|
|
| נשלח ב-17/12/2006 16:40 |
 |
| |
מיימוני, קבלתי ונהניתי מהמשפט (כשכבר איני יכול לתקן בטקסט שלי):
"בוחן אנשים שאופי חייהם היה שונה לגמרי משלו, ולדעתי, על סמך מערכת הערכים שלי, הם אנשים קדושים ולכן לא בני השגה להיסטוריון, ולכן הוא טועה, ולכן הגישה שלו מוטעית".
אבל תודה שאפשר לצאת מהכלים כשבן אדם מאשים אותך בבדיות ובחוצפנות, בסגנון טענת "לא ידעתי ולא ראיתי", שכידוע מחז"ל שזו אינה ראיה...
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2006 17:56 |
|
| |
את הספר "נאחז בסבך" לא זכיתי עדיין לקרוא. הזמנתיו, והנני מצפה בכליון עינים לבואו. אולם, תוכן ההודעות האחרונות מעוררות אותי להעלות את שאלת היחס למחקר היסטורי על אנשים פרטיים מדורות עברו. חקר ההיסטוריה הוא חשוב, ראוי והכרחי. אין מדע מדוייק שבכוחו להחכימנו יותר מההיסטוריה, בעולם הסובב כגלגל. אולם, לעיתים בקריאת מחקרים היסטוריים על דמויות מהעבר נוצרת תחושה לא נעימה של חדירה לרשות הפרט. מה גם לרשות מי שאין בכוחו להגיב על המחקר המתבצע עליו.
ביחוד זכורה לי תחושה זו בקראי את הביוגרפיה של בניהו על החיד"א. בניהו ערך מחקף מקיף ומפעים על מסעות החיד"א, אלא שבכל מלאכתו נסתייע ביומני החיד"א, שכתבם לעצמו. תמהני עד כמה דעת החיד"א נוחה מחיטוט ברשימותיו האישיות, בהם התבטא בשפה משוחררת וקלילה על כל באי עולם.
לא אמור להיות איזה שהוא חוק שמירת הפרטיות אף לאנשים שאינם איתנו, הם או יורשיהם? מאידך, מחקר היסטורי על דמויות היסטוריות הוא חשוב ומועיל, בפרט דמויות פעילות בעולם התרבותי של זה או אחר כיום. אם כן, היכן הגבול הנאות?
אולי כדאי לפתוח אשכול על שאלת הגבולות לחקר ההיסטוריה?
רודולף
תוקן על ידי - שטיינר - 17/12/2006 17:57:34
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2006 19:48 |
|
| |
בעוד אני מתלבט עם דמיוני האם אכן כתבתי הודעה או לא, רואה אני לתדהמתי את דברי מרת אמשלום שתח' כי אכן ההנהלה מחקה לי את הודעתי.
ובכן מורותי ורבותי, לא נראה לי שהוצאתי כאן לעז על מישהו או ח"ו ניבלתי את הפה. אם זכרוני איננו מטעני רק הערתי על כך כי לאחרונה פשט כאן המנהג של מגיבים הכותבים בשורה הראשונה: לא קראתי את הספר אבל...
ורבינו המימוני עוד מתווכח עם כל צרוע וכל זב כאילו היה איזה מר בר רב אשי.
כמי שקרא את רוב פרקי הספר כשפורסמו עוד בכתבי עת לפני שנים, רואה אני את עצמי כזכאי למחות על הזלזול בקוראי הפורום.ודורש מכל אחד לקרוא את הספר לפני שיגיב.
כידוע ישנו הפורום הסמוך בו מנהג ישראל להגיב ולדון בלי להכיר את הנושא. וייטב לאבינט וחבר מרעיו אם ילכו לשם.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2006 20:25 |
|
| |
ואני הקטן קראתי הספר, קראתי גם את כל התגובות, ואעפ"כ אני בדעה (צלולה) חושב שאבינט צודק.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2006 21:08 |
|
| |
מיסטר הייד
מכיוון שטרחת וקראת את הספר, ואף הגדלת עשות וקראת את "כל התגובות"
אולי גם תטרח ותנמק את דעתך הצלולה והשקולה.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2006 21:12 |
|
| |
בלויער
אין הדבר מספיק שתודיענו בטובך כי קראת את הספר ואת האשכול (את הכל? גם אסף לא קרא)
צריך העניין להתברר כאן. ולצורך כך מוטב שתעלה טיעונים.
מתי יוצא דבר מגדר היסתוריא והופך לרכילות ולשון הרע?
האם מקרה שפיקוב לא מלמדנו רבות על נטיית הדור הצעיר בין מלחמות העולם להשכלה?
ואדרבה, מה יכולים אנו ללמוד מכך שהוא זנח את שאיפות ההשכלה ודבק בחסידותו?
ועוד כהנה וכהנה רבות.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2006 22:12 |
|
| |
אוי כמה נחמד היה אילו במסגרת זו היה הדבר מופיע בספר, בהקשר לדיון:
מה יכולים אנו ללמוד מכך שהוא זנח את שאיפות ההשכלה ודבק בחסידותו?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2006 22:25 |
|
| |
הלבן, אז זה לא כבר משבר. הפרק דן בפרקי משבר. ספרים שמפארים ומרוממים יש די! מה לכם כי נתעלקתם על ספר אחד ויחיד של היסטוריון?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2006 23:12 |
|
| |
ואם אין כאן משבר, אז שוברים צלחת ומכריזים: מזל טוב, מזל טוב, כבר יש לנו פרקי משבר!
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2006 00:13 |
|
| |
התבססתי על הודאתך "שהוא זנח את שאיפות ההשכלה" קרי היה, ונזנח לפחות לטענתך. והספר עוסק בפרק המבוכה.
מצד אחד אני מעריץ את הדימיון הפורה והשאיפה לשלמות, שמובילה לשלמות, מצד שני אני עומד נאלם ופעור פה למול הנאיביות העיוורת. אני במקומך, אכן הייתי יוצא נרגש לרחובה של עיר בזעקות במזלטוב מזלטוב, המלאך מת, יחי האדם! בן האנוש עם החסרונות, כזה שאפשר להתרגש מחסרונותיו והיבנותו מהם וללמוד ממנו. בוודאי הרבה יותר מסגירות עיוורת ומבהילה על כך שלא ייתכנו פרקי מבוכה בתולדות החסידות!
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2006 00:32 |
|
| |
ואני מדבר על חיפוש בנרות אחרי פרקי משבר בחסידות.
ואם לא מצאת; אזי תסחוב איזה חולה נפש ממטת חליו ותתעלל בו.
ואם גם זה לא מצאת; אזי תנבור בארכיון ותמצא שאמר איזה שטות בילדותו.
ואם גם זה לא; אז תשבור צלחת ותכריז: מזל טוב מזל טוב, כבר נמצאו פרקי משבר, והרי הצלחת השבורה לפני כולם.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2006 00:43 |
|
| |
אתה טוען אם כן שיתכנו פרקי מבוכה אבל אסף לא בחר את הנכונים.
לו אתה היית מייעץ לדוד אסף, התוכל להצביע לי על "פרקי מבוכה ומשבר בתולדות החסידות" שהיית מייעץ לו להכניס?
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2006 07:52 |
|
| |
אולי יבאר לי מישהו מהמגיבים הנכבדים, איזה ערך היסטורי יש למכתבו של צעיר בשנות העשרים לחייו, המתלבט בדרכי חייו. אילו אותו צעיר היה עוזב את הכל אחרי כתיבת המכתב, הייתי מבין שיש לזה איזשהו ערך, הנה כאן התחיל המשבר וכו' וכו'. אבל כאן הרי הצעיר המשיך לחיות את חייו והפך להיות מנהיג של עדת חסידים וכו' וכו'. ובפרט של מצינו מכתב, משנותיו המאוחרות יותר, שהאיש המשיך להחזיק באותם דיעות שכתב במכתבו.
גם הסיפור עם בנו של בעל התניא, אין לו שום ערך היסטורי: לפי אחת הדיעות שקראתי כאן באשכול, הרי כל המסמכים מזוייפים. גם אם המסמכים אמיתיים, הרי מדובר באיש חולה שלא היה אחראי למעשיו. אילו כל בני משפחתו היו הולכים אחריו ומתנצרים, הייתי מבין שיש כאן "סיפור היסטורי", הנה גם במשפחתו של בעל התניא התנצרו, כמו במשפחות ראשי המשכילים וראשי הציונות וכו', אבל לקחת סיפור הזוי על איש חולה ולעשות מזה "מטעמים", יש לזה רק ערך רכילותי-מציצני ולא יותר.
להדפיס ספר מציצני-רכילותי, לרוץ אתו ברחובות קריה ולזעוק הנה עבודה היסטורית של פרופסור מכובד, זה לעג להיסטוריה ולעג לאינטליגנציה האנושית.
לספר זה יש ערך, בדיוק כמו לכתבי הפלסתר של המשכילים שנלחמו בשעתו נגד היהודים החרדים לדבר ה'.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2006 08:15 |
|
| |
בלויער
כמי שקרא את כל האשכול הנך בודאי מודע לכך ששאלה זו נענתה בערך 10 פעמים.
|
|
|
|
|
