נאחז בסבך - דוד אסף

אמשלום,
את מתעקשת להתחפר בטיעונים רציונליים מדופלמים ומפספסת את הנקודה שלי. היא לא תאורטית אלא אנושית ואפילו הומנית.
ויש עוד סיבה שמפריעה לך להבין מה אני אומר. משום מה את לא ממש מנסה להבין את דבריי ועונה לדברים שלא כתבתי.

א. אל תמהרי. תחשבי כמה דקות מה הכי מביך אותך בחיים. מה את הכי לא רוצה לחשוף בפני כולם. אצלך או אצל האנשים שאת הכי מחשיבה. אנא אל תוותרי על השלב הזה לפני שאת ממשיכה לענות לי. עכשיו תחשבי מה דעתך על מחקר של שנים שמטרתו לחשוף את אותה נקודה ולדעת איך בדיוק את מגיבה כאשר אותה נקודה מביכה נחשפת לעיני כל. לא כל בני האדם, אלא דווקא את או קבוצה שאת מאוד מאוד מעריכה והשפלה שלה נוגעת בציפור הנפש שלך. מי יודע, אולי יש לכם תגובה ייחודית שאין לאף אחד אחר, נורא חשוב למחקר לבדוק את זה.
מן הסתם, חוקר שיבחר לו נושא כזה - זה מלמד משהו גם עליו.
לזה אני קורא נמוך. מי שיש בו טיפה רגישות לזולת יבין אותי, ומי שאין לו - ישאל איך אני מגדיר את זה בשכל. 

ב.  כלומר את חושבת ברצינות שבגלל שחברה מסוימת היא חסידית (ולא סתם חרדית, ולא סתם דתית) היא תגיב למבוכה בדרכים חריגות? מי יודע, אולי הם ירקדו ריקודי דביקות ויעשו טיש כמנהג חסידים?!
מי יודע, אולי כשמרביצים לחסידים זה לא כואב? הרי זה עוד לא נבדק, אז אי אפשר לשלול את האפשרות שחסידים הם בכלל רובוטים חסרי תחושה. בכל זאת, הם חסידים, לא סתם בני אדם. צריך לבדוק.
נו, אז אני מבין שמסקנת המחקר מאכזבת. מתברר שחסידים מגיבים למבוכה כמו כל בני האדם. אז אני אחסוך לחוקרים: אין צורך עכשיו לעשות מחקרים גם על שאר הקהילות. ככה זה אצל כולם. הם בני אדם ויש להם רגשות.
למעשה יש כאן טאוטולוגיה. מה שמביך בהגדרה לא חושפים. אם חושפים זה לא מביך. ממילא מה שנשאר הוא להסתיר או להכחיש או לתקן.

ג. אני סקרן עד מאוד לשמוע איך את והקהילה שלך מגיבים למבוכה באופן שונה. ושוב אנו חוזרים לנקודת ההתחלה: אל תספרי לי איך הם מגיבים למה שלא מביך אותם. רק למה שממש ממש מביך. ואולי דברייך על כך שהתגובה 'אצלכם' אחרת היא עצמה דוגמה קלסית של הכחשה. אמנם אם אני צודק אי אפשר יהיה לצפות שתסכימי איתי.

ד. אין לי מושג מה הקשר למחקר על טראומה וכו'. אולי את עונה למישהו אחר.

עפר,

לא מדובר במחקר פסיכולוגי על אדם מסוים, אלא במחקר היסטורי שמנסה לאבחן כתיבה היסטורית/ביוגרפית מסוג מסוים. לא כל החברות נוהגות לכתוב באותו אופן את ההיסטוריה שלהם, ולכן יש חידוש ויש עניין במחקר כזה (לו היית קורא את הספר במקום להגיב עליו מ"הבטן", היית נוכח ששיטות ההתמודדות ההיסטוריוגרפית של חסידים שונים ומשכילים שונים בהחלט מעניינות, ומעידות הרבה מאוד על האידיאולוגיה של כל כותב ושל כל קבוצה בזמן נתון).

[אם לא הבנת מה הקשר למחקר על תגובה לטראומה ברמה האישית -
א. אינך מבין מהו תוקפו ומשמעותו של מחקר היסטוריוגרפי.
ב. אין שום משמעות אמיתית, מבחינתך, לכל מה שכתבת בהודעתך האחרונה.]

אני בטוח שהספר מראה שיש כאלה שיותר מדחיקים ויש כאלה שיותר מתקנים כאשר הם נבוכים.
נו, הישג עצום, אי אפשר להפריז בחשיבות המסקנות האלה.

לא ענית לסעיף ג' בדבריי לעיל. האם זה אומר שאת נוטה יותר להדחקה של עניינים מביכים?
אגב, אמנם לא קראתי את הספר ולכן אני לא יודע אם הוא מדבר על עוד סוג של תגובה למבוכה: התקפה של הצד השני וזלזול בו.

עפר,

"אתה בטוח"?! אשריך שאתה יודע את כל נפלאות התבל והצלחת לרדת לכל פרטי נפש האדם ומורכבויות החברות האנושיות השונות, מבלי לקרוא ולו מחקר אחד שעוסק במשהו מאלה (שהרי מחקרים אלה הם בלתי הומניים ועוסקים בנמוך ובבלתי ראוי).

לא עניתי לסעיף ג' בדבריך כי האשכול הזה אינו עוסק בי או בקהילתי, ואם תפתח אשכול כזה, בעקבות מחקר חדש או ישן (וב"ה עשו הרבה כאלה, על כל אחת מן הקהילות והחברות אליהן השתייכתי אי פעם), אני אשמח להתייחס ולהגיב שם.

אמשלום,
שוב לא עיינת כדבעי ונחפזת להגיב.
כשכתבתי אני בטוח התכוונתי שכדברייך, הוא מראה שיש הבדלים בין קבוצות. ההבדלים האלה (בין הכחשה לערפול לתיקון וכדומה) זניחים בעיניי ביחס לטענה העקרונית שלי.
וכמובן כאשר אני מבקר את בחירת הנושא אין צורך לקרוא את המסקנות.
בסך הכל נראה לי שדי מיצינו, יראה הקורא ויבחר.

עפר,

כתבת שאתה בטוח לגבי מה שיש בספר. כיצד אתה יכול להיות בטוח מה מסקנות המחקר, אם טרם קראת בו?
הדיון על הספר רחוק מלהיות ממוצה, אלא שתרומתך לו בהחלט אינה גדולה, כיוון ש(כפי שהודית בעצמך)מעולם לא ראית אותו.






[האם זה מוגזם להניח כי למביעי עמדות בנושאים מסויימים - בניגוד למי ששואל שאלות - ובמיוחד בפורום הנקרא "עצור כאן חושבים", יהיה לפחות בדל של ידע והכרות עם הנושא עליו הם מביעים את דעתם המוצקה והנחרצת?]

עפר

היהירות שאתה מגלה כאן היא ממש חסרת כיסוי. אתה נראה משוכנע שאם אדם לא הסכים אתך זה סימן שלא הבין את מה שכתבת . הדברים שכתב אינם עד כדי כך דקים ועמוקים שנדרש לקרוא אותם לאט ובזהירות. נלעגת במיוחד העובדה שאתה מבקר ספר שלא טרחת לקרוא.

מי שיקרא את האשכול הזה מבלי לקרוא את הספר עלול לחשוב שבאמת מדובר באיזה ספר מציצני שמתעסק במה קרה בחדר המיטות של אדמ"ר פלוני וכדומה.

הספר נאחז בסבך מורכב משבע פרקים . על חמישה מתוכם אין שום אדם סביר שיוכל לומר שמדובר במציצנות. האם לא ראוי לחקור את הרדיפות נגד חסידי ברסלב? את העובדה שרבי פלוני היה משכיל ופירסם ספרים ושהחסידים מנסים לשכתב את ההיסטוריה ולטשטש זאת?

ישנם שני פרקים בספר שעליהם אפשר לטעון טענה כזאת , וגם אז זה לא מוצדק לענ"ד. האחד הוא סיפור התנצרותו של בנו של בעל התניא והשני הוא סיפור הנפילה של ה"חוזה" . בשני המקרים מדובר בפרשיות שככל הנראה עוררו הדים רחבים והיו ידועים ברבים אלא שבמרוצת הדורות נשכחו ומה שנשאר היה גירסא מטושטשת של  מה שאירע. העובדה שפרשיות כאלה הושכחו , היא בהחלט ייחודית ומאלפת. אנשים מסתירים אירועים מביכים שאף אחד לא יודע עליהם מלכתחילה , אבל לטשטש את הזיכרון ההיסטורי על משהו ידוע זה משהו שלא כל כך שכיח (הדוגמה היחידה שאני מצליח להעלות בדעתי בזה הרגע , היא ברית המועצות של סטלין).

בפרשיות כאלה יש גם עניין מסיבות נוספות . התופעה של השתמדות של בנו של אדם מפורסם הוא בעל עניין מצד עצמו , כי יתכן ומדובר בתופעה שמתרחשת אצל בני גדולים , כפי שכבר העיר אסף (איני זוכר אם באשכול זה או בספר גופו). ולגבי סיפור הנפילה , סוף סוף , המסורת החסידית מעבירה לנו גירסה על מאורע פלאי , יש אנשים רבים שגדלו על הסיפור הזה , ומבחינתם , אחרי שכבר שמעו את הגירסה החסידית , יש עניין בשמיעת גירסאות נוספות ונסיון לבירור האמת.

בנוסף על כך , כפי שכתב סיינפלד , מציצנות היא הצד השני של מטבע ההערצה המוגזמת. בוודאי אין מקום לעסוק בחייו הפרטיים של אדם פרטי. אבל כאשר לדוגמה יש אדם שהופכים אותו לאלוה ותולים את תמונותיו בחדר השינה ומזכירים אותו בכל הזדמנות ומציירים אותו ככליל השלמות , בודאי ובודאי שיש עניין בחייו הפרטיים , לבדוק האם אין משהו שסותר את התמונה הזאת והופך אותה ליותר מורכבת. לאור מעמדם של בעל התניא והחוזה מלובלין בזיכרון החסידי , בודאי שיש חשיבות בבירור האמת אודות פרשיות "מביכות" הקשורות בהם .