מצעד 'אחרית הגייז' בעיר הקודש

"מאמרו של אליעז כהן ממחיש בדיוק את מה שאולי לא רצית להיכנס אליו - כיצד אמפתיה ציבורית (להבדיל מאמפתיה אישית) והכרה חברתית, מביאה לכדי קריאות ללגיטימציה כמו-דתית" - אין מביאים ראיה מן השוטים. העובדה שאליעז בלבל (בשוגג או במזיד) בין אמפתיה לבין לגיטימציה, לא מוכיחה שאמפתיה מביאה בהכרח לידי לגיטימציה. אולי דווקא ההיפך הוא הנכון - אילו המנהיגים הדתיים היו מגלים אמפתיה כלפי חד-מיניים, ויחד עם זה מדגישים את חוסר-הלגיטימיות של המעשה, ההבדל בין המושגים היה ברור יותר. --- במוסף שבת של "מקור ראשון" התפרסמו כמה מאמרים מעניינים בכיוון זה; לא הצלחתי למצוא את כולם ברשת אלא רק את מאמר העורך יואב שורק, שאני נוטה להסכים איתו: http://www.makorrishon.co.il/show.asp?id=15548

אני חושב שמאמרו של יאיר דרור באותו גיליון, שעליו דיבר יואב שורק, ביטא את התופעה של מעבר מאמפתיה ללגיטימציה.

ואני מבקש הוכחה שכבוד משוררנו הדגול (והשרוט) אליעז כהן, הוא שוטה.

"אם יבוא אליך תלמיד מתלבט ויגיד לך שהוא לא נמשך לבחורות כלל. מה תייעץ לו לעשות?" (סליחה שאני "גונב" שאלה שהופנתה למישהו אחר) אני אייעץ לו להגיד את האמת לכל בחורה שהוא נפגש איתה, וכל עוד הוא לא מוצא אף אחת שמסכימה להתחתן איתו, אז הוא פטור מפריה ורביה, והוא צריך להתגבר על היצרים כמו כל רווק דתי שלא מוצא בת-זוג. אולי אני גם אפנה אותו לבחורים נשואים שיספרו לו כמה זה קשה להיות נשוי, אז שישמח שהוא לא צריך להשקיע את רוב זמנו וכספו בהקמת משפחה, ושהוא יכול להקדיש את זמנו לעיסוק בתורה.

איפה מצאת קריאה ללגיטימציה במאמרו של יאיר דרור? אליעז כהן הוא שוטה כי הוא עבר על "לפני עיוור לא תתן מכשול", וכידוע "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות..."

מאמרו של דרור ביקש הכרה בדתיותם של אנשים שמצווה אחת בלבד אינם מקפידים עליה. ואם כן, זו המשמעות של היותו "הומו דתי" מוצהר - אדם שגם מנהל אורח חיים כזה בפועל. לזה קוראים - מתן לגיטימציה.

כבר מזמן לא דירתי על היתממות אז הנה לכם,
הטענה כאילו הרבנים סתם כך לא מבחינים בין אמפטיה ללגיטמציה, היא גלגול עינים צדקני ודי צבוע.
הרי כל ענין ה"גאוה" לומר שאין שוני ערכי בין חיי נישואין ע"י חופה וקידושין למשכב זכור וזנות בין נשים המסתוללות, אני לא מכיר רב אחד שהביע התנגדות כלפי אדם שחש אי פעם משיכה לבן-מינו, ולא נתן לה לגיטמציה, וגם אם קיימים רבנים כאלו הרי שהם שוליים וקולם כמעט שלא נשמע בציבוריות הדתית.

אני חושבת שבציבור ה"סרוג" חלה תזוזה גדולה בשנים האחרונות בכיוון האמפתיה (וממש לא בכיוון הלגיטימציה), ואני מברכת על כך. למרות זאת, אי אפשר לומר שרבנים - וגם גדולים, חשובים ומשפיעים שבהם - תמיד מגלים אמפתיה ורגישות בטפלם בסוגיות כאלה (אני מדברת על הרמה האישית בלבד, שכן ברור כי ברמה הכללית זה מורכב הרבה יותר, וכבר לא בהכרח עונה על הקריטריון של "אמפתיה"). שמעתי סיפורים אישיים קשים ביותר מפי הומוסכסואלים אורתודוכסים על מפגשים עם רבנים. [בסרט "לפניך ברעדה"  יש אוסף של עדויות כאלה, ומי שלא זיכה אותו א-להים בחברים הומוסכסואלים, יכול להתרשם גם משם.]

אמשלום,
מה היית מגלה לחבר שהיה מקריב את בנו למולך מתוך התפעמות דתית עמוקה ואמתית, אמפתיה
או לגיטימציה, או שהיית שולחת אותו לבית סוהר/אשפוז?

בע"ב,

מה היית אתה אומר לחבר שהיה מבקש להקריב את בנו לא-להים, כאברהם בשעתו?

ולשאלתך - אחד הדברים שאינם מקובלים עלי מבחינה דתית הוא אלימות, שהיא פגיעה בצלם א-להים.