|
|
| נשלח ב-16/6/2006 17:36 |
 |
| |
אסף - פרק ג
---------------
הפרק השלישי בספר עוסק באחת הרדיפות שהיו נגד חסידי ברסלב.
(עמ' 179 ואילך).
למי שאינו מכיר את תולדות החסידות, יש כאן מבוא חשוב וקצר.
אני מסכם על פי הנאמר שם:
א. ראשית ההתנגדות היתה בימי ר' נחמן, בעיקר מצד הסבא משפולה.
ב. הגל השני היה בימי ר' נתן, ואסף עצמו מציין כי מעט מאד ידוע עליה, אם כי היא מוגדרת במקור בן
התקופה כחמורה ממה שעשו המתנגדים לחסידים מאה שנה קודם לזה.
מאחורי התוקפנות הזו עמד ר' משה מסאווארן.
בכתבי ברסלב מאז מסופר על "הכאות ועינויים, פגיעה ברכוש ובפרנסה, איומים ברצח, הלשנות,
הכפשות ועירוב השלטונות". בסופו של דבר ר' נתן נאסר וגורש מברסלב.
ההמשך מתאר את קורות החסידות עד למתקפה החדשה נגדה, מצד צדיקים מבית צ'רנוביל.
הסיפור מתמקד בעלילה שנעשתה לשוחט חסיד ברסלב, שנחשב לשוחט מעולה, לדברי אסף, גם
לדברי מתנגדיו.
רצו להטיל עליו להימנע מעיון בספרו של ר' נחמן, אבל הוא לא עמד בזה. רצו להתפטר ממנו, טמנו לו
מלכודת וניסו למשוך אותו להתפטר מחזקתו בעיירה זו ולקבל משרה בעיירה אחרת, ובסוף נותר
קרח מכאן ומכאן.
המעוניין יקרא את הפרטים שם, כי זה סיפור אנושי מעניין.
החלק המעניין לגבי לא נגע כלל לברסלב. הוא עסק באופן שבו אדמור היה משתלט על איזור והופך
אותו לשלו.
האיזור ההוא התחלק בין יורשי האדמור מצ'רנוביל. יש בספרו של אסף תיאור של פלישה, כנראה של
האדמור ר' דוד מטולנה, לעיירה כדי להשתלט עליה.
ההשתלטות היתה מבטיחה לו הכנסות מפדיונות (לא הבנתי אם זה היה מס חובה או שכל אחד נתן
מרצונו). כל דבר בעיירה נשק על פי האדמור. גם הרב היה נאלץ להיות כפוף לו. והיו מריבות על רקע
יריבות אדמור-רב.
על ר' דוד עצמו, שנקרא דוד טברסקי, ראו בעמ' 187 ובהערה 30 שם.
על ביקורו בעיירה ליד דובובה שנועד כנראה "להשתלט" עליה יש שתי גרסאות.
אחת מהן, בעמ' 190, מעשה ידי הסופר צבי כשדאי, יכולה להיות דוגמא ומופת למידות טובות.
ר' דודל מגיע לעיירה, ששייכת היתה לצדיק אחר. אחד מהקנאים של הצדיק ההוא זורק אבן למרכבתו
של דודל. הלה תופס את האבן, מתרגש, ואומר לחסידים כי יש בה "מסירות נפש אמיתית של נשמה
יהודית... אני מקנא בו".
שפתים יישק.
ובשובו לביתו, הוא צירף את האבן אל שאר "חפציו היקרים המרובים, שחדרו היה מלא אותם כידוע".
האם רק אני חש בנימה צינית בסוף הסיפור?
אסף מציע תיאור שונה לגמרי (עמ' 192 ובמיוחד בעמוד הבא ואילך). אמנם, אילו חסידי טולנה היו
פעילים כחסידי חבד, אני מניח שהיינו קוראים על ביקורת קשה על הדיווח, המסתמך על דיווח
משטרתי מהימים ההם. האם לא חשודים כל הגויים בשקר?
אסף מציין בספרו, הערה 40 שם, מקורות נוספים, מחקריים והיסטוריים, על האיש והתקופה והאירוע.
ובכן, מעשה שהיה כך היה. ר' דוד יצא למסע – גיוס כספים, ניהול עיירות – באוגוסט (יש הבדלים
בתיארוך בין שיטות שונות) תרכ"ד, חודש אב. מסתבר שהמסע נועד לא רק לכסף, אלא גם ליצור
קשר עם העם, לספק פתרונות לבעיות, ייעוץ וברכות וכיו"ב.
ביקור אופייני הוא כזה. ר' דוד שהה שמונה ימים בעיירה, חסידיו התגוררו אצל חסידים מקומיים או
באכסניות. ר' דוד גייס אלפיים רובל. חסידיו חילקו כסף לחסידים עניים כדי שיוכלו להצטרף למסע.
הרושם המתקבל מהספר הוא שהמטרה היתה ליפות את כוחו ואת הרושם של האדמור, אך מדוע לא
לומר שרצו לתת להם הזדמנות להתקרב למה שבעיניהם היה קודש קודשים ומקור לרוחניות?
שני הביאורים אינם מוציאים זה את זה, כמובן.
משום הגיע הצדיק לקגרליק. זה היה מקום "חדש" ור' דוד רצה "ליטול לידיו את זכות הבעלות על
העיירה", מצטט אסף (עמ' 191).
במוצאי שבת הציע אחד המקורבים שלו לראשי הקהילה לבחור בצדיק כ"מגיד". המגידות מתבארת
בעמ' 197. היה זה "הסכם פורמלי חתום הקובע כי הקהילה המסויימת שייכת לצדיק המסויים ולא
לאחר. בתוקף הסכם זה הוקנו לצדיק ולעשוי דברו הן מונופלים כלכליים בקהילה ובסביבותיה, הן
זכות בלעדית למינוי כלי הקודש בקהילה. על פיו יישק כל דבר ובסמכותו לבטל מינויים שאינם על
דעתו". הסכמים כאלו נהגו רק באיזורים מסויימים של חסידויות.
מתברר שלא כל בני העיירה רצו לקבל עליהם את עול מנהיגותו של ר' דוד. לכן, "עוד באותו לילה
אורגנה קטטה המונית (עמ' 192). תומכיו של הצדיק פרצו לבתי המתנגדים, שברו את חלונות
בתיהם והכום מכות נאמנות... הרב המקומי שסרב לחתום גורש מן העיירה".
וכך השתלט לו ר' דוד על העיירה.
מאפיה?
כך זה נראה בעינים מודרניות.
לאחר המינוי, הצדיק "קידש מקום חדש לבית הקברות של הקהילה". זה היה טכס הכרחי בימים
ההם, ועיין עליו מקצת ביאורים בעמ' 194. ראה שם בהערה 47 כי "כמעטו כל אחינו באוקריינא
יאמינו כי בלי "יהודי טוב" אי אפשר ליסד בית עלמין, כי רק לצדיקים ידוע הסוד הזה, ואם לא יעשה
צדיק עם שאול חוזה, סכנה גדולה היא". הדברים לקוחים מעיתון משכילי, "המליץ" (מראי מקום שם).
ויש עוד חומר רב בהערה זו.
לגבי אישית, הרעיון שצדיק צריך "לעשות עם שאול חוזה" הוא נורא ואיום, וראוי לדיון בפני עצמו, על
אמונות היהודים במקומות גלויותיהם.
כמובן, יתכן שזו פרשנות משכילית בלבד. והלוואי.
בהמשך, עמ' 192 ואילך, מביא אסף עוד מקורות להתנהגות המאפיה של הצדיק. אין לי ביטוי טוב
יותר לאכזריות המתגלה שם. בעיירה הסמוכה שוב הוחלט לגרש את הרב, ובשבת עצמה פורצים
נאמניו של הצדיק לבית הכנסת ומאיימים כדי שהכל יחתמו לצדיק (מסתבר שהחתימה עצמה היתה
במוצאי שבת, והביקור בשבת פשוט נועד לתפוס את כל הציבור באופן זמין). בעיירה הבאה הרב לא
רק גורש, אלא נמסר למשטרה המקומית, ואחד מנאמני הצדיק מתמנה במקומו. (ראו למקור את
הערה 42).
לפי הדיווח הזה הצדיק כבש את מחוז חפצו ולא גורש באלימות. אך יש גם מקור נוסף, של המשכיל
אלכסנדר צדרבוים, שטוען (עמ' 194 ואילך) כי חרה אף חסידי המקום בצדיק החדש, והם השליכו
עליו אבנים, "ותרב המלחמה בין שני הגדודים". נעשו שם "שפטים נוראים, עד אשר התערבו שוטרי
העיר".
בהמשך יש עלילות קשות עוד יותר. (המקור בהערה 48 שם).
מדוע אני מביא את כל זאת? לגבי, זה היה החלק המזעזע ולכן המעניין, מבחינה מסויימת, בפרק.
קורות ההתנכלות לחסיד ברסלב אחד, או סיפור הסכסוך ביניהם לבין חסידים אחרים, לא עניין אותי
כל כך. יש אנשים גרועים בכל מקום.
אבל התמונה העולה מן הפרק, על אדמורים ששמם ידוע לנו כצדיקים מופלאים, שמסרו נפשם
בתפילה למען עם ישראל – והנה, מה שהם עושים הוא להשתלט על עיירה כדרך המאפיה כמעט – זה
דבר נורא.
אולי היה ראוי לא לפרסם זאת? אבל אולי זו בדיוק הנקודה. מותר לפרסם את הרשעים ואת החנפים
מפני חילול השם.
ואולי יש הסבר אחר לכל זה? או שיש כאן טעות מכל וכל? דברי אסף עושים רושם אמיתי ובדוק. מי
יניח את דעתי?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2006 17:47 |
|
| |
פרופסר אסף:
אני לא דנתי על איזה גירסא של המעשה של בנו של הבעל התניא הוא אמיתי. באתי רק לערער על מה שמקובל היום בין החוקרים שהריי"ץ בזדון בדה מעשיות מלבו. הרי הספרן, שאתה מחשיב אותו, אומר שיומנו נמצא היום בספריית חב"ד ושם כתוב ששמע המעשיות מחסיד פלוני ופלוני, הרי ברור שאין אדם משקר לעצמו ביומנו הפרטי. ולכל היותר יש ל'טעון עליו שלא בדק המעשיות ששמע לפי כללי המחקר המדרני.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2006 17:59 |
|
| |
תלמיד
האבות לא היו גדולים בתורה , לפחות לפי הקריטריונים שלך לגדלות בתורה , יישוב רמב"ם מוקשה או רש"י סתום , הם לא השאירו חידושים בכתב ואין שום ראיה שידעו להבין סברא למדנית. כמובן לא ראינו אינה ראיה ויכול להיות שהם היו למדנים עצומים , כמו שיכול להיות שכל רועי החסידות היו למדנים עצומים . ובעניין הדבקות בהקב"ה , הרי בודאי רועי החסידות היו דבוקים בה' בדבקות עצומה וראה דבריו של שמאי גרוס באשכול הסמוך.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2006 18:27 |
|
| |
מיימוני, ווטו ותלמיד,
"ודאי שהכרת הרקע חיונית להבנה" - כתב מיימוני - "אבל באיזו מידה יש להיכנס לפרטים?".
ובכן, כשם שאלוקים מצוי בפרטים הקטנים, כמאמר הידוע, כך שר ההיסטוריה מצוי בה. קח כמשל את החקר הארכיאולוגי: לאלו הישגים היינו מגיעים אלמלי נתנו חוקרים את דעתם למימצאים חסרי חשיבות לכאורה: סכיני צור פריהיסטוריות; מערות קבורה הלניסטיות; כותרות עמודים רומיות; רצפות פסיפס ביזנטיות; צלמית של עשתורת, כד חרס, אוסטרקון, נדבך של מצודה - כל אלו פרשו בפנינו את התרבויות שלחוף הים התיכון בזמן העתיק. כל מימצא 'זוטר' שכזה מחיה ממלכות, אמונות ודיעות, שפות, סגנון חיים, וכל אלה מציירים עקבות לעולמות ותרבויות שחרבו, מקים אותם מעפרם כחזון הבקעה ומגלה בפנינו את חידת מוצאינו. האם רק משום שהעת החדשה עמוסה במידע וכביכול גלויה לפנינו, נעלים עינינו מן הפרטים?
אינני סבור שחששותיהם של חסידים מסוג גילויים כאלו על רבותיהם הם שצריכים להניע אי מי להתחקות אחריהם. אבל אני כן סבור שחששות אלו עשויים לברר עבורינו איזה משקל משמעותי יש לגילויים אלו בתפיסת עולם שמרנית.
חלק מתפקידיו של של אתר המתיימר לעודד חשיבה, הוא לדחות בשתי ידים את עקרונות ה'היסטוריוגרפיה האורתודוכסית' – מונח שטבע ישראל ברטל – שנוצרה כאלטרנטיבה להיסטוריוגרפיה המודרנית, וכזו המושתתת על השקפת-עולם אידיאולוגית שנועדה לשמש כלי שרת ביד האפולוגטיקה החרדית נגד הקמים עליה. ככל שהדברים נכונים ביחס להיסטוריוגרפיה האורתודוכסית בכלל, נכונים הם פי-כמה בכל הקשור להיסטוריוגרפיה מבית היוצר של חב"ד, שעל מסורותיה כתב ברטל (כמייצג): "מסורות 'פנימיות' של תנועת חב"ד מהוות ללא ספק חלק נכבד בסיפורים ההיסטוריים שנתפרסמו על-ידי ר' יוסף יצחק שניאורסון. אלו מן הסתם מכילות גרעין מסוים של עובדות היסטוריות, שנשתמרו בזכרון רבניה של שושלת לובאוויץ'. אך מסורות אלו טבועות בחותם מובהק של אנאכרוניזם, המקשה על המעיין להבחין בין מה שאכן אירע לבין פרשנות מאוחרת, המקנה למסופר צביון א-היסטורי מובהק".
כל גילוי ב'נאחז בסבך' מחנך מחדש לאנושיות, לרציונליזם, לאמונת חכמים באנשים בשר ודם, שהטירוף, הדכאון, השגעון והייאוש לא פסחו מעליהם, ושנאבקו כל יום בחייהם על אמונה, אידיאולוגיה וערכים שבהם האמינו. זוהי בעצם האידיליה היהודית-רבנית, להפוך בשר ודם למלאך ולא ליצור סאגה מזוייפת, שקרית ואנטי-מציאותית על שושלת-על 'מחוסנת' מלבטים, ספיקות וקשיים של יום-יום רק משום שהדם שזרם בעורקיה נוצר בלאדי.
זהו הנושא המהותי שאנו מצווים לענות בו, לעסוק בו ולהפוך בו שוב ושוב. הפרטים שנידונו עד כה אינם 'סיפורי סבתות' אלא עיקרי הדת של השיח המחשבתי הפתוח והפלוראליסטי שמייסדי האתר שמו להם למטרה. ובמטותא, פתחו שערים. אל תגבילו את רצונו של איש להתחקות אחרי הפרקים הפחות יפים בהיסטוריוגרפיה השושלתית-רבנית, אף אם יהיו מוקצים מחמת מיאוס - היא כבודינו!
*:NAMESPACE PREFIX = O />
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2006 18:36 |
|
| |
רבויתי
בסערת הדיון, בדבר נכונותם או אי נכונותם של פרטים היסטוריים אלו ואחרים
ארשה לעצמי להסב את תשומת לבכם למה שלדעתי הוא ליבת הספר ועיקרו
והוא פרק ההקדמה שענינו יחסי הגומלין שבין המיתוס לאתוס,החסידי בפרט
והחרדי בכלל.
הסיפור ההיסטורי , יהא אשר יהא הוא תמיד "ראשומון" קלאסי . שבו העובדות
נגזרות מפרשנותם, ולא להיפך.
הספר לא חושף עובדות חדשות , אלא פורש מגוון של פרשנויות לאירועים
ידועים יותר או פחות, מה שהופך אותו לספר מעניין באמת עבור אלו שגדלו
על ברכי פרשנות אחת ומסויימת
קריאת הספר בהקשר של הקדמתו הופכת אותו למעניין אף יותר
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2006 19:06 |
|
| |
פרופיסור  ,
דבריך נפלאים וייש"כ וכאמור לא התווכחתי אלא על הפרופורציות. קל"מ [שאגב שכח את אמשלום] טען לי באישי שההודעות באשכול הזה אינן מיותרות וכפולות אלא כמעין פיתוח בלשי שמקרב לפיתרון הנושא הנידון. בקריאתי לא היה נראה כך, אך אקוה לבדוק שוב.
הבהרה למש"כ לגבי סיפורי התורה. הכוונה היתה שע"י שחיים את הסיפורים כחלק מההווי התרבותי של העם נקשרים לשיוך לעם ישראל ללא קשר עם דבקות אלוקית.
אמשלום,
[רק כעת ראיתי את הודעתך בסוף העמוד הקודם]
מנין לך "שהעובדה שהאשכולות ננעלים אינה קשורה למידת העניין או החשיבות של הנושא בו הם עוסקים, אלא לכוח הסיבולת של המנהלים (בשם ה"פורום", כקבוצת התייחסות) ויכולת ההתמודדות שלהם עם הגנתיות-תוקפנית והתבטאות הנגררת לרמה של סכסוך שכנים מצוי"?
גם ללא בירור עם מי מההנהלה, תוכלי להיווכח כמה אשכולות נמחקים כל שבוע ו/או נשלחים לאשכול המשאלות גם ללא בעית סיבולת בסכסוכי שכנים. האשכולות הננעלים הם בדר"כ כאלה שחסים על העמל שבחלק הענייני שבהם. עם בירור עם מי מההנהלה תוכלי להיווכח כמה עמל ויגיעה משקיעים כדי להכריע בצורה עניינית מה ועד כמה למחוק וכו'. גם לו היה ספק בדבר, בטוחני שאת מעריכה את המלצת חז"ל לדון לכף זכות [וגם את מאמרם על אי השלכת אבן לבורות]!
חתמת בשתי ידייך על משפטו של מציץ "שאל לאנשים שדיון כלשהו מעניין אותם כקליפת השום, להתערב כאשר הם רואים אנשים אחרים ששקועים בה ראשם ורובם"
האם סיבה זו מספיקה שנניח ל"פורום הדי נידח" הזה לדון את שנידון בכל אשכול שבהייד פארק ובעולם או שלכל פורום קריטריונים משלו?
לגבי האשכול הספציפי הזה כבר כתבתי לפרופיסור למעלה בהודעה.
תוקן על ידי - עצכח - 23/06/2006 12:16:47
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2006 21:33 |
|
| |
ווטו,
אם הצלחת להבין מדברי, שאני מבקרת את הנהלת הפורום או מזלזלת בעבודתם הקשה של אלה הנוטלים בה חלק, כנראה שמשהו באמת השתבש ביכולת העברת המסרים שלי.
אני מתנצלת - לא רק שלא זו היתה כוונתי כאן, אלא שלא זו היתה כוונתי מעולם, וזה סותר לחלוטין את מה שאני חושבת.
ואם לחזור לנושא -
איני חושבת שיש טעם כלשהו בטענה שהאשכול הזה אינו מעניינו של הפורום - יש כאן דיון בהסטוריה יהודית, באישים יהודיים ובמיוחד, בשאלה הנוגעת ישירות במתח שבין יושר אינטלקטואלי ומחוייבות יהודית-דתית וסוציולוגית.
אם נושא אשכול מתאים להגדרות הפורום והדיון בו, בסה"כ, נעשה בדרכים ראויות, הרי שתחומי העניין הפרטיים שלי או של מישהו אחר, אינם צריכים להפריע לו להתנהל. לכך כיוונתי בדברי, המסכימים עם מייציץ, שאם מאן דהו אינו מוצא את הנושא מעניין, הוא אינו חייב להשתתף בדיון (ק"ו לנעול את האשכול).
תוקן על ידי - אמשלום - 17/06/2006 21:35:09
|
|
|
|
| נשלח ב-18/6/2006 00:17 |
|
| |
מיימוני,
על ר' דוד'ל טולנער שמעתי פעם סיפור שאני מבין אותו כעת טוב יותר, לאור דבריך בשם אסף עליו,
וזה דבר הסיפור.
ר' דוד היה נוסע כמנהג אחיו מכפר לכפר כדי לקרב את ליבותיהם של ישראל לאביהם שבשמים, וכל
פמליתו עמו, כיעון שהיה נוהג מנהג מלכות ונוסע עם הרבה שמשים. בהגיעו לכפר אחד ביקש להתאכסן
אצל שוחט הכפר, ושלח שליח לשאול את השוחט אם יואיל לארחו. השוחט השיב בחיוב, ואז הגיעו ר' דוד
וכל שמשיו לביתו של השוחט. השוחט שציפה לארח אדם אחד או שנים בלבד, נחרד למראה הקהל הגדול
שנכנס לביתו, ופנה אל ר' דוד בשאלה: ולא אמרו חז"ל "אין אורח מכניס אורח"?!
אמר לו ר' דוד, לא. שאני קורא "אִין, אורח מכניס אורח", באל"ף חרוקה, המשמש כלשון חיוב. שאם לא
כן, הרי אסור לאכול משחיטתך, שהרי אמרו חז"ל אין שוטה מרגיש, נמצא שאתה ששוטה אתה אינך מרגיש
בפגימות הסכין ואינך יכול לשחוט. מה תאמר, שצריך לקרוא "אִין, שוטה מרגיש". אף כאן, "אִין, אורח
מכניס אורח".
ומסיפור זה נלמד גם לידענותם של ר' דוד הנזכר ושל השוחט הנזכר וכן של כל מוסרי הסיפור הזה איש
מפי איש בספרות חז"ל: אין מופיע בחז"ל לא ש"אין אורח מכניס אורח" ולא ש"אין שוטה מרגיש". בבבא
בתרא (צח, ב) נאמר בלשון זה: "...בספר בן סירא הכל שקלתי בכף מאזנים ולא מצאתי קל מסובין וקל
מסובין חתן הדר בבית חמיו וקל מחתן אורח מכניס אורח...". ובשבת (יג, ב) "אין שוטה נפגע דבר
אחר אין בשר המת מרגיש באיזמל". ואילו לשונות אלו שבסיפור, שהדיוק בהם משמעותי לצורך הפואנטה,
אינם מופיעים כלל בחז"ל... (וראה מדרש המליצה העברית של י"ל זלוטניק עמ' 34, שהביא מקורות
אחרים לפתגם "אין שוטה מרגיש" בלשון זה, אך ל"אין אורח מכניס אורח" אין מקור בלשון זה).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/6/2006 01:16 |
|
| |
אמשלום,
[בפעם הלא יודע מה] לא טענתי שהאשכול הזה אינו מעניינו של הפורום אלא הכיוון שאשכול כזה רגיל ללכת אליו [כאן הוא איכשהו התייצב ולפי ידיעתך שלא בזכות התערבות ההנהלה].
[חוץ מאשר דברייך בפיסקה הראשונה לא תואמים את דברי ההודעה שלפני כן, את שוב מרמזת שהשיקול שעלה לנעול את האשכול הוא משום ש'מאן דהו אינו מוצא את הנושא מעניין'. אגב, אם לפי נושאים המעניינים אותי היו נשארים אשכולות פתוחים, היו רבים הנעולים על הפתוחים. אך זה וכל דרך ההצטדקות באמצעות התקפת מניעי הזולת, בוודאי לא מעניינו של האשכול ואם לנהל וויכוחים פומביים על כגון דא, זה מתאים לאשכול הבהרה וכד'.]
|
|
|
|
| נשלח ב-18/6/2006 07:09 |
|
| |
פרופסור נכבד.
עבורי, גילויך אינם אלא גילויים "היסטוריים", ללא השלכה דתית.
אפילו אם היה כפי שאתה טוען, לא היה זה המקרה הראשון:
"שהיה אבינו יעקב מפחד כל ימיו ואומר אוי לי שמא תצא ממני פסולת כדרך שיצאת מאבותי, אברהם יצא ממנו ישמעאל שעבד עבודה זרה...". (ספרי דברים פיסקא לא, ובמקורות אחרים).
יצא ממנו עובד עבודה זרה, אך הוא לא נפסל מלהיות נחשב כ"אבי האומה".
ומכאן לטענתך:
<"שכן זייפן ינסה להציג מרכולתו כמקור ולא כהעתק">
טענתך אינה אלא טענת "מיגו" למדנית, מפני שאם אתה יודע מטענה זו, גם זייפן מקצועי יודע ממנה.
נגד מסמכי ה"גניזה החרסונית", נטענו "טענות זיוף" מפני, שנמצאו בהם "אי דיוקים" ואף שנמצאו בהם "דיוקים".
האדמו"ר מליובאוויטש, ("הספר" חוברת א, תשי"ד, מכתב תגובה לצ"ה הרכבי, (כיצד הגיעו להתפרסם בפרסום זה, ראה הרב (פרופ') שלמה זלמן הבלין, "ישורון ד, עמודים תשנ"ה- תשנ"ו), אגרות קודש כרך ה עמודים רט- רנ, אגרת ב' תצז, התמים ח"ב, כפר חב"ד תשל"ה עמודים תכה-תכט), שהגיב לטענות אלו טען:
באשר ל"אי דיוקים":
"רוב קושיות אלו המפקפקים באמיתת אלו המכתבים יסודם במה שמצאו בהם כמה סתירות בתאריכי המכתבים וכו' היינו בטעויות התלויות רובם ככולם באות ותיבה אחת, ולפעמים השמטת תיבות, והנה מי שעסק פעם בהעתקת מכתבים ובפרט שנעשה בהחפזה ...
לאידך גיסא – מזייף הרוצה לזייף ולמכור אח"כ את המכתבים לאחד מבתי האדמו"רים, היינו לאלו שיש להם ידיעה בקורות ימי החסידות ותורתה, הרי בודאי ידייק ויגיה כמה פעמים , כיוון שיחשוש שאם ימצאו טעויות כאלו, יגלה קלונו ברבים ויפסיד את כל העסק שלו, ולכן מציאות הטעויות הנ"ל, (לאחר שננכה מהם הטעויות שנוספו ע"י הבחור הזעצער של "התמים"), הן אדרבה הוכחה שהמכתבים לא נכתבו ע"י מזייף שרצה למוכרם אח"כ בכסף מלא למבינים במקצוע זה, ובמילא היתה דרושה לו זהירות יתירה ביותר...".
ובאשר ל"דיוקים":
"עוד נקודה אחת וגם היא לדעתי מחלטת מסקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר, והיא- אשר מי שראה מאות מכתבים אלו בבת אחת- שבאופן כזה הביאום למכירה לב"כ ליובאוויטש- לא היה מקום כלל לידיעה שזהו גוף כי"ק, כיוון שבכולם הכתב וכן הקלף היה דומה בכל הפרטים, ומזייף שרצה לעשות זיופו באופן כזה יכול היה לקוות למצוא קונה רק בין כאלו שאין להם חוש של בקורת ושכל בריא פשוט".
כנראה שלמזייף "יומני היטלר", לא היה חוש של בקורת ושכל בריא פשוט.
תגובה למכתב זה במאמרו של יצחק רפאל: "לסיכום הפולמוס על אוצר הכתבים החסידיים", "סיני" פא, עמודים קכ-ט-קנ, (התגובה בעמודים קמו-קמט).
http://www.snunit.k12.il/heb_journals/katedra/63065.html
תוקן על ידי - נישטאיך - 18/06/2006 8:00:53
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/6/2006 07:29 |
|
| |
ווטו,
א. משום מה, אתה מסרב לקבל את הסברי (והתנצלותי), שדברי לא הובנו כהלכה, ולא היתה בהם כל כוונת ביקורת על הנהלת הפורום. זו הבחירה שלך ולכן היא באחריותך בלבד.
ב. אם הבנתי נכון, ואתה טוען שהרצון לנעול את האשכול לא נבע מחוסר התאמתו של הנושא לפורום, אלא מכך שהדיון בו עלול להיות לא ראוי (מבחינת דרך ההתנהלות וכו'), הרי מקובל עלי ונראה לי שיקול נכון (אם כי, לא רלוונטי לאשכול הספציפי, וכבר אמרתי דברי בעניין זה).
ג. אתה מוזמן להעביר את הדברים לאן שתחפוץ.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/6/2006 09:29 |
|
| |
אמשלום,
א. אין בעיה עם ביקורת אלא עם ענייניותה וישרותה. לכן מצידי אין כאן התחשבנות עם מניעי הזולת שפגעו במאן דהו או לא פגעו כך שתידרש התנצלות, אלא דיום עם צדקת הנאמר וצורתו. [אני רואה את ניקי כרובוט וירטואלי נטול רגש -שלא כמשובטו של דניאל סטיל- אם כי לגבי ניק זולתי אני משתדל להתחשב ברגשי אדם העלולים להיות מעורבים.]
ב. שוב חסר קצת דיוק. אכן טענתי שהרצון לנעול את האשכול לא נבע מחוסר התאמתו של נושא הכותרת לפורום, אך לא רק מפני שהדיון בו עלול להיות לא ראוי (מבחינת דרך ההתנהלות וכו'), אלא כי הוא נהיה לא ראוי (מבחינת הנושא אליו התגלגל), וזה ממילא כן רלוונטי לאשכול הספציפי. [כאמור, אשתדל לבדוק שוב אם טעיתי בזה.]
ג. תודה על ההזמנה.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/6/2006 10:33 |
|
| |
[ ווטו , דניאל סטיל היא אשה ולכן צ"ל משובטה . אמשלום , יש לשער , תשים לב לכגון דא . ]
|
|
|
|
| נשלח ב-18/6/2006 19:27 |
|
| |
מימוני
ברשותך, אעיר.
השימוש במונח "התאבדות" ביחס ל"חוזה" ול"יהודי" הוא אנכרוניסטי בהגדרה.
התאבדות היא מונח תלוי תרבות וקונטקסט, ומה שנחשב בעיניך כסוג של
התאבדות כלומר ,סיכון חיים במודע. עשוי להחשב בהקשר שונה כדבקות עילאית
עד כדי מסירות נפש.
מן הראוי להביא בהקשר זה, את סיפורו של ר' אברהם משה בנו של הרבי ר' בונם
על פי המסופר, היתה אמירת תהילים מביאה אותו למצב של התרגשות כה קיצונית
עד שהיה אפו זב דם בשפע כזה ,שסיכן את חייו. על אף אזהרות רופאיו המשיך
רא"מ באמירת תהילים כדרכו, ואכן נפטר מן העולם בגיל צעיר מאד, מחולשה
ואבדן דם.
בדומה לכך , סופר גם על חותנו-זקנו ה"יהודי" (הרא"מ היה חתן בתו)שהיה מתעלף
במהלך תפילתו (-ע"פ המקובל היה היהודי חסון להדהים,ואגדות רבות נקשרו בענין
זה- כך שאין לתלות את התעלפויותיו בחולשה גופנית) וגם הוא נפטר בגיל צעיר
יחסית בהתעלפות שלא נחלץ ממנה,
ניתן כמובן לפטור את הנ"ל כפולקלור חסידי, ואולם לעניננו הסיפור גם כסיפור
מחדד איזה שהוא אתוס חסידי שעשוי להחשב אצל מתבונן מן החוץ כ"שאיפה
אובדנית"
לאור זאת אולי יש לראות גם את התבטאויותיו לכאורה של ה"חוזה",כפי שצוטטו
במובאותיו של ד.אסף , כביטוי לכמיהה עילאית -אכסטטית, ולא כפשוטן
(אגב-אעיר,כי בשיטוטי באיזור ליז'ענסק,התרשמתי מאד מנוף הגבעות הרכות-
מיוערות, קפיצה מאחת מהן באם היא אפשרית בכלל, תסתיים בנחיתה רכה
על ערימת טחב ריחנית)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/6/2006 20:43 |
|
| |
לונלי דאב
לא הבנתי, האם אתה טוען שהוא לא קפץ מהחלון, או שקפץ אך אין זו התאבדות?
|
|
|
|
|
