הישרות לעומת העמקות

בכוונתי להביא דוגמאות כאשר הדבר יתבקש.

לבינתיים אני מפנה לדוגמא אחת, הדו שיח בין מיימוני ליהוסף בעניין גרמא, באשכול בחינת ההלכה.

דוגמא נוספת(ממחישה):

כאשר נתעמק להבין את מושג בשר וחלב ונתמקד בעיקרו, נבין שענינו ניצול מחפיר, ניצול החי. במקום שיהא החלב לתועלת הגדי הרך, אנו מנצלים אותו נגד אותה מטרה, אנו מנצלים אותו להמשיך ולהגביר את ניצולו של החי לצורכנו, אנחנו מבשלים את הגדי בחלב אמו המיועד להחיותו ולפתחו.

כאשר אנו מתבוננים, אנו יכולים להזדהות ולהפנים את המסר, אבל כאשר אנו חוזרים לחיים בכללותם, ונפגשים בתופעה של בשר בחלב, אנו מתאכזבים ממה שאיננו חשים את אותה התחושה שהייתה לנו בעת לימודנו.

הסיבה היא, כי בבואנו למדוד את עצמנו בחיים, אנו מוכרחים לבחון את כלל ההביטים וההתיחסות הכללית הבלתי מפוצלת - ההתייחסות הישרה = מידת הישרות.
כאשר אנו בוחנים בתחושה אינטואיטיבית, אנו מגלים שהעיקרון שגילינו בהתעמקותנו, הוא נכון אבל הוא היבט מסוים. כלומר, בחויתנו יש אמנם היבט של עוול אבל הוא לא חופף ומאפיל על כלל הפעולה בכל משמעותו. זאת אומרת, פעולת הבישול אינה נראית לנו כאכזריות אלא שיש בה מן האכזריות (לעומת גניבה וכדומה שמשמעות עצם הפעולה בכלל - ניתוק ממקומו שלא בצדק).

זו היא בעצם החוליה החסרה בלימודנו. כשאנו לומדים אנו בעצם מצטמצמים ומתמקדים באספקט מסויים, אבל כשאנו חוזרים לחיים הרי יש עוד הביטים. אז נוצרת הסתירה.

הדרך למנוע, הוא לכלול בלימודנו את מידת הישרות לאחר כל התעמקות. כלומר לחזור ולבדוק את ההישג שמהעמקות, מה הפרופורציה שלו בתחושתנו וזיהויינו הכללי והישיר.

מקווה שהובנתי, ומתעניין בדעתכם.

יהוסף תודה!
משפטך: הלומד המגלה תובנות חדשות, מצפה לחוות אותם ביום יום, עזר לי מאד. שכן ידעתי שיש נתק בין לימודיי למעשיי אך לא השכלתי ליראות את הציפייה.
הציפייה, אותה כמיהה לאחדות, לשלמות המפעמת בכל החפץ בדבר הווה, היא בעצם בקשה לגיטימית בעולם הצור תמים פעלו, האין זאת?! או אולי נקבל את גרסת מתפתח פעלו? ואולי אין זו סתירה? ואולי.................

ולגופא העניין , מה היא מידת העמקות השייכת רק! בלימוד, ומה היא הישרות השייכת למעשים.
ולבסוף, איך הן מהוות את החוליה החסרה!

בוקר היקר [וכולם]

ראשית אסביר שוב בלשון קלה יותר ומוסברת, ואשתדל להוסיף דוגמא ברורה יותר.

הבעיה: הפער הנוצר בין לימוד לחיי יום יום, נובע על כרחנו מחסר בלימוד. חסר המונע מהלימוד מלהשתייך ולהתייחס לחיים בה אנו חווים את הדברים אחרת.

הסיבה: בבואנו ללמוד, אנו מצטמצמים! כלומר, כשאנו לומדים ומנתחים, אנו "מתעלמים" -לצורך עניין- מההקשר המלא, ומתמקדים באותה הנקודה אותה אנו רוצים להבין ולהשיג. לכן אנו מקבלים חויה חזקה שלל אותו הדבר אותו למדנו, אך בשובנו לחיים -ההקשר הרחב- אין לנו את אותו עוצמה שחשנו בלימודנו, ולרוב אף לא חלק ממנה.

הפתרון: את תהליך החזרה מהניתוח המצמצם, לחוית החיים הכוללת הקשר רחב וישיר, נמזג בלימודנו. כלומר, לא נסתפק בתחום הלימוד אך בניתוח החלקיק, אלא נחזור להקשר מלא, לחוותו בפרופורציה שלו במכלול בכלל ובתחושה הישירה.
כך יצטמצם הפער, שכן הלימוד יכלול את החוליה החסרה, אשר היא גורמת את הפער.

לדוגמא: כאשר תתמקד בהריגת ג'וק, ותתמקד אך ורק בו, תוכל גם להגיע לתחושת עוול, דומה לזו של בן אדם, אך כשתחזור לחיים והג'וק יקבל את הפרופורציה הנכונה, ביחס ליעודו ביחס לשאר בעלי החיים, יקבל העניין יחס שונה, פחות קיצוני.
מעתה, אם בלימודנו אנו כוללים את השלב של "החזרה אל הפרופורציה" = מידת הישרות הטבעית, אזי לא יהא לנו ניגוד קיצוני בין לימודנו לחיינו, אך אם לא נחזור בלימודנו אל חווית הפרופורציה, אזי סתור יסתור לימודנו את חיינו, ולימודנו יהפך ממטרתו כסם חיים לסם המוות.


בחיים עצמם ישנה גם כן חלוקה דומה והיא, "הפשטנות לעומת הנתחנות", על דרך החלוקה הקודמת.


תוקן על ידי - יהוסף - 9/27/2002 9:46:37 AM

יהוסף

בדבריך אתה מציע פתרון לבעיה, אולי בעית הבעיות: אם בן אדם רוצה את הטוב, למה הוא עושה רע? אם בן אדם יודע את חשיבות הטוב ומאמין בעונש על הרע, מדוע הוא רוצה רע?

האם אתה דוגל בגישה האופטימית, שרואה את חוסר הידע כשורש כל רע? אינך היחיד, מאפלטון ועד היום, יש רבים שסבורים כך.
הרשה נא לי לצטט על פה מדברים שראויים להיות מובאים במלואם מהכתב. המאירי, במבוא לפירושו "בית הבחירה" על הש"ס, מתאר את תקנת האדם על ידי לימוד התורה. כאשר האדם לומד הלכות גזל, הוא לומד עד כמה הגזל חמור, ומתרחק ממנו. וכן בכל העבירות. בתחום המצוות, הוא לומד את חשיבות המצווה, ואז הוא עושה אותה. לאט לאט הוא מתקן את נפשו והופך לאדם חדש.
כמדומה לי שאתה והמאירי צועדים באותה דרך, אלא שהמאירי שירטט אותה בקוים כלליים, ואתה נגעת בנקודה בעייתית, שהצגתה מתאימה אמנם במיוחד לחברי הפורום הזה: אנו ודאי לומדים. אבל האם אנו מפנימים את מה שלמדנו כראוי?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני, תודה

אינני מציע כפתרון אך את שיפור הידע, כפי שכבר הדגשתי.
אני בעיקר מדבר על חלק "הגישור" מהלימוד ליישום, המביא ומוסיף מידה חדשה האמורה להיכלל בלימוד השלם [הלימוד עד היישום].
בעצם יש כאן הצבעה על רובד נוסף שאמור להיכלל בלימוד, שעד היום לא נכלל בהכרח.
לא באתי להוסיף אלא לפרש.

תוקן על ידי - יהוסף - 10/3/2002 12:07:47 PM

תוכן האשכול במילים פשוטות.
על הלומד לאחר ניתוחו בלימודו, לחזור לחויה הכללית אותה הוא חי בחיי היום יום, ולראות שם מה הפרופורציה והעוצמה של העיקרון אותו הוא השיג.
עסק זה חשוב מאד להכליל אותו בלימוד עצמו, כי אם ניפגש בפרופורציה הזו בחיים נתאכזב מלימודנו וינתק הוא מחיינו.

לדברי מיימוני, היינו לעשות * במודע * מה שהמאירי, טוען שנעשה לא במודע: בנין מחדש של האדם לפי הכללים שהוא משיג במהלך לימודו. אבל כיום התרחקנו מהמצב שזה נעשה מאליו, כדברי המאירי. כנראה מפאת כל המיסטיקה שחדרה לראשינו ולליבותינו, לא מתחברת לנו התורה באופן אוטומטי.

יהוסף

אפילו כשאתה מצטט - אותי, למשל - אתה מוסיף הערה עמוקה שמצריכה עיון רב. כאן הצבעת על מעכב גדול בפני התקדמות שכלית. ההיצמדות ל"מיסטיקה".

אבל זה נושא שטעון בדיקה יסודית. כיצד תופעה זו מזיקה ליישום, באופן שמצייר המאירי?

ומהי אותה "אוירה המיסטית" שמלווה את התורה והמצוות בזמננו? אני משער שכוונתך לתקופה שמאז פריחת הקבלה?

הרי יש צד לומר שמיתוסים - אפילו מיתוסים מיסטיים, אם אשתמש בביטוי לא מדוייק זה, נועדו לחזק את התבססות התורה והמצוות. אין זה דומה ללמוד תורה מתוך אמונה שמתקנים עולמות עליונים ללימוד מתוך הבנה פילוסופית נוסח הרמב"ם. ההתרגשות וההתפעמות אופיינים יותר לבני הקבוצה הראשונה...

אבל אין די בהתלהבות. כוונתך בוודאי לכך שיש מיתוסים מיסטיים שהינם מזיקים להתקדמות בתורה ובהבנתה. (נשאיר משהו לאשכולות אחרים). בכך שנינו מסכימים.
הלוואי שכל עם ישראל ישכילו יבינו זאת...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

באופן מעשי -
לפתרון הפער בין הידיעה הלימוד למעשה -
ראה -
אשכול בחינת ההלכה
ולאחריו
אשכול ישרות לעומת עמקות

ואז חזור -
אשכול החוליה החסרה של בוקר

יהוסף

כאשר אדם לומד את עומקם של דברים, הכוונה היא ראיית הדברים בהיקפם המלא. אחרת מה המשמעות לעומק?.
אני מבין, שבעומקם של דברים מתגלים פרטים אשר בשטחיות החוויה הישירה, לא מובחנים מפאת דקותם או סיבה אחרת. מכאן, שהעומק הוא הוא קבלת הפרופורציה הנכונה. ואם אכן קלענו לאותה פרופורציה, אזי איך יתכן שכשנחזור לחוויית החיים, יהיה ההקשר רחב יותר?!

בוקר,

כאשר קראתי את שאלתך ניצבתי לפני הקושי שהיא מציגה, אבל איכשהו בתחושה [חווית החיים] היה ברור שרק כאשר חוזרים לחוויה יכול הלימוד לא רק להיות חי, אלא גם מדויק.
לא מצאתי הוכחה לתחושתי מדוגמא מעשית שאוכל להעביר לך ולכן החלטתי להמתין, עד יזמין לי הווה.
והנה בחלוף כמה דקות, הזכירני הווה [נזכרתי בלע"ז] בשיחה שקיימתי אתמול עם חבר מאיזור לטרון. ביום כיפור קיבל על עצמו להפסיק לעשן ובמוצאי הצום אכן קיים. מאוחר יותר, שם לב שתגובותיו לזולתו נהיו מעט יותר אגרסיביים [לא משנה לעניינינו אם זה רק תירוץ], החליט שבינתיים ישוב לעשן.
כאשר לומדים גם בהקשר הרחב ביותר שיכולים, טבעי ששוכחים לקחת בחשבון את כל התסריטים האפשריים שהחיים בעצמם המעוגנים ברגשות, מביאים בשעת ההתמודדות.
תיאורטית הנך צודק. לו היה ההוא מקיים דיון על הפסקת העישון, היה יכול נידון כזה של "על חשבון" גם יכול להיכנס בדיון שלו. אבל נדמה שעדיין לא הגיע האדם ליכולת לקיים ספונטאנית [היינו אם לא התמחה בנקודה] דיון שאיכשהו יקיף את כל הנוגע לנידון.

בוקר טוב בוקר

[ווטן כבר ענה, אענה בסגנוני]

העמקות, יכולה להיות אכן עמקות המקיפה את כל המישורים ואז תיחווה גם בחויה הישירה.

אך בדרך כלל זה לא שייך, בשביל להעמיק צריך מיקוד מוגבר, המיקוד מוגבל, ועל כורחנו אנו חייבים להתעלם משאר הדברים.

אשאלך: האם בעת כתיבתך את הערתך שמת לב אם המקרר עובד, האם שמת לב באותו זמן אם הנך רעב, או אולי כדאי שתשתה, או אולי להתרחץ, או שמא להדליק את המזגן או אולי לסגור את החלון או ....??????
אם התשובה כן, אתה מלאך, אם לאו אתה אדם.

ווטו

מעניין (באמת) שבחרת להרחיב את החיים ברגשות! המעוגנים בהם, הגם שאני מודע לנכונות העובדה, אישית לא הייתי בוחר בזה ואולי בגלל אידיאליזציה אפרופורציונלית.
ולגופו של עניין, זה נכון שכשחוזרים לחוויה, הלימוד נהיה מדויק יותר, אך עדיין הלימוד קרי העמקות הוא זה שנותן את הפרופורציה הנכונה, שכן החוויה הישירה נחוות כמו שהיא והפרופורציות "קפואות" בתוכה. היכולות לבחון ובמידת הצורך לשנות, אפשריות רק בזמן הלימוד (ולא בזמן אמת).
העובדה שנוספים פרטים שלא נלקחו בחשבון הלימוד, אינה מעידה על קבלת פרופורציה, אלה על שינויים מתבקשים עקב הידע הנוסף. אדרבא, הידע הנוסף בחוויה הישירה תוקע את המהלך הטבעי. אמנם "תקיעה" חיובית, אך לא הייתי אומר הרחבת פרופורציה.

יהוסף

גם בעת חווייתי הישירה, איני שם לב אם אני רעב או כדי שאתרחץ או.....
גם חוויה ישירה, הינה התמקדות בפרטים הקרובים לדעת, כאשר כל שאר "העולם" נימצא במצב של "ענן" דעיכת הידע.

בוקר
אני מתייחס לדבריך לוטו.
יהי נא כדבריך, אך איך שלא יהיה החזרה אל החויה הישירה היא זו הנותנת את התמונה הנכונה, על פי הנתונים המתווספים אליה. תקרא לזה פרופורציה תקרא לזה הוספת נתונים זה לא משנה, הרעיון נשאר אחד - מהלימוד עלינו לחזור לחוית החיים ולקבל בכך את רעיון העמקות בהתאמה לחיינו