|
|
| נשלח ב-16/7/2006 23:05 |
 |
| |
הרב בקהופר,
סליחה על שיבוש השם. זה היה בטעות.
לב העברי,
אחרי שרבי הכריע כיצד צריכה להיראות המשנה, דומני שהרמב"ם היה צריך להישאר נאמן להכרעתו העקרונית. רבי לא הכניס למשנה רק את הכרעותיו, אלא החליט לפי קריטריונים שונים מה בפנים ומה בחוץ (אני לא בטוח שזה היה רק חוסר היכרות). בכל אופן, הרמב"ם ידע שחסר לו מידע, ואין לי ספק שהוא יכול היה להשלים זאת.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2006 01:16 |
|
| |
מיכי,
כתבת:
"לסיכום, העובדה שהוא הכריע את ההלכה, ולא הביא את המקורות בכללותם היא חשובה להבנת כוונתו, ולענ"ד הרב בלוקהופר אינו עונה על כך."
על השגת הראב"ד, שאמר: "סבר לתקן ולא תיקן, כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו, כי הם הביאו ראיה לדבריהם וכתבו הדברים בשם אומרם" וכו' - השיב הרב יוסף קארו בהקדמתו לפירושו "כסף משנה" על "משנה תורה" :
"ואני אומר, שטעם רבינו הרמב"ם (שסתם את ההלכה וכתב בקצור מבלי להביא ראיה לדבריו וכו')שאילו היה רוצה ללכת בדרך המחברים שקדמוהו - מה יתרון היה לו להוסיף על דברי הרב יצחק אלפסי, שברוב המקומות הוא פוסק כמותו? ולפיכך בא לחדש פסק הלכה בלשון צח וקר כמו המשנה, ויכול כל חכם לב מהבאים אחריו לסמוך על ברירתו של רבינו, ואם ימצא איזה גדול שלא ירצה לעמוד על ברירתו עד שישקול גם הוא במאזני שכלו - מי מעכב על ידו מלעיין בספרי הגמרא והמחברים? נמצא שדרך זה שדרך רבינו - תיקון לכל העולם, זולתי לחד בדרא באותו זמן. וגם לו הוא תיקון, אם יהיה נחפז לפסוק הלכה - יסמוך על דעת רבינו, וגם כשלא יהיה נחפז - לא מילתא זוטרתא היא לדעת סברת רבינו"
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2006 10:09 |
|
| |
ריב,
אני מכיר את הדברים הללו, אך לדעתי הם אינם נוגעים לדיון דידן:
1. הרי הרב בקהופר טען שהספר של הרמב"ם אינו ספר הלכה אלא סוג של 'משנה' (=בסיס חדש לעיון התלמודי), והכס"מ הזה הוא ראיה נגדו.
2. אני שאלתי לגבי השמטת דעות אחרות (שהיא תמוהה אם הוא באמת התכוין לכתוב משנה), ולא על השמטת ההנמקות (שמעידה על כך שזהו ספר הלכה. וזה גופא אשר טענתי, וכך מניח גם הכס"מ).
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2006 14:33 |
|
| |
מיכי,
אם אתה מסכים למסקנה החד משמעית שעולה מדבריו של ר' יוסף קארו כי הוא "לא אמר 'לשרוף' את כל קודמיו" אז אין בינינו כל מחלוקת. על כל פנים אני לא באמת חושבת שהרמב"ם התחרט על אי הבאת מקורות כי כפי שאומר הרב קארו: מה יתרון במשנה תורה על פני קודמו(?) אלא שהוא ככל האדם היה נתון ללחצים קשים ..אז התחרט
בקשר לדבריך ש"בגלל היעדר מראי מקומות, לא סביר שמראש הוא תכנן 'דף בית' (אחרת השמטת דך מקורות לא יכולה להיות איזו טעות מקרית שהוא מתחרט עליה בדיעבד)." אני לא בטוחה, הרב בקהופרהביא את המלצתו של הרמב"ם לתלמידו איך ללמוד 'תלמוד תורה אמיתי' כשהציטוט שהובא על ידו חסר, והדגש היה על איבוד הזמן ומיעוט התועלת.
בעוד שבמקור מובא של'תלמוד' יש מקום בלימוד 'התלמוד' גם אם ההמלצה לתלמידו להיכנס אליו היא רק במקרים שמתגלה מחלוקת בין חיבורו של אלפסי לבין המשנה תורה - מכאן, שגם התלמוד פתוח בפני הלומד והוא לא מיותר - מה גם לדעתי מי שמכיר דבריו הנחרצים של הרמב"ם ביחסו לדינים שנפלו בהם מחלוקות (בעיקר בהקדמה לפירוש המשנה) ועיקר עבודתו במשנה תורה היתה להגיע למיצוע של כל הדעות מימות משה ועד לימיו ( וקצת קשה לי עם המסקנה אליה הגיע הרב בקהופר שהמשנה היא מיצוע בין תורה שבכתב (תורה אלוהית) לתורה שבע"פ (שבה ניתנה לחכמים סמכות לפסוק על פי השכל האנושי)..אלא אם כן הוא קורא כך ל'ממון תחת עין' )- לא יעלה בדעתו שהרמב"ם התכוון לייתר את התלמוד.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2006 15:21 |
|
| |
ריב,
אני דיברתי על השמטת דעות שונות ולא על השמטת נימוקים. גם השמטת הנימוקים היא בעייתית מאד, אך לא בזה עסקנו כאן. גם הציטוט מדבריי שאליו את מתייחסת לא עסק בשאלה האם הרמב"ם 'שרף' את קודמיו או לא, כך שלא הבנתי את מטרת הקטע של הכס"מ.
בכל אופן, גם דברי הכס"מ אינם סותרים את העובדה שהרמב"ם כן 'שרף' את הספרים שלפניו, שהרי הוא מייעד אותם רק למי שמשום מה אינו סומך על הכרעת הרמב"ם. כלומר למעשה מבחינתו הם מיותרים, אבל מכיון שהם לא נשרפו פיסית הם פתוחים בפני כל אחד. זו עובדה בנאלית למדיי, וכבר כתבתי שמדובר ב'שריפה' מטפורית ולא פיסית. מעבר לכך, כבר הרב בקהופר (בסוף העמוד הראשון כאן) הביא מקור כזה בדיוק מדברי הרמב"ם עצמו (באיגרת לר' פנחס הדיין). אז מה מוסיף לנו הכס"מ כאן?
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2006 16:00 |
|
| |
מיכי,
א) בתגובתי האחרונה התייחסתי לדבריך המובאים למטה(*): ולכן גם הבאתי את דברי הכסף משנה, כדי ל'תת יתר תוקף למקור אותו הביא הרב בקהופר באיגרת ל' פנחס הדיין,מיותר לציין שלא חשדתי שמדובר בשריפה פיסית, אני חולקת עליך כאילו משתמע מדבריו שמבחינתו התלמוד מיותר, ולו רק מעצם העובדה שלאדם שאינו סומך על ברירת הרמב"ם ישנה תמיד האפשרות לפתוח תלמוד ולשקול במאזני שכלו.
ב) ולכן גם עמדתי על המקור החסר שהביא הרב בקהופר בדבר המלצת הרמב"ם לתלמידו - לפתוח את התלמוד בכל מקום בו מתגלה מחלוקת בין המשנה תורה לבין החיבור של הרב אלפסי כדי להיווכח מהיכן נובעת המחלוקת. מכאן שלא בגלל שהם לא נשרפו הם פתוחים בפני כל אחד, אלא, אדרבא, ישנה המלצה לפתוח אותם...
(*)"בגלל היעדר מראי מקומות, לא סביר שמראש הוא תכנן 'דף בית' (אחרת השמטת דך מקורות לא יכולה להיות איזו טעות מקרית שהוא מתחרט עליה בדיעבד).
מעבר לכך, הוא אומר שספרו מחליף את כל ספרי המקורות האחרים שלא יצטרכו אליהם יותר. אז הוא כן אמר 'לשרוף' את כל ספרי קודמיו (מטפורית כמובן)."
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2006 17:57 |
|
| |
ציטוט מקורות משמש לשתי תכליות כלליות:
א. להראות שהפסק מושרש במסורת ("האומר דבר בשם אומרו") והרמב"ם כותב שהוא יצא ידי ענין זה בזכרון כולל של 40 הדורות ממשה עד רב אשי בריש המשנה תורה.
ב. להביא מקורות כדי להוכיח צדקתך ולשלול דעה אחרת. האפשרות לחשוב אחרת יכולה לנבוע משתי סיבות:
1) החושב אחרת הוא פתי או אינו יודע ללמוד.
2) שהוא שמע/ למד מסורת אחרת שאינה להלכה
הרמב"ם לא טרח לתקן את החושבים אחרת מהסיבה הראשונה משום חשיבות עליונה לקיצור ופשטות (כמו שהוא כותב בכמה מקומות). וכך נהג גם רבי.
הסיבה השניה היא הסיבה הבלעדית שבגללה הזכיר רבי דעות אחרות שאינן להלכה, וכמו שכתב הרמב"ם בפירוש בהקדמתו לזרעים.
רבי עצמו לא הביא את כל הדעות ,אלא דוקא את היותר ידועות, שהיה אפשר לטעות ולחשוב שהן להלכה.
הצורך הזה היה קיים דווקא בימי רבי כאשר התחדש רעיון המשנה, לרכז מסורות רבות בכפיפה אחת. כדי שאיחוד זה יהיה מקובל על בני דורו - היה צריך לומר להם: ידועה לי הדעה הנ"ל ועם זאת אני שולל אותה.
אבל הרמב"ם שכתב את חיבורו בתקופה שהיתה אחידות רבה במסורת - מאות שנים אחר שהתלמוד התקבל כסמכות, לא ראה צורך לגלות מקורותיו רק בשביל אותם שאינם יודעים להוציא הלכה מהתלמוד.
באמת בכמה מקומות נדירים הרמב"ם מזכיר דעות אחרות, וע"פ רוב שוללן. כנראה שאלו היו שיטות מפורסמות וחשש שאנשי דורו יטעו לסבור שהן ההלכה בדומה לרבי בדורו. אך שאר הדעות כנראה לא היו מפורסמות שיחשוש לזוכרן ולשוללן, ופשוט.
כידוע, בסוף ימיו שינה קצת את דעתו ורצה לכתוב מראי מקומות ליד החזקה.
לגבי ההערה אם הרמב"ם כתב משנה או קובץ הלכות. אין שום חילוק בין משנה לפסקי הלכות -
פסקי הלכות הם חלק מה"שליש משנה".
ההפרדה בין ליקוטי הלכות "בעלי בתיות" לספרי בסיס ללמדנות, אותם אתה מכנה "משנה" - לקוחה מתוך עולם המושגים של היום. בעבר ספרי ההלכות היו הבסיס הלמדני. גם משנתו של רבי היא קובץ הלכות ובסיס ללומדים. משנה היא דבר אחד: חיבור מנופה וממצה המכיל את ה"חומר" של התורה שבע"פ, ממילא הוא בנוי משינון כל ההלכות, וגם מצריך עבודת חקר המקורות דימוי מלתא למלתא, ישוב סתירות וכו' כלומר הוא מצע לעבודת התלמוד.
כתבתי את הדברים בלי ציון המקורות. אם תרצו אעלה גם סימוכין לדברי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2006 19:05 |
|
| |
ר' יוחנן
כתבת: האפשרות לחשוב אחרת יכולה לנבוע משתי סיבות:
1) החושב אחרת הוא פתי או אינו יודע ללמוד.
2) שהוא שמע/ למד מסורת אחרת שאינה להלכה
ישנה אפשרות שלישית והיא שהחושב אחרת הוא חכם שירד לעומקה של הלכה ולכן הוא מבין אחרת אלא שבמסורת לא התקבל פירושו כמו בזקן ממרא שגם על הצד שהוא גאון הדור וצודק כר' אליעזר בן הורקנוס לא מקבלים את פירושו. (עיין רמב"ן בסה"מ ודומני שגם ר' יעקש"ו ז"ל הסכים לאפשרות הזו.)
|
|
|
|
| נשלח ב-17/7/2006 20:33 |
|
| |
הרב בקהופר,
רבי לא כתב ספר הלכות, שכן פעמים רבות מאד הוא אינו מכריע אלא רק מלקט. גם הסדר הוא תמוה, ואכ"מ.
אם הוא היה מביא דעות דחויות רק כדי שלא נתבלבל, היה עליו להודיע תמיד איזו דעה נפסקת ואיזו מובאת רק לשם מניעת בלבול. הוא לא עושה זאת. אפילו הסתימה כחד תנא (סתם משנה) אינה תמיד הכרעה להלכה.
הרי הגמרא עצמה בגיטין ס אומרת שהכתיבה היתה מפני שהתחילה שיכחה, ולא כדי להכריע הלכה. אם כן, המגמה של רבי היתה שימור.
לגבי הדעות הדחויות במשנה (וכן בגאונים וראשונים), הרי דברי המשנה בעדויות ידועים, ובכל זאת לימוד של דעות דחויות גם הוא לימוד תורה, והן חלק מהתורה. השמטה שלהן היא השמטת חלק מהתורה. ויש להאריך בזה עוד, ואכ"מ.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2008 00:28 |
|
| |
קושיה מעיקרא ליתא. שלושה דפים, ואיש איננו מביא את דברי הרמב"ם בסוף הלכה י"ד (ת"ת פ"א):
"והעניינות הנקראין פרדס, בכלל התלמוד."
ולכן יתכן שהרמב"ם בא לבטל את הצורך בתלמוד, או להגבילו לתחילת לימודו של אדם, ואח"כ יעסוק בפרדס.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2008 14:30 |
|
| |
היי יעבץ
יש הלכה לפני זו ברמב"ם, שם הוא מסביר למה הוא קורא תלמוד, לא לתלמוד בבלי בדווקא:
וחייב לשלש את זמן למידתו: שליש בתורה שבכתב; ושליש בתורה שבעל פה; ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וידמה דבר לדבר, וידין במידות שהתורה נדרשת בהן עד שיידע היאך הוא עיקר המידות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה--ועניין זה, הוא הנקרא תלמוד.
יד [יב] כיצד: היה בעל אומנות--יהיה עוסק במלאכה שלוש שעות ביום, ובתורה תשע: אותן התשע--קורא בשלוש מהן, בתורה שבכתב; ובשלוש, בתורה שבעל פה; ובשלוש, מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר. ודברי קבלה, בכלל תורה שבכתב הן; ופירושן, בכלל תורה שבעל פה; והעניינות הנקראין פרדס, בכלל התלמוד.
השאלה כאן היתה, האם הוא ייתר את הצורך בתלמוד הבבלי והירושלמי והחליף אותו בלימוד משנה תורה. מה מצאת במה שהבאת בקשר לשאלה הזו?
_________________
-------
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2008 23:44 |
|
| |
שאל ybechhofer, בעמ' הראשון:
וקשה, היאך ייפנה אדם כל ימיו לעסוק במה שכינה באיגרות "כילוי הזמן"?
התשובה: כוונת הרמב"ם לעיסוק בפרדס, שאף הוא תלמוד.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/7/2008 15:57 |
|
| |
אמש שמעתי מפי הרב נחום אליעזר רבינוביץ' שליט"א רעיון.
לטענתו הרמב"ם חיבר את משנה תורה, כדי לאפשר לאדם להקיף בהוראה למעשה את כל חלקי התורה, על מנת שיוכל להיות ראוי לסמיכה, אליה חתר הרמב"ם בחדשו שניתן לעשות זאת בהסכמת החכמים.
זה ההגיון, לדבריו, שעומד מאחורי חיבור הלכה למעשה של הלכות רבות שאינן נוגעות בזמן הזה.
_________________
-------
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-22/7/2008 15:59 |
|
| |
הרעיון מעניין
אך האם היית נותן סמיכה למי שיודע רמב"ם ללא מקורות הדינים?
מעניין שהרב רבינוביץ תנא דמסייע לליובאוויטשער.
|
|
|
|
|
