נאחז בסבך - דוד אסף

נגינותיי, עיון נוסף במסמך מגלה, שאדה"א ואחיו לא כתבו את המכתב ואף לא קראו את הנאמר בו, וכמבואר בסוף המכתב שהם אינם יודעים לקרוא ולכתוב בשפה אחרת מלבד לשון הקודש. כתב את המכתב אדם שעט סופר מהיר בידיו ונמצא מוכשר להביע דברים שישכנעו את הבישוף לשחרר את האח. כך מובן שאין אפשרות לדייק במכתב דיוקים כבספרי מאמרים מגוכי"ק של אדה"א, ואף לא מכת"י מניח אחר, גם אם זה לא הר"פ או הר"מ. המשפט בו הם אומרים שהם חוזרים לאולה, נכתב בקונטקס בו הם מפרטים את ריבוי מאמציהם להבריא אותו עד שכשלו כל המאמצים והם חזרו לאולה. פשוט שהכוונה כאן שהם, מי שדאג לרפואתו, חזר עמו לאולה אחרי סבב הרופאים, ואין שום סיבה להניח שהכוונה כאן שהם המשיכו לגור באולה אחר כך! אתה מוציא את הדברים מהקשרם, וכך אתה מוצא בהם סתירה לידוע. (אינני מתייחס לחתימה כ"שנער", שכן לדעתי פרט זה שולי למדי כשמדובר בשם משפחה שלא גובש סופית עדיין).

ההסברים שלך אינם נמצאים בתחום ההגיון הפשוט.

(אנשים שמגיעים מקרמנצ'וג, מדוע שמאן דהוא יכתוב שהגיעו מקורסק - היפך ההגיון.)

בנוסף להנ"ל תביט על החתימות ותראה שאדם אחד חתם אותם.

גם ההסבר שלך על "שנער", יצא מתחום ההגיון הפשוט.

מייציץ,

אני מניח שגם על כל אלף תלמידים שנכנסים למחקר הקבלה יוצא רק גרשם שלום אחד.  הרי בסופו של דבר אלו ששורדים הם אלו שמצליחים ליצור סביב עצמם מנגנון של חסידים, ואני מניח שרעבע פלוני שהצליח להגדיל את חסידותו לאלפים יש סגולות מנהיגותיות מסויימות (גם לטיפשות של ההמון יש גבול).

[ממללא,

בלי קשר כלל לנושא האשכול, ורק ברמת העקרון -
האם ההיסטוריה היא זו שלימדה אותך שיש גבול לטפשות ההמון?!]

נגינותיי ברוך הבא אל הפורום! אסכם מה יצא מהדיון בינך לבין אסף ומסייעו בן איש אחד. נתון: יש במסמכים שהציג אסף סתירות לנתונים מתולדות משפחת האדמור, ובהם כאלו שאסף עצמו מודע להם. תיאוריות חליפיות להסבר: 1. זה סימן שהמסמכים זוייפו בידי הכנסיה. מדוע? מפני שהם שנאו את ר' משה שלפי סיפורי הרי"צ ניצח אותם בויכוח תיאולוגי. 2. אלו מסמכים שהוזמנו בידי משפחתו של ר' משה, אך הוכנו בידי מי שהיה בקיא בעיניהם בכתיבת מכתבים ברוסית וכיו"ב, והוא לא דייק די הצורך. יש להוסיף על תיאוריה זו כי בשעה שכותבים מכתב תחנונים כזה, ובשעה שברור שהכותב לא ייתפס באי דיוק כזה או אחר, מחפשים את הניסוח והפרטים שיעשו את הרושם הטוב ביותר. כמדומה שהתיאוריה הסבירה יותר היא 2. כמו כן, לצערי לא זכיתי להבין מדוע שהכנסיה תטרח לזייף מסמכים שכאילו נכתבו בידי משפחת אדמורי חבד אם ר' משה נשמט מידם. *** ממללא נראה לי שהתנאי המספיק (מונח לוגי שפירושו שאם יהיה התנאי, יתרחש מה שבא אחריו) להתפרסמות כאדמור, או מנהיג, הוא לאו דווקא תכונות אישיות באופיו של האדמור לעתיד, אלא די גם במלווה אחד או שנים, שיפרסמו אותו. דוגמא לדבר: נתן העזתי (לא מהפורום, אלא המקורי, "נביאו" של שבתי צבי) שיכנע את שבתי צבי שהוא המשיח, ופירסם אותו בכל מקום. נכון שלשבתי היו צריכות להיות תכונות מסויימות שעליהן בנה נתן. אבל הגע בעצמך. אילו היה מדובר במשפחה של אדמורים, האם לא היה די ביועץ פיקח כדי להפוך בן לא הכי מוצלח לאדמור מפורסם? כל מה שצריך הוא שהבן לא יקלקל, והשאר יעשה השם הטוב של המשפחה והיועץ הפיקח. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

מאמר ב"הארץ" על הספר של אסף. http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml? itemNo=725900&contrassID=2&subContrassID=2&sbSubContrassID=0 תעודת ההטבלה של בן האדמו"ר מאת יאיר שלג בארכיון הלאומי בבלארוס נמצאו מסמכים המוכיחים כי בנו הצעיר של מייסד חב"ד התנצר, פרשה שהחסידים ניסו במשך שנים לטשטש ואף להכחיש. מסמכים אלה, לצד פרשות נוספות שהסעירו את החסידות, מופיעים בספרו החדש של הפרופ' דוד אסף, המטיל ספק ביכולת ההישרדות של חב"ד פרופ' דוד אסף. "אם לא יצליחו להתעשת ולבחור רבי בתוך עשר שנים, הסיפור של חב"ד ייגמר" תצלום: קובי גדעון / באובאו הפרופ' דוד אסף, מהבולטים בחוקרי החסידות בימינו, מקפיד לעסוק בעבר החסידי ולא בהווה. ובכל זאת, מניסיון מחקריו יש לו עמדה ברורה לגבי המשבר הפוקד את החסידות הבולטת ביותר בדור האחרון, חסידות חב"ד, מאז מות הרבי מלובביץ', לפני 12 שנים. "חב"ד זה 'מקרה מעבדה' של חסידות גדולה שמנסה לתפקד ללא אדמו"ר", אומר אסף, ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. "זה דבר ללא תקדים, חוץ מברסלב, אבל ברסלב היתה קבוצה קטנה, שגם לא היתה לה מסורת של שושלת אדמו"רים (ר' נחמן, מייסד החסידות, היה האדמו"ר היחיד שלה, י"ש). בינתיים, בחב"ד מצליחים איכשהו לתפקד, גם בגלל החוכמה של הרבי, שיצר מנגנון אדיר של שליחים שפועלים גם בלעדיו, וגם משום שיש להם המון מה להפסיד. זו הרי תנועה ענקית עם נכסים אדירים. אבל הבעיה היא הדור הבא: איך יצליחו להנחיל את מורשת החסידות לדור שלא הכיר את הרבי. לכן אני מעריך, שאם לא יצליחו להתעשת ולבחור רבי בתוך עשר שנים, הסיפור של חב"ד ייגמר. למשיחיסטים (המאמינים שהרבי הוא המשיח, י"ש) אולי יהיה יותר קל לתפקד בלעדיו, אבל לאחרים זה בוודאי קשה, וכבר היום אפשר בעצם לדבר על פילוג, כולל משפחות שלא מתחתנות זו בזו ויצירת מנהגים שונים בין הקבוצות". את הקושי למנות אדמו"ר חדש מייחס אסף "קודם כל למלכוד המיסטי שהרבי עצמו תקע בו אותם, כאשר דיבר על 'הנשיא השביעי' (כינויים של אדמור"י חב"ד הוא "הנשיא", י"ש), כלומר הוא עצמו, כנשיא האחרון. מעבר לכך, לרבי עצמו לא היו צאצאים וגם בין החסידים אין מועמד בולט שיכולים להסכים עליו. אילו היה כזה, היה יותר קל לעשות איזה פלפול על דברי הרבי ובכל זאת למנות יורש. מה שמעניין זה מה חשב הרבי עצמו, איך חשב שהחסידות תמשיך אחריו. לדעתי, הוא פתר לעצמו את השאלה בכך שבאמת האמין שהוא המשיח, ולכל הפחות שהעידן שלנו הוא עידן משיחי וממילא השאלה לא קיימת. אחרת, קשה להבין איך אדם חכם כמותו חשב שהחסידות תימשך". אילו היה אסף מרשה לעצמו לעסוק גם בהווה, היה בוודאי כולל את המשבר הנוכחי בחב"ד בין פרקי ספרו החדש "נאחז בסבך - פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות" (הוצאת מרכז שז"ר). גם כך זה אוסף מרתק של שבעה פרקים שכל אחד מהם דן במשבר אחר שהסעיר את עולם החסידות, דווקא בשלבים היותר מאוחרים וממוסדים שלה (המאה ה-19 וראשית המאה ה-20). הסקופ הגדול של הספר קשור לפרשת התנצרותו של משה, בנו הצעיר של מייסד חב"ד, ר' שניאור- זלמן מלאדי. הפרשה ידועה וטופלה לא מעט בעבר, בוויכוח חריף בין המשכילים ואחריהם החוקרים האקדמיים, לבין חסידי בן האדמו"ר משפיקוב. נישואים מדכאים חב"ד, שניסו לטשטש ואף להכחיש את הסיפור. הגילוי של אסף אמור לשים קץ לוויכוח. לפיו, בשנים האחרונות איתר הפרופ' שאול שטמפפר מהאוניברסיטה העברית שני תיקי מסמכים הקשורים לפרשה, בארכיון הלאומי של בלארוס. בתיקים נמצאו, בין היתר, מכתב של משה לכומר בעירו, אולה, ובו בקשת ההתנצרות, תעודת ההטבלה שהוכנה לו, וכן מכתבם של שני אחיו לראש הכנסיה הקתולית ברוסיה, שבו הם מודים שאחיהם חולה נפש ומבקשים, לאור זאת, לבטל את ההתנצרות כצעד שנעשה שלא בצלילות הדעת ומתוך ניצול מחלתו (תיאור שאסף מסכים לו). מכות והלשנות פרק אחר של הספר, שנוגע גם להווה, עוסק ברדיפתם של חסידי ברסלב על ידי חסידויות אחרות, במאה ה-19. הרדיפות האלה, שכללו גם מכות, איומים ברצח והלשנות לשלטונות, מתוארות על ידי ההיסטוריון רפאל מאהלר, כעולות בחומרתן על רדיפות החסידים על ידי מתנגדיהם, תלמידי הגאון מווילנה. מדהים לגלות שהרודפים והמחרימים כלל לא ראו צורך לנמק את הרדיפה. אסף אומר שהנמקה כזאת הופיעה רק לאחרונה, בקונטרס שכתב רב מצפת בשם ירמיהו כהן, המבקש לחדש את המאבק בברסלבים, "ולראשונה הוא מנמק את המאבק בכך שהברסלבים לא מוכנים לקבל מרות של אף אחד מגדולי הדור". מדוע, אם כן, כיום לא רודפים את הברסלבים כבעבר, אף שנוכחותם גדולה מאי-פעם? לדברי אסף, "זה חלק מתהליך ההפרטה שעובר גם על העולם החרדי. העולם הזה מתפצל לאינסוף קבוצות, ואף אחת לא יכולה לשלוט בחברתה. אפילו אם מישהו היה מוציא חרם, איזו יכולת היתה לו לאכוף אותו?" בפרק אחר מעלה אסף את סיפורו של "החוזה מלובלין", מבכירי תנועת החסידות בדור השני שלה, שנפל באופן מסתורי מחלון ביתו בשמחת תורה, ומת כעבור תשעה חודשים של ייסורים ממושכים. "המשכילים", שהיה להם עימות ממושך עם החסידים, טענו ש"החוזה" נפל לאחר שהשתכר בחג. החסידים תיארו את הנפילה כנובעת מהתמוטטות נפשית לאחר כישלון מאמציו להביא את הגאולה. אסף מעלה את ההשערה, שהנפילה לא היתה אלא ניסיון התאבדות. הוא מבסס את ההשערה על דיווחים במקורות חסידיים, על ניסיון התאבדות קודם של "החוזה" ועל אישיותו הדיכאונית בכלל. מרגש במיוחד הוא סיפורו של ר' יצחק נחום טברסקי, בנו של האדמו"ר משפיקוב, שנשלח להינשא לבתו של האדמו"ר מבעלז, שאותה לא פגש מעולם לפני נישואיו. הנישואים הכפויים דיכאו אותו מאוד, במיוחד לאור העובדה שנחשף כבר, בעיקר באמצעות אחיותיו, לעולם ההשכלה החופשי. וכך, זמן קצר לפני שיובל לחופה, כתב טברסקי מכתב ארוך, מעין וידוי, לסופר המשכיל יעקב דינזון שהיה מיודד עם אחותו, שבו פירט את שנאתו לעולם הסגור והחשוך שבתוכו הוא חי: "הוגה אני דעות חופשיות, ונאלץ אנוכי לשמור כל דקדוק קל של חומרות אבותי. בעל טעם טוב אנוכי, ואוהב את היופי, ומוכרח אני ללבוש בגדי פראים (...) נוסף על החומרות והגדרים שכל יהודי מוקף בהם למדי, ישנם בבעלז עוד חומרות אחרות וסייגים אחרים (...) והמנהגים האלו, כה פראים המה, כה גודרים ומפריעים את מהלך החיים החופשי, עד אשר לא יתואר איככה אפשר לאיש - לו גם לאיש אשר כמוני, הרגיל במנהגי חיים משונים (...) - לחיות בתוך אטמוספירה מחניקה כזאת". משפחות אצולה את אחד מסיפורי ההתפקרות המסעירים ביותר אסף השאיר מחוץ לספר. מדובר בסיפורו של בערניו, בנו של מייסד חסידות רוז'ין, שלאחר מות אביו נהפך לאדמו"ר בעיירה לאיובה. הוא שנא את תפקידו והחליט לפרוש ממנו, אבל החסידים לא ויתרו. הוא נחטף והובא לחצר החסידית בסדיגורה, כדי ששם "ישכנעו" אותו, אך שוחרר מכלאו בידי משכילים מקומיים. הוא עבר לביתו של המשכיל הד"ר יהודה לייב רויטמן בעיר צ'רנוביץ, ושם חילל שבת, אכל טריפות ופירסם מכתב גלוי בעיתונות היהודית, שבו הצהיר על אהדתו להשכלה ועל הסתייגותו מהחסידות. הפרשה הסעירה את יהדות מזרח אירופה, אבל בסופו של דבר, בערניו עצמו כנראה לא עמד בפרידה מבית גידולו. הוא חזר מושפל לבית אחיו, האדמו"ר מסדיגורה, ושם חי בבדידות עד מותו, ב-1876. אסף אומר, שלא טיפל בפרשה הזאת משום שהוא מתכוון להקדיש לה בעתיד ספר שלם. אסף דוחה טענה שמן הסתם תעלה (לפחות בקרב החסידים, אם לא אצל עמיתים באקדמיה) על אופיו "הצהוב" של מחקר הבוחר להתמקד בסקנדלים של תולדות החסידות: "יש כאלה שעוסקים בהגות החסידית. אני היסטוריון חברתי, שעוסק במציאות היומיומית של החיים, והיא כוללת גם אירועים מביכים. נכון שאני נמשך לדרמה, אבל זה לא 'אדם נשך כלב', אלא 'כלב נשך אדם' - חלק מהחיים". לרבים מהמשברים המתוארים בספר יש מכנה משותף בעל משמעות חברתית. אלה משברים שעוברים בני אדמו"רים עקב המתח שבין הציפיות הגבוהות של הקהילה ואישיותם שלהם. אסף מצטט בעניין זה את החוקר המנוח דב סדן, שביקר בקיבוץ מרחביה של "השומר הצעיר", זיהה שם צאצאים רבים של אדמו"רים ותהה על פשר הדבר. ההסבר של אסף לתופעה מורכב: "קודם כל, ביתו של האדמו"ר הוא הגורם הפחות מפוקח בחצר החסידית. החצר מפקחת על החיים של כולם, אבל על ילדי האדמו"ר פחות מפקחים. הם גם זכו לחינוך שונה משאר ילדי החצר, ולפחות באוקראינה מדובר בחינוך פתוח יותר. נקודה שלישית היא שבניגוד לשאר אנשי החצר, הם מכירים אותה 'מבפנים', לא רק בהילת הקדושה אלא גם את התפרים - את מאבקי הכוח, את הרכילויות - והדבר שהוא כנראה החשוב ביותר: משפחות האדמו"רים הן 'משפחות אצולה', לא פעם עם נכסים רבים שיוצרים מאבקי שליטה, ועם מאבקים בשאלה מי יהיה היורש, מאבקים שרק לאחרונה נתקלנו בהם בחסידות סאטמר. מצד שני, משלב מסוים בחסידות מזרח אירופה נוצרה מסורת שגם מי שלא ממשיכים את אביהם בחצר שלו, מקימים חצר משלהם בעיירה אחרת. זה יצר לחץ אדיר על הבנים, גם כאלה שלא התאימו בעליל לתפקיד אדמו"ר ולא בהכרח הוכשרו לכך". אחד הדברים הבולטים בספר הוא תיעוד המאמץ של "היסטוריוני החצר" החסידיים לטשטש את המשברים, להתעלם מהם ולעתים אף להכחיש אותם לחלוטין. כך, למשל, המאמץ היצירתי במיוחד של האדמו"ר הלפני אחרון של חב"ד, הרב יוסף-יצחק שניאורסון (הרי"צ), שתיאר את פרשת משה המתנצר כעלילת גבורה שבה אולץ משה לעמוד בוויכוח עם כמרים. הוא ניצח בוויכוח, אך בשל כך הוחלט להגלותו. הוא אמנם הצליח להימלט, אבל נאלץ להסתתר עד מותו (כך מוסברת התנתקותו מהמשפחה). אבל "הזהות של החסידים היא לא העבר היהודי הכללי אלא הסיפור של החסידות המסוימת שלהם, ולכן אין להם בעיה לספר על משברים של חסידויות אחרות כדי להגן על שלהם", אומר אסף. "אחרי שפירסמתי בעבר את הווידוי של טברסקי, שבו הוא מבקר בחריפות את בעלז, פנה אלי מישהו מהחצר והציע לי שיעביר לי כל חומר שארצה, רק שלא אתעסק עם בעלז". חסידים מן השורה לעומת זאת מוכנים לספק מידע חשאי גם על החסידות שלהם. "יש כאלה שמאוד אוהבים את זה. ברגע שחיידק ההיסטוריה וחיפוש האמת נגע במישהו, זה לא יעזוב אותו. אין להם גם הרבה הזדמנויות לבידור, אז סיפורים כאלה הם האקשן שלהם. מבחינה זו, הרבנים שהתנגדו להשכלה צדקו. כי ההשכלה זה כמו ארס: ברגע שהוכשת, אתה אבוד". שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

יסלח לי מיימוני, טעות ביד כת"ר. יש בידי חומר, שאותו אעלה מאוחר יותר, המספר שהצאר הרוסי ציווה לכומר הראשי של האיזור "לטפל" בר"מ, כי הנ"ל התחצף אליו. הכומר הנ"ל נכשל בתפקידו, כי ר"מ נעלם להם. לחצו על הכומר הראשי לברר מדוע לא "טיפלו" בר"מ כראוי, ואז הוא נאלץ להפיק מסמכים שכאילו ר"מ כן התנצר, או לא ההתנצר, בגלל שהיה חולה.

אין עיתותיי בידי כדי להעלות חומר שכתב על כך האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, שעפ"י חומר זה אין שום סתירה מכל אשר כתב אדמו"ר הריי"צ.

עכ"פ, ברור לחלוטין שמדובר בכאן בעלילה זדונית, שרקמו יחד הכנסיה הרוסית עם המשכילים והמומרים, יחד עם מתנגדי חב"ד. שמטרתה היתה, להגיד שלא רק אצל המתנגדים ישנה תופעה של המרת דת (ראה סיפור ר' יהושע צייטלין), אלא גם אצל החסידים היתה תופעה של המרת דת.

וכל העגמת נפש, עליה מדבר בעל ה"בית רבי", היא על מצבו הנפשי של ר"מ.

אני עשירי למניין מעריב, אז יסלחו לי הגולשים, אחזור מאוחר יותר.

תמצית המגלומניה החב"דית , הצאר הרוסי בכבודו ובעצמו , בין פלישה של נפוליון לדיכוי מרד לא מצא מה לעשות בזמנו הפנוי אלא לעסוק בהתנצרותו של משה בנו של בעל התניא .

מציץ נחכה ונראה מה יהיה ראיותיו. אמנם, אם כוונתו לומר שהאדמור האחרון מחבד כתב על זה, אזי במחילה מכבודו זו אינה ראיה עד שנדע מהיכן ידע זאת. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

מיימוני,

אני לא חושב שאפשר להשליך מהדוגמא שהבאת לימינו אנו. כיום החסידים חיים ב'שוק חופשי' פנימי שיש בו ריבוי אופציות (אין ספור חסידויות וקבוצות אחרות פנים-חרדיות), ואני מניח שלפחות חלק מהריכוז סביב אדמו"ר מסויים נובע ולו באופן חלקי מאישיות האדמו"ר. גם היכולת של אדמו"ר להקיף עצמו במנגנון יעיל נזקפת בעיני לזכותו (מנכ"ל טוב הוא מי שיודע לבחור מנהלי משנה טובים).

בודאי שהם גם יותר חשופים לביקורת חיצונית (של העולם הלא חסידי וגם של העולם הלא חרדי) תמידית.

אמשלום,

לא רק לטפשות יש גבול, גם להתנשאות המובנית בי יש.

הנה מה שכתב האדמו"ר מליובאוויטש על  סיפור ר' משה:

...תחלת ענין רמנ"ע הי' מזה שהוא הי' המליץ בין אדהאמ"צ והממשלה בענין הקלוניעס. כי רמנ"ע דיבר פליעסענד רוסית, פולאנית צרפתית...

...בבאניבוביץ הי' סמאטר בנוכחיות הקיסר אלכסנדר הא'. ויבוא לשם גם אדהאמ"צ והרבה חסידים אתו לראות את המלך - הי' כבר אחרי הסתלקות אדמה"ז - האאודינעץ שלו ארכה הרבה יותר מהרגיל - ורמנ"ע הי' המליץ - [עי' רשימותי יא' סיון תרצ"א] ואז א"ל אלכסנדר שיתן לו ערד. - אדמהאמ"צ השתדל מראש שיתנו בפלך ויטעפסק ולא התרצו ע"ז אלא במאלאראסיע - poukaz ולא ע"י אמצעות הסינט וכוי"ב. אדמהאמ"צ האט געפילט הוד מלכות. אבל רמנ"ע לא הרגיש הו"מ כי דיבר פריי... אדמהאמ"צ אמר אח"כ לרמנ"ע פארגעסן אף חכמים הזהרו בדבריכם. אחד ממקורבי אלכסנדר הי' פון די העכערע גלחים מיארצעוו. ויספר לו אלכסנדר ע"ד רמנ"ע. ונחלט בדעתם לערוך ויכוח דתי ומצד בנ"י יהי' רמנ"ע. הויכוח נמשך יותר משנה. כי הי' ביארצעוו, קיובסקע לאברע, מוסקבא... ולבסוף בויאזמע - הויכוח הי' רק בנוגע לדתינו ולהבדיל בין טהרה לטומאה, דתם. בויאזמע אסרו את רמנ"ע וישמיהו בקלויסטער להכריחו אשר ימיר ח"ו את דתו ר"ל. ומשם ברח. אשתו וב"ב נסעו לא"י. פעם א' בא לליובאוויטש. כשברחו מנאפאלעאן נשאר הוא מצד זה. יש אצלי כמה ביכלאך כת"י רמנ"ע. מהם הרבה הנחות על ביאוה"ז. שנים מהביכלאך שנכתבו אחר ה"מאורע".

אני יודע שרבים מהגולשים לא ימצאו את ידיהם ורגליהם בכל הנאמר לעיל, אולי ימצא מאן דהוא שיאות לתרגם למען הגולשים את הנאמר.

און אזוי ווי איר פאשטייט ניט אזוי זאל אייך ניט שאטען...

אבל זאת האמת ואין בלתה!

[ממללא,

אני רואה עצמי כחלק מההמון. לצערי, גם לטפשות שלי לא תמיד יש גבול.]

א. בנוגע למהימנות סיפוריו ההיסטוריים של הריי"צ ידועה אמרתו השנונה של ר' יואליש מסאטמער. שסיפר על קבוצה בת עשרה שודדי יערות עזי נפש, שהיו פועלים מדי לילה בלילו רוצחים גוזלים ותופשים שלל. חלוקת עבודה קבועה היתה ביניהם: חמשה היו עומדים בפרשיות דרכים ומלסטמים את הבריות, וחמשה אוספים עצים ביער ומכינים אוכל להם ולחבריהם. את השלל היו מחלקים חלק כחלק השודדים והטבחים, וכך זרמו להם החיים במאורת השודדים על מי מנוחות. ויהי היום ויצאו חמשת הרוצחים כמנהגם ויוותרו חמשת הטבחים במאורתם. והרוצחים אמרו זה לזה אחר צאתם מן המערה: עד מתי אנו עובדים ורוצחים בנפשנו נביא לחמנו, ואלו הבטלנים אוכלים את כספנו, ויאמר אחד הרוצחים לחבריו: הבה נתפוש אומנותנו בידנו, נרצח את חבירינו, ונתפטר מבריות בלתי מועילות אלו, וייטב הדבר בעיני חמשתם ויסכימו על הדבר. והנה במאורת השודדים באותו הזמן הפלא ופלא כדברים האלו נמנו וגמרו גם הטבחים ויומרו איש לאחיו, הלא אין אדם דר עם נחש בכפיפה ואיך נחיה אנו במחיצת אלו הרוצחים אשר על חרבם יחיו וימיתו. ויחליטו גם הם להטמין רעל באוכל אשר יכינו לחבריהם הרוצחים, ויעשו כן. ובעת שוב הרוצחים מעמל יומם תיכף בכניסתם למאורתם עמדו וירצחו נפש את חמשת ידידיהם טבחיהם. אחר כן ישבו לאכול ויבוא הרעל כמים בקרבם וכשמן בעצמותם וימותו גם הם, ונבלתם היתה מאכל לעוף השמיים ולבהמת ארץ עד כי לא נותר מהם דבר.  ואם תומר: מאחר שכל העדים תמו וימותו, מניין נודע לבריות מעשה זה? ותשובתך בצידך: מסיפורי הריי"צ... 

ב. מימוני הביא כתבה של יאיר שלג הדן בשאלה מדוע לא הכין הרבי יורש עצר אשר ימלא את מקומו אחר שכבו עם חמיו למען לא תהיה עדתו כצאן אשר אין להם רועה. באמת זוהי שאלה עצומה, ומר שלג מניח כי הרבי האמין באמת ובתמים כי הוא גואל אחרון כך שאין שום צורך לדאוג אחר העתידות שבלאו הכי לא יבואו. אני הקטן מפקפק בסברא זו, ולדעתי הרבי לא הלך שולל אחר עצמו, ולפחות לקח בחשבון את האפשרות שלא כך יהיה, ובפרט אחר שהתחיל מצב בריאותו להדרדר. 
אני שמעתי שתי פרשנויות לעובדה זו והבוחר יבחר. אפשרות ראשונה היא שאי מינוי יורש היה כאקט של הפעלת לחץ (פיזי מתון...) על הקב"ה שיביא  את הגאולה מייד (משיח נאו!) ולא הוא ישאר עם עולם ללא חב"ד, ומה יש לו מעולם כזה?   [עיין ערך המחתרת היהודית שתכננה להפציץ את מסגד אל אקצה ולגרום בכך למלחמת עולם נגד ישראל, מה "שיכריח" את הקב"ה להתערב ולהביא את הגאולה השלמה, בסופו של דבר הוא בחר לפתור את הפלונטר באמצעות אנשי השב"כ החביבים ולהניח לע"ע למשיח].  יש מי שהולך צעד אחד קדימה על פי פרשנות זו ואומר כי גם אי העמדת יורש טבעי ביולוגי מרצונו היתה ולאו גזירת הכתוב היא, ומטעם הנ"ל. אמנם זה תלוי בחקירה בנוגע לראשית זיהויו העצמי כמשיח בן דוד, הלא נודע בשערים כי כאשר ראה מרן הגרי"ז את מאמר 'באתי לגני' הראשון מייד כשנתמנה הרבי לאדמורו"תו, פתח הבריסקערוב ואמר: הער וויל זיין אמשיח! אכן אם נומר כי לא העמיד דור המשך בכדי למנוע מהעולם את האפשרות להתנהל בלעדיו, אז נצטרך להקדים את רגע ההתגלות  המשיחית העצמית עוד קודם לכן.   אצין עוד כי בטרמינולוגיה החבדי"ת יש דיבורים על חוצפא כלפי שמיא כדרך פעולה רצויה בנושא התמהמהותו הבלתי מובנה של הקב"ה בגאולת ישראל. 
אפשרות שניה גורסת כי הרבי ראה בעצמו עולם ומלואו, ככל הנראה הוא היה מוצף בשיגעון גדלות, אשר אפשר להסבירו בצורה חלקית בכך שלא זכה לפרי בטן, וידוע כי מי שלא משאיר זכר בעולם הזה מתמודד עם תחושה קשה של חוסר משמעות לקיומו הארעי החולף כרגע, "מה תיתן לי ואני הולך ערירי" בכדי לפצות ולהתמודד עם תחושה קשה זו העניק הרבי לקיומו משמעות קוסמית יחודית. (האם האמין בכך או שנהנה להשתעשע בדמיונות אלו וללמד הבריות להאמין בכך? נקודה למחשבה)  מ"נשיא דורנו" "הרמב"ם של דורנו" עד "המלך המשיח" ולא נחה ידו מלהכתיר עצמו כ"כעצמות ומהות" "לראות עוזי וכבודי". לגבי אדם שחי בתחושה זו שהוא מרכז העולם ואין בלתו, אין שום משמעות לעולם בלעדיו ואחת הוא לו אם יהיה יורש אם לאו, שהרי העולם האמיתי זה הוא עצמו ולא הבריות האחרות. זאת ועוד, עצם העמדת יורש לצידו מעמידה אותו בפרספקטיבה של ילוד אשה מן המנין, שהרי מה שייך מילוי מקום והורשת תארים כמשיח ועצמות ומהות? תופעה יחודית כמותו היא מעצם טבעה אחת ולא שתיים. "הוא ראשון ואין שני".           תוקן על ידי - בר_נגר - 14/06/2006 22:43:11

נגינותי האם אתה מצפה שנאמין לזה כמסורת היסטורית מפני שזה סופר בידי אחד האדמורים מלובביץ? מה היה המקור שלו? רוח הקודש שפיעמה בו? סיפור דברים ששמע מהריץ? בירור שעשה בארכיונים של רוסיה? מסורת שהיתה נסתרת בחבד עד שהתפרסמה לראשונה דרכו? נראה לי שחשוב להבהיר את המתודולוגיה של הדיון. או, בלשון אחר, מה נקרא אצלנו עדות על היסטוריה. הרי איננו בני הדור ההוא, ואיננו מכירים את ר' משה לשמוע מפיו מה היה. יש לנו מסמכים, סיפורים, פירסומים, וגם הסיפורים שסיפרו אדמורי לובביץ האחרונים הם חלק מהחומר. השאלה היא אם הסיפורים האלו הם אמינים, אם אין בהם סתירות פנימיות, אם השלשלת שמובילה לציטוט שלך מתחילה במקום היסטורי. חבל לי להזכיר דבר המצער, אך כבר כתב אסף וסיכמתי אני כאן על הסיפור שלדעת אסף המציא הריץ סביב ר' משה. כלומר, חוששני שעצם דברי הריץ אינם ראיה, כי הוא, לצערנו העמוק, חשוד על מקצת הלומדים היסטוריה. מי שמאמין לו, יכול להאמין לו גם אם יאמר שהשמים ירוקים, ויתלה את הקלקול בעצמו. זו דוגמא ששמעתי פעם לאמונת חכמים הנדרשת מהאדם (לפי הניסוח הליטאי שלה). אבל כמדומה שלא זו האמונה הנדרשת לפי התורה. לפיכך, אני ממתין לבירור השלשלת של המסירה. ובינתים, ערבך ערב צריך (=ביטוי תלמודי שפירושו שעדיין לא הגענו לראיה מתקבלת, כי מה שהוצג בעצמו צריך הוכחה). ועוד הערה - נראה לי שהקושי בטכסט הוא גם בהקשר הכללי ולא רק במילות האידיש הפזורות בו. אבל יבואו מומחים ממני ויעשו זאת עבורנו. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

תרגום הקטע שהביא נגינותיי, עם הערותי הארותי: ...תחלת ענין ר' משה נוחו עדן היה מזה שהוא היה המליץ בין אדמו"ר האמצעי ובין הממשלה בענין המושבות. הטעם שהוא שימש כמליץ בינותם אינו מובן לכאורה - למה לא דיבר אדמו"ר האמצעי בעצמו עם הממשלה? ההסבר לכך הוא, כיון שר' משה שלט בכמה שפות, להבדיל מאדמו"ר האמצעי שלא שלט אלא בלשון הקודש ובאידיש. כמו רוסית, פולנית וצרפתית. לכן הוא שימש כמתווך בין אדמו"ר האמצעי ובין הממשלה דוברי הרוסית (ויש לעיין מאיזה טעם לא השתמשו במתווכים רגילים, והיו צריכים לקחת את האח מרבנותו באולה. ואולי הוא כיון שסמכו עליו יותר מאחרים שיעשה כדעתו של אדמו"ר האמצעי. בא"א)... בעיר באניבוביץ היה סמאטר (שיחה שבה דיברו בנושאים בשטחיות? בא"א) בנוכחיות (!) הקיסר אלכסנדר הראשון. ויבוא לשם גם אדהאמ"צ והרבה חסידים אתו לראות את המלך, והדבר היה כבר אחרי הסתלקות אדמו"ר הזקן בעל התניא, אביו של אדמו"ר האמצעי (שכן אם היה זה בחייו, הרי שלא היה נותן לאדה"א ללכת, או שלאידך גיסא, היה גם הוא הולך). הראיון הנזכר עם הקיסר (האאודינעץ - audience) ארך הרבה יותר זמן מהרגיל, ור' משה הנזכר היה המתרגם בין הצאר לאדמו"ר האמצעי [עי' רשימותי יא' סיון תרצ"א (המדובר בקטע המועתק לעיל, הראשון? בא"א)] ואז אמר הצאר אלכסנדר לאדמו"ר האמצעי שיתן לו קרקע לצורך התיישבות. אדמו"ר האמצעי השתדל מראש שיתנו את הקרקע בפלך ויטעפסק, אולם הממשלה לא הסכימה לכך אלא רק במאלאראסיע - poukaz ולא על ידי אמצעות הסינט וכיוצא בזה (נראה מתוך הדברים שהשאלה על מיקום הקרקע היתה תלויה בשאלה אם הקרקע תינתן באמצעות הסינט. ענין פוליטי מקומי. בא"א). בזמן הראיון עם הקיסר הרגיש אדמו"ר האמצעי הוד מלכות, אבל ר' משה הנזכר לא הרגיש הוד מלכות, וראו זאת עליו כיון שדיבר בחפשיות. אדמן"ר האמצעי אמר אחר כך לר' משה: שכחת את המאמר חכמים הזהרו בדבריכם. אחד ממקורבי אלכסנדר היה מכמרים היותר נכבדים מהעיר יארצעוו (הבישוף בוהוש? אסף מתאר את ידידותם הגדולה, ואת העובדה שהצאר הוא זה שמינה אותו לדרגותיו הרמות. בא"א). הצאר אלכסנדר סיפר לאותו כומר אודות ר' משה (וחוסר כבוד המלכות שלו. בא"א), ונחלט בדעתם לערוך ויכוח דתי בין יהודים לנוצרים, ומצד בני ישראל יופיע ר' משה הנ"ל. הויכוח נמשך יותר משנה, כיון שהוא נערך בערים רבות: יארצעוו, קיובסקע לאברע, מוסקבא... ולבסוף בויאזמע. - הויכוח היה רק בנוגע לדתינו ולהבדיל בין טהרה לטומאה, דתם. בויאזמע אסרו את ר' משה ושמו אותו במנזר (קלויסטער - cloister) להכריחו להמיר חס ושלום את דתו רחמנא ליצלן. ומשם ברח. כמה ידיעות נוספות אודות ר' משה: אשתו ובני ביתו נסעו לארץ ישראל (עם או בלי קשר - הנסיעה היתה עשרים שנה אחרי הסיפור הזה. בא"א). פעם אחת בא ר' משה לליובאוויטש (כנראה אחרי סיפור ההשתמדות, או שאולי החידוש הוא שהגיע לליובאוויטש ולא התנגד לאדמורותו של אחיו...). כשברחו אדמו"ר הזקן ומשפחתו מנפוליון, (הרבה לפני סיפור ההשתמדות) נשאר ר' משה בצד שנכבש על ידי הצרפתים (מה הקשר לכל הנ"ל? שמא חלילה כדבר אסף שהישארות זו גרמה לערעור בריאותו הנפשית?). יש אצלי (האדמו"ר האחרון) כמה חוברות בכתב יד ר' משה הנ"ל. מהם הרבה הנחות על ביאורי הזהר (שהיה אביו אומר, כיון שלא מסתבר שהיו משל עצמו ולא שמענו שיש בכתובים דברים שהוא חידש, ואצל אחיו בליובאוויטש היה רק פעם אחת וכנזכר). שנים מהחוברות שנכתבו אחר ה"מאורע" (וצ"ע אם רק אז העלה על הכתב את מאמרי אביו).