נאחז בסבך - דוד אסף

לרבינו מימוני (אמנם לא קיבלתי מרות עדיין,   אך אני מכבד את המרא דאתרא כמנהג המקום)

הפורום בח"ח לא היה המקום אולי הראוי.    אבל איני כמוך המסוגל לכתוב ספרים שלימים בהשבעת קולמוס במהירות הבזק.
זה לוקח לי זמן.  והעדפתי לכתוב ב"וורד"   ואז אין הפורומים לנגד עיני ושלחתי לפורום הרגיל.   
 
הייתי צריך ללמוד ממך את אמנות הסיכום,  אעשה זאת עכשיו.

אתה אומר שמדיניות השתקה של חילונים לא מלמדת זכות עלינו.      חלילה וחס לא התגוננתי בכזו טענה "גם אתה רעים"   איני מאמין בהשתקה.    אנכי סקרן אוהב לדעת אני מאמין בזכותי לדעת וכמוני אני מאמין בזכותם של אחרים.   כמובן יש לדון בכל מקרה לגופו,  אני למשל הסתרתי מילדיי את את "העובדות" על מצעד התועבה והאסיר בני סלע, ממש טשטשתי והקהיתי והעלמתי,  וחשתי שזו זכותי וחובתי,   אני מביא זאת כדוגמא לשיקול של הצנעה חינוכית.    אבל בעיקרון אצל אני שים בוגרים בדעתם ושכלם,  הם חייבים להיות המחליטים לגבי עצמם.   

--אבל אסף נותן להבין מפורשות ובעקיפין שהוא חושף מנגנון המיוחד רק לגבי החבר'ה החסידית והחרדית.    האם הוא תמים? לא נראה לי.

לדעתי כל פרשנותו על משה שגויה.    אין הוכחות שמישהו בחב"ד ניסה להסתיר.   הם היו מודעים לעוגמת נפש מהאיש החולה.   המרה של איש כזה לאו שמה המרה.  מה עוד שמהעובדות והמסמכים עדיין לא ברור מה קורה,  גם אנשי הממשל אינם חושבים שהייתה המרה.  

 --- אבל אסף נותן להבין שעובדת ההמרה היא  דבר מוכח לחלוטין,  הוא חשף חב"ד הסתירו,  לא ראיתי את החשיפה ולא ההסתרה.

  גירסתו של הריי"צ אינה תואמת את העובדות.   אבל האם אסף לא קרא את זכרונותיו?  הרי אסף מודע וגם מדבר על כך שאין זה מקרה פרטני,  אלא הריי"צ בנה היסטוריה שלימה מסביב למשפחה המלכותית בחב"ד.      לא לי להביע דעה על זה, אני רואה את המציאות כמות שהיא.   אבל אסף יכול לומר לכל היותר   הריי"צ שיפה את ההיסטוריה של משה כמו שעשה לברוך אביו של התניא ועוד ועוד,  לא מספיק לו שמשה אינו אשם הוא רוצה את משה כאיש מעלה כאחד הגיבורים של איין ראנד.  וחסידיו רוצים לשמור על אמינות גירסתו,  זה סיפור אחר  ודיון אחר.  אבל אין לזה קשר עם השכחה והצנעה.

בהקשר לחוזה,   לא הבנת את דברי.    ברור שאיני רצה לשכנע שהיה שם משהו על טבעי.   איך אשכנע כשאיני יודע.  אין לי מסורת במשפחתי מה קרה,   שאר המקורות אינם בדרגת אמינות כה גבוהה וגם אינם ברורים דיים.    אמרתי רק החסיד בעל המסורת יאמין בנס,  ושאינו מאמין יחשוב שדבר מה טבעי קרה.   והדוגמא הטובה היא צדרבוים.

----  אבל אסף בנה זאת למחקר על סמך סאטירה גסה ושפילה שהוא מעניק לה אמינות כלשהי כגירסת זכרון ולא השתלחות חסרת מעצורים.    ממילא יש לו כבר השכחה והסתרה  וגיבורנו יחשוף מה קרה.     וכשהחומר אינו מספיק הוא מגבב השערות פרועות ועורך היקשים המלמדים על חוסר הבנה משווע בתורת חסידות.  בין התאבדות כמעשה פסול לשאיפה למסירת נפש מתוך תשובה הנחשבת כמעשה נאצל למשל רבי אלעזר בן דורדיא.   ולרכילות הזו הוא קרה משבר מבוכה ומחקר.

שאר הפרקים מעניינים פחות או יותר.   הפרק על ברסלב לאמפתיע כלל למי שיודע.    אמנם אינני מקדש כל מילה לא קראתי זאת בעיון, וגם יתכנו פרשנויות אחרות בהקשר ל"השתלטותם"  של הצדיקים.   אבל אלימות נגד ברסלב הייתה הרבה יותר ממה שידוע לפרופסור.     טובה הוא היה לנו אם היה חוקר מה היו מניעיה האידיאלוגים,   מה בתורת רבי נחמן עורר את רוגזם של צדיקים אחרים.     אבל שוב אין פה השתקה בברסלב יודעים זאת,  וכך גם בסקווירא שעד היום לא מחזיקים ספרי ר"נ בביתם סלונים קארלין ועוד כל מי שהיה נוגע בדבר.   

הפרק על האור החיים הוא דיון חשוב מה עושה אדם לאפיקורס.      פה יצוצו הבדלים ביני לבינך,    אני מוכן לדון בכך לחשוב.  ולבסוף גם אם מסקנותי יובילו אותי לכיוון כלשהו,   בכל אופן אקבל דעתו של הרבי מצאנז.   ואתה תחליט על סמך מסקנותיך.
אבל שוב זה נושא מעניין וחשוב, וצריך לבחון עוד מקורות.  אבל אסף גורר זאת לכיוון אחר ומחפש בעיקר את האינטריגות, כך שהכל נעשה מחוסר טעם.  כך גם בשאר הפרקים לא ראיתי איפה הטאבו הגדול.


  אבל  מה שברור שלו אסף היה מכנס את חמשת הפרקים הללו, היו יוצא חוברת בינונית עלומה,  יתכן שאפילו עצכ"ח לא היו שומעים מזה.   ובכלל הכותרת הבומבסטית על פרקי משבר ומבוכה הייתה נתפסת כמגוחכת.   הלך המחבר הוסיף שני פרקים רכילותיים,  יצר רושם שהם שערורייתים.   והרי לך מרקחת אקדמית.


מכאן לבקורת על עצכ"ח.    הספר התקבל אצלכם בהלהבות כנושא בשורה כלשהי,  בדוק את תגובותיך הראשוניות.  אין בספר מה שהצדיק זאת,  למרות שהוא כביכול יוצא לגלות ןלחפור מעמקים שהשתיקה יפה להם.

_________________

ב"ה.

מיימוני יקר,

בהודעותיך האחרונות אתה מתייחס לכאבו ולצערו של הלבן. על עצם העובדה שהוא כאוב ומצטער, אין ספק. הוא עצמו כותב זאת.

השאלה היא בנוגע למהותם של הכאב והצער.

אתה מניח, בפשטות, ש"אנו חשים כאב כי איננו יכולים להבין כיצד לאדם גדול היה כזה בן. האם זה לא כשלון? האם זה לא מעיד שהוא אשם במשהו?"

אני, איני בטוח כלל ועיקר שזו אכן המהות. לא הוסמכתי ליצג את דעתו של הלבן, ואפשר אולי לבקש את הסבריו. אך, לפי עניות דעתי דבר זה, כפי שאתה עצמך כתבת, עם כל הצער והכאב על עצם הדבר, אין בו כדי להעיב או לפגום בגדולתו של האיש הנערץ. (אין לי כל כוונה לפתח דיון נוסף, אך יודעי דבר יודעים שגם בדורנו הייתה התמודדות לא נעימה (גם אם לא בעוצמה הזו) ואף אחד לא חש איום על גדולת שמם של האדמו"רים.)
לטעמי, יש כאן משהו שונה: לא דמותו של הגרש"ז נפסלת כאן, אלא אמינותם של דמויות חשובות, ובראשן הריי"צ. גם לרבים מאלו אשר לא עונים לתואר 'חסיד חב"ד', הריי"צ הוא אדם קדוש. גם אם לא קדוש, הרי לפחות שר וגדול בישראל, אשר פעל והפעיל רבות בנושאים שונים עם 'שתי רגליים על הקרקע', ולמצער אדם רציני.
לבוא ולהציג אותו כאדם צר אופקים, שקרן במודע, שמוכן לסלף עובדות ולהמציא סיפורים דמיוניים, כדי להציל בצורה ילדותית את שמו הטוב של מייסד תנועת חב"ד (שכאמור אין כל-כך צורך לגונן עליו במקרה האמור), וכתוצאה מכך נכתבו דברים קשים על כלל כתיבתו (מעבר לנושא ספציפי זה) - זה הרבה יותר ממצער ומכאיב. 
   

ר' שמואל,

אילו כן היית עובר ביתר עיון על האשכול, לא היית מפספס את הדיון הנוקב בין חברי הפורום האם כדאי וראוי לדון בספר הזה בעצכ"ח. בכלל, אפשר מתוך אותו ויכוח לעמוד על צדדים נוספים של ותיקי הפורום. רציניים יותר ושקולים יותר משעולים מדבריך.

[אגב, איך ילדים באזורך מתוודעים לצעדות ואנסים שבארץ ישראל, עד שצריך כל כך להסתיר זאת מהם?]

היות וספרו של אסף חשוב דיו כדי לפרוץ את החרם ההדדי בין הפורומים והתירו רבותינו מבחינת 'עת לעשות להשם' את הציטוטים מפורום למשנהו. אמרתי אבוא גם אני הקטן בסוד חיבור הפורומים ואצטט את עצמי מ'הפורום הסמוך'.

ר' שמואל

שפטת את הספר את לאור ראיונותיו של אסף לתקשורת.
אך צריך להפריד ביניהם.
את הראיונות צריך להבין בהקשר של פרסום ספרו. ככלות הכל, גם היסטוריונים צריכים להתפרנס ולשווק את ספרם. ואם לצורך כך צריך ההיסטוריון לתאר את עבודתו כעבודת בלשים למרות מאמצי החרדים להסתיר, ניחא.
גם מה שכתבת על ההבדל בין בנו של רש"ז שהתנצר למרות החסידות בעוד נכדי מנדלסון התנצרו בגלל דרכו, נכונים מאד.

אולם, לגבי הספר,הוא ספר היסטורי חשוב שחושף פרקים מרתקים ומאלפים בתולדות החסידות. כשלעצמי אני סבור שהפרק על ברסלב הוא החשוב ביותר בספר. אולם גם הפרק על תגובת ר' חיים מצאנז הוא מרתק.
לגבי הפרק על ר' משה: בניגוד למה שאתה חושב עיקר העניין שבו הוא לא בשאלת ההתנצרות, אלא בתולדות הזכרון ובתגובות הרבות שהסיפור מעורר מאז ועד היום. 

אתה גם מבלבל בין 'מעניין' ל'חשוב'. אתה מתלונן שוב ושוב על ההדים שהספר עורר משל כאילו היה הוצאת כתב ייד 'ליידן 'על הירושלמי.
אולם אף אחדלא מתיימר לחשוב שספרו של אסף הוא חשוב כ'בעלי התוספות' של א"א אורבך או תרגום 'מורה נבוכים' של פינס ושוורץ
אך מה לעשות ספרו של אסף קריא יותר ומרתק יותר מהספרים החשובים והמשעממים עד מוות של חוקרי כתבי הייד למיניהם.

ובכן, אנשים הם אנשים, ואוהבים לקרוא דברים מעניינים וקריאים.

ותיתי לו לפרופ' אסף שכתב ספר היסטורי מאלף הנקרא בנשימה עצורה. ואני הקטן ממליץ לכל באי הפורום דנן לקרוא את הספר (חוץ מהפרק על החוזה שאכן מיותר)

הכאב הוא, שלאחרי סיכומו של שמואל:
מה המסקנות מכזה תיעוד ממשלתי,  יש לנו עסק עם אדם חולה רוב ימיו הזקוק להשגחה צמודה לצרכים מינימאלים,   משפחתו תומכת בו במסירות.   הוא נחטף מביתו בטענות שוא, ולמרות שלפי עדות כל רופאיו הוא חולה ואינו אחראי למעשיו הממסד הכנסיתי לא מוותר עליו  ושוב מוציאו מביתו למרות ייסוריו והתקפיו.  אני רואה בזה אנטישמיות צרופה כנראה בצירוף נקמנות מצד אותו קצין.

בא הסיכום של מיימוני:
אנו חשים כאב כי איננו יכולים להבין כיצד לאדם גדול היה כזה בן. האם זה לא כשלון? האם זה לא מעיד שהוא אשם במשהו? לפי גישה שהאב אחראי לנפש בנו, כך זה באמת נראה.

וזו כוחה של תעמולה הרסנית של עלילת דם, שחזקה שמתקבלת. על אחת כמה וכמה כשהוא נכתב באנציקלופדיה, שחור על גבי לבן. וזה כואב, הן עבור הרה"ק ר' משה, שכל ימיו ישב על התורה ועל העבודה, ואח"כ ניצל הקצין את מחלת נפשו והתעלל בו, והן על כל המשפחה.

תוקן על ידי הלבן ב- 07/12/2006 22:11:51

באיחור מה עיינתי בביקורתו המחכימה של המכונה 'שמואל', ואני מבקש קודם כל להודות לו בכנות על ביקורתו השקודה והרצינית. גם אם אני חולק על מסקנותיה מכול וכול, הרי היא באה מתוך עיון רציני ומתוך שיקול דעת לא מתלהם, וגם, יש להודות – נערכה בכישרון כתיבה לא מבוטל. אני גם מודה לו על דברי השבח המועטים שזכיתי להם. הם אמנם ניתנו בקמצנות, אך דווקא בשל כך יקרים הם לי. לדברי הזלזול שהופנו כלפי אשתדל שלא להיגרר.

א. בנוגע לחוזה ישנם עוד מקורות רבים על כך שהיה אדם דכאוני, או בשפה החסידית: "נצטער מאד כל ימיו בצער שכינתא בגלותא". זה יכול לתת חיזוק מסוים להשערת ההתאבדות.
ב. כמדומני שדוד אסף טעה כאשר נכנס לדון האם החוזה רצה להתאבד בהשפעת אקסטזה דתית או בהשפעת מצב רוח דכאוני. והאם הלכה והאגדה מצדדות במעשה זה או לאו. די לנו בעדות על עצם נסיון ההתאבדות. ואם מאן דהו סבור שזו התנהגות אפינית לבעלי דרגות רוחניות גבוהות, ואין בכך פגם אלא שבח, יהי כך.

בליל התקדש החג, יום גאולת אדמו"ר הזקן מהמאסר, יום נצחון האור את החשך, הימים האלו נזכרים ונעשים כל שנה ושנה, נצחון נגד עלילת הדם נגד בן זקוניו הרה"ק ר' משה, אשר אחרי שנים רבות של תורה ועבודת ה', ניצלו זדונים את מחלת נפשו, לקחוהו מביתו והתעללו בו. וגם אחרי 187 שנים, יש המנצלים טרגדיה זו, כדי לנגח בהם אותו ואת אביו רבנו זקן. ובודאי שביום סגולה זה יגבר מזלו בהתגלות האור מתוך החושך, ויד חסידים על העליונה.

הנאמר להלן מובא מתוך דיון בתיבה האישית. כמדומה שהדברים ראויים להביא כאן. הם משרטטים מתודה של התייחסות לסיפורי צדיקים ולשאר מסורות שעל פה.

(הגישה שאני מציג בסוף דברי נוסחה, בין השאר, על ידי החוקר י. ניוזנר).

הדו שיח הובא בהשמטות קלות שטעמן עימן.

***

הכותב שאל:

לפי גישה שהאב אחראי לנפש בנו, כך זה באמת נראה. (יש סיפור על המגיד ממזריטש כמדומה, מופיע אצל בובר, שבחן את הבנים שנולדו לו, מצא בהם פגם, והם נפטרו, עד שאשתו הצילה בן אחד, והוא היה רבי אברהם המלאך).
כך כתבת ל"הלבן" באשכול על דוד אסף.

כשאתה רוצה לבקר את האדמור הזקן אתה מוכן להאמין לסיפורי צדיקים ? 

***

והשבתי:

...שאלת שאלה חשובה, שמתחלקת לפחות לשנים:

א. מתי יש להאמין לסיפורי צדיקים.

זו פעם ראשונה לי בהייד-פארק.

אקווה שתסלחו לי על רוב חוצפתי להכניס את אפי במקום גדולים.

למען הגילוי הנאות אני חייב להודיע בשער בת רבים כי יש לי "נגיעה" לנושא הנדון באשכול ענק זה, והוא, כי זוגתי שתחי' היא נינתו של ר' משה נשוא רובו של האשכול.

רק בימים האחרונים קראתי את ספרו של החוקר ד. אסף, וכהשלמה קראתי את כל האשכול הזה.

ואת שנראה לענ"ד אכתוב בקיצור נמרץ:

1. כל סיפור ההשתמדות של משה, היא פיקציה, שלא היתה ולא נבראה. אך כאשר חוקר מאתר מסמכים, זכותו להביא אותם בפני הציבור, שיראה הקהל וישפוט. ומשום כך זעקות השבר כנגד ד. אסף, הן מוגזמות.

2. גם "הפלגינן דיבורא" שעושה "הלבן "- שהמסמך שכתבו האחים לכומר הראשי הוא מסמך אמיתי ואילו יתר המסמכים הם מזופיים, לא נשמעת כטענה סבירה ומתקבלת. תחליט, או שהכל מזויף, או שהכל אמיתי.

3. גם מסקנתו של ד. אסף, שהוא חוזר עליה פעם אחר פעם: שהנה לא רק אצל מנדלסון והרצל יש מומרים במשפחה, אלא גם אצל ראשי החסידות, היא טענה מופרכת בייסודה. אני הקטן ובני משפחת חמי שיחי' יוכיחו, שצאצאיו של ר' משה הם יראים ושלמים, וכך היו במשך כל הדורות, והדמיון למנדלסון והרצל הוא אבסורדי עד כדי גיכוך.

4. המסקנה שלי מקריאת כל החומרים דלעיל היא: כל המסמכים הם זיוף שזייפו ראשי הכנסיה. גם מכתב האחים שנכתב לכומר הראשי, הכל בכל מכל כל הוא זיוף, וכלל לא היתה שם התנצרות. הם אמנם ניסו להמיר את דתו עפ"י ציוויו של הקיסר אך נכשלו בזה, ולכן הם זייפו את המסמכים.

ב"ה.

מיימוני,

האם צריך לתת דוגמאות לכללים אלו? למשל, סיפור שאני שומע מאבי אמין יותר מאשר סיפור שאני קורא בחוברת של "סיפורי צדיקים". עלי גם לדעת מה כוונת המספר. האם הוא מחפש להרויח כסף או למשוך תשומת לב, כמו בעיתון, או, אם זה אבא או סבא, האם הוא מספר סיפור כדי להעסיק את הילדים, או שהוא באמת מספר מסורת אמיתית. והרי לפעמים הדברים ניכרים ולפעמים לא. ומסתבר שגיל הילדים קובע. כי לגדולים מקפידים יותר על הדיוק ואילו לקטנים העיקר הוא יצירת אוירה של השגחה פרטית ונס וגדלות הצדיקים.

הם הם הדברים שאני מנסה לומר במעט התגובות שלי באשכול.
לפענ"ד, הריי"צ והדברים שכתב עומדים יפה במבחן המתואר בדבריך המצוטטים לעיל (עד שבאופן שרירותי מייחסים לו תכונות שליליות ביותר ושותלים בדבריו כוונות זדון).

ראויים הם דבריו להישקל (לפחות) באותו משקל שבו נשקלים כל יתר הממצאים.

ירמיהו

חבל שהעלית את הנושא.

גם איני סבור שמקומו הוא כאן. אבל כיון שכתבת, אענה.

הסיבה שאני מפקפק בדברי הרי"צ היא בשל שני טעמים:

האחד, מה שכבר כתבתי לעיל

"ג. מה התוכן. יש תכנים שיותר מתקבלים על הדעת ויש שפחות.
כאשר יש שאינם מתקבלים על הדעת, זה יכול לנבוע מסיבות שונות. אפשר שהאירוע היה יוצא דופן יותר מדי, וצריך לברר מהו "יותר מדי". אפשר שהסיפור הוא נגד הלכה, והרי לא יתכן שאדם גדול ינהג נגד ההלכה. אפשר שהסיפור סותר ידיעות שיש לנו בהיסטוריה (אבל אולי הדיווחים ההיסטוריים אינם מדוייקים, כי זכרון העם משמר הרבה)."

השני, הוא זה שמופיע ראשון ברשימת השיקולים שלי. ולא אפרט עוד.

(נכנסתי למחוק תגובה שאינה ראויה.
מיימוני. שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו)