| נשלח ב-19/6/2006 21:28 |
 |
| |
האם יהודי יכול להפסיק להיות יהודי?
קיבלתי בתיבה האישית, עם בקשה לפתוח דיון:
למה היהדות מכירה בגיור גוים ליהודים, אבל לא מרשה ליהודי לשנות דת?
אני משער שהכוונה היא ליהדות=תורה. כלומר, מדוע ההלכה אינה מאפשרת למי שחפץ להפסיק
להשתייך לעם ישראל - לצאת החוצה.
השאלה הזו, שנראית תמימה ומזמינה תשובה פשוטה (זו זכות עצומה להיות יהודי ואי אפשר לוותר
על זה כי מה פתאום/), למעשה מצריכה דיון בהנחות יסוד. היא משלבת הלכה ותולדות ההלכה,
מטפיזיקה ואתיקה, ואולי עוד.
ואיני דן בכלל בנושא של גיור, שהיה עליו אשכול לאחרונה. לינקי?
אציין כמה נקודות הראויות לדיון:
א. מה באמת אומרת ההלכה לגבי מי שרוצה להחשב ללא יהודי?
אם הכוונה להמרת דת, אזי שיטת הגאונים - שנדחתה מההלכה - היא שהמומר מאבד חלק ממעמדו
כיהודי. למשל, אם אחיו נפטר בלא ילדים, ואלמנתו זקוקה לייבום, קיומו של המומר אינו מחייב אותה
להמתין לייבום. אם יש אחים אחרים, אחד מהם ייבם או יחלוץ. ואם לא - הריהי חופשית להינשא. כי
המומר כמי שאינו קיים הוא.
(יש גם אופנים אחרים להסביר את השיטה הזו, אבל מה שהבאתי הוא אחד מהם. כאמור זה לא
נפסק להלכה ואפילו לא בתור סניף, עד כמה שידוע לי. סניף=אפשרות צדדית שמאפשרת לפוסק
לפסוק להקל במקרים מסוימים).
ב. מה פירוש "לא להיות יהודי" או "לצאת החוצה?"
הרי אין אדם יכול למחוק את הביוגרפיה שלו ולשנותה. הוא יכול רק להחליט להתעלם ממנה.
הנה כמה אפשרויות:
1. להתעלם מהתורה והמצוות.
2. להמיר את דתו לדת אחרת.
3. להיות פטור מחיובים ואחרים אינם חייבים להתייחס אליו בתור יהודי.
4. להיות פטור מעונש ושכר בעולם הזה ובעולם הבא.
למעשה, חלק מהשאלות קשורות יחד. ולכן אדון בהן בראשי פרקים נפרדים
פטור מכפיה
-----------------
כבר דנו בעבר בשאלה אם אדם יכול להכריז על עצמו, כמעשה שפינוזה, שאין לו חפץ בה' ובתורה.
הנידון היה לשון הרמב"ם, כי כופים את האדם בעונשים כיון שהעונש מרתיע את הפן של השאיפה
הרעה של האדם, ונותר רצונו הפנימי הטוב להיות יהודי.
המקור הוא, בין השאר, הדין שאדם מחוייב לגרש את אשתו כאשר בית דין מכריעים שזה הדין,
מסיבות מסויימות שלא יידונו כאן. ואז, כיון שאין אדם מגרש אלא מרצונו, כפיה באלימות בבית דין,
הינה מותרת ומחוייבת, נקראת בפי הרמב"ם שהיא מגלה את רצונו האמיתי של האדם.
את הרמב"ם הזה אפשר לפרש בשני אופנים שונים ומנוגדים.
אפשר לטעון כי היהודי במהותו הוא טוב ורוצה לשמוע בקול ה'. זה מתבאר היטב לפי השיטה
הקבלית כי הנשמה היהודית שונה עקרונית מנשמה של גוי. היהודי מטבעו רוצה כבר במצוות. רק יצר
הרע החיצוני מעכב. ואת יצר הרע אפשר להבריח, ואז נחשפת מהותו האמיתית של האדם.
גישה כזו, אמנם, אינה יכולה להתקבל על דעתו של הרמב"ם, אם גם יש לדון בה בפני עצמה.
דעתי שכוונת הרמב"ם אחרת. הוא מצביע על כך שהאדם שאינו רוצה לגרש למעשה חפץ בכל התורה
והמצוות, והרי ראיה, שהוא רוצה שאשתו תישאר אשתו, לפי ההלכה.
רק בדבר אחד הוא חפץ למרוד ולשנות. בחובתו לציית לבית דין ולגרש.
כיון שהוא מקבל עקרונית את החיוב הזה, מעתה ניתן לכפותו. כיון שהוא באמת רוצה את כל התורה,
ויש סתירה בין רצונו הכללי להפרטי. ובזה העונש "משכנע" אותו לוותר על הרצון הפסול.
לפי זה, מי שאינו מקבל כלל את התורה והמצוות, כפי שעשה שפינוזה, באמת אין לכפותו.
פטור משכר ועונש
--------------------
לפי המקובל היום, יש הבדל גדול בשכר ועונש בין יהודי לגוי. אמנם, לפי משמעותה הפשוטה של
הגמרא, בכמה מקומות, גם לגויים יש עולם הבא, וממילא גם שכר ועונש.
מה כוונתו של השואל? לפי העקרונות שבידינו, יהודי שיצהיר על חוסר רצון להשתייך לעם ישראל,
וממילא לא ישמור מצוות, צפוי לעונש.
האם זה הגון? האם אין אדם רשאי להצהיר על חופש הדת והמצפון? זו שאלה מעניינת, שלמעשה
מצביעה על סתירה בין תביעת ההלכה לבין התביעה האתית. האתיקה הטהורה (אם יש כזה דבר,
ולמעשה יש כמה אתיקות...) מכירה בזכותו של האדם לקבוע לעצמו את גורלו, או ייעודו, לפי
בחירתו. אין מעליו כל סמכות פרט לסמכות המוסרית. מדוע אם כן הוא חייב להשתייך לדת שאין הוא
חפץ בה?
כמדומה שכאן אנו רואים שביהדות יש מסר הטרונומי. האדם אינו אוטונומי לגמרי לבחור לעצמו את
דרכו.
כמובן, ניתן להציע פרשנויות אחרות לרעיון, שמוציאות אותו מפשוטו במידה כזו או אחרת.
למשל, ניתן לטעון כי מי שמזלזל בהשתייכותו היהודית, זה גופא העונש הגדול ביותר, ובכך הוא
מאבד את השתייכותו.
אבל כמדומה שאין זו הגישה האורתודוכסית הרגילה.
הפן המטפיזי
---------------
כפי שניתן היה לראות משלבים קודמים של הדיון, השאלה על אפשרות הבחירה לצאת תלויה
בשאלה על מהותו של היהודי.
אנו רואים את האדם כמורכב מגוף ונשמה. אך האם הנשמה היא זהה אצל כל בני האדם, כפי שנאמר
כי "בצלם אלקים ברא את האדם", או שיש נשמות של גויים ויש של יהודים (ואולי גם בין היהודים לבין
עצמם יש הבדלים....).
לפי שיטות בקבלה, אכן יש הבדל מהותי. יהודי אינו יכול להיות גוי, לפי שאין הוא יכול להחליף את
נשמתו באחרת. זו זהותו הפנימית.
לפי השיטות הפילוסופיות יותר, שכל הנשמות זהות במהותן, ובני אדם מעצבים את עצמם, במודע
ולא במודע, על ידי בחירותיהם, אכן אין הבדל עקרוני בין יהודי לבין גוי. לא במטפיזיקה.
ההשתייכות לעם ישראל היא בהיסטוריה ובתודעה. הייחוס שלנו בתור בני אברהם יצחק ויעקב (ואלו
שהצטרפו לעם ישראל והפכו בכך לבני אברהם יצחק ויעקב על ידי גיור). והמשמעות הייחודית שיש
להשתייכות הזו.
העם הנבחר
-------------
נראה לי שהשאלה על האפשרות לצאת מעידה, במידה רבה, על בורות. לא, עדיף לבחור מילה פחות
מאשימה. על העדר ידע.
המקורות מלמדים אותנו להתגאות, במובן חיובי, לשמוח ולהעריך, את השתייכותנו לעם שבא
מאברהם, יצחק ויעקב. עם שקיבל את התורה. שקיבל להתרחק מעבודה זרה ולהילחם בנטיה אליה.
שקיבל את המוסריות של התורה ואף הנחיל אותה לאומות אחרות.
האם אדם יוותר על השתייכות כזו?
פרנץ רוזנצוויג, הפילוסוף היהודי גרמני, מראשוני בעלי התשובה של המאה הקודמת, אמר כי כל אדם
זקוק להתגלות, כלומר להתחברות, עם האלקים, ובזו תהיה גאולתו.
(תמיד תמהתי על מונח זה שאינו נראה לי יהודי אותנטי, אבל ניתן לפרשו כאותה חויה שמעניקה
לאדם את היכולת לחפש את שליחות בעולם הזה מול האלקים, שהוא אינו לבד).
רוזנצוויג שואל: מדוע רק היהודים זכו ולא הגויים? תשובתו: הקב"ה בחר, במה שנראה לנו שרירות
לב, להתחיל בהתגלות דרך הזמן, לאדם אחרי אדם, לאומה אחרי אומה.
עם ישראל היו הראשונים.
האם מי שזכה להתגלות הזו, לבחירה הזו, לקשר הזה עם האלקים, יוותר עליו?
מסתבר שהוא יעשה זאת רק אם אין הוא יודע וחש מה הקשר הזה מעניק לו.
ולאדם כזה ניתן רק להמליץ ללמוד ולהכיר, כדי לא לאבד את הזכות הגדולה של חייו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/6/2006 22:38 |
|
| |
להזכיר את שיטת יהודה הלוי שעם ישראל נתברך ב"עניין האלוהי", והוא דרגה חמישית אחרי ארבע דרגות של דצח"מ. (אם כי יכול היהודי להזניח את העניין האלוהי שלו עד שלא יוכר הבדל בינו לבין 'מדבר' רגיל).
|
|
|
|
| נשלח ב-19/6/2006 22:45 |
|
| |
עול תורה פירושו מחויבות, אפשרות לצאת ממחויבות היא סתירה למחויבות,
אם כך השאלה היא מכוח מה דורשת התורה מחויבות, אך זו כל מהותה של התורה,
אז השאלה היא מה כוחו של הבורא לתת תורה ?
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2006 02:14 |
|
| |
למה היהדות מכירה בגיור גוים ליהודים, אבל לא מרשה ליהודי לשנות דת?
כי היהדות מאמינה שהיא הדת האמיתית. אפשר להתגייר לדת האמיתית אבל אסור להתרחק ממנה.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2006 05:57 |
|
| |
הוא יכול להכריז על עצמו כעל 'שמאלני' ואז לפחות לחלק מהשיטות הוא יצא מכלל ישראל (ומי סופר את המתייפיפים שחושבים שעדיין לא ידח ממנו נידח).
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2006 10:12 |
|
| |
השאלה נראית לי בעייתית מאד.
כדי לדון ביחס כלשהו בין זהויות, או בין דתות, סביר לעשות מנקודת מבט שמצויה מחוצה להן. לדוגמא, האם ניתן לשאול מדוע התורה מעדיפה את עבודת ה' היהודית-תורנית על עבודת אלוקים אחרת? מסתבר שניתן לשאול זאת, אבל השאלה היא לא ממש מעניינת. הסיבה לכך היא שהשוואה בין שתי מערכות אמורה להיעשות מנקודת מבט שמצויה מחוץ לשתיהן.
מאידך גיסא, הרי מי שרוצה לעזוב את היהדות ודאי יכול לעשות זאת. העובדה שההלכה לא מכירה בכך אין לה כל משמעות עבורו, שהרי אותה עצמה הוא רוצה לעזוב. זוהי בדיוק המסקנה מנקודת המבט החיצונית, שהיא החשובה כאן.
האם מערכת חוק יכולה להכיר במי שאינו רוצה לציית לה? זה אבסורד. מדוע שלא נשאל על החוק הישראלי/בלגי/אחר, מדוע הוא לא מכיר בזכותו של אדם (שנותר לגור במקום) לא לציית לחוק לפי הכרעתו האישית? ביחס לחוקים של מדינה הקריטריון הוא טריטוריאלי, וביחס להלכה - מוצא. אבל ההבדל אינו מהותי (לאנשים רבים אין אופציה ריאלית של ממש לעזוב את הטריטוריה שהמדינה והחוק משתלטים עליה). נטורי קרתא למיניהם טוענים (מכללא) בדיוק את אותה טענה, ובאמת זוכים למידה זו אחרת של לגיטימציה דה-פקטו, אבל ודאי לא להכרה ולגיטימיות.
אגב, גם ההיפך הוא אבסורד באותה מידה: האם מערכת חוק כלשהי יכולה לצווות מישהו לציית לה? היא יכולה כמובן לכפות עליו, אבל לציווי שלה לא תהיה כל משמעות נורמטיבית לעניין זה, שהרי הדיון הוא האם לקבל את עולה של המערכת הזו עצמה. זה מזכיר לי את קושיות המפרשים על מצוות עשה א של הרמב"ם (מצווה להאמין בקב"ה), וכן המל"מ בהל' מלכים שמקשה כיצד השביעו את ישראל בסיני לקיים את התורה כשהחובה לקיים שבועות היא עצמה חלק מהתורה (וראה אבנ"ז יו"ד סי' שו).
אמנם תיאורטית ניתן לשאול זאת ביחס לתורה עצמה פנימה (ולא ביחס לעוזב): האם לא ראוי לה להכיר בלגיטימיות של העזיבה, גם אם ההכרה שלה אינה ממש מעניינת את מי שרוצה לעזוב. זוהי שאלה של משקלו של ערך האוטונומיה מול הערך לעבוד את השם 'נכון' (בעיני התורה).
אבל גם השאלה הזו היא בעייתית. אנחנו מכירים בהלכה את ההתייחסות לדעות מוטעות כלגיטימיות, כל עוד הן גובשו מתוך מו"מ של הלכה וכדרכה של תורה ('אלו ואלו דברי אלוקים חיים'). ראה הקדמת 'אגרות משה' לאו"ח ועוד הרבה. לפי רוב ככל הדעות אין מדובר בפלורליזם מהותי, אלא בהתגברות של ערך האוטונומיה על ערך האמת (וידועים דברי מהר"ל פט"ו מנתיב התורה: עדיף בעיני הקב"ה מי שמבצע את מה שעלה בידו מעיונו בסוגיות ואפילו הוא טועה, ממי שמקיים את מה שכתוב בספרי פסקים ואפילו הוא צודק).
אבל יש לכך גבולות, שהרי מי שלא הגיע להוראה אינו יכול להורות ולטעות (ראה שם בהקדמת אג"מ). אין לו לגיטימציה לנהוג באופן 'אוטונומי' (כנראה בגלל שזו אינה אוטונומיה אלא שטות). כלומר במערכת התורנית, כמו בעוד הרבה מערכות אחרות, ישנה הכרה כלשהי בטעות שנובעת מפעולה אוטונומית (אפילו לכתחילה ולא רק בדיעבד), אבל יש להבחין לעניין זה בין מעגלים שונים.
יש טעויות לגיטימיות ויש טעויות לא לגיטימיות. אם עזיבה של כל המערכת אינה טעות לא לגיטימית אז אינני יודע מה כן תהיה טעות כזו. לבקש ממערכת נורמטיבית-ערכית (להבדיל ממערכת טכנית, כמו חוקי גילדה כאלה או אחרים) להכיר בלגיטימיות של מי שאינו מקיים אותם, מרוקן מתוכן את ההבחנה בין טעות לגיטימית לטעות לא לגיטימית. גישה כזו יכולה לנבוע רק מתפיסה של פלורליזם מהותי, דבר שקשה לצפות לו מהתורה, או ממערכת דתית בכלל.
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2006 10:25 |
|
| |
שיטת הגאונים שמומר אינו יורש את אבותיו דבר תורה.
ישנה תשובה של ר' שמחה משפיירא (מקורות יותר מאוחר) שמשמע ממנה שקידושי מומר הם רק מדרבנן והוא אכן מעלה את השאלה מדוע שלא נאמר מומר שהמיר כקטן שנולד.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2006 10:56 |
|
| |
מיימוני
דת שנותנת לגיטימציה לדת אחרת חדלה מלהיות דת כשמה. דת (ובודאי במובן היהודי) פירושה אמת אלוהית מוחלטת ובלעדית (בפרט אם היא נתפסת כשקר קדוש חיובי למטרת חינוך).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2006 12:02 |
|
| |
בוגי ,
מוחלטת ובלעדית , גם במובן שכוללת את האחרות כאמיתות חלקיות המיועדות לנוהים אחריהן , ליישר את הדרך לקראת המשיח , כביטויו של הרמב"ם בהלכ' מלכים , ומפורסם המשל בעיורים הממשמשים אותו פיל ומתארים אותו באופנים שונים . וכבר דן בכך הרי"א בספ' העיקרים , ומן האחרונים הרב קוק באריכות .
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2006 12:07 |
|
| |
בוגי
אתה אומר זאת?
זה נושא מאד מעניין. האם יכולה להיות דת סובלנית.
ובכן, מבחינה היסטורית, כל הדתות פעם, פרט ליהדות, היו דתות מקומיות. ויתכן כי היחס היה של
תושב לאלילי מקומו. המתגורר בין פלשתים עבד לדגון, עקר משם למקום אחר בין הכנענים עבד
לעשתורת. (אני מקווה שאני מדייק בדוגמאות. הידע על כך אינו מצוי, ולכן גם מותר לציין את העבודה
זרה הזו בשמה).
לפיכך, היתה להן סובלנות. לכל אחת היה מקומה שלה.
ההתנגשות הגדולה באה לאחר כיבוש אלכסנדר, שאיחד את העולם ואת התרבות. והצריך את
הדתות להתמודד עם שאלת יחסן ההדדי ועם הביקורת הפילוסופית.
הדתות שנולדו מהיהדות, שלא בטובתה, היו בלתי סובלניות גם הן.
(אך מעניין שרוזנצוויג ראה בסובלנות את הנצרות וסבר שהיא דת אמיתית שמפיצה את ההתגלות
בעולם, בעוד היהדות מסתגרת בגטו ומהווה מעין שמירה שהכל לא יתקלקל).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2006 12:08 |
|
| |
איך שכחתי.
איקון ירוק מאד למיכי על הניתוח המבריק ולדעתי הנכון.
ספרן
עד שכתבתי את הודעתי כבר הכנסת את שלך... ואתה ודאי צודק. ונגעתי בתחום אחר.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2006 21:59 |
|
| |
ר' מיכי
אכן הניתוח שלך מאיר עיניים:
אך האם תואיל לחדד את טענתך הסופית:
"אם עזיבה של כל המערכת אינה טעות לא לגיטימית אז אינני יודע מה כן תהיה טעות כזו. לבקש ממערכת נורמטיבית-ערכית (להבדיל ממערכת טכנית, כמו חוקי גילדה כאלה או אחרים) להכיר בלגיטימיות של מי שאינו מקיים אותם, מרוקן מתוכן את ההבחנה בין טעות לגיטימית לטעות לא לגיטימית. גישה כזו יכולה לנבוע רק מתפיסה של פלורליזם מהותי, דבר שקשה לצפות לו מהתורה, או ממערכת דתית בכלל."
1). לפי הנחה זו מדוע המערכת מבחינה בין אלו שהם חבריה בעל כרחם - כלומר - נולדו לתוכה, לבין אלו שאינם כאלו = שאר הנוכרים, ומדוע איננה בעלת מגמה מסיונרית כגון - הנצרות.
האם הסיבה היא:
א. רק בניה הם בעלי סגולה מיוחדת.
ב. מבחינה פרגמטית המערכת חושבת שהדבר אינו ישים, ולכן היא מוותרת על יומרה מעין זו.
2) איני מבין מדוע הויתור על הקביעה כי הוא יהודי משמעה בדווקא הכרה בלגטימיות.
הרי עזיבה יכולה להיחשב כטעות, אלא שדווקא מפני שזו טעות כל כך משמעותית המערכת מכריעה להשליך את הטועה (מעין כרת חברתי) - כלומר הוא אינו יהודי יותר.
(משל לדבר הוא העונש על אי בחירה בשלילת הבחירה).
עונש מעין זה לעוזב איננו רלוונטי הואיל והוא אינו מכיר במערכת, אך מאידך משמש כביטוי של המערכת כלפי הדבקים בה לגודל האמת.
כך לדוגמה הכרת הוא עונש חמור ביותר, אך ודאי שמי שאינו מאמין בכרת - מבחינתו העונש איננו רלוונטי.
אציע שני כיוון חשיבה נוספים:
א. יתכן שהמערכת אינה מכירה בעוזבים מפני שמבחינה פנים מערכתית מושג התשובה - במובן הרחב של המלה - הוא אבן יסוד במערכת, ודווקא העוזבים הם אבן הבוחן לקיומו של מוסד זה.
ב. לחילופין, הרעיון שישראל שחטא ישראל הוא אכן נשען על תפישה סגולית של האופי הישראלי כקשורים לקב"ה, אמנם לאלו שאינם מקבלים תפישה סגולית אכן נדרש צידוק אחר.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2006 23:03 |
|
| |
כמתעסק,
האם הראב"ד והרמב"ן לא האמינו בכרת? הם ודאי האמינו, כי הרי כתובות בתורה כמה עשרות של 'כריתות', ובכל זאת הם טענו שלפי גישת הרמב"ם יוצא שהחוטא אינו נענש כלל הם לא חשבו שעובדת היות האדם מנוע מלהיות דבק בה' הוא עונש המידה כנגד מידה, שהרמב"ם טען שלדעתו שאף אם בידי בני אדם העונש בטל , בידי שמיים הוא מתקיים, ומובן מאליו שאי ידיעה אינו פוטר
מהו עונש 'הכרת' על פי הראב"ד או הרמב"ן ? או בכלל איזה מובן יש לכרת אם לא לפי גישת הרמב"ם
|
|
|
|
| נשלח ב-21/6/2006 07:56 |
|
| |
ריב
כדי לא לסטות מהנושא לא אפתח דיון על שאלתך, בהקשר של האשכול מדובר בדוגמה בעלמא.
(עכ"פ לענ"ד סיבות המח' בין הרמב"ם והחולקים אחרות, ואכמ"ל).
|
|
|
|
| נשלח ב-21/6/2006 09:46 |
|
| |
ספרן ומיימוני
ברור שאני מעבר למסכים לכם איך שצריכה דת להיראות ולהתפתח. באתי רק להסביר למה בזמן חתימת התלמוד-הלכה עדיין לא העלו על הדעת אפשרות שיש אמת (ולפחות לגיטימציה לפי תנאים בסיסיים) חוץ מ'אצלנו'.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/6/2006 09:25 |
|
| |
כמתעסק,
אינני יודע האם יש משהו סגולי במציאותו של כל יהודי. אני יודע שהתורה מחייבת רק יהודים, וכנראה שעניינה הוא שתהיה ממלכת כהנים וגוי קדוש כזה, ולא שכל העולם יהיה כזה. על העולם כולו מוטלות רק מצוות בני נוח, שזוהי התשתית האנושית הבסיסית שמחייבת כל אדם.
וממילא יובן שמי שמחליט לעזוב את ממלכת הכהנים, פוגע במה שהתורה מצפה ממנו. שער בנפשך, הרי ייתכן מצב שכולנו נחליט לעזוב. האם התורה יכולה להכיר בכך? אפילו בלי לתת לגיטימציה.
דומני שזה עונה על כל שאלותיך. לכן המערכת אינה מיסיונרית, כי לא כל העולם צריך להיות בחינת ראש. צריך גם איברים (ושוב, לאו דווקא במובן סגולי כלשהו). כמו שלא כולם הם כהנים, ואפילו לא כולם צריכים להיות ת"ח (אף שבעיקרון זה, בניגוד לכהונה, פתוח בפני כולם).
ואסיים בהערת אגב: מי שאינו מאמין בכרת, אזי אכן הכרת אינו מרתיע אותו. אבל מי יימר שהפונקציה היחידה של עונש היא רק הרתעה? יש ראיות רבות שלא זו תורת הענישה של התורה, ואכ"מ. על כן הכרת הוא בהחלט עונש גם למי שאינו מאמין בו. אלא שהוא כנראה לא יודע זאת.
מיכי
|
|
|
|
|
