מצעד 'אחרית הגייז' בעיר הקודש

וודאי שיש זונה יהודית, אז אני אמור לתת לזה הכשר ולפתוח בית זונות עם קפיטריה בהכשר הרבנות? זה בדיוק טענתו של בעל העקדה בפרשת וירא.

מייציץ,

אתה צודק. אני גם איני חושדת במיכי שהוא אדם אלים בעצמו. מאידך, יש מקומות וזמנים בהם גם אמירה (לגיטימית) כשלו היא הסתה לרצח, וכך יש לקרוא אותה. אני מצפה מאנשים שיש להם מעמד והשפעה, שישקלו היטב את מילותיהם (הלגיטימיות).


בע"ב,

דבריך המתוקנים מדגישים בדיוק את מה שאמרתי על גבולות ה"לא יעלה על הדעת". מי שאינו מסוגל להבין איפוק מיני, אינו יכול לשער בדעתו שמירה על חוקי הנידה בלא היזקקות לזונות. מי שמעודו לא התמודד עם זהות הומוסכסואלית ומחוייבות אורתודוכסית, אינו יכול לשער בדעתו מצוקתו של אדם כזה.
[אבל, כרגיל, מאוד קל לראות את צמצום המחשבה אצל אחרים...]

_________________

איד"ג ומציץ,

דבריי אכן הם מישמש מכוון, שבאו להראות את הכיוון הכללי החורז כמה וכמה תופעות שהעיקרון הכולל שלהם הוא "להיות דתי בתוכן חילוני". אני מאוד הייתי בעד אמפתיה להומואים הדתיים, אך לאור הטור של אליעז אני רואה שאמפתיה היא רק הצעד הראשון בדרך ללגיטימציה. על כן, נראה לי שאסור לה לאמפתיה לצאת לרחוב הציבורי, כי שם היא תיהפך להכשר השרץ כולו.

אמשלום,
מישהו אמר שזה קל?

_________________

ריב,
ד"א לאחר עיון בסוגיא וברמב"ם במקום, התברר שצדקתי לדעת הרמב"ם אדם שעליו חל דין קנאים פוגעים בו, "כל ההורגו זכה", אם תתעקשי מאוד אביא לך מובאות מדויקות לדבר.

עם זאת לכתחילה ראוי לאדם לכוון את מידותיו לצד הממוצע וכו' כידוע.
כל זה מבלי להתייחס לנושא הספיציפי באשר לדעתי צע"ג בשאלה האם חל כאן דין קנאים פוגעין בו. (לענ"ד אם לא נעשה מעשה משכב נראה שדין כזה לא חל, מלבד אולי במקרה מיוחד)

מייציץ,
חן חן על ההגנה. עם מגינים כאלה לא צריך אויבים.

אנחנו עוסקים בדיון עקרוני, וכבר אמרתי שאינני מוכן להכפיף את הפרשנות שלי למגמות שלי. אני לא משנה או מגבש עמדות רק בגלל שזה מתפרש לא נכון, או עלול להוביל למסקנות שגויות ובעייתיות וכדו'.

אבל אם כבר עוסקים בפרקטיקה, אז לדעתי הטיעונים שלכם, שלא רואים בכלל צד בדבר שיש בו בהחלט כמה וכמה צדדים, מעבר לויכוח המהותי שיש לי איתכם, לדעתי גם פרקטית דווקא הם שדוחפים אנשים לאלימות.
כאשר לא דנים עם אדם ברעיונות שלו, הוא חש שהוא צודק ואנשים לא רוצים להתמודד עם טענותיו. כך בדיוק מגיעים לאלימות.
לדעתי אם במקום להדחיק היו דנים עם יגאל עמיר ודומיו על השאלה האם יש על רבין דין רודף, שגם שם היו צדדים חזקים לדיון, יש סיכוי לא רע לכך שהאלימות היתה נחסכת. כשאנשים מעלים צדדים רלוונטיים, והמישור הציבורי מדחיק אותם ולא מוכן להתייחס אליהם עניינית, הם חשים צודקים ונדחפים לפעולות נמהרות.
כך שגם פרקטית אני לא מסכים עם דעתכם.
אם אותו דוקר משנה שעברה היה נוכח בדיון פתוח בבית המדרש בשאלה האם ראוי ונכון לפגוע, דומני שהסיכוי למנוע את הדקירה היה בהחלט עולה. אלא שדיון כזה לא התנהל, ומשום צד. אלו (החרדים) בטוחים שכל הצדק איתם, ולא שומעים את הצד השני, ואלו (=החילונים/ליברלים וכדו') לא מוכנים לדון בעניין זה.
לדעתי זה לא נכון עניינית, שכן יש ויש צדדים רלוונטיים שאי אפשר לדחות בקש, ולא נכון טקטית, שכן זה דוחף אנשים לפעולות נמהרות.
דבריי כאן היו מוטים לצד אחד במתכוין ומלכתחילה, מכין שכל מה שרציתי היה בדיוק לאזן את התמונה החד ממדית והלא נכונה שעלתה מרוב הדוברים האחרים. גם אני רואה צדדים אחרים, ובודאי שלדעתי האישית  כל הדיון לא מתחיל. אבל לדחות את הדברים על הסף זה לא נכון, ואף מסוכן. כבר נכוינו מהדרך הזו.

משום מה יש מוסכמה (בעיקר אחרי רצח רבין) שאם מתחילים לדון במשהו, אז נותנים לו לגיטימציה. יש בכך הגיון מסוים, אבל זה רק במקום שהלגיטימציה עדיין לא קיימת. במקום שיש אנשים וקבוצות שבתוכם שוררת כבר לגיטימציה כזו, המדיניות הזו היא הרת אסון. וזהו המצב בנדון דידן.
אגב, מאותה סיבה עצמה אני חושב שיש לדון בכל הטענות של ההומואים והלסביות הדתיים, על אף שהן מופרכות (כוונתי לטענות ללגיטימציה, ולא לאמפתיה ולזכויות), מכיון שאצלם כבר יש לגיטימציה, והם כבר מזמן איבדו את הגבול ההגיוני והמציאותי בין אמפתיה לבין לגיטימציה. כיום רוב הציבור, הדתי, ועוד יותר החילוני, אינו מבין את ההבדל הפשוט הזה, וזה בעיקר מפני שאין דיון ציבורי של ממש בעניין. חוסר דיון בנושא זה, מוליך ויוליך אותם להיות משוכנעים שהם צודקים (והרי יש כל כך הרבה אנשים, חלקם אינטליגנטיים, שמערבבים באופן טריביאלי את השאלה האם זו 'מחלה' או שזה גנטי, עם השאלה האם זה אסור).
כאמור, זהו ערבוב חסר כל הגיון לדעתי, אבל חשוב לדון בו, מהסיבות שמניתי למעלה.

בעולמנו ישנה תחושה שיש שיח והקשבה ונותנים לכל עמדה במה. אבל זה לא נכון, ודווקא התחושה המטעה הזו מוליכה אנשים ליתר אלימות. כשלא מקשיבים ולא נותנים ביטוי, וזאת תוך כדי אמירה שכן מקשיבים לכל אחד ונותנים לו את מקומו, זהו מרשם בדוק לאלימות. בדוק ומנוסה.

_________________

מיכי