נאחז בסבך - דוד אסף

     המחבר טוען שספרו מכיל את המתודה הבאה,  לחשוף את  אשר החרדים הטמינו בחורים ובסדקים בשיטות שונות ומגוונות.  בלשון נמלצת ושפה ספרותית משובחת,  הוא מתאר את אשר נגנז מתחת לקדש הקדשים, והוא חושף זאת בידי עמל,  הוא תוהה בקול איך יגיבו למשל בחורי בעלז לו יידעו על מכתבו  של חתנו של הרבי יששכר דב,  יש קצת טרוניה בדבריו למה מאמרו על ר' משה  לא זכה לטיפול, כמו ההתנפלות לה זכה ספרו של אליאך (כך גם אסף כבר היה זוכה להדפיס עוד שלוש מהדורות), אך  בענות חן הוא מתרץ את קושייתו,  מחקרו של אסף הוא אקדמי לעילא ועין חרדית מצויה לא תשזפנה, לעומת ספרו של אליאך שנכתב בידי יהודי שומר מצוות ונפוץ במחננו.  למותר לציין שההיקש מעורר במקצת גיחוך, ספרו של אליאך "הגאון" דיבר על נושאים הרגישים גם כיום מחלוקות בין חסידים למתנגדים, אם אתה רומז שהחרם של הגאון עדיין קיים פגעת בחצי מהיהדות החרדית, בעוד ספרו של אסף דן בפרשה היסטורית על איש שמעולם לא תפס עמדת הנהגה וגם כיום שמו אינו כה ידוע, כך שלחרדי ממוצע אין זה נוגע כלל, והוא פוטר זאת במשיכת כתף.  

     טענות נוספות יש למחבר דנן, התקשורת החרדית היא מגוייסת באופיה היא לא תגלה מאומה על בנו של ראש הישיבה שנאסר בשל זיוף או על ראש כולל אברכים שסרח והתעלל מינית בנערים, או על בן אדמו"ר שמכה את רעייתו,  אך תבליט גילויים של הפקרות ושחיתות מוסרית בקרב החילונים.    מה יש לענות על מרקחת מעין זו, לו היה מסתפק באמירה התקשורת החרדית מסרבת לחשוף פוליטיקה פנימית ניחא.   אבל שאר דבריו הם בגדר פטפוטי מילים בעלמא, התקשורת החרדית לעולם לא תגלה לא על חילוני ולא על חרדי התעללות מינית או אלימות בתוך המשפחה,  וכשנוגע לזיוף בבחירות היא תציין שגבר חרדי הועמד לדין שמו יישמר בצנעה בכדי לא לפגוע במשפחתו, מסתבר שגם שם החילוני בכגון דא לא יוזכר מחוסר עניין.  הגילויים של הפקרות ושחיתות מוסרית במילים אחרות רצח או סמים נוער אלים, אינם קיימים או כמעט אינם קיימים בעולם החרדי,  כך שהתקשורת החרדית  יכולה להצביע בצדק על החינוך החילוני הגורם להתדרדרות מוסרית, מה לך כי תלין פרופסור אסף.

     ולהטפה חינוכית מבית מדרשו,   לבל נעיז יותר לטעון על משה מנדלסון ותיאודור הרצל כי בניהם המירו דתם,  הגר בבית זכוכית לא יזרוק אבנים,  מאחר ובתי רבנינו נגועים בבגידת בנים במידה לא פחותה.  וכאן מגיעה לה רשימה ארוכה למין רגמ"ה ועד רבה של רומא בדור האחרון.   פרופסור אסף מה לאקדמיה וחינוך?   אבל הטחתו בפנינו גובלת בצרות מחשבתית,   ודאי שכשלים חינוכים ובגידה במסורת אבות קיימים במשפחות הכי טובות כלשון העם,  יכול היה להתחיל רשימתו מישמעאל ועשו ולקנח במיכה נכדו של משה אולי גם אבשלום עונה על הקריטוריונים.  מה יענה על זה כל תינוק של בית רבן הבנים פרשו למרות דרכו של האב ובדרך כלל במטרה מוצהרת למרוד.   אבל אמת  היא שבנו של ד"ר הרצל היה חולה נפש,  אבל האם כשהמיר דתו לא חשב על דברי אביו שהוא היה מצעיד מליוני יהודים לכנסיה.   והאם בני משה מנדלסון חשבו שהם זונחים את מסורת אביהם, או להיפך הם צועדים בהשראתו,  והאם התעלם הפרופסור שארבעה מששת חלדיו של מנדלסון התנצרו, ושמונה מתוך תשעת נכדיו,  במילים אחרות משפחה שלימה סטתה מנתיבה,  אין זה כשל של בן  אחד יוצא דופן,  וכמוהם מומרים רבים משפחות שלימות מצאצאיהם של דורות המשכילים הראשונים.  האם צריך להיות חרדי כדי לטעון זאת?  הרי הפרופסור הנכבד מביא כדברים הללו בשמו של פרץ סמולנקין,  ומה שהביא את סמולנקין להתקפתו היא השקפותיו הלאומיות בניגוד למנדלסון שהיה משולל השקפות אלו כל עיקר.  אך מה עושים חסידי מנדלסון המסרבים להכיר באשמתו,  מפלפלים בטיעוני סרק והכל בכדי לטהר את שמו של מנדלסון ממש כדרכי החרדים על רבותיהם, ואליהם הצטרף הפרופסור שלנו שנכשל לא עלינו בדבר עליו יצא להתריע.

       עוד השוואה מעוררת תמהון נמצאת במבוא לספרו.  הוא מביא דוגמאות נוספות של צנזורה חרדית,  ספרו של ר' נתן קמינצקי,  וספרו של נתן סליפקין שטעם מנחת זרועה של צנזורת החרם החרדית.  נו באמת אסף יכולת להביא גם את קונטרסי דעת אמת שנפסלו מלבוא בקהל.  מה הקשר? בעוד שדבריו על קמינצקי צודקים או בכל אופן ראויים לדיון, דבריו על סליפקין גוררים הרמת גבה,  ספרו של סליפקין נפסל בגלל טענות על אפיקורסות, וללא קשר לצזורה והסתרת מידע.   טענות מהסוג הנ"ל  גורמים לתהיה עד כמה המחבר באמת מבין בהלכי הרוח בציבור החרדי.   אבל לא נבוא לדון בכל פרט מדבריו,   יש לי שאלות אחרות נראות יותר חשובות.

            הייתי רוצה להתמודד עם טענות ההסתרה וההכחשה,  מה חידש הפרפסור כלום חדש הוא תחת השמש שקבוצה המקדמת אג'נדה חוושת לגלות פרטים העשויים לדעתה לפגוע באג'נדה זו.   הנה מקרה מימינו אנו, ראש ממשלה היה ואריאל שרון שמו,  רבו הטענות נגדו על שחיתות, והנה ביום בו יצא עם תכנית מדינית קיבלה התקשורת על עצמה לגונן עליו כאתרוג.  כי הצנעת השחיתות תאמה את קידום האג'נדה שלהם.   גיבור ישראל היה בעברנו משה דיין ידוע היטב היה בקרב מקורביו התנהגותיו המינית המופקרת שלא התאימה להלכי הרוח בימים ההם, והתנהגותו עם עתיקות שהיום הייתה זוכה לכותרות שחיתות, אבל אז היה נעים לחשוב עליו כגבור ישראל.   והאם על רודלף קסטנר לא הייתה ממשלה שניסתה לחפות ולהצניע את מעלליו, ומתי בכלל התקיים דיון עניני על בנו של יצחק גרינבוים בעיני זה חשוב לא פחות מבנו של הגרש"ז. אמור מעתה הסתרה והשתקה קיימים בכל מקום בכל עת כל זמן שזה שזה נצרך. אלא שיש תקשורת שמקדמת אינטרסים משל עצמה וחשיפה וסקופים מיטיבה עם האג'נדה התקשורתית.   אין זו התנהגות המתאימה רק למגזר הדתי, אלא שאצל החרדים יש אינטרס להסתיר גם כיום כי כבוד רבותיהם חשוב להם בזמנו וגם לאחר מכן.   בעוד שבכל קבוצה אחרת בחלוף זמן נגמר האינטרס מגיבורים דמיונים מתפוגג הרוח וקם לו עיתונאי חובב פירסום ויוצא בקול רעש גדול.

     בקורת קשה יש לי על הספר.   אבל בפורום הסמוך עצכ"ח התפתח לו דיון חשוב בספרו של אסף,  ניכרת אהדה מצד הכותבים הותיקים שם לאיש האקדמיה המהולל שבא לתקן עוולות, לעומת גולשים בעיקר חבדי"ם הזועקים חמס.  חילופי טענות חריפות היו שם בין הניק "הלבן"  לבין אסף שנפגע ממנו אישית.   משתתפי האשכול ההוא כנראה קראו את הספר מיד עם צאתו לאור, רצו ושילמו מחיר מלא משל יצא פה מהדורה חדשה של התלמוד עפ"י כת"י מהמאה החמישית.   אבל עבדכם  הקטן הגר לו בערבות ניו יורק, ומה אעשה ו"בביגלאיזן"  להם יש דרך כלל חוש ריח מצויין לא טרחו להציג את את הספר על מדפיהם.   כך שהצטרפתי מאוחר להילולא.    אבל הנה קראתי וחשתי קצוות של זעם באפי.    עברתי על האשכול הסמוך ברפרוף,  קשה לקרוא כמעט 40 דפים אינטרנטים.  אבל בקורת נכונה לטעמי יש שם,   כך שאולי מי שעקב אחר הדיון שם ידמה כי הדברים קצת ממוחזרים,  אך כל אחד וסגנונו, ועדיין נראה לי כי החמיצו שם את העיקר ואפרש שיחתי.

     הספר בנוי משבעה מאמרים נפרדים ללא קשר ביניהם.     הצד השווה ביניהם לטענת המחבר  היותם פרקים אפילים בהיסטוריה החסידית,  והנה אסף גילה או בדרך לגילוי האמת,  ובעיקר את שיטות ההסתרה השונות הממשיכים עד לימינו.  ומנגנון הצנזורה האפל השולט בנו.

    את עיקר תשומת הלב תופס הפרק הראשון על משה בנו של הגרש"ז שלטענת החוקר בהתבסס על תעודות רוסיות מהארכיון התנצר.   ובכן הביטו נא בנתיב בה צועד החוקר.    עוד לפני גילוי התעודות הוא פירסם מאמר אשר בעיקרו בנוי על מקורות משכילים קשה להביא את הכל מחמת ריבוי המקורות,  אבל התמצית היא בערך כך.   לפי טענת לוינזון וברלין וסמולנקין בגד משה במסורת אבותיו מתוך כעסו שלא נבחר ליורש,  כתביהם עמוסים בהשמצות זולות על האדמו"ר האמצעי.  דבריהם עמוסים בטעויות עובדתיות כגון הצגתו של משה כבכור וחתירתו לירושת אביו.    שוב מצאנו עדות של משכיל נוסף בשם גוטלובר ממוצא חבד"י,  בדבריו אין את השמחה לאיד הוא מציין כמעט בצער את ההמרה ובדבריו אין זכר למאבקים והשמצות המשפחה ודבר חידוש בפיו משה אינו יציב בנפשו יצא מדעתו.   שוב מצא לו החוקר מקור מספרו של המומר לזרוס המספר שמשה המיר דעתו עקב שיכנוע קצין צרפתי היהודים שילמו שוחד והכריזו עליו כעל בלתי שפוי, המומר מספר על התגלות שלאחריה הוא החליט שמשה היה שפוי.     החוקר ממשיך ועוקב אחרי כל בדל מקור  בהם גם נמצאים אולי שרידי עדויות לחזרתו בתשובה אבל אין דבר ברור.   אבל מסקנת החוקר הייתה מכל הנ"ל משה המיר דתו.

     והנה לאחר פרסום מחקרו,  נמצאו בארכיון תעודות ממשלתיות המעידות על הההשתשלות הבאה.  משה מצהיר על רצונו להתנצר וכך שהיהודים מכים אותו ומונעים ממנו.   בעקבות כך הוא מוטבל כקתולי.  אבל כומר וועדה במקום אחר שבודקיםאותו מגיעם למסקנה שהוא אדם חולה מעורער בנפשו ויש להחזירו למשפחתו.  שוב בעקבות דרישת המושל הוא נלקח לבדיקות רפואיות בהשתתפות רופאים כמרים נציגי משטרה ושוב נקבע האיש חולה והוא מושב למשפחתו.  פה כבר נחלצת המשפחה לגונן עליו בכל מחיר ושולחים מכתב תלונה,  תוכן המכתב קצין צבאי שהיה בסכסוך עם משפחתו של משה אשם בכל, אותו קצין ניצל את אי יציבותו הנפשית והזמינו בשעת חוסר השגחה לביתו,  שם שיכר אותו והחתימו על ההצהרה שהוזכרה למעלה בו מביע משה רצונו להתנצר.  נמצאת אומר לדבריהם לא רצון אמיתי להתנצר היה כאן אלא התעללות מחרידה.   האחים מתחילים  לספר על עברו הרפואי של משה ועל טירופו שנמשך כבר שנים,  אפילו כבר נידון למוות על ידי הצרפתים בעוון ריגול ושוחרר כשהבינו שאינו שפוי. וכך שהטיפול הרפואי עלה להם הון עתק ומחוסר מזור אמרו הרופאים להצמיד לו השגחה רפואית צמודה אדם   שיספק לו מזון.   כנראה שאפילו צרכים בסיסים אינו יכול לדאוג לעצמו. אני קורא וליבי נצבט מיסוריהם.  אבל נעזוב את הרגשות האישיים,  הכנסיה עונה בקרירות שלא ידונו עמם על בריאותו של משה.

      אבל הפרשה ממשיכה,משה למרות ששוהה  אצל משפחתו, מצליח להודיע לאנשי הכנסיה על רצונו להמיר את דתו והפעם לדת הפרבוסלבית,   פרופסור אסף אינו מחכים אותנו כיצד הודיע זאת משה, האם יש מכתב בכתב ידו,   או שמא זה הצהרה כנסייתית ואולי היא נובעת מחורשי רעתו של משה שגמרו בליבם לנצרו בכל דרך ואם לא ילך כקתולי ילך כפרובסלבי שהיא הדת השלטת וכנראה בה ייחלץ השלטון לעזרתם.    כך או כך הכנסיה הפרובוסלבית  ודורשת לקבל מהכנסיה הקתולית את תעודת ההטבלה והנה הפתעה אין תעודת הטבלה מקורית.  החקירות מעלות בלבולכל אחד מספר משהו אחר,  העדים שמשה ציין אינם עדים נכונים, אבל חיש מהר נמצאים אחרים, השם שניתן לו כנוצרי גם אינו נכון שוב מוצאים שם אחר.  שמו של אדון העיר אינו נכון ההטבלה לא נרשמה כמקובל רק נרשמה במקום אחר, לא היו מספיק עדים ההטבלה לא נעשתה כנחוץ לפי דיניהם.  בקיצור מבוכה ומבולקה הכל ספק אחד גדול והחוקר מסיק מעולם לא הייתה המרה,  התעודות שהראו לו מזוייפות העדים החתומים מכחישים נבלה נעשתה.   

            אבל לדוד אסף יש מסקנות אחרות מסקנותיו של החוקר נבעו מפקפוק בצלילות דעתו של משה, ואולי מהשוחד שקיבל מהיהודים.   שמא החוקר דובר פשוט אמת ההטבלה לא הייתה כשורה אלא מקרה חטיפה של משה וחיפזון לפני שיוכלו למנוע מהם את מעשיהם,  אסף לא דן באפשרות מוזרה כזו.

       ההמשך עצוב הכנסיה הקתולית מתעקשת שהטבלה נעשתה כדין ומשה שפוי,  הוא מתחזה למשוגע מפחד אחיו היהודים,   מסקנות החוקר נדחות  ובהתערבות שרי ממשלה בכירים מוצא משה מתוך משפחתו,  הגישה ליהודים נמנעת ממנו והוא סגור בבית ראשי הכמורה המטיפים באוזניו ללא הרף.  הטיפול הרפואי בו עולה הון רב אך הממשלה מסרבת לממן זאת.  בעקבות התקפים קשים הוא מאושפז בבית חולים לחולי עצבים ומוחזק בבידוד.   כך מסתיים הדיווח הממשלתי.   סיפור עצוב, עצוב מאוד.

         מה המסקנות מכזה תיעוד ממשלתי,  יש לנו עסק עם אדם חולה רוב ימיו הזקוק להשגחה צמודה לצרכים מינימאלים,   משפחתו תומכת בו במסירות.   הוא נחטף מביתו בטענות שוא, ולמרות שלפי עדות כל רופאיו הוא חולה ואינו אחראי למעשיו הממסד הכנסיתי לא מוותר עליו  ושוב מוציאו מביתו למרות ייסוריו והתקפיו.  אני רואה בזה אנטישמיות צרופה כנראה בצירוף נקמנות מצד אותו קצין.

      איך היו צריכים שושלת לובאביטש לזכור זאת?  כבושה? כאות שאלה על האב הדגול הגרש"ז?   או שמא בעוגמת נפש גדולה כדברי היילמאן בבית רבי.  האם חשבו בכלל שהייתה פה התנצרות, הרי הם ראו זאת כחטיפה.   אבל אסף ללא ראיות מסרב לקבל את דבריהם כפשוטם,  הוא מאמין למסמכים הכנסייתים שמשה דיבר והביע את רצונו.   והוא מודה זאת בפה מלא בהתכתבותו עם "הלבן".  אבל לו אכן נניח שהוא אמר או לא אמר האם התנהגותו של איש לא שפוי מביעה משהו כלל,  הרי אחיו לא המציאו כעת את טירופו.  הדבר תועד  במכתביהם שנים רבות קודם לכן,  שנים סבלו עד הגורל המר, וגם עכשיו הרופאים כולם מאוחדים האיש מטורף, ורק בגלל דרישת הכנסיה הוא נלקח, ומה קורה בעקבות זה? אישפוז עקב התקפות. הבושה וההסתרה למה להם,  מה יש להסתיר? התחושה היותר נכונה היא אנחת עצב עמוקה.  וכמה רשעות יש במקורות המשכילים השמחים למשבתם של החסידים,  כן גם בתכתובת פרטית

       במה מתמצים  גילוייו של אסף,  חשיפת ייסוריה של משפחה חרדית רמת מעלה שמסתבר שאנשי הכמורה התנכלו להם עקב חשיבותם ההיררכית אצל היהודים.  אך מה עונה הפרופסור למבקריו  אין הסיפור על משה,  אלא על התנהגות אנשי חב"ד ומאמצי ההשכחה.   והוא עוד מעיז להטיח לנו לא רק בנו של הרצל ובני מנדלסון אלא גם בנו של הגרש"ז,  ואכן איזה רושם מקבל כל הקורא את המאמר בהשקפה ראשונית, הנה יש לנו עובדות מביכות משה התנצר וחב"ד מסתירים, אה אילו שקרנים פחדנים החסידים ההם.   כמו  שהבין אותו לבלר אפלבאום שחיבר בעקבות המאמר הראשון ספר מזוויע על הפרשה.  זו גם הכותרת "מומר או קדוש".     אבל מה באמת  היה נדרש מאסף כחוקר הגון לאחר מציאת הארכיון,  אני חושב שהיה עליו לפרסם בעקבות מאמרו תיקון ובו נאמר  שלאחר גילוי התעודות מתברר שהגירסה המשכילית הופרכה.  משה לא התנצר כפשוטו, אלא נחטף ונוצר.   ודברים קודמים שאמרתי טעות היו.     אבל לא, יש מאין הוא הפך זאת שוב למחקר מקיף ולמדני בו הוא מניח בפשטות שמשה "החליט" להתנצר בהשפעת הקצין,  ואחר שהוא דן בסיבות למעשהו הוא "מסיק" ברוב חשיבות שלאחר שלילת הסיבות האחרות לא נותר בידינו רק בהתערערותו הנפשית,  וזאת בלי לפסול הצטרפות שיקולים נוספים.  ועכשיו נדון בסבלנות בגירסת המשכילים,  ואחר כך  נדון כיצד הכחישו בחב"ד את האירוע.   אבל מה הסיפור פה סך הכל על משוגע שנחטף או לכל היותר בשגעונו התנצר.  מה יש פה להעביר מדור אל דור, את מעללי החולה,  את העוגמת נפש שהיה לרבותינו כתמצותו של "בית רבי" הדבר היחיד שהסיפור מעורר הוא רחמנות.  

       אלא שאם הסיפור יוצג באורו הנכון את מי זה יעניין,   עדיף להציג זאת בקריצה כלפי חוץ כחשיפת התנצרות במשפחת בית הרב,  וכלפי פנים מיתמם החוקר שזו רק בדיקת התנהגות ההשכחה לדורותיה.  כך ירויח בכפלים אי אלו חרדים שיחושו כנפגעים ימהרו להתקומם, ומיד מקומו יהיה בכותל המזרח בהיכל השן האקדמי.  לא פלא שהוא עוקב עד כמה זה מעניין אותנו.  במקום המתודה שהוא הציב שהמקורות החסידים ניזונים ממקורות משכילים, אני הייתי מציב מתודה מסוג אחר, כמה שחבטת באיזשהו מנגנון דתי כך תזכה לחשיפה והכרה אקדמית.

       בסופו של המחקר עובר אסף לדון על גירסתו של הרבי הריי"צ זי"ע לפרשה.   והוא מוכיח שהיא אינה מתאימה עם העובדות.   כמובן שיש מדוברי חב"ד הרישמיים והאינטרנטים שנצמדים לגרסתו של הרבי, הדבר משתלב היטב במארג של דוד אסף,  הוא טוען הריי"צ שמשכתב את ההיסטוריה  וחסידי חב"ד שתומכים בגרסתו כולם ממשיכים לחפות על משה כמאז ומקדם.    נו השמחה גדולה, אבל גם פה זו פרשנות שגויה אפילו מנקודת מבטו של החוקר,  הרי הטענות על כתיבתו של הריי"צ אינם על על שני מכתביו בפרשה זו, אלא על הרבה מכתביו.      ובכן בא נצא מנקודת הנחה שכתביו אינם אמינים  (אחרי בקשת מחילה, אני מתכוון לשיטתו של אסף) הרי אין לו סיבה לגונן על משה במיוחד שלשיטת המשפחה כלל לא חטא,  אלא זה משתלב בכתיבתו המפארת תמיד את  המשפחה הרבנית החבדי"ת ולייחס לה את הטוב ביותר.   כך שאין הוכחה מכתביו שיש לו כוונת הסתרה בפרשה זו,  לכל היותר אפשר לטעון שהריי"צ תמיד משבח מפאר ומשפץ.  וחסידיו הנצמדים לגרסתו מחפים על דברי רבם הריי"צ בכדי שדבריו ייראו כאמינים,  ואין להם בכלל עניין לחפות על משה.   זה הסבר פשוט ואמיתי.   אבל בכדי לזכות לתהילת עולם אפשר לרתום את הריי"צ לעגלת ההשכחה שלא הייתה,  זה שווה עוד מאמר בעיתון.  בכל מקרה את דברי אלה אני מסיים בבקשת מחילה לא לי לדון בדברי גדולי ישראל, כל דבריי לפום שיטתיה דאסף.

     הפרק השני דן בנפילתו של החוזה מלובלין זצ"ל.  אם הפרק הראשון ראוי לכל הפחות לתואר מחקר, הפרק השני אין לי מילים לכנותו בידעי את רגישותו של אסף למילים פוגעניות.   לכאורה מה יש פה לחקור החוזה נפל מהחלון בעליית ביתו בשמחת תורה שכב חולה ונפטר בתשעה באב.   במקהלות החסידים שם החוזה נערץ ונקדש נשתמרו מסורות מופלאות על נפילתו שעיקרם הנפילה הייתה כולה לא טבעית, מעשה ידי הס"מ.   כמובן שאם אינך חסיד ובמיוחד מי שאינו מאמין כלל בסידים אדמו"ריהם ובדת בכלל,  לא יאמין שקרה פה מעשה פלא ויסתפק בעובדה שהחוזה נפל מסיבה כלשהי.   ואכן אסף מביא דברי אלכסנדר צדרבוים עורך עתון המליץ האומר החוזה השקיף בעד החלון ונפל עקב חוסר זהירות.   לא ניכנס לטענות החסידים שהחלון היה קטן מדאי גבוה מאוד בקבוקים עמדו על האדן ולא נפלו החוזה הוטל למרחק רב מהבית,  כל העובדות הללו ישנו רק למאמין בסיפורי ניסים.   אך אין לשכנע את הכופר בהם או בכלל בעובדות שכאלו שמשהו פלאי התרחש.   עד פה אין על מה לדבר כמו שאין להתווכח על כל סיפור מופת חסידי.   אבל אסף מציאה גדולה מצא,  חיבור סאטירי מאת יוסף פרל וחביריו המביא גירסא נוספת.   

      מיהו יוסף פרל דנן,  משכיל מטרנופול שבגליציה אשר קידש מלחמת חרמה  בחסידות וחסידים.   ולא מאבק רעיוני נוסח ירון ידען,  אלא מאבק אישי שלא בחל בשום אמצעי פסול.  קונטרסיו הכילו את התובנה שהחסידים הם בני אדם לא מוסריים חוסר הצניעות ופריצות חוגגת בקרבם. הוא מתאר יהודיהמחפש  בכל מזרח אירופה חסיד ישר ולו אחד לרפואה ואינו מוצא.  כתביו היו כה חריפים עד שהצנזורה פסלה את כתביו.  הוא.  את מסורת המלשינות הוא גם ייסד,  הוא היה מהמלשינים על ר' ישראל מרוז'ין בפרשה שהובילה למאסרו.   גם  על ר' צבי מזידיטשויב מסר לשלטונות.

       ובבית מדרשו של פרל נכתבה סאטירה גסה  על נפילתו של החוזה.  גם אולי אם הייתי מצפה שהמשכילים ישמחו למשבתם של החסידים,  לא הייתי מאמין שהם יגררו לכתיבה כה בהמית.   אינני רוצה להכביר מילים אבל הכותרת גועל נפש מתאימה לזה.

      אבל אסף דווקא עבר על "היצירה"   בדקדקנות,  הגיה הוסיף הערות, משל כתב ידו של ניוטון מצא.   ואז הוא טוען שפה מדובר בגירסת זיכרון נוספת לנפילה לא פחות ולא  יותר.  לא פארודיה גסה טעונת יצרים,  אלא גירסת זיכרון.   בפואטיות רבה הוא ממשיך הגירסאות ניזונות זו מזו משוחחות זו עם זו.   וכהחסידים כותבים שהיה בזה משהו גדול כוונתם לשלול את גירסתו של פרל.   אסף אולי גם משורר אך אינו תמים.  הרי אפילו לא היה החוזה איש קדוש הרי לפחות בחיצוניות התנהג כן,  הוא אינו מעלה על דעתו שהיה כזו גירסת זכרון.   כל בר דעת מבחין שמדובר בפשקעוויל זול היוצא מבית מדרשם של אוייבי החסידות שלא בחלו בכל מילה גסה כדי להשמיץ.   אבל אצל אסף זה מחקר.   משל אבוא ואטען שרבין מת ב4  בנובמבר משתית יתר ואורגיית סמים.   ואחר כך יבוא היסטוריון בר סמכא וישוה בין גירסת הרצח הרשמית שניתנה כמענה לגירסת הזכרון של מוות מנטילת מנת יתר מסמים.  ולשני המחקרים הנ"ל שהם גולת הכותרת של הספר, בהם קנה את פרסומו הוא מעיז להכתיר "כפרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות"    לדעתי הפרקים הללו הם פרקי משבר ומבוכה בתולדות ההשכלה,  שמנהיגיה מוכחים כאנשים מחוסרים כל נימוס ועידון אנושי,  הן בפרשת משה שניאורסון והן בפרשת הנפילה.

          אבל ידידנו לא סיים את מחקרו,  גם הוא הרגיש שכזה מחקר לא יעבור את הרף הנדרש,   הוא נזקק למשהו פיקנטי נוסף.   אין לשלול התאבדות מצידו של החוזה קשה לו להמלט מן הרהור באפשרות הזו.    למה רק התאבדות אסף, למה לא רצח מצד יורשיו שרצו לשבת על כסאו,  מובטחני שפרל היה חותם עך תיאוריה כזו והיה מוצא לה גם עדי ראיה.   אבל אסף יש לו ראיה מפורשת כלשונו סליחה כמעט מפורשת.  סיפור חסידי שהחוזה בעת שהייתו אצל ר' אלימלך בליז'נסק הרהר בתשובה עד שברוב קדושתו החליט למסור את נפשו ולהטיל עצמו מן ההר, אך ידידו עצרו.  נו הרי שהחוזה כבר בימי צעירותו אפוף מחשבות אובדניות.

       לא אעשה חטא בנפשי אם לא אאמין לסיפור מעין זה.    אבל ההיקש רק מראה על רמת הבנתו של אסף בחסידות.   מה להתאבדות  ולמסירת הנפש מדביקות.   סיפורי חסידים עמוסים בכגון דא.   הצדיק מקומרנא אומר שר' מיכל מזלוטשוב נפטר מדביקות יתר בשל"ס,  בסיפורי  הרמ"ח מסלונים מצויינת העובדה שכבר רצה לעשות פעמים מספר קודם.   בקרלין מסופר שר' נחום מצ'נוביל השתוקק למות על קידוש ה' ור' שלמה קארלינער עשה זאת במקומו.   בתורת אבות ובזרע קודש יש מאמרים למה אמרו היהודים למשה במתן תורה "דבר אתה עמנו ולא נמות"   מה יכול להיות יותר טוב מלמות על ידי הדבקות משמיעת קולו של ה'.   יש גם אגדה על פטירתו של הרמ"ע מפאנו באופן זה.  כך שמאיפה הובאו לנו השערות על התאבדות.   אך אצל חוקר רציונאלי כאסף אין הבדל בין התאבדות דכאונית למדריגות חסידיות של מסירות נפש אצלו הכל מילים מכובסות לרצון למות.    אך הוא לא חשב שלו זו הייתה סיבת הנפילה הרי אצל החוזה וחסידיו מיתה בצורה כזו הייתה נחשבת למעלה מרובה בלי שום צורך להסתיר או להמציא זריקה על ידי מלאכים.     מה יותר יפה ממסירת נפשו של רבם לאלוקים.    אבל למה לא להמציא משהו, ולביא ראיה משמיטה להר סיני ובלבד ששמו ייחרט כפרופסור בעל התיאוריות הנועזות.    ולזה מחקר ייקרא.

     למה באמת בחר אסף בדרך נלוזה זו.   אציע לכם תיאוריה משלי,  ואני תקוה שאסף לא ישלול אותה לפחות כגירסת זכרון נוספת.   שאר פרקי הספר הם נושאים זניחים להפליא.   על המאבק בברסלב דוקא משהו מעניין,   עוד פרק על מי שאינו מאמין שפירוש אור החיים נכתב ברוח הקודש.  פרק נוסף על עולמו של ר' עקיבא מטורצ'ין ירד מהדרך חזר והתחסד.    פרק יפה על עולמו של ר'מ"מ מאיצקאן רבי חסידי מגזע רוז'ין אולי עם ראש יותר פתוח.   ומכתב בעל אופי רומנטי מצעיר בן עשרים ההולך להיות חתנו של הרבי מבעלזא ונפשו כמהה לחופש ואין הוא יכול לסבול יותר את כבליו ואת החצר אליה הולך להיכנס.   כל הפרקים הללו בחלקם אין להם קשר להסתרה.   עם הרבי מאיצקאן גם אני יכול להזדהות אין שום עדות שמישהו מתבייש או מסתיר.  גם גם הפרק על כבודו של האור החיים לא נחשף משהו שיש להסתיר, אלא רק דעתו של אסף על מניעיהם של החסידים החוששים מסגנון מחשבה רציונאלי.  כמובן אסף הם חוששים להפליא.   ר' עקיבא מטולצ'ין הוא עדיין דמות אלמונית לרובנו.  מכתבו של הרב משפיקוב יפה (אינני בטוח שהוא היה מוכן שיפרסמו זאת)   אבל ייתפס לכל היותר כמשובת נעורים,  שהרי למעשה בילה את חייו הבוגרים בצל חותנו.  בכלל אינני משוכנע שרוב חסידי בעלז שמעו עליו.  ולידיעת אסף בחצר הרבי מבעלז עצמו היו בנות מודרניות והכל היה ידוע עד כדי כך שהבחורים פרצו לחדריהם לחפש ספרות לא ראויה.   מה נשאר הפרק על ברסלב.  אך ברסלב נתפסת גם כיום כתנועה קצת מוזרה.  בכל מקרה חמשת הפרקים אינם חומרים הראויים לספר ודאי לא ספר מצליח המעורר כותרות.   מה עושים צריכים חומרים סנציונים.  כך לוקחים פרק וחושפים התנצרות במשפחת בית הרב, עוד פרק על חשיפת התאבדות החוזה, הנה לנו המצרך המבוקש על פרקי משבר ומבוכה. האקדמיה תריע והוא יאושר כפרופסור מן המנין.  מילא חברי אקדמיה,  אך חכמי עצכ"ח מה התלהבותכם מכל לבלרות "אקדמית".   ומה הסופרלטיבים שאצתם להכתיר לראשו.

        כך שאם התחלנו בתהיה עד כמה מבין המחבר בהלכי הרוח בציבור החרדי, נסיים בתהיה עד כמה מחקרו אקדמי טהור, ועד כמה מחקרו נגוע "באהבת חרדים"