אני בינוני או רשע (לשיטת התניא)?

אזרחי,

אני מתארת לעצמי ששפחתו של ר' יהודה הנשיא היתה שואלת בכל יום מה תבשל לכבודו,

ממהותו של הבינוני שהוא מסתפק במה שהמציא לו זמנו, ולכן אם ה'עשיר' המדובר שהיה עשיר גדול כרבי יהודה הנשיא, ימנע מעצמו מאכלים טובים כפי שנראים לו לאותה השעה, ואשר יש באפשרותו לאוכלם - הוא נקרא חוטא.

למשל אם בליל חורף קר הוא ירצה לחמם את גופו בשתיית כוס תה מהביל בתוספת נענע בכדי שיהיה לו טעים ויהנה, אז למה לא?
ואם ביום קיץ חם הוא ירצה לקרר את גופו יתחשק לו להתענג על קרטיב לימון מרענן, אז למה לא? 

ירוחם, מן הסתם כבר הבאתי בדף הקודם את הדברים שהבאת. הפעם ההתמקדות היתה על כך ש"העדר הרגש הנאה" הוא רע גמור ומביא לחולי הנפש

ריב לא חשדתי בך שאת לא יודעת. הגמרא מספרת שעל שולחנו של רבי היו כל השנה גם בחורף וגם בקיץ צנון וחזרת. הוא היה עשיר כה גדול שיכל להרשות לעצמו גם לא בעונה לאכול את המאכלים האהובים עליו כמו אבטיח בחורף. אבל מה שנכון נכון נכתבו כל מיני פרשנויות שונות על זה כיד אחינו בני ישראל המפרשים כל דבר לפי השקפתם. אפילו באנוס העובדות.

ירוחם, לגבי הברכות.

הסיבה שמותר לנו לאכול היא כי אנו עבדי השם.

בשעת הברכה, כשאנחנו מכריזים שה' הוא מלך העולם, אנו בעצם מכריזים שאנו עבדיו,ואז כמו שהעבד של הכהן אוכל מרכושו הקדוש של הכהן, כך גם אנחנו יכולים להשתמש ב"רכושו" של ה'. וללא ברכה זו מעיין מעילה.

הגוף שלנו זקוק למזון בכדי לקבל כח ואנו משתמשים בעולמו של ה' על מנת לספק לגופנו את צרכיו.
גם הגוף של הצדיק נהנה מהמוצרים הקיימים בכדי שיתקיים.

אזרחי.   תלמד פשט בפסוק

אזרחי

*"למשל, אם פעם אחת בחייו השכן שלך חשב לשניה על כך שהתה שהוא שותה הוא תה טעים, אז הוא לא צדיק.

וגם אם רק יש אפשרות שיום אחד זה יקרה לו אז הוא לא צדיק, כי אצל הצדיק אין כזו אופציה".

להד"ם !!!

ומי שאומר להפך, הוא קרוב להיות בחזקת שקרן.

*"נפשנו הבהמית" - דבר בשם עצמך.

*בבקשה התיחסותך:"אי זהו חסיד שוטה ראה תינוק מבעבע בנהר אמר לכשאחלוץ תפילי אצילנו עם כשהוא חולץ תפיליו הוציא זה את נפשו.  ראה תאינה בכורה אמר במי שאפגע בו תחילה אתננה לו" (ירושלמי סוטה פ"ג ה"ד) [תאנה בכורה - תאנה בשלה וטעימה] תוקן על ידי - הבאבא_תור - 26/06/2006 15:55:24

חוה הוסיפה על דברי הקב"ה, ולכן זה גרם לגירעון אצל אדם, וכאמור כל המוסיף גורע.
כשלא נוסיף על דברי התניא, לא נצטרך לגרוע ממנו.

ובמקום להאריך, אסתפק במארז"ל, שנפסק בשלחן ערוך (או"ח סי' רלא):

בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוין להנאתו, אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב: בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו) ואמרו חכמים: כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו, שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל כפי חיותו, לעבוד את בוראו; וכן אפילו לישב בסוד ישרים, ולעמוד במקום צדיקים, ולילך בעצת תמימים, אם עשה להנאת עצמו והשלים חפצו ותאותו, אינו משובח אלא א"כ עשה לשם שמים; וכן בשכיבה, א"צ לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות לא יתגרה בשינה לענג עצמו, אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו, אם עשה להנאת גופו אינו משובח, אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה; וכן בתשמיש האמורה בתורה, אם עשה להשלים תאותו או להנאת גופו ה"ז מגונה, ואפי' אם נתכוין כדי שיהיו לו בנים שישמשו אותו וימלאו מקומו אינו משובח, אלא יתכוין שיהיו לו בנים לעבודת בוראו או שיתכוין לקיים מצות עונה כאדם הפורע חובו; וכן בשיחה, אפי' לספר בדברי חכמה צריך שתהיה כונתו לעבודת הבורא או לדבר המביא לעבודתו. כללו של דבר, חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו, וכשרואה דבר שיבא לידי עבודת הבורא יתברך יעשהו, ואם לאו לא יעשהו; ומי שנוהג כן, עובד את בוראו תמיד.

ועפי"ז הם דברי התניא (פ"ז):

האוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו כדאמר רבא חמרא וריחא כו' או בשביל כדי לקיים מצות ענג שבת וי"ט אזי נתברר חיות הבשר והיין שהיה נשפע מקליפת נוגה ועולה לה' כעולה וכקרבן. וכן האומר מילתא דבדיחותא לפקח דעתו ולשמח לבו לה' ולתורתו ועבודתו שצריכים להיות בשמחה וכמו שעשה רבא לתלמידיו שאמר לפניהם מילתא דבדיחותא תחלה ובדחי רבנן. אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאת תאות גופו ונפשו הבהמית שהוא בחי' יסוד המים מארבע יסודות הרעים שבה שממנו מדת התאוה הנה ע"י זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה לפי שעה, עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו כי לפי שהיה בשר היתר ויין כשר לכך יכולים לחזור ולעלות עמו בשובו לעבודת ה'. שזהו לשון היתר ומותר כלומר שאינו קשור ואסור בידי החיצונים שלא יוכל לחזור ולעלות לה'.
 
ועפי"ז הם דברי הרבי, באחד ממכתביו:
בנוגע לאכילה ודיעטה, אינו נוגע כ"כ מה שאוכלים, כי אם כוונת האכילה: למלאות תאווה או רעבונו בלבד, או בשביל להיות בריא, ובמילא לעשות מעשים טובים וכו'.

פירוש לדבריו הקדושים: כשאוכל רק כדי להיות בריא, אזי אוכל במדה מוגבלת, וזוהי הדיטה הכי טובה.

באבא תור על משקל הסיפור החסידי שהובא כאן (באשכול זה?) אודות ההספד שנישא על סוס שמעודו לא עשה מעשה רע , ניתן לתאר הספד על גוש סלע שהיה ממש צדיק כפי תיאורו של אזרחי ואז"ג.

הלבן
מה  קרה לתניא ציטוט נכון מהגמרא הוא לא יכול. בגמרא כתוב -חמרא וריחני פיקחא -     אגב אתה יודע מה פרוש של זה?
נדמה לי שעם הפשט של המאמר הזה      הציטוט לא במקומו .

מה קרה לך? צורה יותר עדינה אינך יודע לכתוב? אולי תוכל להסביר לי במקום זאת מה פירוש "יעוז בהוותו"?