מצעד 'אחרית הגייז' בעיר הקודש

אליעז כהן, אוחזים במידת סדום

קראתי, ולא נותר לי אלא לשאול, מה מצאת בטור הזה יותר: טיפשות, בורות, רדידות או דמגוגיה?

ההתמקדות במקרה פרטי ובמסכנותו - היא תרגיל דמגוגי, ולכן אני נוטה לדמגוגיה.

הטענה החבוטה "למה רבנינו יוצאים רק על עניינים כאלה ולא על העוני וכו'" - כבר יוצאת מכל החורים. כמה פעמים אפשר לענות לחבר'ה האלה??
א) יש מספיק כאלה שמזדעקים על הבעיות החברתיות, ואין מספיק כאלה שמזדעקים על "העניינים הדתיים" (יאללה, נו, תתחילו כבר שאהבת הרע ואהבת הגר גם הם עניינים דתיים וכו' וכו' וכו' וכו' וכו' וכו'... יוצא מכל החורים).
ב) העיסוק בעניינים החברתיים כבר סומן, סוציולוגית, כבעייה שמטרידה במיוחד סקטורים נאורים-שמאלניים-ליברליים בחברה הישראלית, וממילא רק מתבקש, סוציולוגית, שאותם המבקשים לחדד את הגבולות עם סקטורים אלה לא ירצו לשתף את המסרים איתם, גם אם לגוף העניין הם מסכימים איתם, ואותם המבקשים לטשטש את הגבולות (או למזג, או להתאחד, או להגביר את המשותף בעם או וכו' וכו' וכו' וכו' וכו') - כן ירצו לשתף את המסרים איתם. וזה בדיוק מה שקורה בפועל.

אשר לטענה החבוטה עד קבס בדבר קיומם של הומואים דתיים וחרדיים - הריני לבשר לכותב הנכבד שיש גם חרדים שחיללו פעם שבת, אכלו פעם מאכל לא כשר, גנבו פעם, ועוד. השאלה היא אם הם רואים את עצמם כעבריינים ומבקשים תיקון לעצמם או רואים את עצמם כגיבורי תרבות ומבקשים לתקן את ההלכה (ואת החברה שבה הם חיים).
לגבי אלה האחרונים - אני לא יודע מה הם מחפשים באורתודוקסיה. יש מקומות אחרים, שבהם הם היו מוצאים את עצמם הרבה יותר טוב.

אידך, מילה בסלע.
שלא לדבר על הכותב עצמו (שהוא ידידי, במקרה), ששואף להכשיל את חברו בדבר עבירה, ובכך לעבור על 'לפני עיוור' דאורייתא.
השלב הבא הוא כנראה: מצעד עוברי 'לפני עיוור' (בגאווה, כמובן). ובשלב שאחריו: מצעד האורתודוכסים הלא כפופים להלכה. מצעד הקלפטומנים, ומצעד האורתודוכסים הלא מאמינים.
ובטח הרבנים הרשעים ייצאו גם נגד המצעדים הללו (במקום למחות על עוולות חברתיות ותאונות דרכים, ולהצביע 'מימד'). ידעתי. מגעילים...טפו.

אידך
גם אני הקטן מצטרף

אידך,
וכיהודה ועוד לקרא באתי על החתום.

ואם כבר מדברים, ולא קראתי את האשכול הארוך-עד-כדי-יאוש הנוכחי, האם מישהו התייחס פה לתופעת הדתיים-לכאורה שמנסים בשנים האחרונות להכשיר את השרץ בטעמים מנומקים?

מסתמנת בנושא הזה, יחד עם טבילת הפנויות, מגמה של גיוס הפלפול הליטאי לטובת ההווי החילוני, עד שבסופו של דבר יוכל אדם "ללכת בלי ולהרגיש עם" - דתי, עם כיפה, שאינו נבדל במאומה מחברו החילוני. לא צריך להתחתן - אפשר לדבר על פילגש. אפשר גם להיות הומו מוצהר ולגור עם חבר שלך, שכן 'אונס רחמנא פטריה'. גם שבת אפשר להתיר בשעת הדחק של פיקוח נפש (לא יהיה לי כסף לאוטו חדש, והחברה שלי תהרוג אותי). מה עוד נשאר? האמונות? הצחקתם אותי. הרי כבר עכשיו ה"אורתופרקטיקיזם" הולך ופושה, בפרט בקרב חסידיו של הפרופסור המנוח. אלוהים הוא לא אישיו ולא אישיות, התורה אינה באמת מן השמיים (הרי השמיים בתורה חשובים בהרבה), ועוד כהנה. ואז נותר השלד, של הדתיות כמאפיין חברתי טהור, ותו לא.

הפרעתוני,
אתה עושה כאן מיש-מאש של תופעות שעל כדוגמתו היינו אומרים פעם "מה הקשר? בירה נשר".  מה הקשר בין חסידיו של הפרופ' המנוח לבין אסכולת שמיים בתורה?  הרי דווקא אלה דוחים מכל וכל את רעיון התורה כמכשיר חנוכי (או מכשיר בכלל).  ומה הקשר בינם לבין אלה שמתירים את השרץ?  אין קשר, אבל מה זה חשוב.

ולשאלתך האם מישהו התיחס כאן וכו', עיין באשכול שנפתח בזמנו בענין מאמר של הרב חיים נבון בנושא ותמצא נחת.

איד"ג,

מה מצאתי בטור? בעיקר מבט אישי ורגשי, שאתה - משום מה - מכנהו דמגוגיה.
יש תחומים בהם למשוררים (כך נדמה לי) יש יותר מה לומר, או לפחות ביותר טעם וריח מאשר לאנשי מחקר או לרבנים  (שלו היו מבינים טוב יותר את תפקידם, היו נוטים גם הם לשירה...).

לא על טענת ה"למה לא צועקים על מצב העוני" יצא לבי (והיא גם לא נראית לי עניינית במיוחד), אלא על הבקשה לראות בבני אדם קודם כל את מה שהם - בני אדם.
שמחתי גם בהשוואה המקסימה (והפמיניסטית!) בין מצעד ההומוסכסואלים והלסביות הצועדים יחדיו בלא חשש לחוסר צניעות, לבין מצעדי הנגד המופרדים בין נשים לגברים. מיני-דיון זה, יכול היה להפוך לנושא מרכזי בדיון הפנימי על הומוסכסואליות בעולם האורתודוכסי, לולא היה עובר מעל אזניהם של אורתודוכסים כה רבים (ובראשם, לצערי הרב, גם מנהיגים ומחנכים), שאין להם מושג מהיכן להסתכל על אמירה כגון זו כל שכן לבחון אותה ולהתעמת כנגדה.

צר לי, שאינך מבחין בין מי שטעם פעם מאכל לא כשר לבין מי שמתמודד יום יום בשאלת זהותו וקשיי החיים שלו בתוך עולם (שגם איתו הוא מזדהה) הדורש ממנו להתמסגר במסגרת שאינו יכול לעמוד בה (גם אם הוא מאוד מאוד רוצה), בגלל שגם אם יתחתן ויוליד ילדים יגרום צער וכאב אדיר לא רק לעצמו כי אם גם לבת זוגתו ולילדיו.
מסתבר, שיש כאלה שיכולים לאטום אזניהם גם מול זעקת כאב העולה ממעמקי הלב (ואיני מדברת על "לגיטימציה" רח"ל, אלא רק על קשב, רגישות ואמפתיה).
[חבל שזה לא כתוב ברמה של book report ע"י סטודנט שנה א' שאתרע מזלו להיוולד במשפחה חסידית. זה בודאי היה מוציא ממך מעט יותר סבלנות וסובלנות.]

באמת מוגזם.
הרי הלכתית, אם היו מצמידים אקדח לרקה של אדם ואומרים לו או שתקיים יחסים הומוסקסואללים או שתהרג, ההלכה היא חד משמעית, אז מה בלבולי המוח האלו.
יתירה מזו הרודף אחר הזכור ניתן להצילו בנפשו ודין רודף בשפיכות דמים נלמד מדין רודף בערווה.

הפרעתוני

כמו שאמר גם וגם , מיש מאש וסלט מוחלט של דברים חסרי קשר.

אידך

במחי"כ כמו שכתבה אמשלום קיומם של הומואים אורתודוכסיים הוא עניין שונה מאשר קיומו של אדם שמחלל שבת, ההתמודדות היא התמודדות שונה לחלוטין ולעניין זה לא חשובה הויכוח אם בני אדם נולדים כך או נהיים כך במהלך החיים , אין ספק שאין כאן בחירה כמו במקרה של חילול שבת או אכילת נבלות וטרפות. 

אני לא יודע אם ניתן לגשר על הפער הזה , אבל היעדר פתרון לבעיה לא שקול לאי קיומו. יתכן שאורתודוכסי שנוצר בעל נטיות הומוסכסואליות צריך לבחור בין להיות חילוני לבין להישאר אורתודוכסי ולהלחם בנטייתו, אבל אנשים שלא נתנסו בניסיון הזה הם האחרונים שיכולים לפתוח את הפה. העובדה שבמאה ה21 יכולים אנשים להשתמש בהסתה בסגנון בהמות ותועבה , להתעלם באלגנטיות מהשאלה הפשוטה מה יש להם לומר לאדם שלא בחר להיות כך, ועוד לזכות בתמיכה מצד אנשים שאמורים להבין יותר, מראה עד כמה גדול כוח השקר בדורנו.