נאחז בסבך - דוד אסף

עד שהגיע ט' באב דהשתא והחלטתי

לעיין בסיפורי החורבן של אסף.

גמעתי את הספר כמעט "בהעלם אחד" וגם נודע כי בא אל קרבנה, לא נתקררה דעתי וצלחתי את 50 דפי האשכול דנא, אם כי חלק גדול ברפרוף.

הואיל ולא דקדקתי בכל דברי הכותבים החשובים, יתכן שהדברים שיכתבו פה

כבר נכתבו בצורה כזו או אחרת. אם כך הוא, נתונה סליחתי לכותבים על הקפצת  האשכול המחכים הזה שנח בשלום על משכבו מזה כחודש ימים.

אפתח בכך שדוד אסף לא צריך לקילוסי. אסף, כך נראה, גם בקי בחומר (וודאי יותר ממני) וגם במלאכת הכתיבה. האיש רהוט, שנון וחד עט. שפתיים יישק. אם פרצופה של העתונות לא היה כפי שהוא נראה כיום ולא הייתי חושש מעלבונו, הייתי אומר שיותר משאסף הוא איש אקדמיה ותלמיד חכם הרי הוא עיתונאי סטיריקן מבוזבז.

על פניו נראה שאסף לא נוטה לצד כלשהו. הוא בפירוש לא זולל חרדים לתיאבון כפי שמישהו פה ניסה לטעון. הוא נהנה לנעוץ את חיציו ב"משכילים" באותה מידה.

ועם זאת, הספר בהחלט קשה לעיכול.

כאשר הנחתיו מידי, לא פשתה בי תחושת עונג, אותה תחושה המלווה באדרנלין מחשבתי שאופפת אדם אחרי קריאת ספר משובח ברמתו של זה. אדרבא חשתי סוג של ריקנות. אולי ריקנות של מציצן.

ולא שאין שום תובנה שהוספתי לעצמי כתוצאה מקריאת הספר. ליבי יצא אל האברך הנבוך ר' יצחק נחום משפיקוב ואף החכמתי מדמותו של האדמו"ר מאיצקן (למרות שנחשפתי אליו מזה זמן באמצעות הורודצקי, אך סיפורו זעק להרחבה וקיבל את שלו פה כדבעי).    

אלא שלא הצלחתי להבין, אש זו שהצית אסף על שום מה ? ואת שיחתי אפרש.

נפתח בשני הפרקים הראשונים – אלו הם הפרקים היותר סנסציוניים בספר. אלו הם הפרקים שבעטיים זכה האשכול הזה ל- 50 עמודים טבין ותקילין.

אין כנראה מחלוקת וגם אסף מודה בכך שוב ושוב (הן בספרו והן לאורך ורוחב אשכול זה) שאין בהם שום אמירה חדשה רעיונית או ערכית.

בין אם התנצר ר' משה משום שהיה חולה נפש ובין אם היה חולה נפש משום שהתנצר ובין אם לא היה לא זה ולא זה, אין בכך כדי להשליך על אביו הצדיק או על תנועת חב"ד במאום.

יפה מביא אסף אין ספור מקרים של חומצים בני יינות שנפלו הרחק מהעץ.

ואם כך הוא, הסיפור הוא פיסת רכילות על בני סלבריטאים ותו לא. אין הבדל לעניין זה בין יצירת דפים אלו של "נאחז בסבך" למעשיהם של צלמי פפרצ'י המרדפים אחרי ילדיה של הנסיכה דיאנה תנצב"ה או לפוסטר של "רוני סופרסטאר" התלוי על כותל חדרה של פרחה (במחילה) מתבגרת.

אלא מאי ? טוען אסף שלא עלילות ר' משה האומלל הן שעומדות במרכז עניינו, ואף לא החוזה שנפל או הופל בידי שרפי מעלה, אלא הצגת ה"זיכרון פולמסי מול הזיכרון אפולוגטי".

ב"מכבסת" מילים זו רוצה לומר: לא את "הצהוב" חיפשתי חלילה ואינני עוסק ב"קטנות". עניין לי עם "תהליכים" עם "נרטיבים". מי הוא בכלל אותו ר' משה האומלל שישבית את שמחתי ? 

ראו היאך עובדות משנות את צורתן בפי מעתיקי השמועה השונים, ע"פ האינטרסים השונים -  את זאת חפצתי להציג.

הנה, חב"ד הסתירה את ה"התנצרות" ואילו אחרים העלוה על נס.

הנה, החסידים מצאו בנפילת החוזה מלאכים ואילו המשכילים חביות ויסקי.

וכאן הבן שואל:

ר' דוד יקירנו, על מי אתה מנסה לעבוד ?  

האם על מנת להגיע ל"תובנה" שכל חברה לשה את העובדות לצרכיה עלינו להוציא את ר' משה המסכן מקברו ?

האם צריך בכלל להוכיח שהציבור החסידי או החרדי לא אמון על "זכות הציבור לדעת" ?

וגם אם תמצי לומר שחובה עלינו להעלות על נס שוב ושוב את הסלקציה הסיפורית החסידית, האם סיפורו של ר' משה האומלל הוא הכתובת ?

והרי דווקא משום שמדובר בסיפור כה יוצא דופן בקיצוניותו, אך טבעי שיחפשו דרכים להסתירו.

מה ניתן בכלל ללמוד מהניסיון הכה אנושי ונוגע ללב לשמור על כבוד המשפחה ?

וכי זו הבעיה ? והרי הבעיה, אם כבר, היא באותו לבלר בלתי נאמן שמתיימר למחוק את דמותו היפה של האדמו"ר מאיצקן.  

בכך גם עסקת בפרק המבוא המושקע והמעניין ולמה לנו להאחז בסבך סיפורים צהובים שלעולם יהיה בהם רב הנסתר על הנגלה ?

ואם הגעתי עד הנה, חייב אני לומר שעם כל הסתייגותי מסגנונו של הלבן, הוא פשוט צודק בטענתו.

אסף מסכם (125): 

"בנו הצעיר של רש"ז מלאדי החליט להמיר את דתו ובשנת 1820 מימש החלטה זו, הוטבל והיה לנוצרי"

משפט זה תלוש מהמציאות אותה מתאר אסף עצמו וחבל שנכתב.

כך גם הכותרת ה"עיתונאית" בעניינו של החוזה: "המתנגדים התלוצצו שנשתכר ונפל". וכי זו כותרת ?  

 (לו אשים כותרת כזו בעבודת תזה שאני שוקד עליה עתה, את ראשי יקפד המנחה ובצדק (גם אם יהיה שמו אסף))

עם זאת, יש להניח שמשפטים אלו לא נבעו מכוונות זדון, אלא שיצריו הקריאטיביים של אסף גברו עליו וחבל.

ומה באשר לשאר? שלושת פרקי האמצע היו מעניינים ו-2 הפרקים האחרונים אפילו וכאמור מעניינים מאד.

עם זאת הצגת מכתב אישי של ר' יצחק נחום משפיקוב הוא, בכל הכבוד, מעשה שלא ייעשה, גם אם תהום כל העיר ותצווח כי מקובלנו מימים ימימה שמכתבים אישיים של אנשי ציבור לאחר מיתה הופכים לנחלת הכלל.

על אחת כמה וכמה שר' יצחק נחום לא היה איש ציבור כלל ועיקר.

הלכה מוסרית זו נכונה כמובן גם ביחס לר' משה שלא התיר לאיש לכבס את שמלותיו בציבור ומאתיים שנה שחלפו אינם מעלים ואינם מורידים.

ועוד 2 נקודות לסיום :

1. שוב מצאתי את אסף כותב גם בספרו זה בנחרצות (אופיינית) שלר' אברהם המלאך כלל לא היו בנות (עמ' 98 ה' 141), למרות שכבר הודעתי פה שאני עצמי ובשרי נין ונכד לבתו בלומה.

2. האם אין בארכיון דינזן את התמונה המקורית אותה שלח לו ר' יצחק נחום הצעיר ?

עד כאן.

קודם כל תשואות חן. העובדה שגמאת את הספר בהעלם אחד (כמעט) היא מחמאה שכל מחבר שמח בה. עבורך ועבור קוראים כמותך כתבתי, ואני שמח בתגובותיכם. צר לי אמנם שלא פשתה בך תחושת עונג בסוף הקריאה, אך נדמה לי שהתחושה שתיארת, 'ריקנות של מציצן', מושפעת כבר מהגדרות שחוקות שעפו לחללו של אשכול זה בעבר, והן מקוממות אותי.

אתה כותב כי בפרשה 'הסנסציונית' של משה אין כדי להשליך על חב"ד, ואני חולק עליך מכל וכל. אכן משה בן רש"ז, הפרסונה, אינו יותר מאשר אנקדוטה טראגית, אך 'גורלו ההיסטוריוגרפי', כלומר איך טופל זכרו לכאן או לכאן, משליך מאוד על חב"ד. אין זו מכבסת מילים, כדבריך. אך כיוון שאיני רוצה להעיר דובים מרבצם לא אנסח בצורה בוטה את הלקחים העולים מפרשה זו ואסתפק בכך שאזכיר בפעם האלף אחד מהם: סיפורו של משה אינו עומד בדד. אם נצרף לזה את שאר סיפורי ה'זיכרונות' של הריי"ץ, למן 'אגודת הצדיקים הנסתרים' שפעלו בחיי הבעש"ט ועד לפרשת זיופי גניזת חרסון, הרי שיש כאן משהו שיטתי בכינון התודעה ההיסטורית של תנועה חשובה בישראל, שנשענת על דמיונות ועל סיפורים שלא היו ולא נבראו ואפילו משל לא היו.

נכון שכל חברה לשה, כדבריך, את העובדות לכלל זיכרון שאותו היא צורכת. אך האם אין זו חובתו של ההיסטוריון המקצועי המתבונן מבחוץ להעמיד דברים על מכונם, להצביע על עיוותים ולהעמיד סדרים ישרים, כמיטב יכולתו וכושר שיפוטו?

בוודאי שסיפורו של משה הוא קיצוני ונדיר (אף כי, כפי שהראיתי לדעת בהערות התחתית, כלל וכלל לא יחיד במינו), אך ה'רבב' הזה שנמצא על חלוקה, כביכול, של תנועה דתית גדולה אינו דבר של מה בכך. עדיין, לאחר עשרות דיונים בכתב ובעל פה, לא הצלחתי להבין מדוע לא העזו מעולם דוברי חב"ד לומר את האמת בפרשה זו משעה שנדרשו לה. רק לאחר שהופיע מחקרי, וגם זה לאחר פיתולי פיתולים של האשמות בזיוף, הואילו דוברי חב"ד להודות כי אכן מדובר בחולה נפש מסכן, ולא בתלמיד חכם מופלג ובקדוש עליון. וכיוון שמדובר בחולה נפש, הרי אני 'מציצן'...

ומכאן לזוטות אחרות:

לא אבין מניין הגעת למסקנה שהכותרת 'והמתנגדים התלוצצו שנשתכר ונפל' היא כותרת 'עיתונאית' (וכאילו שכותרת עיתונאית היא פסולה מדאורייתא), והרי מדובר בציטוט ישיר מדברי קודשו של אחד הרבנים המרגישים שחרדו לכבודו של 'החוזה', כנראה הרב צבי מיכלזון מפינסק!

ובעיקר אני חולק עליך ביחס למכתבו של הרב טברסקי, שלדעתך פרסום מכתבו הוא בחינת מעשה שלא ייעשה. לא רק שר' יצחק נחום כן היה איש ציבור (בן צדיק, חתן צדיק, אדמו"ר לזמן קצר ורב קהילה גדולה לזמן ארוך), אלא שקריטריון זה שאתה מציע הוא משונה בעיני, ואף מסוכן לחרות המחשבה ולחופש המחקר. אני מבקש לקבוע חד-משמעית: כל טקסט מן העבר ראוי לפרסום, לדיון ולמחקר, אלא אם הוא נמצא בבעלות פרטית של מאן דהוא האוסר על פרסומו, או שמדובר בסודות ביטחוניים כמוסים שעל פרסומן אוסרת המדינה. לאיש מן העבר – יהיה קדוש ישראל או אחד העם – לא עומדת חסינות מפני 'דין ההיסטוריה', וכל טקסט כתוב, משורטט, מצולם או מוקלט הוא חלק מקורפוס המקורות הענק שעומד לרשותו של כל חוקר ואיש אינו רשאי לצנזר או להגביל. אני רוצה לקוות שעבודת התזה שלך אינה מושפעת מהנחה עקומה זו שיש טקסטים מן העבר שאין לעסוק בהן מפני צנעת הפרט, שאם לא כן – הרי ראוי שיקפדו ראשך!

והנה, אף על פי שעקרון זה מול עיניך בכל זאת גבר עליך יצרך ולא נמנעת מלשאול על תמונתו המקורית של הרבי משפיקוב, ששרדה או לא בארכיונו של דינזון. התשובה נלמדת מאליה: מילתא דפשיטא שאם היתה תמונה כזו כבר הייתי מפרסמה...

ועל דבר מגילת ייחוסך לבלומה בתו של רבי אברהם 'המלאך' ונכדתו של המגיד ממזריטש, הרי שעליך ועל כמותך נאמר 'דור ישרים יבורך'. יהי רצון שאלה יהיו השיבושים שאצטער בהם בעתיד לבוא.

(הוגדל הפונט)

תוקן על ידי עצכח ב- 01/08/2007 23:15:05