתי נזהר ממסקנות ללא ראיות מכריעות. 

במילים אחרות - הויכוח הוא האם האיש "התנצר" או "הועבר  לנצרות  בכפיה", לענ"ד זו שאלה שיש להפנות לפסיכיאטריים לאחר שנדע את הגדרת מחלתו המדוייקת, אם המדובר אכן בסכיזופרניה קלאסית, מקובל היום להגדיר משפטית את החולים בה כ"אינם אחראיים למעשיהם" כך שכותרת  או הצהרה כגון "משה בן רש"ז התנצר" טועה ומטעה, יותר נכון היה לומר "בנו החולה של רש"ז נוצל ע"י גורמים נוצרים". בכל אופן סיפורו של הריי"צ מפי חסיד ישיש בעקרון יותר קרוב למציאות המתבהרת (ואם פרטים הקטנים מדוייקים או לא אין זה רלוונטי, והם לא בהכרח מלמדים על מהימנות הריי"צ או כוונות נסתרות אלא יותר על דיוק וזכרון הישיש המספר לו) וכותרת ספרו של מר אסף פחות רצינית (גם כאן העובדה שהפרטים הקטנים ברובם נזכרים בספר בדיוק ראוי אינה חשובה, חשובה הקביעה בכותרת שהיא מעין הצהרה ומסקנה). אם כי איני מאשים חלילה את אסף בזדון כלשהו. יותר מסתבר שהתלהב ונסחף מקונצפט שפיתח לפי פרטים סנסציוניים שנגולו לפניו, ונשבה בדברים. דבר המצוי בקרב חוקרים הסטוריים תוקן על ידי - אמרי_בינה - 06/08/2006 7:27:36