נאחז בסבך - דוד אסף

ר' דוד עיינתי במובאה בה נכתב:
"למסופר בשבחי הבעש"ט כי לאחר מות המלאך הוצעו לאלמנתו "שידוכים לבניה ולבנותיה", אין כנראה יסוד, ובשום מקום לא שמענו על בנותיו של המלאך (למעט מסורת עמומה שהביא היילמן, בית רבי, עמ' 123, הערה ג' על "ר' אברהם נכד הקדוש מבתו").

מסתבר שבמקרה זה צצה דווקא אמינותם (עמומה או לא) של שבחי הבעש"ט ובית רבי.
אני מתפלא אגב, על השלילה הנובעת מסברת "לא שמענו", שהרי כן שמענו ואף סברנו וקבלנו ש"לא ראינו (וק"ו לא שמענו) אינה ראיה", מה גם שמדובר בפרטים טריויאליים שעל פניו אין שום עניין לסלף בהם ומה גם שמדובר בדברים ידועים לבקיאים בשושלת המגיד ורבים המה.
הגישה שכל מה שנכתב במקורות חסידיים איננו נכון, למעט אם הובאה לו ראיה, בכל הכבוד - פסולה.

הסיבה לאי איזכורם פשוטה - מדובר בענף שלא היו בו אדמו"רים ששימשו בקודש - הא ותו לא. 

על מנת לשרש טעות ועל מנת שלא תצא תקלה במהדורות הבאות אעלה את שושלת בתו של המלאך, שמה בישראל
בלומה רבינוביץ (בכל הקשור למשפחתי). 

שמו בישראל של בנה היה - ר' אברהם (רבינוביץ) והוא המוזכר בספר בית רבי. 
בנו - ר' שלום שכנא (רבינוביץ) נשא בזיווג ראשון את בתו של הבני יששכר מדינוב
אך לא היו לו ילדים, אלא מזיווג שני, אז נולדה בתו - חיה שנישאה לר' אהרון נחמן.
בנם של ר' אהרון נחמן וחיה הוא ר' זושא - זוסיא שנקרא כן מאחר ויום הברית נפל
ביום היארצייט של ר' זושא מאניפולי. 

אעצור פה למניעת חשיפה מיותרת...

באותו מכתב מרתק עתיק יומין שנכתב באידיש ממנו, בין היתר, עמדתי על הפרטים לעיל מספרת הכותבת כי בלכתה לחופה כוסתה בשמיכה ששימשה את המגיד ממעזריטש ובנו ר' אברהם המלאך.

שם גם דליתי את הסיפור היקר הבא.

סבא - ר' שלום שכנא היה אומר: ייחוס דומה לשמיכת פוך. כאשר אין איש משתמש בה היא קרה
כאשר מתכסה בה אדם הוא מתחמם ונהנה. 

כמה יפה ! 

 

אכן  דומה יחוס לשמיכת פוך,
כאשר אין איש משתמש בה היא קרה,
כאשר מתכסה בה אדם ,הוא מתחמם ונהנה,
כאשר רבים משתמשים בה, היא מבאישה.


..

לונלי,

הסיפורים שהבאת מענינים אבל הם טיפה שונים. 

היהודי הקדוש  ובנו של הרבי ר' בונים לא חסו על גופם כשעסקו ברוחניות, וכשהתפללו בדבקות לא עשו שיקולים של בריאות וכיו"ב , אבל הם בהחלט לא ראו בסכנה או באסון הצפוי להם אידיאל או שיא . 

מכאן ועד המשיכה ליפול מההר או מהחלון הדרך ארוכה ומביכה.

יהודי נודד יישר כוח. עתה צפוי להופיע תיקון במהדורה הבאה, ובו הערה כי בפורום אינטרנטי - שהמחבר שלנו הוא מראשוני החוקרים שיודע להפיק ממנו תועלת (וקדם לו בני בראון זכור לטוב) התגלתה שושלת של המשפחה! לכולם הערתו של לונלי דאב כי באיזור שעליו מסופר שהחוזה מלובלין ביקש לשים בו קץ לנפשו בקפיצה מן ההר אין כלל הרים היא מעניינת. הרי אין הגיאוגרפיה משתנה עד כדי כך. ונשאלת השאלה: מה ראה אדם כמוהו לרצות להתאבד, אם כן רצה. ניתן להעלות על הדעת תיאוריות שונות, אם גם יהיה מי שיפסול את זכותנו להביע דעות על מי שחי, סוף סוף, בעולמות שונים משלנו, אם מעט ואם הרבה. א. האם היו אלו רגשות אשמה וייאוש מעצמו? ב. האם היתה זו הנכונות לקחת סיכון לבריאותו הפיזית עקב התרכזות בתהליכים מיסטיים? או סתם מאמץ בתפילה? כמובא בסיפור לעיל. ג. האם היתה זו הכוונה להיבלע בתוך הישות האלקית? (שפינוזה, וטו בשם רבו, בודהיזם - כל זה נראה מתאים להם יותר מאשר לחסידות, אך גם בחסידות נמצאים המוטיבים האלו לכאורה). ד. ואולי ראוי לשאול: האם היה זה חיפוש מודע אחרי הכילוי העצמי? ואם כן, האם היה זה רצון להעלם או מחיר שמשלמים במודע תמורת הישג רוחני? האם החוזה תיאר את הסכנה הצפויה למי שעוסק בעבודת השם באופן קיצוני, או את שאיפתו להתעלות, ששמה קץ לעולם הזה? אני מבקש להתריע כי אין אני עוסק כלל בשאלה של מניעים בלתי מודעים, נוסח פרויד. איני בא לייחס מניעים תת מודעים, לפי שיטה שבה האדם פועל למען מטרה גלויה לו אך בעצם הכל נובע מאיזה פגם יסודי בביוגרפיה שלו או מחמת איזה פגם ששייך לכל בני האדם, כדוגמת תסביך אדיפוס. פרויד לדעתי טעה בגדול, גם בייחוס הפגמים המולדים וגם בכל היחס לתת מודע. כוונתי לפן הפנומנולוגי. מה חש החוזה ומה חשב בשעה שעמדה, אם עמדה, לפניו האפשרות לעשות מעשה שיוביל למותו, או שהאמין שיוביל למותו (וזה לא אותו דבר!), או שאף רצה להביא למותו, והאם ראה זאת כסוף הדרך כגון על ידי ענישה או פתיחת תהליך חדש במקום אחר, שבו הוא קרוב יותר לאלקות? את כל הצדדים האלו יש לבחון מול מעמדו של אדם אחד, גדול ככל שהיה, ליד חלון שבו אפשר, או אי אפשר, להידחק ולצאת החוצה וליפול, או לקפוץ. האם נניח, למשל, שהחוזה היה מסוגל להחליט כי רק הקרבת גופו תעלה לרצון ותסייע להבאת הגאולה? או שמא נתבעת ממנו כפרה על טעות כלשהי וכשלון? למשל על שיכנוע תלמידו (שהיו ביניהם יחסים מיוחדים ולא ברורים) היהודי הקדוש לסכן את עצמו עד מותו בעולם הזה? פרט מעניין שלא שמתי לב אליו די הצורך הוא שגופו של החוזה נמצא במרחק רב מהחלון, כזה שלא מאפשר הסבר על ידי נפילה גרידא. (כך אצל בובר למשל, וכמדומה גם בציטוטים שמביא אסף). האם ניתן להסביר את המרחק הזה על ידי קפיצה מכוונת למרחוק? אם כן, לפנינו מעשה התאבדות מכוון, יהיה הפירוש שנתן החוזה למעשהו לעצמו מה שהיה. ומעניין לברר מה סבר לעצמו. זאת אם לא נניח שבאותו רגע שהה באיזו חויה בעולם אחר, ודומה היה בעיניו שהוא עושה משהו אחר לגמרי, בלי לשים לב שגופו, שנמצא עדיין בעולם הזה, מסכן את עצמו. וזה מצוי בחויות מיסטיות בדתות אחרות. כאשר השאמאן חווה את החויות שלו, עליו ללמוד, תחילה בפיקוח השאמאן המחנך שלו, לשלוט בעצמו. על הסכנות השונות ניתן לקרוא בספריו הרבים של קסטנדה (שווה אשכול), אם גם לא ברור באיזו מידה הדברים משקפים אירועים אותנטיים ושמועות חיות או המצאה של סופר של כורסה. דומה לזה סיפור המצוי על האר"י (שמעתי בע"פ ואיני יודע היכן הוא מובא) שבחלומו - כלומר בחויה מיסטית כלשהי - עבר עולמות רבים, עד שהתעורר והתברר לו כי גופו זז משהו במקומו. ומזה למד כי תנועה אחת כאן פועלת שם הרבה מאד. ולפי דרכנו למדנו שיש קשר בין התנועות כאן למשמעותן הפנומנולוגית.

מיימוני, אם אינני טועה, הרי שאסף כותב שתיזתו מבוססת על דבריו של צבי מרק בספרו הנפלא והמקיף על ברסלב. שם מתוארת השאיפה להתאבדות כמשהו אחר, שוב אם אינני טועה (אין הספר של מרק כעת תחת ידי) - כתוצאה ממצב רוח של שאיפה אין סופית להתעלות שמהולה ביאוש מהיכולות לממש אותה, ובחויות אקסטזה דתיות שמעצימות את רגשי היאוש הללו לכדי רצון תיאוספי להתאבדות כמוצא אחרון להגיע למימוש השלמות על ידי התדבקות בבורא. כיון שאינני פסיכולוג אינני יכול להגדיר די הצורך את הנקודה הזו, אך נראה שמשתתפת כאן גם השאיפה למימוש האינדודואל שהבחנתו כמניע עיקרי לפעולות האדם רווחת לאחרונה בספרי הפסיכולוגיה, וכבר מצאנו דוגמאות לכך ששאיפה כזו המהולה ביאוש מיכולת המימוש מובילה לשאיפת התאבדות. ואולי כל דברי קשקושים.

מימוני
בהערתי שהתיחסה למאפיינים הטופוגרפיים של איזור ליז'ענסק, התכוונתי לחדד
את מידת הספקולטיביות שיש בהשערתו של ד.אסף,  שכל כולה מתבססת על
מעשיית\ציטוט מעורפלת 

על בסיס מתודולוגיה מן הסוג הזה, ניתן לגבש רשימה של כל מתנגדי ה"חוזה"
ששהו- התגוררו באותה העת  בלובלין,ולפתח קונספירציית התנקשות שתתבסס גם היא על 
משאלתו המפרסמת של ה"חוזה" בש"ת    שלא יסירו מקורביו ממנו עין ,ו"שישגיחו
בעינא פקיחא" וכו' כביטוי לחשש מהתנקשות,

ואם ניתן יהיה לשלב בתוך כל זה ,גם את מערכת היחסים המתוחה עם ה"יהודי"
הרי שלפנינו סנסציה מן המעלה הראשונה.

לגופו של עניין, באם נוציא מכלל חשבון גם את מעורבותה של ה"סיטרא אחרא"
הרי שהשערתו של צדרבוים (כמדומני) שבניכוי הסאטירה מתארת תאונה פשוטה
היא היותר מתקבלת על הדעת

 

מצורף קובץ

דוד אסף

הנך כותב בספרך "דרך המלכות" שמה שכתוב בדברי דוד על ר' שלמה'קע נכד המלאך אינו בהכרח שזה נכון.
 
אני ראיתי את השם הזה מופיע בספר "עץ הדעת טוב" ברשימת נותני דמי הקדימה, ומצו"ב סריקה.

מצורף קובץ

והנה הקטע.

להפשיט גופו \ ר נחמן מברסלב [מתוך ספרו של פנחס שדה "תיקון הלב" - הוצאת שוקן, מהדורה שלישית.] קודם הסתלקותו אמר, שכבר הוא עומד עכשיו על מדרגה כזו שאי אפשר להשיג יותר בשום אופן כל זמן שמלובשים בגוף. ואמר, שמתגעגע מאוד מאוד להפשיט את גופו.

בשל נסיעה קצרה לחו"ל לא התאפשר לי להגיב על הדברים המעניינים שהצטברו באשכול, וברשותכם 'אסגור כמה חשבונות' ואעיר כמה הערות נוספות: 1. למימוני: לא תמצא בספרי את הביטוי 'מפייה' (Mafia) ביחס להתנהגותם של צדיקים כמו ר' דוד מטלנה. אני רחוק מלחשוב במושגים כאלה, ודומני ש'בריונות' ו'אלימות', מספיקים לתיאור הוגן של האירועים. ובאשר לדבריו של צבי כשדאי, שמהם אתה לומד מידותיו הטובות של ר דוד מטלנה (אני מניח שכתביתך נוטה לאירוניה דקה). כשדאי - איך נאמר זאת בעדינות? - הוא מן העדים הפחות מהימנים שעליהם ניתן לסמוך. נטיותיו לשקר ולהתחשבן באמצעות דיווחיו הופכים אותו לעד זומם, וראה על עך בפירוט בספר בעמ' 282, הערה 101 - ורווית נחת. 2. לחוקר 77 ומשתתפים אחרים, שטענו כי האדמו"ר ריי"ץ רשם את סיפורי משה ביומנו האישי, וכי למה זה ישקר אדם לעצמו. וזאת למודעי: מה שרשם הריי"ץ ביומנו הוא רק הסיפור על מה שקרה עם משה לאחר 'המקרה הידוע', כלומר סיפור 'הגלות': נדודיו בעילום שם בערי תחום המושב, סיגופיו ומותו ברומישיל - סיפור המבוסס על מכתביו של החסיד חייקין למוהר"ש ועל עוד מקורות - שאמנם גם הם רעועים, אך זו מסורת שלמרות חוסר סבירותה הקיצונית, ולמרות שאני באופן אישי אינני מאמין שהיתה, הרי שאי אפשר להפריך אותה בצורה חד משמעית, כפי שכתבתי במפורש בספרי. לעומת זאת, הסיפור המצוץ מן האצבע על ה'וויכוח' הבין-דתי שכביכול משה השתתף בו - נרשם רק במכתבים ששלח ריי"ץ לשואליו, כלומר מכתבים שנודעו ברבים. ואידך זיל גמור. 3. לנישטאיך: הציטוט מספרי - נאה הוא, אך לא הבנתי את רלוונטיותו. בכל מקרה, אני מסכים איתך. מנקודת המבט שלי - אם היא חשובה למישהו - העובדה ש'בנים גידלתי... והמה פשעו בי', אינה אומרת מאומה על דרכו הרוחנית או הרעיונית של האב, ואינה מהווה עדות לכשלונו. אך היא אומרת משהו על הבנים, ואומרת משהו על דרכי גידולם וחינוכם בביתו של איש גדול - יהא זה אברהם אבינו, משה מנדלסון, שניאור זלמן מליאדי או תיאודור הרצל. דבריך על טענת ה'מיגו' שלי (וכי למה יכתוב זייפן 'העתק' על טקסט מזויף) - הם פלפול בפני עצמו. שוחרי תיאורית הקונספירציה עדיין לא הבהירו מודע זה ולמה ירצו עשרות אנשי כנסייה ושלטון שאינם יהודיים לזייף התכתבויות רשמיות, שרצות מהכא להתם, בעניינו של משה, ואחר כך עוד לקבור אותן בארכיון נידח במשך מאה ושמונים שנה, עד שיגיע 'פרופסור נכבד' ויחשוף אותן לעין השמש... כל הניסיון לטעון שמדובר בזיוף הוא מגוחך בעיני ונובע או מאי הכרת החומר והרקע, או מאפולוגטיקה ילדותית שמטרתה להציל את כבוד השושלת. באשר לגניזת חרסון, לא אחזור ואדוש בה כאן, שכן האשכול אינו מוקדש לה. מאמרו של רפאל אכן חשוב (אף כי מצחיק לקרוא בו על נסיונו של רפאל 'הפוליטקאי' לנהל מו"מ עם הרבי האחרון ו'להתפשר' איתו בנושא), אך חשוב ממנו מאמרה המרתק של ד"ר עדה רפפורט-אלברט, שלצערי קיים רק באנגלית (Hagiography with Footnotes). הקורא בו יחכים הרבה על טיבה של גניזת חרסון ועל מגמות הזייפן. 4. ליונה הבודדה, המתקרית לונלי דאב: גם אני שוטטתי על 'הררי' ליז'נסק, ויודע אני שאין באזור זה הרים וגבעות. ואף על פי כן, המקור מקור - והוא מקור חסידי ולא משכילי. אני מסכים לגמרי שלא כדאי ללמוד גיאוגרפיה מסיפורי חסידים (יש סיפור נפלא על ים שהיה צריך - נדמה לי החוזה מלובלין - לחצות בדרכו למז'יבוז'...), אך על מערכי נפש של אדם, לפחות כפי שהובנו על ידי החסידים - לא רק בעל-פה אלא גם, שומו שמיים, בדפוס ממש - אפשר ואפשר. ומה נעשה אם המקור הזה (והוא לא היחידי!) מעיד בפירוש על נטייתו של החוזה למצבי רוח דכאוניים (מרה שחורה וכיוב"ז), שהביאה אותו גם למעשים בלתי שקולים ('להשליך את עצמו מן ההר'). מעניין שכאשר המקורות החסידיים מאשרים טענות לא נעימות הם הופכים להיות 'ספקולטיביים', אך כאשר הם אינם מעוררים חוסר נחת, הרי הם בבחינת דברי אלוהים חיים. ובכלל, כדאי לזכור שלא ניסיתי לקבוע מסמרות בעניין ההתאבדות. הבאתי זאת כאפשרות אחת מבין שלוש, שכמובן לא ניתן להוכיחה. אכן, בהחלט ייתכן שה'נפילה' מהחלון היתה תאונה מצערת.ככלות הכול זה מה שטענו המשכילים: החוזה היה שתוי מיי"ש של ערב שמחת תורה, התעורר משנתו הלום יין ('הנג אובר') וביקש להטיל מימיו מבעד לחלון. כיוון שכך איבד משיווי משקלו (הפיסי והרוחני) ונפל. בוודאי שלמאן דאמר כך הרי זו תאונה. אז מה 'מכובד' יותר? תאונה מהסוג הזה, או תשוקת מוות? 5. ל'ריב': לתשוקת מוות אפשר לקרוא גם 'להפשיט את גופו' - זה ממש לא משנה. 6. ליהודי הנודד ולבעל 'ואני לתומי': כמדומני שהאשכול מוקדש לספר 'נאחז בסבך' ולא לספרי 'דרך המלכות', ולכן אענה בקצרה, כדי שהאשכול יחזור - כך אני מקווה - למסלולו התקין. אני שמח שייחוסו של 'הנודד' הובהר, ואשריך שבן של קדושים אתה. כל מה שכתבתי הוא שבניגוד לדבריך - כאילו לא ידעתי על עניין זה , ו'נפילה' כנפילתי לא היתה מתרחשת (???) 'לחסיד שלא ניזון רק מספרות', הרי כל זה עורבא פרח, שכן התייחסתי גם התייחסתי כאמור במכתבי הקודם. ובאשר להוכחות האחרות - כל שכתבתי הוא שלא שמענו על 'בנותיו' של המלאך (מיעוט רבים שניים), ולכל היותר אפשר לדבר על בת.

ואסף ממשיך לשטות בנו:

"לעומת זאת, הסיפור המצוץ מן האצבע על ה'וויכוח' הבין-דתי שכביכול משה השתתף בו - נרשם רק
במכתבים ששלח ריי"ץ לשואליו, כלומר מכתבים שנודעו ברבים. ואידך זיל גמור."
 
כבר כתב לך אחד המגיבים שהמכתבים שאתה כותב "שנודעו ברבים", נשלחו ל- 2 אנשים פרטיים בהפרש של יותר מעשרים שנה! ומכתבים אלו התגלו רק בשנים האחרונות, האם זה נקרא "נודעו ברבים?!".

אבל המקלדת סובלת הכל. הוא חוזר פעם אחר פעם על אותה שטות, ומקווה שסוף-סוף משהו יחדור לתודעת הציבור.

הנ"ל מתאים לפרק על "התאבדותו" של החוזה - נו, באמת.

והאבסרוד הגדול ביותר הוא הפרק האחרון: נער צעיר מבולבל, שתוך משובת-נעורים, כותב מכתב פרטי לאיש פרטי, בו הוא מתגולל על כל העולם, ובעיקר משמיץ בצורה נוראה את חסידות בעלז ואת האדמו"ר הרי"ד זצ"ל. הרי אותו צעיר התחתן והפך להיות לרב ומנהיג בישראל, ז.א. שהוא נטש את שגיונות הנעורים.

אז איזה תועלת יש בהבאת המכתב שכתב בצעירותו, חוץ מאשר להשמיץ את החסידים ואת החסידות.


מסתבר שגם בארכיונים יש ריכוז נכבד של הבלים. ויש כנראה אנשים שמתפרנסים מליקוט אותם הבלים והבאתם לכלל הציבור.

עוד עיסוק מוזר.

ר' ד.א

גם השימוש במונחים  בריונות ואלימות אינו הוגן . כשהאירועים מתוארים
במנותק מן ההתנהלות הפנים קהילתית המאפיינת את קהילות הקודש היהודיות
במרכז\מזרח אירופה ,  באותה העת.

כלומר, ר'דווידל טולנער ואחרים, לא המציאו ולא חידשו דבר בכל הנוגע
לסגנון ניהול המאבקים הפנים קהילתיים.  אמנם בהיותם מחוננים בכושר
ארגון מן המעלה העליונה, ידעו לרתום טכניקות מאבק ותיקות, לשירות
מסע הכיבוש החסידי אשר כידוע נחל הצלחה רבתי.

(אכן האירוע המתואר בספר מתייחס למאבק פנים-חסידי, ועל זה
נאמר "כיוון שניתנה רשות..שוב אינו מבחין)

בומטשיק

מרוב להיטותך להשחיר את פניו של ד"א ולקעקע את אמינותו אתה שוכח כללי לוגיקה פשוטים. נטענה טענה שאין לטעון על סיפור מסויים שהוא מצוץ מהאצבע שכן הם נכתבו ביומניו של הריי"ץ עבור עצמו שלא לעיונם של אחרים , ו"למה זה ישקר אדם לעצמו". על  כך הגיב דוד אסף שהחלק הרלוונטי של הסיפור שעליו הוא טוען שהוא מצוץ מן האצבע , נכתב דוקא במכתבים לאנשים אחרים . אין זה משנה אם היה אדם אחד כזה או שניים או אלף , הטענה "למה זה ישקר אדם לעצמו" , אינה שייכת בכה"ג, וחבל להיתלות בדקדוקי עניות. תוקן על ידי - מציץ_ונפגע - 22/06/2006 20:11:36

אני מנסה לעמוד בפיתוי ולא להתפלמס עם דברי הגנאי הריקים של ההוא דמתקרי 'בומטשיק' (שלפי מיעוט שכלי הוא-הוא המתחזה גם להיות 'נגינותי', וגם 'המומחה לאותיות קטנות', שאיתו הוא כביכול מתייעץ, והוא גם 'המומחה הגדול ביותר בתולדות חב"ד' - ארבעה חברים טובים שאינם אלא אדם אחד ). אגיב אפוא על טענתו העניינית כביכול, לבל ילכו קוראי האשכול שולל תחת מטר מליצותיו וגידופיו: סיפורו של מוהריי"ץ על הוויכוח סופר ועובד במקומות רבים מספור, ולא רק בשני מכתבים שנשלחו בהפרש של עשרים שנה (עובדה שכמובן מצוינת בפירוש בספרי, ואין היא 'נחשפת' עתה לראשונה על ידי מר בומטשיק). כל מי שיקרא בספר יגיע בקלות - אם רק ירצה - לאותם מקומות מפרסומי חב"ד, כגון: ספרי התולדות, אגרות קודש, שמועות וסיפורים, דברי הימים ההם , ויכוח מינסק, אדמו"ר הצמח צדק ותנועת ההשכלה, ועוד. הדברים הללו לא פורסמו 'לאחרונה', אלא למן שנות השישים של המאה העשרים ואילך. מה אמר הרבי בעל פה ולמי ? כמובן שאינני יודע וגם לא המגיב הנכבד. אך כבר בשנת 1934 הודיע הרבי 'כי הגיעה העת להתגלות פרשת משה' (עמ' 112) - לשון אחר: עד כה שתקתי, ועתה הגיעה העת לספר את האמת (על פי גרסתו, כמובן). כך או כך, עדיין לא שמעתי כיצד מסבירים תומכי 'תיאורית הקונספירציה', כיצד סתר האדמו"ר ריי"ץ את עצמו על כל צעד ושעל. ולמען חובבי ההיסטוריוגרפיה החב"דית אסתפק בדוגמה אחת בלבד (מתוך רבות): במכתב היסודי של ריי"ץ על 'בריחתו' של משה נאמר בפירוש שהוויכוח היה בחשוון שנת תקע"ו (1815) וארך חודש ימים. לאחר ניצחונו של משה על הכמרים הוא נאסר ונלקח 'בשמירה מעולה' לקראת גירושו אל מחוץ לתחום המושב. כשהשומרים נרדמו ברח משה (נחשו באיזה יום? בי"ט בכסלו כמובן!), ומני אז 'הוא הלך בגולה משנת תקע"ו ועד סיון תרל"ח'. תאריך זה לא רק שהוא נסתר מיניה וביה מאיגרת ששלחה אמו של משה (אשת ר' שניאור זלמן) בשנת 1817 ובה היא מספרת לפי תומה כי משה חזר לבריאותו כמקדם והרי הוא גר בעיירתו אולה, אלא שריי"ץ עצמו שכח במקומות אחרים את הכרונולוגיה שהמציא. כך למשל בקונטרס 'דברי ימי החוזרים' שפורסם ממש לאחרונה (תשס"ו) הוא מספר כי בל"ג בעומר תקע"ו (1816) ישב האדמו"ר האמצעי עם שני אחיו, ר' חיים אברהם ור' משה, לסעודת ל"ג בעומר בנוכחות חסידים רבים. ונשאלת השאלה: האם לא אמור היה משה באותה עת לנוס על נפשו בעיירות ווהלין מפני חיילי הצאר שחיפשו את האסיר הנמלט?