נאחז בסבך - דוד אסף

.

דוד,

הזכרתני בדבריך נקודה אליה התייחסת אגב אורחא, אלא שאותי היא מעניינת, ואולי יש לפתוח עליה אשכול מיוחד. כתבת בזלזול על "אגודת הצדיקים הנסתרים" שהריי"צ מספר עליהם.

הנקודה אותה אני רוצה לברר היא: כלום אין מדובר במשהו שיש לו ביסוס היסטורי מוצק, בדמות תאים של שרידי השבתאות החסידית שהתנהגו בצדק כ"אגודת צדיקים נסתרים" שהחזיקה בידיה סודות שלא חפצו לשתף בהם אוזניים בלתי רצויות, עליהם נמנה לדוגמה גם רבי יעקב קופיל בעל הסידור? אנשים, שככל הידוע היתה להם השפעה מסויימת גם על רבי גרשון מקיטוב והבעש"ט?

תוקן על ידי בןאישאחד ב- 01/08/2007 22:58:27

ב"ה.

דוד_אסף,

בתשובתך הארוכה להיהודי הנודד, כללת את עמדתך אשר למערכת היחסים שבין חרות המחשבה וחופש המחקר ובין צנעת הפרט:

"ובעיקר אני חולק עליך ביחס למכתבו של הרב טברסקי, שלדעתך פרסום מכתבו הוא בחינת מעשה שלא ייעשה. לא רק שר' יצחק נחום כן היה איש ציבור (בן צדיק, חתן צדיק, אדמו"ר לזמן קצר ורב קהילה גדולה לזמן ארוך), אלא שקריטריון זה שאתה מציע הוא משונה בעיני, ואף מסוכן לחרות המחשבה ולחופש המחקר. אני מבקש לקבוע חד-משמעית: כל טקסט מן העבר ראוי לפרסום, לדיון ולמחקר, אלא אם הוא נמצא בבעלות פרטית של מאן דהוא האוסר על פרסומו, או שמדובר בסודות ביטחוניים כמוסים שעל פרסומן אוסרת המדינה. לאיש מן העבר – יהיה קדוש ישראל או אחד העם – לא עומדת חסינות מפני 'דין ההיסטוריה', וכל טקסט כתוב, משורטט, מצולם או מוקלט הוא חלק מקורפוס המקורות הענק שעומד לרשותו של כל חוקר ואיש אינו רשאי לצנזר או להגביל. אני רוצה לקוות שעבודת התזה שלך אינה מושפעת מהנחה עקומה זו שיש טקסטים מן העבר שאין לעסוק בהן מפני צנעת הפרט, שאם לא כן – הרי ראוי שיקפדו ראשך!"

אבקש לשאול:

א. בדבריך אתה מתייחס ל'טקסט מן העבר'. מה דינן של תמונות? האם גם הן ראויות "לפרסום, לדיון ולמחקר"? אם לאו, מה הרציונל של ההבחנה בין טקסטים ותמונות?

ב. מהי ההגדרה לטקסט 'מן העבר'?

ג. איזה טקסט (או כל חומר אחר), שלא נתרם לציבור, אינו בבעלות פרטית?

ד. האם אין דברים ברורים בהגדרת החוק בעניין זה?

תודה,

בןאישאחד,
לא עדיף להשאר עם ההנחה שהספורים אינם אמתיים מאשר שמשובר בשרידים שבתאיים?

ירמיהו
אני לא בטוח שהצגת אישיות כמורכבת, פוגמת באישיות.

בעל,

הענין הוא ששרידים שבתאיים (מהשבתאות החסידית) היו בכל מקרה, וקרוב לודאי שהיתה להם השפעה מסויימת על ראשוני החסידות הבעש"טית כפי שנראה מעניינו של ר' קאפיל חסיד ועוד, כך שלא על שולחנו של הריי"צ אנו סמוכים בעניין זה. אחרי שהנחה זו מתקבלת, אני שואל אם אפשר לפרש ברוח זו גם את סיפורי הריי"צ. כך שאין כאן המצאת שרידי שבתאים לצורך יישוב מעשיות הריי"צ. ברור?

בא"א
נניח כדבריך, זהו הכבוד הגדול של הבעש"ט?

דיברתי כאן על כבוד? אני רוצה לברר עובדות. אם הנחה זו תתקבל, תהיה לנו עוד רשימה של חשודים בשבתאות חסידית.

אם כוונתך לכך שבמידה וההשערה נכונה לא היה הריי"צ מספר סיפורים כאלו, כיון שהם פוגעים בכבודו של הבעש"ט, אין בכך טענה. מאחר וככל הידוע הריי"צ פשוט סיפר את מה ששמע, ויתכן מאוד ששמע סיפורים המשקפים מציאות הסטורית של השפעת אגודת צדיקים נסתרים, שהעלימה מעיני כל את זיקתה השבתאית, ולולא קמו גרשום שלום ותלמידיו לא היינו יודעים עד היום על זיקתם השבתאית.

ב"ה.

בעלבעמיו,

על פניהם נראים דבריך גם בעיניי, אלא שאיני מבין: מה לזה ולשאלות ששאלתי לעמדתו העקרונית של דוד_אסף?

http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2255811&whichpage=1#R_0
אולי אתה צודק, ואולי זה קשור למשרה שלך באוניברסיטה.
אמנם האם זה מורה על איזו שהיא שנאה כבושה; שאתה מכחיש אותה בכל הזדמנות?

ובנושא האשכול שלנו, כותב לך היהודי הנודד:
"חייב אני לומר שעם כל הסתייגותי מסגנונו של הלבן, הוא פשוט צודק בטענתו. אסף מסכם (125):  "בנו הצעיר של רש"ז מלאדי החליט להמיר את דתו ובשנת 1820 מימש החלטה זו, הוטבל והיה לנוצרי". משפט זה תלוש מהמציאות אותה מתאר אסף עצמו וחבל שנכתב".
האם ענית לו על דבריו אלו?

תודה על תגובתך המפורטת, אם כי לא מספקת (ס' פתוחה).

בדבריך מצאתי דגש נוסף שאולי לא הבחנתי בו בספר עצמו, לפיו ערכו של המחקר הוא בחשיפת
השיטתיות בכינון תודעת ה"כזב" ההיסטורית של תנועת חב"ד.

אתה מוצא חוט מקשר בין סיפורו של ר' משה לסיפורי הריי"צ וגניזת חרסון וטוען למגמה. 

קשר ישיר כזה כמובן לא קיים. הריי"צ לא שכתב הסטוריה לאחר ששמע "שיעור שכתוב" בלשכת האדמו"ר האמצעי. 

קשר עקיף קיים וכאמור, הוא לא קשור לא לעלילות ר' משה ולא לתנועת חב"ד, אלא לכל התנועות ה"סגורות"
בעולם שלא מתנהלות עם תודעה הסטורית, אלא עם תודעה רעיונית. 

כל הספרות החסידית מכילה סיפורים שאף משל לא היו. זכרו של ר' משה לא טופל אחרת מזכרם
של אדמו"רי חב"ד ומזכרם של כל אדמו"רי העולם היהודי לדורותיהם.   
ברור לגמרי שלא היתה חשיבות לאמת ההסטורית (יש דבר כזה בכלל?) אלא לנרטיב הפנימי
ודווקא בעידן הפוסט של היום ניתן להבין זאת יותר מאי פעם.   

שאלתך מדוע לא העזו דוברי חב"ד לומר את ה"אמת" בפרשה זו, לאו שאלה היא.
מדובר בדיאלוג של חרשים וטעותך בעניין זה מהותית מאד.

ה"אמת" בפרשה זו פשוט לא מעניינת את המימסד החב"די, לאו דווקא משום שיש לו עניין
"לשקר", אלא משום שלסיפור הזה אין מקום בנרטיב המכונן של התנועה. 

תנועת חב"ד היא תנועה של רעיונות (שהשתנו כמובן במהלך השנים כדרכן של תנועות) וסיפורים
חריגים שאין להם שום השלכה על התנועה לא אמורים להעסיק אותה (וודאי שלא באופן רשמי) ובצדק רב. 
(אני כמובן מודע למחקרים "לא מזיקים" על צבע העץ בעליית הגג של אדמו"ר פלוני)  

אם היית מוצא שחב"ד סילפו את כתבי האדמו"ר הזקן היתה לכך חשיבות, אך בעובדה שחב"ד
מסרבת להתייחס ואף מסלפת ביודעין סיפור אישי כאוב פשוט אין מאומה. 

התגובה החב"דית היא תגובה צפויה ואם לא היו נוהגים דובריה כפי שנהגו היה מקום לתמיהה.
לסיכום, הבעייה היא שאתה טוען ב"הסטוריונית" והם משיבים לך ב"חסידית". אין אפוא שום סיכוי לפגישת פסגה.

קשה אגב, שלא לציין שדווקא חב"ד זכורה לטוב יותר מאחרים בתודעת ההסטוריה שלה (ונדמה לי שהזכרת
זאת בספריך) החל מ"בית רבי וכלה בר' חיים ליברמן ויבדל"א "הלבן" ור' יהושע מונדשיין. 
 
אם לא הצלחתי להסביר מדוע הכותרת ביחס לחוזה לא מוצלחת, כנראה גם לא אצליח.
כותרת שנועדה לעורר עניין ואיננה משקפת את תוכן הדברים היא צהובה ונמוכה, גם אם היא
מתבססת על ציטוט. היא מתאימה לידיעות (ואולי גם ל"הארץ" דהשתא) אבל לא לספר חשוב.

באשר לפרסום מכתבו של ר' יצחק נחום, נראה לי שבעניין זה יש מקום לפתוח אשכול
נפרד בפורום החשוב הזה, שכן מדובר בעניין עקרוני מאד. 

אני חולק עליך באופן הנחרץ ביותר שניתן לחלוק גם אם יקופד ראשי ותקופד עבודתי.

לא אתייחס להיבט היהודי הלכתי באשר לכבוד המת שעליו יוכלו להרחיב חכמים ממני, אלא להיבט המוסרי בלבד.

השאלה היא פשוטה. האם ניתן להפקיע מאדם את הבעלות על אישיותו ועל עיצוב הזכרון שיוותר
ממנו לאחר מותו. 

הכלל היסודי המוסרי לטעמי, מתחיל ונגמר ב"מאן דסני עלך". 

האדם הסביר (שאגב, במקרה זה אינני נמנה עמו) מעוניין שלאחר מותו לא יעלו באוב פרשיות
מבישות (לדעתו) מימי נעוריו. הוא מעוניין שדמותו לא תושפל ושצאצאיו לא יתביישו בו.
 
סביר בהחלט להקנות לו את הזכות לדרוש זאת גם במחיר "פספוס" של אמירה כלשהי חשובה ככל שתהיה. 
בוודאי שכך במקרה דנן לנוכח העובדה שלכל הדעות מדובר במשוגות נעורים וידוע לנו שזקנתו של ר' יצחק נחום
לא העידה על נעוריו. 

יתכן שיש מקום לטעון אחרת אם היה מדובר בעניין שיכול לתרום לרווחה מהותית ומיידית של ציבור
גדול של אנשים והרעיונות העולים במוחי בעניין זה הם "תרופה" או משהו דומה.
שום הצדקה פחותה מזה איננה מספיקה על מנת לפגוע בבעלותו של אדם על אישיותו וזכרונו חי או מת.

עבודת התזה שלי לא תכיל כנראה היבטים הסטוריים רבים, אך סהדי במרומים
שאם הייתי נפגש במכתב כזה במסגרתה, רוב הסיכויים שהייתי מניח לנפטר
לנוח בשלום על משכבו.
(אני תוהה אם אפשר שיצרי היה גובר עלי ואני בטוח שגם אם כן הייתי בוש במעשי.)

ואגב, מה תענה לקושיית- זעקת "הלבן" פה למעלה ? 


  

יהודי נודד,

ההיתלות בעידן הפוסט כהצדקה להפרחת כזבים היא חסרת שחר. אנשי חב"ד מפיצים את גרסתם לפרשת ר' משה ללא עדויות מסייעות מהתקופה ואילו פרופ' אסף מציג לקורא את התיעוד שעליו הוא מסתמך לאחר השקעה של עמל ומיומנות. הקורא יכול להשוות את הראיות שמביאים בעלי הגרסאות ולהעריך בעצמו איזו מהן קרובה יותר למה שהתרחש.

האדם הסביר יכול לצפות שלאחר מותו לא יתגלו בציבור פרשות שונות מחייו, וזאת כדי למנוע אי נעימות מקרוביו. אבל לאחר מאתיים שנה זכותו זו אינה עומדת לו לדעתי. נימוק נוסף לפרסם הוא קיומה של הספרות הסוגדת לשושלת האדמו"ר. על פי משנתך התמוהה לזו יש מקום ואילו לדברים כהוויתם אין.

_________________

תשובה להלבן [שהביא לינק לאשכול שפתח דוד אסף]
משם ראיה?
הגיע הזמן שכב' יבין כי לדוד אסף, למרות עברו העיתונאי, אין כל ענין ברכילות כשלעצמה. כל ענינו בשתיים: א. שכתוב ההסטוריה הנהוג בחוגים דידן לאחר כל חשיפה או פרשיה מביכה (ראה כיצד סילף בקהילה את הסיפור). ב. להראות, הנה, לא רק אצלנו מזמינים פרוצות (ע"מ: לא רק בניו של מנדלסון השתמדו), גם אצלכם מחפים על פורצי מנעולים.