נאחז בסבך - דוד אסף

איש מאנסי

איש מאנסי,

נראה שדוד אסף מעריך את קוראיו הפוטנציאלים יותר ממך, ובמקרה שלי הוא גם צדק -
כקוראת "חיצונית" (וכפאראפראזה על מאמר חברתי היקרה - "שום דבר יהודי אינו חיצוני לי"), לא רק שלא קיבלתי רושם רע על החסידות, אלא דבק בי הרצון לשמוע, לחקור וללמוד עוד בנושא (כפי שכבר אמרתי לעיל, ומשום מה נעלם מעיניך...).

איש מאנסי,

אין חולק על כך שהתנועה החסידית היא תנועה של בני אדם שביקשו לעבוד את ה' על פי דרכם;
אין חולק על כך שההיסטוריה החסידית כוללת רגעים של התקדשות והתעלות;
מצד שני, אין חולק על כך שהיו בה "רגעי משבר ומבוכה" - הרי זו דרכה של כל תנועה אנושית.

דומני שגם אין חולק על הקביעה הבאה: היסטוריוגרפיה מלאה ונכונה של התנועה החסידית היא כזו הכוללת הן את רגעי ההתקדשות וההתעלות והן את רגעי המשבר והמבוכה. אם היא שואפת להיות הוגנת באמת - עליה לכלול את אלה ואת אלה באותן פרופורציות שבהן הם הופיעו במציאות ההיסטורית.

אתה בא וטוען: דוד אסף הפר את הפרופורציות האלה באופן בוטה, כאשר כתב ספר שכל כולו "רגעי משבר ומבוכה" (לשון כותרת המשנה של 'נאחז בסבך').

ועל כך אני בא משיב: במציאות הנוכחית, שבה כמעט כל הספרות הנוכחית עוסקת ברגעי ההתקדשות וההתעלות (אגב, תתפלא, אבל גם הספרות המחקרית! - אך ודאי וודאי אם נכלול גם את הספרות החרדית), והפרופורציה מופרת ועומדת לכיוון השני, ובואופן בוטה - יש בהחלט מקום "לאזן" את התמונה ע"י ספר המתמקד רק ב"רגעי המשבר והמבוכה".

אילו סבר פרופ' אסף כי התמונה שהוא מצייר בספרו מייצגת את החסידות באופן מלא, או באופן בלבדי - כי אז היה חוטא לאמת; אך הוא מעולם לא טען זאת (באחריות). ברור אפוא כי מי שקורא רק ספק זה וממנו מבקש ללמוד "מהי חסידות" - לא ייצא עם שללו בידו. אך הנחת המוצא הסמויה של הספר היא שקוראיו כבר מילאו כריסם ברגעי ההתקדשות וההתעלות, ועכשיו רוצים להשלים את התמונה גם בדברים שספרים אחרים לא מספרים עליהם.

אידך גיסא

סיכמת את הויכוח העקרוני בצורה חדה ונכונה.

אשמח מאד אם תתייחס גם לגופם של דברים בנושאים הנידונים בספר, ותשכיל אותנו ממסקנותיך.

אם כי עדיין לא קראתי את הספר ובכלל כפי שהעיד מציץ וסייעתו עדיין לא הגעתי לתחום ההיסטוריוגרפיה כנושא לעצמו, אני מביע את קורת רוחי מניתוחו של אידך_גיסא המציג ראיה רחבה וצודקת, אותה יש ללמוד ולאמץ לגבי כל דיון. ייש"כ וחילו!
 

ווטו1 

****************
 מצורף לכאן אשכול נישטאיך שלא התפתח.

נישטאיך:

הקטיושות של ונגד פרופ' אסף

באשכול שדן בדברי הפרופ' דוד אסף הוחלפו  האשמות על הבנות מוטעות, על טענות שקר ואפילו על זיופים מכוונים.

היו שם טענות נגד אדמו"ר נכבד,  והיו שם טענות נגד נגד פרופסור נכבד לא פחות.

ואילו אני שלא רק שידיעותי בהיסטוריה של  העבר גובלות באפס, גם ידיעותי בהווה הן לא יותר מזה, אתייחס לא  לעבר או  להווה, אלא לעיקרון.

לעיקרון של:  "אצלינו זה לא יכול לקרות".

אולי  התנ"ך מלא בסיפורים על רציחות ובגידות, אבל "אנחנו"  הרי יותר טובים מהם.

באם עד שזה הגיע לגמרא "הם לא חטאו", הרי בימינו "זה לא  היה".

ההסבר לעובדות בימינו הוא:  "הסיפור שלך אינו  נכון". 

מעשה שהיה כך היה, אם  לא היה כך או שבכלל לא היה, כי אז הוא מקסימום סיפור שלא היה, אך לא שהוא סיפור  שקרי.

אם הוא  לא היה פה, כי אז הוא  "בטח"  היה שם, ואם לא היה "בדיוק" כך, כי אז הוא היה בצורה אחרת, ואף אם הוא  לא היה בשום צורה או בשום מקום, כי אז הוא  היה יכול להיות בכל צורה ובכל מקום.

האמת היא  מחיר זול לשלם עבור התוצאות, של דור ישרים יבורך.
אפילו אם האמת והדור ישרים  כמו המגדל של פיזה,

עולם הפוך אני רואה

*****

השכן:

אכן נישטאיך,
הדברים נכונים גם לאשכול ביקורת המקרא, הג'וק של החזו"א ועוד ועוד...

תודה לשניכם, וברוך ה' שזכיתי שישמחו בי חבריי.
בר בי רב,

לגבי המקרים הנדונים בספר - אין לי הרבה מה לומר: את מרבית המאמרים קראתי כבר מזמן, כשעוד הופיעו כמאמרים, וגם אם היו לי השגות קלות פה או שם, כעת כבר אינני זוכר אותן, כי הן לא היו מהותיות. (כעת, שהספר יצא, קראתי בעיקר את הפרקים שלא קראתי בעבר, והם ממש בודדים, ואין מה להיכנס אליהם). מה שכן, חשוב לדעתי לדון בתזה הכללית של דוד אסף לגבי "פרקי המבוכה והמשבר" בחסידות, העולה במבוא שלו.
 
בעמ' 17, בהתייחסות לשאלה שהציג בשעתו דב סדן, אם ריבוי 'בני הצדיקים' שסרו מן הדרך הוא בבחינת 'מקרה'. משיב אסף:

"נקודת המוצא של ספר זה היא כי אין זה 'מקרה' כלל וכלל. ועם זאת, 'הריבוי והסתעפויותיו' [של מקרים מעין אלה] אינם טבועים במהותה של החסידות או נובעים בהכרח מדרכי גידולם של בני הצדיקים, אלא הם בעיקר פרי הילולים או באושים - ץלוי בעמדת המתבונן - של המגמות המנוגדות שעיצבו את עולמם של יהודי מזרח אירופה למן שלהי המאה הי"ח ועד ערב השואה. אם יש חוויית יסוד המשותפת לכלל היהודים בעת החדשה הרי היא המפגש רב הפיתולים שבין 'משמרים', נושאי דגל אורח החיים 'הישן', שהערצת העבר ושימור המסורת הם הקובעים את מגמותיהם. לבין 'מחדשים', שתמונת העתיד שהם מציעים לחברה היהודית נשענת הן על פרשנות מחודשת של המסורת והן על עצמתה המחלנת של 'רוח הזמן' ושל המודרנה על כל גילוייה. מפגש זה - שתמיד הוא משברי ומתוח - תואר כבר בעשרות מקורות, ספרים ומחקרים, ואילו בספרי זה ביקשתי להפנות את אלומת האור לכמה מביטוייו דווקא במקומות הפחות צפויים ולכאורה היותר מוגנים ומהוגנים: החסידות ועולמה, על צדיקיה וחסידיה ועל הדרך שבה עיצבו את אורחות חייהם ואת תמונת עולמם. הציבור שהזדהה עם החסידות וזוהה עמה לא היה קבוצת שוליים , אלא בעל מעמד, עוצמה והשפעה בלתי רגילים על החיים היהודיים. אך גם בעולמם היציב לכאורה של הצדיקים ושל החסידים היו שהיטלטלו דרך קבע בין מסורת למשבר, בין ישן לחדש, בין כוחן המשמר של סמכויות דתיות לבין כוחם המפתה והמהרס של החיים המודרניים".

כרגע אין לי זמן, כי השבת בפתח, אבל בהמשך אני מקווה לעמוד על כמה מקודות העולות מהצהרה מתודולוגית זו. תוקן על ידי - אידך_גיסא - 11/08/2006 17:17:22 תוקן על ידי - אידך_גיסא - 11/08/2006 17:18:34 אידך גיסא

או קיי, חזרתי.

לכאורה, דבריו של דוד אסף מרמזים כי מקרי הסטייה שהוא מתאר בספרו נובעים בעיקרם ממשבר המודרנה. דא עקא, שמשבר זה הגיע למזרח אירופה לכל המוקדם בשנות ה-40 של המאה ה-19, (ההשכלה התחילה שם עוד הרבה לפני כן, אבל הייתה חלשה וחסרת משקל). אכן, 4 ארבעת פרקי הספר האחרונים קשורים בלי ספק ב"פרקי מבוכה ומשבר" הקשורים עם משבר המודרנה, ובפרט עם זיקות כאלה ואחרות להשכלה - אך מה עם שלושת הפרקים הראשונים? התנצרותו של ר' משה בן הרש"ז, נפילתו של החוזה מלובלין ורדיפת חסידי ברסלב בידי כמה מחסידויות בית טשרנוביל - דבר אין להן עם המתח שבין הישן והחדש, או המשמרים והמחדשים. וכאן חוזרת השאלה למקומה: האם בעניינים מעין אלה רובצת אפשרות הסטייה לפתחה של החסידות יותר מאשר לפתחה של המתנגדות, למשל?

כשקראתי לראשונה את דבריו הנ"ל של אסף נדמה היה לי שאני מוצא בהם תשובה חיובית לשאלה זו, אבל כעת כשקראתי אותם שנית (כדי לכתוב אותם) אני מבין שטעיתי בהבנתו: הוא כותב במפורש כי המקרים ה"מביכים" הללו "אינם טבועים במהותה של החסידות או נובעים בהכרח מדרכי גידולם של בני הצדיקים". ואמנם, אנו מכירים שורה ארוכה של מקרים מקבילם במחנה הליטאי אודות גדולים שצאצאיהם או תלמידיהם סרחו (תלוי בנקודת מבטו של המתבונן...) בדרך זו או אחרת. ואולם, גם יוכח סטטיסטית שכמות הסטיות בשני המחנות שווה, או אף שהסטיות המתנגדיות רבות יותר (וזה כנראה כך) - דומני שבכל זאת יש ייחוד בסטיות שיצאו מהמחנה החסידי, באיכותן אם לא בכמותן. אני גם נוטה לומר, שבאופן פרדוקסלי המחנה החסידי - שהצליח כנראה יותר מעולם הישיבות הליטאיות בשמירת בניו "בתוך המסגרת" - יצר מבנה חברתי-תרבותי שסטיות מעין אלה רובצות יותר לפתחו. ואין כאן סתירה.

(אני צריך לסיים כעת, אחזור שוב מאוחר יותר; בינתיים אשמח לקרוא תגובות).

אידך גיסא

וזו טענתי: החסידות המוקדמת היוותה 'חידוש'. כך תפסו אותה מייסדיה, ודאי כך תפסו אותה המתנגדים (ואינני נכנס כאן למחלוקת ההיסטוריונים אם היא מהווה שריד של "החברה המסורתית" הטרו-מודרנית או מבשרת של החברה המודרנית; הויכוח הזה לא באמת פורה). מכלל, שמטבע ברייתה כבר היה טמון בה המתח בין חדש לישן, אף בטרם הופיע משבר המודרנה. יתר על כן, כבר מההתחלה נחשבו החסידים בעיני המתנגדים לא רק ל"פורקי עול" אלא בראש ובראשונה לתמהוניים. ואמנם, בשוליה של החסידות (ולפעמים גם במרכזה) היו תופעות שבקנה המידה המסורתי בוודאי היו "תמהוניות". אין לי זמן להאריך לכן אסתפק כאן בהזכרת שמותיהן של חסידויות קאליסק, אמדור, ברסלב, פשיסחא וקוצק. ואלה אינן היחידות. העולם החסידי עפ"ר לא הקיא תופעות אלה מתוכו, אלא ראה אותם ככלולות ב"מתחם הלגיטימיות" (אם תרשו לי מונח משפטי) החדש שבנה.

אכן, בדור הרביעי חמישי עברה החסידות תמורה, וקידשה את השמרנות והמסגרות הממוסדות, אבל לדעתי תו-אופי הטמון בשורש התייסדותה של תנועה לעולם איננו נדחה לגמרי ממחיצתה, ותמיד הוא עשוי לשוב ולפרוץ - גם אם בצורות מצומצמות או הרבה יותר.

הדבר בולט במיוחד ביחסם של החסידים אל האדמו"רים: כל חסיד יודע שהרבי יכול לעשות את כל הדברים הכי מוזרים בעולם, רק שאצלו הם לא ייחשבו ל"תמהונות" אלא ל"העכערעס" (דברים "גבוהים"). במידה מסויימת נכונים הדברים גם לגבי "רבישע קינדער". לכן, בניגוד למסגרות הנוקשות המוצבות כלפי חסיד מן השורה שאיננו יכול לסטות מן הנורמה - יש מידה רבה של סובלנות, ואפילו יראת כבוד, כלפי "תמהונות" הבאה מן החלונות הגבוהים. מן הסיבה הזאת הופיעו גם בתולדות החסידות המאוחרת (גם בחוגים שמרניים ולא-מיסטיים) שורה של התפרצויות מיסטיות או כעין-מיסטיות כאלה ואחרות, שבאו על פי רוב מיוזמת האדמו"רים.

ומאותו טעם עצמו ייתכנו גם סטיות בחצרות הקודש, שבשלב ראשון לא יטפלו בהן כי הם ייחשבו ל"העכערעס" וכאשר ירצו לטפל בהן זה כבר הרבה פעמים מאוחר. וזה נכון גם לגבי הדוגמאות מן החסידות המוקדמת שמביא דוד אסף.
אך זה נכון גם לגבי הדוגמאות מן החסידות המאוחרת יותר, שבה הסטייה היא אכן בכיוון המודרניסטי. החסידות יכלה להרשות לעצמה אדמו,רים ובני אדמו"רים הנגועים בהשכלה, מכיון שהניחה מראש כי מדובר ב"העכערעס" הנשגבים מבינתנו וכו', וכך יכלו התופעות הללו לצמוח יחסית בקלות בלי הפרעה.

המסקנה הכוללת: הסטיות הטרום-מודרניות שבחסידות והסטיות המודרניות צומחות, לפחות באופן חלקי, משורש אחד, הקשור בהחלט לאופיה הייחודי של החסידות, ולא למשבר המודרנה: שורש זה הוא נכונותה לתת לגיטימיות לסטיות מסויימות (או "תמהונויות") כאשר הן באות מן "החלונות הגבוהים". זה לא קרה אצל הליטאים. ומכאן, ש"פרקי המבוכה והמשבר" בספרו של פרופ' אסף אינם חייבים להתפרש רק על רקע משבר המודרנה אלא גם (ואולי בעיקר) על רקע מהותה הבסיסית של החסידות.

(ועוד הערה למען השקיפות המתודולוגית: אני חושב שבמחקר הקיים יש נטייה מוגזמת לייחס כל תופעה מעניינת באורתודוקסיה ל"תגובה למודרנה"; קורים באורתודוקסיה לא מעט דברים מעניינים שאינן "תגובות למודרנה" אלא פרי התפתחויות פנימיות או פרי תגובות לתופעות אחרות; לכן בכל פעם שאני נתקל בהסבר המבוסס על "תגובה למודרנה", אני מגלה חשדנות; וכמובן שמגמה הפוכה תהיה בעייתית לא פחות).

מצטער על האריכות,

א"ג תוקן על ידי - אידך_גיסא - 13/08/2006 18:53:52

אידך גיסא

דוקא את שתארת כ"חולשה" של החסידות וסטיה מהרצוי, דע לך כי מזווית ראיה חסידית, היא  היא יופיה ותפארתה של דרך החסידות ועל כך גאוותה. הרי אחד הדברים העיקריים שהחסידות באה לתקן ולשפר, היא תופעת ה"מצות אנשים מלומדה" - הקיפאון והיובש שפשה ביהדות בתקופה הטרום חסידית, ויש שיקראו לזה אפילו "התאבנות", שהתבטאה לכל לראש בהעדר חיות ולבביות - "נשמה" בעבודת ה' וביחס לזולת. יתר על כן, דורות עלובים אלו גם בגלל הצרות מחוץ - כהשמדות תח ותט, ומבית - האכזבה מש"צ והשחיתות ברבנויות, איבדו כמעט כל להט ושמחה במסגרת האמונה ובחיי הדת. חיי הדת בימים ההם הצטמצמו לדיקדוקי עניות ופילפולי יתר בפרטי פרטים בחוק, ועל רוח המחוקק - מאן דכר שמיה, שלא לדבר על הא-ל המחוקק עצמו, שנתפס כנעלם שהס מלהזכירו. (לשם השוואה בימי הביניים מוצאים אנו בעיקר בספרד, יצירה פיוטית, התפתחות הקבלה, הגות ומחשבה פילוסופיים וכו' ועתה כל זה נדם ונחנק). כיחיד כן העם היה מדוכא, חיי החברה רעועים ופער המעמדות מחריף. בקיצור מצב חולני, בו הכל מקובע ומעוקר. מצב שזעק לטיפול דחוף!

באה החסידות והצילה, היא מרעננת, מאששת ערכים בסיסיים, מפיחה רוח חיים ומזכירה נשכחות, כי כל יחיד עומד מול בוראו, כבימי הנביאים שוב עומד היהודי מול ה' כ"אתה ואני", מפתח יחס אינדבדואלי אמיתי של אהבה ודיאלוג, שיש ביהדות תמימה זו גם הרבה ציוריות, חייו הדתיים שוב מלאים טעם וריח, לא עוד פעילות ויחס בתוך "שטאנץ" והתפילה אינה רק "מנטרה" אלא השתפכות נפש כבן המתחטא בפני אביו ברוח ימי התנאים, ושמחה גואה בחוויית הדביקות ע"י קיום המצוות. מובן שיהדות חיה ותוססת כזו היא רבת גוונים ומאד אישית בצורות הבעתה, אך זאת במודע ובמכוון! היא אמורה לחזור ולהיות אוטנתית ואמיתית במהותה ובביטויה, לא עוד דור המחקה קודמו כקוף בני אדם. ולא עוד יהדות מרירה שקיום מצוותיה ברוח "כמי שכפאו שד" (עם זאת כמובןהקפידה החסידות כי כל זאת חייב להיות בתוך מסגרת ההלכה. אדרבה, לא סוד הוא שדוקא החסידים הם הם שהיו והינם המהדרים במצוות ולא מהמקילים...). 

כך רואה החסידות את עצמה (לא כמהפכנית אלא כקונטרה-רבלוציונרית, אמנם מחדשת, מפיחה רוח חיים ומגלה מעמקים, אך במה?  בישן נושן!!) אם תרצה - חדשנותה היא באולטרה שמרנות שבהחזרת עטרה ליושנה ובפיתוח הקיים והחזרתו למסלול הנכון....יהדות אוטנטית אינדוודואלית זו קיבלה הרבה צורות, טוב שכך וראוי שכך - בין אם זה פשיסחה או ברסלב, קאצק או קאליסק, חב"ד או קארלין - זו יופיה וזו רוחה וחזון מייסדיה שיהיו ענפיה מרובים, ואף אין ראוי שיהיה דומה חסיד אחד לרעהו בסגנון הבעותיו בעבודתו את קונו, לא רק שלא רבי אחד למשנהו, ומה בכך, אדרבה אות היא לאמיתות הביטוי שאינו חיקוי. כן,  ויש בחסידות גם מקום להבעות אקסטזה בהתעלות ודבקות רוחנית, אם לא היה היינו די תמהים מדוע עובדי ה' בסילודין הפורשים מהוויות העולם אינם מגיעים לרמת התפשטות מהחומר,והיינו שואלים איה כלות הנפש וביטויה (דבר שלעומת זה, אפילו עוע"ז הפורשים מן הגשם ,להבדיל, כבודהיסטים  מסוגלים לו). 

ועתה, הסבר נא לי מר אידך גיסא, מה לכל זה ולאלו שפרשו מדרך אבותיהם, איזו תיזה משונה העלת וחיברת בין מין לשאינו מינו. לכל יהודי בחירה חופשית - גם לבני צדיקי החסידות, כלבני חסידים פשוטים, ויש מהם, אמנם בודדים שבחרו להם אורח חיים שונה משל אבותיהם, אז על מה בדיוק המהומה, ממש על לא מאומה! יוצאי דופן בוגרים  החליטו  לחיות אחרת ממשפחותיהם, אז מה? לו זה היה טרנד נפוץ אולי זה היה דורש חקירה למצא את המניע המשותף, אך היות והמדובר באחוז זניח דומני שזה מלמד על ההפך, שכנראה היו פה מוטיבים שונים ואישיים, אצל האחד בריאות הנפש, אצל שני קצת משיכה לעולם הזה, כבעל בחירה הוא  מחליט להיות פחות רוחני מאביו, אצל השלישי השפעת השכלה חיצונית עם רוח אחרת וכו', אז מה בדיוק הסיפור פה? מה הקטע השווה ספר? ועוד בנוסף נסיון לפתח תאוריות מסובכות למה ומדוע. האם נשמע לך הגיוני לשאול למה אלפי יוצאי חלציהם של ציונים נלהבים מהדור הראשון ברובם נטו להשקפות עולם פוליטיות אחרות, בקושי היה לדור המייסדים המשך ממשפחתם, כמה ציונים בני ציונים אנו מכירים בכלל מהמאה ה19. ותאר לעצמך שאפילו זה לא נושא למרות שזה פנומן פרוץ, כי איש באמונתו יחיה.

אוי גיוואלד!!!!!

י''ל ''הכערע עניונים'' ולא ''עכערעס''

(זה מה שיוצא ממקלדתם של מזרוחניקים שלמדו מאמע לושן באוני' רח''ל ולא ינקו אותה עם חלב אמם בקדושה וטהרה)