הנה, בהלל הגדול שאנו אומרים בהגדה אנו אומרים "למכה מצרים בבכוריהם- כי לעולם חסדו".
וצריך ביאור, הרי הקב"ה היכה את בכורי מצרים ולא הכה את המצרים ע"י הבכורות?!
ושאלה נוספת: בפיוט "דיינו" אנו אומרים: "אילו עשה בהם שפטים (=עשרת המכות- מ.ש) ולא עשה באלוהיהם- דינו, אילו עשה באלהיהם ולא הרג בכוריהם- דינו".
וצריך ביאור, הרי "מכת בכורות" היתה בכלל השפטים שעשה הקב"ה במצרים, ולמה נחלקה "מכת בכורות" בפיוט משאר מכות? ובכלל מה היה מקום לענוש את הבכורות אחרי שענש הקב"ה את אלהי מצרים, מה שלא היה כן בשאר מכות?
ונראה לתרץ באופן הבא.
במדרש מסופר כשבאו משה ואהרון להתריע בפרעה קודם מכת בכורות, נאספו כל בכורי-מצרים לפרעה והורו לו לשלח את ישראל, כדי שהם עצמם לא ייהרגו. הם יכלו לפנו ישירות לפרעה כיוון שהם היו כוהני העבודות זרות במצריים. (ולכן קודם נפרע הקב"ה מאלילי מצרים ואח"כ מכוהניה אף שלהלכה מי שביטל עבודה זרה בטלים משמשיה ממילא וזו טובתו – מסכת ע"ז דף נב עמ' ב( וכשפרעה סירב לשלח את ישראל יצאו הבכורות למלחמה במצרים, ונהרגו עשרות אלפים מהמצרים ומהבכורות. ועתה יובנו שתי השאלות הראשונות. אכן, הקב"ה הכה את מצריים ע"י הבכורים, שיצאו למלחמה והכו במצרים. וזו גם ההפרדה בין "שפטים" ל"הרג בכוריהם" שהיה הריגת בכורות מצריים גם באופן שאינו חלק מעשר המכות.
ולמתקדמים שהבינו עד פה:עתה יובן גם מה שכתוב "ביד חזקה זו הדבר ובזרוע נטויה זו החרב" מילא ביד חזקה מובן שזו הדבר שהיתה חמישית
למכות (והשלימה את ה"יד") אך איזו חרב היתה ב"יד" השניה
היא מכת בכורות? הוא אשר אמרנו, חרב בכורי מצריים במצרים.
ויש מקום להאריך. [מבוסס על תוס' שבת פ"ז: עם המון תוספת נופך ממני (הוא כותב חצי שורה) ממקורות שונים]
