|
|
| נשלח ב-5/7/2006 14:51 |
 |
| |
ישוב הקושיא: יש לחלק בין חיבור לפירוש
בהמשך אותה אגרת, הרמב"ם עצמו מישב את שיטתו:
"דע, אלופי ומיודעי, שכל מי שכתב ספר... אחד משני דרכים הוא אוחז: או דרך חיבור,או דרך פירוש. ודרך החיבור להזכיר הדברים הנכונים בלבד, בלא קושיא ובלא פירוק ולא שום ראיה בעולם, כמו שעשה רבינו הקדוש בחיבור המשנה. ודרך הפירוש להזכיר הדברים הנכונים ודברים אחרים סותרין אותם, והקושיות על כל דבר, והפירוק, והראיה שזה הדבר אמת וזה שקר, או שזה ראוי וזה אינו ראוי – וזהו דרך התלמוד, שהתלמוד פירוש המשנה."
יש לחלק בין דרך חיבור כגון המשנה לדרך פירוש בה אחז התלמוד: בחיבור יש לכתוב את הדברים כמות שהם, בלא פירוש ובלא משא ומתן, ואילו הפירוש מציג את הקושיות, ההוויות, המקורות וכיו"ב. "משנה תורה" לא בא להחליף את פירושי התורה שבע"פ, כי אם את החיבור שלה - המשנה. וכמו שכתב באותה איגרת: "ואני לא עשיתי פרוש אלא חיבור, דרך המשנה."
על דמיון חיבורו למשנה כבר רמז כאן, בהקדמה לס' המצות: "אבל אחברהו בלשון המשנה כדי שיקל זה לרוב...ושאחלק כל כלל לפרקים והלכות, כמו שעשתה המשנה."
תורה שבע"פ - משנה
עיון בהקדמה למשנה תורה מחזק עוד יותר את הקשר בין ה"משנה תורה" למשנה, וז"ל שם: "כל המצות שנתנו לו למשה בסיני- בפירושן נתנו, שנאמר 'ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצוה': 'תורה', זו תורה שבכתב; ו'מצוה', זה פירושה. וצוונו לעשות התורה, על פי המצוה. ומצוה זו, היא הנקראת תורה שבעל פה."
מקור הדברים הוא במאמר רשב"ל בברכות ה., "מאי דכתיב 'ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם' - לוחות אלו עשרת הדברות, תורה זה מקרא, והמצוה זו משנה." המצוה המזוהה במאמר עם המשנה, נקראת בפי הרמב"ם – "מצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה". אמור מעתה, המשנה, ולא התלמוד, נקראת תורה שבע"פ.
הגדרה זו תואמת גם את דבריו במשנה תורה שהבאנו לעיל: "...שליש בתורה שבכתב; ושליש בתורה שבעל פה; ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו וכו' הוא הנקרא תלמוד."
מובן שגם כאן המושג תורה שבע"פ מתיחס דוקא למשנה.
הבהרת מערכת המושגים של הרמב"ם שופכת אור חדש על דבריו מעוררי הפולמוס מההקדמה למשנה תורה: "לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה. לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבע"פ כולה - ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם". היינו, יודע את המשנה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם.
שוב, נראה בעליל כי החיבור החדש הוא חלופה למשנה ולא לתלמוד.
אך עדיין עלינו להבין שני דברים: מה ראה הרמב"ם להחליף את המשנה? ומה פשר הסתירה בדבריו ביחס ללימוד התלמוד?
מהות המשנה
באגרת לרב פנחס הדיין אנו עומדים על הבנה חדשה של המושגים משנה ותלמוד. המשנה והתלמוד אינם דוקא החיבורים הידועים שנערכו ע"י רבי או רבינא ורב אשי, אלא גדרי לימוד שונים אשר יכולים להתקיים בתקופות שונות: משנה היא כל חיבור שיתחבר בדיני התורה, תלמוד הוא כל פירוש שיתפרשו דינים אלה.
היות והרמב"ם מיחס חשיבות גדולה לחילוק בין סוגי הלימודים, יש לשאול מה מהותו של חילוק זה מעבר להבדל הסגנוני?
שמעתי ממו"ר, הגר"י ויינברג זצ"ל, כי המשנה היא "ההגשמה" של תורה של בע"פ, גיבוש המשא ומתן החפשי בין החכמים – לידי מערכת חוק כתובה (Codified law). הוא כינה זאת: "גוף של תורה שבע"פ". וכן אמר לי, יבל"א, הגר"מ שפירא שליט"א, שהמשנה היא מיצוע בין התורה שבכתב לתורה שבע"פ. דברים אלו מבהירים את חשיבות הגדרת המשנה כ"חיבור" – קרי, מערכת קבועה של תורה שבע"פ, המיצבת את החמקמקות של הדינים היכולה להווצר מפאת ריבוי הדרשות והמחלוקות השונות.
הרמב"ם סבר שאחר המחלוקות והפרשנויות שנתחדשו מימי רבי עד זמנו – יש צורך לקיבוע חדש של דיני התורה שבע"פ בחיבור ברור שימלא את מקומה של המשנה שאינה כוללת בהדיא את פרטי הדינים שנתחדשו מימות האמוראים והגאונים. הוא רצה ליצור גוף חדש של תורה שבע"פ.
מעתה יובנו דבריו על דיוקם: "כללו של דבר כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל אלא יהא חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, עם המנהגות התקנות והגזירות שנעשו מימות משה רבינו ועד חיבור ... לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבע"פ כולה - ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם."
החיבור החדש עומד במקום המשנה, לפיכך ספר אינו קורא ביניהם, חיבור נוסף אינו צריך עוד – כי ידי חובת משנה יצא, אבל ידי חובת תלמוד לא יצא. חובת התלמוד אינה תלויה בספר – התלמוד הוא פעולת חקירת מקורות ההלכה וישוב הקושיות וההוויות שבין ההלכות.
ביאור דעת הרמב"ם על העיסוק בתלמוד
מעתה נוכל להבין את פשר בקורתו של הרמב"ם על לומדי התלמוד – לעומת החיוב המפורש שכתב בהלכותיו לעסוק בו. הרמב"ם לא התנגד לעצם העיסוק בתלמוד אלא ראה את השימוש בו כחיבור - חסר תועלת. עד זמן כתיבת חיבורו לא היתה ברירה כי אם להשתמש בתלמוד הבבלי לא רק כמקור לידיעת המשא ומתן התלמודי אלא גם כחיבור הלכתי ללמוד את כל ההלכות שנתחדשו מימות רבי ואילך. מיום שהכליל הרמב"ם את כל מסקנות התורה שבע"פ בחיבור חדש – אין צורך עוד בלימוד התלמוד הבבלי כספר הלכה. לכל היותר יש לברר בו את מקורות הדינים או לרדת לעומק המחלוקות במקום שלא נתבררה ההלכה כל צרכה בחיבור.
נראה איפוא, שחובת שילוש הזמן ללימוד התלמוד לשיטת הרמב"ם אינו בלימוד ה"ספר" תלמוד בבלי כסדר, בהיותו כולל דעות רבות שלא נפסקו להלכה, אלא העמקה בדינים שנפסקו בלבד.
תוקן על ידי - YBechhofer - 05/07/2006 14:54:53
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2006 16:18 |
|
| |
הרב בקהופר,
ובכן, לימוד גמרא הוא בסופו של דבר בזבוז זמן?
אולם אנחנו אחרי הראב"ד שהפך את הרמב"ם מספר פסק מוחלט לספר למדנות.
תרגיל קטן,
כיצד היתה נראית היהדות אם כולם היו רמב"מיסטים?
תוקן על ידי - בעלבעמיו - 05/07/2006 16:24:34
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2006 23:27 |
|
| |
בעל בעמיו,
התוכל לכתוב בצורה מפורטת יותר? (1. לאילו נקודות אתה מתיחס,
2. האם אתה מעיר/שואל/מבקש הבהרה/מפתח דיון?)
תודה
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2006 08:37 |
|
| |
הרמב"ם נכתב כספר פסק מוחלט וסופית ההתיחסות אליו היום היא כאל פוסק אך כעיקר כבסיס ללמדנות. חלק משינוי זה נזקף לראב"ד שבהשגותיו חיב את הלומד לחזור למקורות והראה שההכרעה אינה מוחלטת ויחידה.
ניתן לחשוב שאם הרמב"ם היה משתלט אזי כל יצירה תורנית ומחשבתית היתה נעצרת. ממילא מטרת הלימוד היתה לבסיס לפילוסופיה אריסטוטלית.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2006 14:34 |
|
| |
אדרבה המאמר שלי בא להקל מעל הרמב"ם את ההאשמה הנושנה הזו.
הרמב"ם לא התכוון להפסיק את הדיון התלמודי, הוא ביקש ליצור לו בסיס חדש מהמשנה שנערכה במילניום שקדם לו.
אם אתה מבין שרבינו הקדוש לא עצר את היצירה התורנית תבין את זה גם על הרמב"ם.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/7/2006 11:43 |
|
| |
הרב בקהופר,
הרעיון הוא יפה. בכל זאת, יש לי הערה עיקרית אחת: מדוע צריך לכתוב ספר שמקצר את ההלכות שאינן נוגעות לזמה"ז?
אם אכן הרמב"ם מאמין בלימוד תורה כפי שאנחנו עושים כיום, הוויות אביי ורבא, אזי מטרת החיבור שלו היא כעין חיבור של 'משנה ברורה', כלומר תקציר הלכתי לשימוש עמי הארצות, או אלו שלא הספיקו לעבור על כל הסוגיות בעיון. אז למה לפסוק ולסכם גם את כל ההלכות למשיחא?
שמא תאמר שמטרתו היא כמו שכ' הח"ח בהקדמת ספהמ"צ שלו, לקיים מצוות זכירת כל המצוות: 'וזכרתם את כל מצוותי', אך לזה די בספר המצוות ולא צריך את ה'יד'. ולהיפך, בהקדמת ספר המצוות מבואר שלא זו היתה מטרתו אפילו שם. הוא משתמש בספהמ"צ כבסיס וכשלד לבניית ספר ה'יד', ולא כאמצעי למצווה לזכור את המצוות.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/7/2006 12:01 |
|
| |
הבנתי את התשובה לשאלתי מתוך דבריך בהודעה האחרונה. אתה טוען שהרמב"ם רצה ליצור בסיס חדש ללמדנות (במקום המשנה) ולא תקציר הלכתי.
הבעיה כאן היא שהבסיס הזה אינו יכול להיעשות באופן של הכרעות, כמו שהמשנה לא מכריעה. אוסף של הכרעות הוא תקציר הלכתי ולא בסיס ללמדנות.
כמובן שכיום אנחנו בונים הרבה למדנות על בסיס הרמב"ם, אבל הלמדנות הזו אינה יכולה להקיף את כל התושבע"פ אלא את שיטת הרמב"ם עצמו. אם כן, כיצד הוא בונה בסיס חלקי ללמדנות, ומשמיט חלק ניכר מהבסיס המשנאי (כל מה שלא נפסק על ידו להלכה), וגם פסקי אחרים שחלקו עליו.
להשתלט על העולם הלמדני זה הרבה יותר יומרני מאשר להשתלט על העולם ההלכתי (שאת זה עושה כל ספר פסקים ותקצירי הלכות). לאור דבריך, ההאשמה כלפי הרמב"ם הופכת להיות עוד הרבה יותר כבדה וחמורה. הוא רוצה למחוק חלקים מהתורה שקיבלנו במסורת, ולשיטתו משה (בן מיימון) יחליף את משה (רבנו). אמנם ממשה עד משה לא קם כמשה, אבל זה רק ממשה רבנו. משה רבנו עצמו קם גם קם.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/7/2006 12:06 |
|
| |
אחת לכמה זמן קם מישהו ומוצא תרופת פלא לכל החוליים של עם ישראל, אחד טוען לחזור לרמב"ם ואחר טוען לחזור לגר"א וכו'
האם יכול להיות שהם צודקים?
תוקן על ידי - בעלבעמיו - 13/07/2006 12:07:59
|
|
|
|
| נשלח ב-13/7/2006 13:20 |
|
| |
בעלעבמיו,
בהנחה שאתה מודע לזה שהרמב"ם החזיק בדעה שהיתה רווחת בין הרבה מחכמי ישראל , כי כל החוכמות היו מורשה קהילות יעקב, ורק באורך הגלות אבדו - ובמו"נ ח"א פ עא - תמצא אותו אומר: "דע כי החוכמות הרבות אשר היו באומתינו בדעת אמיתת העניינים האלה אבדו באורך הזמן ובשלוט האומות הסכלות האלה וכו'.." לפיכך, על פי כוונתו לפחות, נמצא שמימלא מטרת הלימוד היא בסיס לתורת משה.
אתה שואל איך היתה נראית היהדות אלו כולם היו רמבמיסטים? ואני שואלת מה היה אז רע? - [ הרי הוא עצמו כשהורחם והושפל, אמר ברב צערו, שכשתיפול הקנאה והשררה כולם יתאוו רק לו" ורק הלוואי שיגע היום הזה, ואם בדרכו היו הולכים מעמד כמו עמידתו של ר' יהושוע הפחמי מול רבן גמליאל היה הופך עניין שבשגרה ] מבחינת הרמב"ם - המדע הוא חלק אורגני של התורה, של הדת והאמונה, ותנאי מוקדם לאהבת ה'. לפיכך דעות ואמונות, דברי מוסר ואגדה כמו אלה שקבע הרמב"ם בעיקר בספר המדע הל' "יסודי תורה", הל' "דעות" וכו' - הן לדעתו הלכות כהלכות לווה ומלווה, וכהלכות מאכלות אסורות אעפ"י שיסודן בחכמת המחקר והפילוסופיה.
המשנה, יסודה של התלמוד מתחילה - "מאימתי קורין את שמע בערבית?" ומסיימת: "חלות דבש מאיתי מטמאות? - ראשיתה ואחריתא מעשי הדת והמצוות. והמשנה תורה" ראשיתו אמונות ודעות, ואחריתו - תקוות לב וחזיוני לב של איש הוגה דעות וחובק עולם: הוא מתחיל: "יסוד היסודות ועמוד החוכמות שיש שם מצוי ראשון ממציא כל נמצא", ומסיים בדברי החוזה ישעיה: "כי מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים"
"את המדע והחקירה המושכלת הכניס רבינו במחיצת ההלכה ויבצר לה מקום בבית מדרשה"(גריץ). גם לפני הרמב"ם היו חכמי ישראל דורשי תורה שעסקו בעיון השכלי- אך החקירה המושכלת עמדה מחוץ למחיצת היהדות התורנית והמעשית - מעתה, מה שחידש הרמב"ם בספרו ה'חדש' הוא שהוא ראה לנכון להכניס את המחקר הפילוסופי לקודש הקודשים -"בהרמב"ם נתפלסף התלמוד ונתתלמדה הפילוסופיה"( גריץ. שם)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/7/2006 12:41 |
|
| |
לרב מ. אברהם
תודה על תגובתך, אנסה לענות על דבריך.
מה שהרמב"ם "הולך בדרך המשנה" הוא אינו אלא יצירה של גוף, שעל ידיו יצא אדם חובת שליש משנה (התושבע"פ) שכלול בתוכו שינון פסקי הלכות כמפורש בהל' ת"ת שהבאתי.*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />
אולם לשליש תלמוד הוא סבר שהלומדים צריכים ללכת ולחקור הן בתלמוד, הן במכילתא, ספרא, ספרי ותוספתא כפי כוחם ורוחב לבבם.
לא ניתן לומר שמה סבר להחליף את משה:
א. לגבי ההלכה אין להאשים אותו שהוא פסק כדעתו, כמו שאתה בעצמך אמרת, שכל ספר פסק הוא "שתלטני".
ב. לגבי הלמדנות – על כגון דא אמר הרמב"ם "וכי אני צויתי שירשפו את כל הספרים שנעשו לפני?", יעמדו נא ספרי המקורות בספריות בתי המדרש, וישמשו את המעיינים. אלא ש"דף הבית" של הלימוד לא יהיה עוד התלמוד הבבלי ולא משנת רבי, כי אם החיבור החדש. באמת, בהמשך באיגרתו לר' פנחס הוא עצמו התחרט שלא כתב מראה מקומות לפסקיו, ורצה לעשות כן. אז "דף הבית" היה גם עם ה"קישורים" המתאימים. לא אסתייע מילתא ונטרפה השעה. אין ספק שהוא היה מודע לכך ש"המורה מהמשניות הרי זה ממבלי עולם" נוגע גם לחיבורו. ולא התכוין שידונו מדבריו לגבי דבר אחר אלא אם כן דיבר עליו בפירוש. (זה ענין קצת יותר ארוך ולא אוכל להכנס אליו כרגע).
הביקורת שלו על לימוד התלמוד בדורו היתה שאין צורך להיות בקיאים בתלמוד על הסדר, כי התלמוד לא יכול לשמש כחיבור מרכזי של התושבע"פ. ההיסטוריה מוכיחה שהרמב"ם צדק: עם ישראל איבד את היכולת להוציא את ההלכה מהתלמוד, טובה גדולה עשה הרמב"ם לדורו ולדורות שקיבץ (וגם הכריע כשהיה הצורך) את כל ההלכות שהיו בנמצא בזמנו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/7/2006 16:55 |
|
| |
הרב בלוקהופר,
בגלל היעדר מראי מקומות, לא סביר שמראש הוא תכנן 'דף בית' (אחרת השמטת דך מקורות לא יכולה להיות איזו טעות מקרית שהוא מתחרט עליה בדיעבד).
מעבר לכך, הוא אומר שספרו מחליף את כל ספרי המקורות האחרים שלא יצטרכו אליהם יותר. אז הוא כן אמר 'לשרוף' את כל ספרי קודמיו (מטפורית כמובן).
אכן, אם הוא התכוין שספרו ישמש כשלד במקום המשנה, למלא חובת השליש הזה של הלימוד, זה כבר יותר סביר. אך גם לגבי זה עומדת הערתי דלעיל שאם כך היה עליו להביא את הדעות השונות (כמו שעשתה המשנה המקורית), בחז"ל, בגאונים ובראשונים .
הראיה שהבאת ממה שקורה היום אינה מעידה על כוונותיו של הרמב"ם. כיום הספר שלו אינו משמש כ'משנה' אלא כראשון מרכזי שחשוב לברר את שיטתו. והדבר קרה בדיוק בגלל שהוא השמיט את שיטות קודמיו ומקביליו.
היה מקום לומר שהוא התכוין בדיוק למה שקורה היום, אבל לכאורה דבריו שלו עצמו לא מורים על כך. להיפך, מדבריו וממבנה הספר נראה שהספר דווקא מכוון למי שאינו רוצה לעסוק בתלמוד (=פלפול ועיון), אלא למי שעוסק במשנה (כדבריך) או רוצה לדעת מה ההלכה בלי עיון במקורות (אף שקשיא עליו מן המורה הלכה מתוך משנתו, ואולי הוא עשה שיקול של 'עת לעשות לה' ', כמו רבי).
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/7/2006 18:32 |
|
| |
ר' מיכי,
אם יורשה לי להתערב, יש לי השגה על הבנתך מה קורה בימינו:
כתבת: "כיום הספר שלו אינו משמש כ'משנה' אלא כראשון מרכזי שחשוב לברר את שיטתו. והדבר קרה בדיוק בגלל שהוא השמיט את שיטות קודמיו ומקביליו."
אבל באמת הטור, ויותר ממנו השו"ע, אימצו את הרעיון של הרמב"ם לחדש גוף של תושב"ע (ומן הסתם אתה סובר שהם עשו עבודה טובה יותר מהרמב"ם כי הם הביאו את הדעות השונות), והגדיל לעשות השו"ע שרוב ספרו העתקת לשון הרמב"ם. לכן אפשר לומר שאכן יש לנו היום משנה רמב"מית משודרגת, ומה היינו עושים אם היינו צריכים לחיות עם גמ' תוס' ופנ"י, מבלי הנסיון (המוצלח) לחדש משנה.
דבר שני, אני מבין שהצעד לבטל דעות אחרות הוא נועז והוא דבר שגם רבי לא עשה. אבל הרמב"ם לא ראה בגאונים סמכות שהוא חייב לציית לה, ודברי ראשונים אחרים על הגמרא הוא כנראה לא הכיר -כך שהוא לא החסיר דבר: הוא כתב כל מה שעולה לדעתו (ודעת הרי"ף) מהתלמוד, וזהו.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/7/2006 20:33 |
|
| |
בעל בעמיו,
העובדה שאין בידי אף אחד תרופת פלא לבעיות הדור באשר הן, לא צריכה למנוע דיון מחודש בשיטות שנדחקו מביהמ"ד. האם עלינו לקבל את המציאות כמות שהיא בגלל שהיא המציאות? לשיטתך, גם לחסידות או לציונות הדתית לא היה מקום בשעתן שהרי היתה בהן מידה רבה של המצאת התורה מחדש.
לגופו של עניין:
גם לימודי סמיכה לרבנות, חכמת הנסתר או הפילוספי"ע אינם בזבוז זמן, אך הם אינם מעניינים או מתאימים לכישוריו של כל לומד ולכן אנו מקבלים בהבנה מי שלא עוסק בהם. מי שכן עוסק בהם, יבורך.
מאידך, לימוד התלמוד ומפרשיו הפך למצות עשה שחייבים על ביטולה כרת, למרות שברור שלא כל אחד מתאים לו ומוצא בו עניין. אף ישיבה לא תעז ליצור מסלול לימוד אלטרנטיבי שלא על בסיס לימוד הגמרא, והתוצאה היא שחלק ניכר מהתלמידים יושבים בביהמ"ד ובוהים בגמרא וחלק אחר, יר"ש במהותו, כלל לא מגיע אליה בגלל זה.
בעיה נוספת היא שלעתים ההתמקדות בגמרא ובמיוחד במסכתות מסויימות דוקא, גוררת עמארצות בנושאים אחרים (וכבר צווח הרב שך על כך שבפועל לומדים בישיבות 20 דף מכל מסכת).
לימוד על בסיס הרמב"ם יקנה קודם כל בקיאות רחבה בנושאים רבים (גם אם אין בה בכדי להקנות את כל השיטות, הרי שלפחות את המושגים הבסיסיים ידעו כולם. אם יעיינו קצת בנו"כ ידעו גם את השיטות האחרות).
בנוסף, השפה שלו יותר מתאימה לתלמידים בני דורנו מאשר השפה התלמודית ושפת מפרשי התלמוד.
מי שחפץ בהעמקה ועיון ובגמרא תמיד יוכל לעשות זאת גם אם ידע את הרמב"ם על בוריו.
היהדות לא תהפך בכך לרמבמיסטית (ר"ל, ה' ישמרנו מהרעה הזו) כיון שאנשים ימשיכו להתנהג הלכתית ומנהגית כפי המנהג בביתם/קהילתם ברוב המקרים וישארו משנה-ברוראיסטים או ילקוטיוספיסטים מובהקים (ב"ה).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/7/2006 10:52 |
|
| |
ממללא,
הנושא כאן היה מה היתה כוונת הרמב"ם עצמו, ולא מה נכון לעשות במסגרת לימוד תורה.
לב העברי,
אני בהחלט מכיר בחשיבותו של הרמב"ם ללימוד תורה מעבר להיותו אחד הראשונים החשובים. אין כמו ספרו שמסייע להתמצא ולהגיע לכל הלכה במהירות האפשרית, ולקבל תמונה בהירה של הנושא. ובכל זאת, הנושא הוא כוונת הרמב"ם עצמו (האם התכוין/הצליח לייתר את ששאר המקורות) ולא מה שאנחנו עושים עם ספריו כיום.
לא הרי סיוע ללימוד, חשוב וגדול ככל שיהיה, כהרי ביטול כל מה שלפניו ומצדדיו.
מה שהרמב"ם לא הכיר ספרי ראשונים אחרים, אז בגלל זה גופא הוא איננו יכול להתיימר ולהחליף את המשנה של רבי ואת כל שאר המקורות. ועוד, את מקורות חז"ל הוא הכיר ולא הביא. את שאר הראשונים (כמו רש"י וראשונים בעלי התוס') היה עליו לברר כדי להקיף את כל התורה (!) כפי שהוא מתיימר לעשות.
ושוב, אין לי כל ספק בחשיבות פעולתו המדהימה והיחידאית, אבל אנחנו דנים כאן על כוונותיו ועל הצעותיו של הרב בלוקהופר (והאם הן אכן מתאימות לכוונת הרמב"ם המקורית).
אני גם בהחלט מסכים שניתן היום לעשות עם הרמב"ם לימוד דומה למשנה, כלומר לללמוד בבקיאות נושאים הלכתיים שונים. בדיוק כך ניתן גם ללמוד ממנו עיון ישיבתי. השאלה היא למה הוא עצמו התכוין כשכתב על ייתור התלמוד והמקורות האחרים.
לסיכום, העובדה שהוא הכריע את ההלכה, ולא הביא את המקורות בכללותם היא חשובה להבנת כוונתו, ולענ"ד הרב בלוקהופר אינו עונה על כך.
ועוד הערה לסיום. אני ממש לא חושב שהשו"ע והטור עשו עבודה טובה יותר. שם זה עוד הרבה יותר בעייתי מאשר אצל הרמב"ם, ואולי טוב יותר אילו לא היה נכתב (בניגוד לרמב""ם שאני בהחלט חושב שמצוין שהוא נכתב, אך לא בהכרח מהסיבות של הרמב"ם עצמו). הם אמורים לסכם דעות להלכה, ובכל זאת לא תמיד מכריעים. הם משמיטים הרבה מקורות. כך שנמצאנו קרחים מכאן ומכאן: זה לא ספר הלכה ולא 'משנה'.
וכל זה לולא דמיסתפינא כמובן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/7/2006 15:17 |
|
| |
ר' מיכי כתב:
"מה שהרמב"ם לא הכיר ספרי ראשונים אחרים, אז בגלל זה גופא הוא איננו יכול להתיימר ולהחליף את המשנה של רבי ואת כל שאר המקורות. ועוד, את מקורות חז"ל הוא הכיר ולא הביא. את שאר הראשונים (כמו רש"י וראשונים בעלי התוס') היה עליו לברר כדי להקיף את כל התורה (!) כפי שהוא מתיימר לעשות."
וכן רבי התיימר לכתוב חיבור תוך השמטת משניות רבות שלוקטו אח"כ ע"י ר' חייא ור' אושעיא. וסיבך אותנו עם קושיות מברייתות, שאו שהוא הכיר ובחר לא להכניס או שלא טרח לברר.
ועוד מנע בירור של בתי מדרשות מקבילים בהוציאו את תלמידי רבי מאיר מבית המדרש...
וה"ה ליומרתם של מחברי הירושלמי ש(לא הכניסו/לא טרחו להכיר) את שיטותיהם של הבבלים.
וא"כ אין לדבר סוף.
אלא מאי? מישהו צריך להיות "גבר" ולחתוך ולערוך - כך עשה רבינו הקדוש בדורו.
ומה תלונתך על רבינו משה?
|
|
|
|
|
